האם מותר לברך ברכת המזון עם עיניים עצומות למרות שבתפילה נכון לעשות כן? הוכח מפרשת השבוע!

האם מותר לברך ברכת המזון עם עיניים עצומות למרות שבתפילה נכון לעשות כן? הוכח מפרשת השבוע! הברכה היא הפעולה הפשוטה ביותר שניתנה לאדם ,מלים מעטות היוצאות מן השפתיים, ועם זאת ,היא מהגבוהות והנעלות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו .בכוחה של הברכה לפתוח שערים בשמים ,להעלות ניצוצות ולברוא תיקון בכל העולמות ,שכן ברגע הברכה היהודי עוצר

האם מותר לברך ברכת המזון עם עיניים עצומות למרות שבתפילה נכון לעשות כן? הוכח מפרשת השבוע! הברכה היא הפעולה הפשוטה ביותר שניתנה לאדם ,מלים מעטות היוצאות מן השפתיים, ועם זאת ,היא מהגבוהות והנעלות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו .בכוחה של הברכה לפתוח שערים בשמים ,להעלות ניצוצות ולברוא תיקון בכל העולמות ,שכן ברגע הברכה היהודי עוצר

את שטף חייו ,מביט ביש שניתן לו ,מתבונן בו לא כקניין גשמי אלא כמתנה אלוקית ,ופותח את פיו בהכנעה ובדביקות .אולם דווקא ברכת המזון ,אותה מצווה נדירה המפורשת בתורה, נושאת על גבה את כובד ההודאה האנושית יותר מכל מצווה אחרת ,שכן היא אינה תחינה או שוועה לעזרה ,אלא הכרה מתפרצת של אדם שאכל ,שבע ,ונרגע ,ועכשיו הוא מבקש להודות. כאן עולה השאלה הכבירה והשורשית המלווה את עבודת השם ביום-יום :מה נעלה יותר בשעת הברכה ,עצימת עיניים או פתיחתן? מחד ,הלב נוטה לעצום את העיניים כדי להתכנס פנימה ,כפי שנהגו צדיקים ,כפי שמובא בזוהר הקדוש ,וכפי שפסק המשנה ברורה לגבי תפילה – שהעצימה מאפשרת לשום את הנפש תחת כנפי שכינה .אך מאידך ,בברכת המזון אומרים לנו חז"ל כי "צריך שיתן עיניו בכוס" .ואיך ייתן עיניו אם עפעפיו סגורים? האם מדובר בהתנגשות בין הכוונה הפנימית לבין המעשה החיצוני ,או שמא דווקא במבט הפקוח אל הכוס טמון סוד הכוונה האמיתי? בירור זה נוגע בשורש השקפת עולמנו :האם עולמנו הרוחני נשען על הפנימיות המופשטת בלבד ,או שמא נדרש מאיתנו דווקא המבט הפתוח, העין הרואה ,והיד האוחזת בכוס ,כדי להכריז באומץ על חסדי השם? מתוך התהייה הגדולה על דרך הנהגת האדם בשעת מצוות ההודאה שציוותה אותנו התורה, נפנה אל מקור המצווה בפרשת השבוע ,אשר ממנו נלמד על חובת ההודאה ועל אופן קיומה. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח י) רש"י (דברים ח י) כתב :וברכת -מכאן לברכת המזון מן התורה ,ומבואר בדבריו כי השובע הגשמי אינו מסתיים במילוי הכרס ,אלא הוא מהווה את נקודת המוצא המחייבת את האדם להכיר בבוראו ולרומם את שם ה' מתוך הכרת הטוב. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ח י) כתב :וברכת את ה' -זהו ברכת המזון ,והטעם להודות לשם על הלחם ,ומדגיש בכך את התכלית הפנימית של הברכה ,שהיא הפיכת פעולת האכילה המשותפת לכל בעלי החיים לפעולה רוחנית של אמירת תודה והכרה במקור המזון. הרמב"ן (דברים ח י) כתב :וברכת את ה' אלוקיך -לומר ברוך ה' אשר נתן לנו לחם ,וזהו מצוות עשה מן התורה ,ואין שיעור למטבע הברכה מן התורה ,אלא בכל לשון שירצה ,ומלמדנו כי הגרעין המצווה הוא ההודאה הישירה והאישית ,תוך כדי הבנה שהלחם המונח לפני האדם הוא חלק מהשגחה פרטית מתמשכת. ספורנו (דברים ח י) כתב :ואכלת ושבעת וברכת -ותודה לו על אשר נתן לך מזון וחיים ,כי הכל מאתו ,ומבאר כי אין המזון עומד בפני עצמו ,אלא הוא צינור של חיים שהקב"ה משפיע על האדם ,והברכה היא המפתח שבאמצעותו האדם מבטא את דבקותו בנותן החיים. החזקוני (דברים ח י) כתב :וברכת את ה' -כשתאכל ותשבע ,תן הודאה לפני המקום ,ומחדש כי דווקא רגע השובע הוא הרגע שבו סכנת השכחה גדולה ביותר ,ולכן בוחרת התורה להעמיד את חובת ההודאה דווקא בזמן שבו האדם נוטה לשכוח את זולתו ואת בוראו מרוב שובע. בבואנו אל היכלות התלמוד ,אנו מבקשים לדלות את היסודות המעשיים והרוחניים לדין נתינת העיניים בכוס ,מתוך הסוגיות שעיצבו את אופייה של ברכת המזון כמעמד של הודאה רב-עוצמה.

בגמרא במסכת ברכות (דף נא עמוד א) אמרינן :תנו רבנן ,חמשה דברים נאמרו בכוס :הדחה, ושטיפה ,וחי ,ומלא ,ועיטור .וצריך שיתן עיניו בכוס בשעה שמברך .רש"י (שם) כתב :שיתן עיניו בכוס -שלא יסיח דעתו מן הכוס ,ומבואר כי ההסתכלות אינה רק פעולה טכנית ,אלא כלי נפשי שנועד לרתום את המחשבה אל הברכה ,כדי שהאדם לא יתנתק מן ההודאה בעודו מתעסק במותרות הסעודה. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ז הלכה ה) מובא :אמר רב יצחק ,מצווה להקדיש את הכוס. והמפרשים שם ביארו כי הקידוש הזה אינו רק במילים ,אלא בהתכוונות הלב המרוכזת אל הכלי ,כביטוי לעובדה שכל השפע שזכינו לו נלקח כעת למסגרת של קדושה. בתוספות במסכת ברכות (דף נא עמוד א ד"ה וצריך) כתבו :וצריך שיתן עיניו בכוס -ואפילו מברך ביחיד ,כדי שישמור דעתו מלהסיח מן הברכה .ולענ"ד נראה ליישב ,שהצורך בהסתכלות הוא גדר שהקימו חכמים כדי להפוך את ברכת המזון ,שהיא חובה דאורייתא ,למעמד שבו הלב והעין פועלים בהרמוניה מוחלטת ללא סטייה למחשבות זרות. בבואנו אל היכלי הראשונים ,אנו מתבוננים בדרכם המדויקת כיצד לשמר את הדעת בשעת מצוות ההודאה ,תוך יצירת הממשק שבין הלב לבין הכוס. הרא"ש (מסכת ברכות פרק ז סימן כג) כתב :צריך שלא יסיח דעתו מן הברכה ,ולכן נותן עיניו בכוס. וביאר כי ההסתכלות היא האמצעי הנחוץ כדי להגן על מחשבת האדם מלהתפזר לאחר השובע, שכן הלב נוטה לרפיון לאחר הסעודה והעין השומרת על הכוס היא המושכות של התודעה. האבודרהם (הלכות שלש סעודות) כתב :צריך להביט אל הכוס כדי לזכור שזה לשם שמים, כדי שלא ישתכר מן היין ,אלא יזכור שזה לשם מצווה .ומחדש כי המבט הוא פעולת ריסון המזכירה לאדם כי היין אינו נועד להנאה גרידא אלא הוא כלי קיבול למצוות ההודאה ,ומתוך כך הוא מטהר את הנהגתו בסעודה. בעל ספר חרדים (על ירושלמי ברכות פרק ז הלכה ה) כתב :ונתינת העיניים שאמרו ,אין הכוונה לעיני הגוף ,אלא לעיני שכלו ,שיכוון ולא יסיח דעתו מן הכוס פן יישפך .ולענ"ד נראה להסביר שגם אם יש מקום לראייה פיזית ,העומק המונח כאן הוא הרתמות השכל אל עבר המטרה, ובכך הוא הופך את המעשה הגשמי לפעולה שכלית טהורה המזככת את האדם. בהמשך לעיונם של הראשונים ,אנו צוללים אל נבכי האחרונים וגדולי הפוסקים, המבקשים ליישב את המתח שבין עצימת העיניים לשם דבקות ,לבין חובת ההסתכלות בכוס בשעת הברכה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה או"ח סימן צא ס"ק ו) כתב :ראוי לעצום עיניו בשעת הברכה דכך יוכל לכוון יותר ולשום נפשו תחת כנפי שכינה .וביאר כי זוהי דרך המלך בשאר התפילות והברכות ,שכן עצימת העין מנתקת את האדם מן הגירויים החיצוניים ומאפשרת לו להתכנס אל תוך עולמו הפנימי. היעב"ץ רבי יעקב עמדין (מור וקציעה סימן קפג) כתב :מה שכתב הטור שצריך לתת עיניו בכוס

של ברכת המזון -משמע שאין לעצום עיניו .ואף שהגון הדבר בתפילה וכך ראוי לעשות בשאר ברכות ,מכל מקום בברכת המזון הקפידו על ההסתכלות בכוס .ולענ"ד נראה ליישב כי כאן אנו עומדים על גדר מיוחד שבו המצווה כרוכה בכלי ,וההסתכלות בו היא חלק בלתי נפרד ממעשה ההודאה עצמו ,המונע מאתנו להפוך את הברכה לרוחנית מדי עד שתתנתק מן המציאות הגשמית שעליה אנו מודים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (שם) מביא את דברי האר"י הקדוש בדבר הקפדת העיניים שלא לסטות מן הכוס ,ומבאר כי יש בכך עניין סודי של בניין הכלי לקבלת השפע האלוקי .ולענ"ד נראה להוסיף כי ההסתכלות היא הפעולה שקושרת את שפע השמים אל הכלי הגשמי ,ובכך היא מאפשרת להודאה להפוך מפעולה רגעית למציאות קבועה המלווה את האדם גם לאחר צאתו מבית האוכל. הכף החיים רבי יעקב חיים סופר (או"ח סימן קפג) כתב :כאשר מברך ברכת המזון ללא כוס, עדיף שיעצום עיניו לכוונה .אך אם מברך על הכוס יש להעדיף שיביט בו .ולענ"ד נראה להסביר כי כאשר אין כלי מוחשי המרכז את הברכה ,העיניים משמשות ככלי עזר לריכוז, אך כשיש כוס ,הוא תופס את מקום הריכוז החיצוני ומחייב את הפניית המבט אליו כמקום השראת הברכה. בהמשך לעיונם המעמיק של פוסקי הדורות ,אנו פונים אל דברי גדולי הוגי הדור המאוחרים, אשר מבארים את עומק השילוב שבין הכוונה הפנימית לבין פעולת העין במעמד ההודאה, תוך השוואה בין המציאות המופשטת לבין המציאות המעשית. מו"ר הגר"א וייס בקובץ שיעוריו מנחת אשר (פרשת עקב) מבאר כי היסוד המונח בבסיס ההסתכלות בכוס הוא הפיכת הברכה לחוויה של עובדה קיימת .הוא מסביר כי בשעה שהאדם מברך על הכוס ,הוא אינו מברך על מופשט ,אלא על הברכה האלוקית שנתגבשה בתוך החומר ,ולכן המבט בכוס הוא ביטוי לכך שהאדם אינו בורח מהעולם ,אלא מקדש אותו .לענ"ד נראה ליישב כי זוהי תמצית ההבדל בין תפילה ,המבקשת להעלות את האדם למרומים ,לבין ברכת המזון ,המבקשת להוריד את השכינה אל תוך כלי האכילה שלנו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (דיני ברכת המזון) מחדד כי הקפדת הפוסקים על ההסתכלות בכוס אינה עניין של הנהגה בעלמא ,אלא יסוד בהלכות ברכות שנועד למנוע מהאדם להפליג בדמיונות בעודו מצווה לברך על הממשי .הוא מדגיש כי גם מי שנוהג בדרכי חסידות של עצימת עיניים בתפילה ,מחויב להכפיף את רצונו האישי לדין התלמודי המפורש בברכת המזון .ולענ"ד נראה להסביר כי הדין כאן הוא ביטוי לאחריות האדם על סעודתו, שכן ההסתכלות היא הערובה לכך שההודאה תישאר מחוברת למציאות של שובע וחיים. מתוך בירור הסוגיה וההכרעות ההלכתיות שנפרשו לפנינו ,אנו באים לתרגם את היסודות הללו לנפקא מינות מעשיות ,המכוונות את דרכו של בן התורה בביתו ובסעודתו ,במציאות החיים המורכבת. נפקא מינה ראשונה נוגעת לסדרי העדיפויות בין הנהגות חסידות לבין פסיקת ההלכה

המפורשת .למדנו כי בעוד שבתפילה וביתר הברכות עצימת העיניים היא דרך להשגת דבקות, הרי שבברכת המזון על כוס ,ההסתכלות בכוס היא חובה המבטאת את ירידת הקדושה אל תוך החומר .הלכה למעשה ,אדם שרגיל בעצימת עיניים לשם כוונה ,מחויב לשנות ממנהגו ולפקוח את עיניו ולהביט בכוס כאשר הוא מברך עליה ,שכן הקפדת חז"ל על המבט היא חלק מהותי מדיני הברכה ,ואין בכוחה של הנהגה אישית לדחות דין מפורש.

נפקא מינה נוספת עולה בשאלה מה הדין כאשר אדם מברך ברכת המזון ללא כוס .במצב זה ,הכרעת הפוסקים היא כי ניתן לשוב אל הנהגת עצימת העיניים לשם התכנסות פנימית וריכוז .ולענ"ד נראה להסביר כי כאשר אין לפנינו את כלי הברכה המוחשי ,העין המעוצמת הופכת להיות הכלי שדרכו האדם מביט אל פנימיות ההודאה .משמעות הדבר למעשה היא שאין לנו דפוס התנהגות קבוע ,אלא אנו נדרשים להיות קשובים למציאות :על כוס -המבט הוא החיבור לקודש ,ובלא כוס -העצימה היא הדרך להתחבר למקור החיים.

נפקא מינה שלישית מתבררת ביחס לאנשים בעלי קשיים פיזיים ,כגון מי שסובל מלקות ראייה .מתוך דברי הפוסקים למדנו כי החובה לתת עיניים בכוס אינה פעולה פיזית בלבד ,אלא כיוון הלב והדעת אל עבר ההודאה .הלכה למעשה ,אדם כזה אינו נדרש למאמץ ראייתי שאינו בשליטתו ,אלא די בכך שיכוון את שכלו ואת רצונו אל עבר הכוס שבידו .ולענ"ד נראה לבאר כי זהו היסוד לכל סוגייתנו :העיניים הן רק השלוחה של השכל והלב ,וכאשר המבט הפיזי אינו אפשרי ,הלב הוא זה שנושא את עיניו אל השמים ומכוון את הברכה במלוא העוצמה.

מתוך המעבר מנפקא מינות מעשיות אל ההתבוננות הרעיונית ,אנו מעמיקים כעת אל שורשי הדברים ומבקשים לעמוד על ההבדל המהותי שבין הנהגת העין בתפילה לבין הנהגתה בברכת המזון ,בבחינת המעבר שבין עליית האדם אל הבורא לבין ירידת השפע ממנו יתברך אל האדם .אין אנו עוסקים כאן בפעולה טכנית בלבד ,אלא בתנועה נפשית המעצבת את יחסו של האדם אל העולם ואל האלוהות.

בתפילה ,האדם מבקש להמריא מעל מגבלות החומר ,להשיל מעליו את כבלי הגוף ולדבוק במקור הרוחני .זוהי תנועה שבה המבט המופנה כלפי חוץ מהווה הפרעה ,שכן העולם החיצוני מלא בגירויים המסיחים את הדעת מן הכוונה הטהורה .בעצימת העיניים ,האדם אומר לקדוש ברוך הוא :איני חפץ לראות דבר מן הנברא ,איני חפץ אלא בך .זוהי עבודה של ביטול העצמיות בתוך האור הגדול ,שבה העין המעוצמת היא עדות לכך שהמציאות היחידה המעניינת את האדם היא נוכחותו של הבורא.

ברכת המזון ,לעומת זאת ,בנויה על יסוד הפוך בתכלית .היא אינה באה להעלות את האדם אל מחוץ לעולמו ,אלא לקדש את העולם שבו הוא חי .היא נאמרת לאחר שהאדם אכל ושבע ,לאחר שבא במגע ישיר עם העולם הגשמי .לכן ,אין מקום לברוח אל הפנימיות ולהתעלם מן המציאות ,אלא יש חובה לפקוח עיניים ולהתבונן בכלי שבו באה הברכה לידי ביטוי .ההסתכלות בכוס היא הצהרה :העולם הזה ,על מאכליו ומשקאותיו ,הוא כלי שרת

להשראת שכינה .האדם המביט בכוס אינו שוקע בחומריות ,אלא מעלה את החומריות אל דרגתה העליונה.

ההבדל הזה מלמדנו כי הקדושה היהודית אינה מבקשת להעלים את העולם ,אלא לגלות בו את אור השם .כאשר אנו מברכים על הכוס ,אנו מכריזים כי היין אינו מנתק אותנו מהאלוקות, אלא הוא הוא האמצעי שדרכו היא מופיעה .העין הפקוחה בברכת המזון היא הביטוי המדויק לכך שאנו חיים בעולם של מעשה ,שבו התפקיד שלנו אינו רק להרגיש את השם בלב ,אלא לראות את ברכתו בעיניים ,לזהות אותה בכל כוס ובכל פת ,ולהפוך את השובע הגשמי ליסוד של עבודת השם שלמה וגלויה לעין כל.

מתוך עומק הסוד המבאר את תנועת העין בין העלם לבין גילוי ,אנו מעפילים אל עבר הקומה הנפשית והאמונית ,ומבקשים להשריש בלב את ההנהגה הנדרשת מן היהודי החי את חייו מתוך אמונה תמימה במזונותיו .אין כאן דיון על טכניקה של ראייה ,אלא על תודעה של אמונה טהורה המזככת את מבטו של האדם ,והופכת את השובע הגשמי לכלי קיבול לברכה עליונה.

הנהגת האמונה העולה מן הסוגיה היא הידיעה כי השפע המדוד שהקב"ה מזמין לאדם בשולחנו ,הוא ביטוי לאהבה אלוהית הדורשת את ההכרה האנושית .האדם הפשוט רואה באכילה צורך ביולוגי גרידא ,אך בעל האמונה המזוכך רואה בכוס הברכה את חותמו של הבורא בתוך הבריאה .הלב היהודי נדרש כאן למהלך של התמסרות ,שבו הוא מבין כי ההסתכלות בכוס היא ההוכחה לכך שהאדם אינו בולע את המציאות כבהמה ,אלא מקבל אותה כמלך המודה לאדונו .הלב נדרש לריכוז מוחלט ,כי רק במקום שבו העין והלב נפגשים יחד ,מתגלה שהמזון אינו דבר חול ,אלא קדושת חיים.

כאשר האדם מטמיע בנפשו את הידיעה שברכת המזון על הכוס היא עמידה לפני המלך, הוא משתחרר מאותה תחושת רפיון המלווה את האדם לאחר האכילה .הוא מביט בכוס – המייצגת את שפע הברכה שירד אל העולם – ורואה בה כלי שנתן לו הקב"ה כדי לבנות את עולמו הרוחני ,במקום להשתמש בכוחו ובמרצו רק לסיפוק צרכים .הלב מתחנך לאהוב את ההודאה ,למצוא שמחה בברכה עצמה ,ולבטוח בכך שהקדוש ברוך הוא ,המכיר את צרכי עמו ,הוא זה הממלא את הכוס בברכה ,וההסתכלות היא הדרך שבה אנו משיבים לו חיוך של הכרת הטוב.

הנהגה זו של הלב הופכת את השהות בשולחן השבת או ביום חול ממקום של אכילה גרידא למסע של התעלות מתמדת .היהודי שחי בנתיבות אלו אינו מחפש את הטעם המשתנה של המשקה ,אלא מחפש את האור הרוחני הטמון בעצם היכולת לברך .האמונה הופכת להיות המצפן המכוון אותו להבין שכל רגע של ברכה הוא הזמנה לדבקות גדולה יותר ,והשקט הפנימי שהוא זוכה לו מתוך נתינת עיניו בכוס ,הוא שקט שאין בו מקום לחרדות ,כי הוא נמצא תחת השגחה שעיניה לא ינומו ולא יישנו.

מתוך עומק האמונה וההתמסרות המאפיינים את הלב היהודי ,אנו ניגשים להציב את המצפן המוסרי הנדרש מאיתנו בבואנו להתמודד עם אתגרי השפע והתודה במציאות החיים .המוסר העולה מן הסוגיה אינו מסתכם בהגדרות טכניות של הלכה ,אלא בזיכוך הרצון והכוונת השאיפות אל עבר תכלית החיים האמיתית ,תוך הבנה שכל מהלך ההשגחה בסעודה נועד להפנות את האדם אל המהות. התביעה המוסרית המרכזית העולה מן המקורות היא התביעה להכרה בערכו של האדם כמודה ,ולא רק כנהנה .כאשר הקדוש ברוך הוא מורה לנו לתת את עינינו בכוס בשעת הברכה ,הוא מציב לנו מראה מוסרית שבה עלינו לשאול את עצמנו :האם אנו רואים את המזון רק כדלק לקיום גופנו ,או שמא אנו מזהים את הברכה הטמונה ביכולת להפסיק, להתבונן ולהודות? המוסר דורש מאיתנו להשתחרר מתרבות של צריכה מהירה ושכחה, ולפתח תודעה של אדם הבונה את עולמו מתוך הכרת תודה מתמדת ,שואבת את כוחה מן המודעות לכך שכל טיפה וכל פת ניתנו לנו בחסד ולא בזכות. בנוסף ,המצפן המוסרי מורה לנו לזהות את האחריות המוטלת עלינו בשמירה על צביונה של הסעודה כמקום שאינו מוקדש להתפרקות או להסחת דעת .המוסר היהודי אינו רואה בהנאה הגשמית פסול ,אך הוא מתריע מפני המצב שבו האכילה הופכת להיות מנותקת מן המודעות לאלוקות .השאיפה המוסרית הנדרשת היא לחיות בדרך המאזנת בין השובע הפיזי לבין הריחוק מן הטירוף החברתי שבו אנשים אוכלים בחיפזון ובחוסר תשומת לב .אדם המוצא את סיפוקו במה שניתן לו ,ומקדש את כוסו בנתינת עיניים ובהודאה מעומק הלב, הופך בעצמו לכלי שרת שדרכו שכינת עוזו שורה בעולם. התביעה המוסרית הזו מתגבשת בלב האדם לכדי הכרה עמוקה :השגשוג האמיתי אינו נמדד בכמות המזון הנאכל ,אלא במידת תשומת הלב וההתבוננות שבה חי האדם את רגעי הודאתו .עלינו להציב גבול ברור בין הרצון ליהנות לבין הרצון להודות ,שכן דווקא במקום שבו אנו עוצרים את המבט על הכוס ,אנו מתעלים מעל הטבע ומגלים את השפע הרוחני הטמון בתוך המציאות הגשמית .המצפן המוסרי של הסוגיה מזמין אותנו לבחור שוב ושוב בדרך המלך ,שבה הערך של הכרת הטוב הוא הנכס האמיתי ,וכל עמלנו בשולחן הוא עמל של קדושה המכוון את האדם אל היעד הנצחי. מכאן ניקח עמנו תובנות מעשיות לחיים ,מתוך הליכתנו בדרך המלך של מצוות ההודאה ומתן העיניים בכוס הברכה .התובנה הראשונה היא ההכרה כי השקט הנפשי והריכוז אינם תלויים רק בהתכנסות פנימית ,אלא ביכולתנו לקדש את המציאות שסביבנו ולהפוך את החומר לצינור של קדושה ,ולכן עלינו להשכיל לאזן בין רגעי ההתכנסות הפנימית לבין החובה לפקוח עיניים אל מול הברכה שניתנה לנו .התובנה השנייה היא החובה לראות בכל כלי ובכל רגע של שובע – מן הכוס שבידנו ועד לכל מתנה גשמית – כלי שרת לעבודת השם, ולזכור כי הערך האמיתי של השובע אינו בסיפוק הגוף ,אלא בדרך שבה הוא מאפשר לנו לעמוד לפני בוראנו בהכרת תודה גלויה ,אמיצה ומפוכחת.

עיקר העניין: ברכת המזון אינה רק תפילה ,אלא מעשה של כריתת ברית בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא על גבי המציאות הגשמית ,ומשום כך ,דווקא כאשר מגיע האדם אל רגעי השובע והרוויה ,הוא מצווה להניח את עיניו על הכוס ,כדי להזכיר לנפשו שהמקור לכל השפע הזה אינו בטבע אלא בהשגחה עליונה .הסוגיה מלמדת אותנו כי בעוד שבתפילה אנו חותרים לעצימת עיניים כדי להתנתק מן העולם ולדבוק במרומים ,בברכת המזון אנו מתבקשים לראות את העולם המקודש ,לפקוח את עינינו לרווחה אל מול הכוס ,ולהצהיר כי כל מה שאנו אוכלים ושותים אינו אלא גילוי של אור אינסוף בעולם המעשה .השילוב הזה בין המבט הפקוח אל הכוס לבין הכוונה הפנימית הוא המפתח להפיכת החיים הגשמיים לקדושה ,והוא המלמד את היהודי כיצד להודות לבורא לא מתוך התעלמות מהעולם ,אלא מתוך מבט עמוק וחד המזהה את הברכה בכל פרט ופרט ,ובכך הוא הופך את כל סעודתו למעמד של הודאה ושמחה שאין ערוך להם. ההסתכלות בכוס היא המעשה שמחבר את הכרת הטוב אל תוך המציאות ומגן על האדם מפני רפיון הדעת המאיים עליו בשעת שבעתו ,ומבטיחה שהברכה תהיה חקוקה בנשמתו ככוח מעצב לכל ימיו .אדם המברך בעיניים פקוחות אל מול הכוס זוכה להפוך את השובע הגשמי ליסוד של אמונה יציבה ,ולהביט על חייו לא כעל מקרה גרידא אלא כעל שרשרת מתמשכת של ניסים וחסדים הנראים לעין כל.