אכלת ארוחה ושבעת ומיד הקאת? האם עדיין תברך ברכת המזון או שזה ברכה לבטלה?

המגיע לשיאו בברכת המזון .דמיינו את הרגע שבו אדם מסיים את סעודתו ,ליבו מלא תודה, והנה ,בבת אחת ,מתהפך הגלגל .המציאות הגופנית נשמטת תחתיו ,המזון שזה עתה העניק לו כוח וחיוניות נפלט אל החוץ ,ונותר הוא ריק ,תמה ונדהם .השאלה אינה רק רפואית או טכנית, אלא היא חודרת אל עומק ההגדרה של הקשר שלנו עם בורא עולם דרך האכילה .האם הברכה היא פרי של העונג שחלף ,או שהיא זקוקה…

אכלת ארוחה ושבעת ומיד הקאת? האם עדיין תברך ברכת המזון או שזה ברכה לבטלה? הסעודה היהודית אינה מסתכמת בטעם הלחם ובמילוי הבטן ,אלא היא מהלך רוחני שלם

המגיע לשיאו בברכת המזון .דמיינו את הרגע שבו אדם מסיים את סעודתו ,ליבו מלא תודה, והנה ,בבת אחת ,מתהפך הגלגל .המציאות הגופנית נשמטת תחתיו ,המזון שזה עתה העניק לו כוח וחיוניות נפלט אל החוץ ,ונותר הוא ריק ,תמה ונדהם .השאלה אינה רק רפואית או טכנית, אלא היא חודרת אל עומק ההגדרה של הקשר שלנו עם בורא עולם דרך האכילה .האם הברכה היא פרי של העונג שחלף ,או שהיא זקוקה ליסוד מוצק של שובע הקיים בקרבנו? כאשר התורה מצווה ואכלת ושבעת וברכת ,היא מציבה רצף שאינו רק תיאורי ,אלא מהותי. האם השביעה היא תנאי בל יעבור ,המעיד על כך שהטוב נטמע בתוכנו ,או שמא ברגע שטעם המזון פגש את גרוננו ,כבר נוצר זיקה של הודאה שאינה יכולה להתבטל? אנו ניצבים בתוך מבוך של פוסקים ,בין דעה המקדשת את הנאת המעיים הממשית ,לבין דעה המבקשת להחשיב גם את ההנאה הקצרה של הגרון .נצא עתה למסע בין השיטות ,כדי להבין מהו הגבול הדק שבין הודאה אמיתית לבין ברכה שעלולה ,חלילה ,להיות לבטלה ,ונראה כיצד דווקא בתוך הקושי הפיזי הזה ,מתבררת תביעת התורה לאדם השלם ,השבע באמת. בבואנו ללמוד את שורש המצווה מתוך הכתובים ,אנו מגלים כי התורה קושרת את חיוב הברכה במציאות של שובע ,המהווה את הבסיס להכרת הטוב כלפי השם יתברך ,ומתוך כך אנו נדרשים לבחון את התקיימות התנאי גם במציאות שבה המזון לא נותר בגוף" .ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח י). רש"י (דברים ח י) כתב :ואכלת ושבעת וברכת -מכאן לברכת המזון מן התורה ,ומבאר כי התורה הציבה את השובע כנקודת מוצא למצווה ,ומכאן עולה השאלה האם ברגע שהשובע אבד במציאות הפיזית ,האם נותר בסיס לחיוב הברכה המקורי. החזקוני (דברים ח י) כתב :ואכלת ושבעת -כשתאכל ותשבע תן הודאה לפני המקום ,ומבאר כי הברכה היא תגובה ישירה לחוויית השובע ,ומכיוון שכך עלינו להבין האם הברכה היא על עצם האכילה או על התוצאה שנשארה בקרבנו. האור החיים הקדוש (דברים ח י) כתב :ואכלת ושבעת -שהיא בחינת הטובה הנשארת בתוך האדם ,ומחדש כי השביעה אינה רק פעולה טכנית של הכנסת מזון ,אלא חיבור פנימי של האדם אל הטוב האלוקי ,ועל כן כאשר המזון נפלט ואין עוד טובה השורה בקרבנו ,יש להסתפק אם עדיין חל עלינו החיוב לברך. בבואנו ללמוד את עומק דברי חז"ל ,אנו פוגשים את התביעה להגדרה מדויקת של חיוב הברכה ,כאשר הלב והמעיים מבקשים להבין את הקשר שבין רגע האכילה לבין תוצאתה בגוף. בגמרא במסכת ברכות (דף כא עמוד ב) אמרינן :ואכלת ושבעת וברכת ,מכאן שברכת המזון מן התורה .הריטב"א (שם) כתב :דבעינן שביעה ,דמשמע שהאוכל יתקיים בבני מעיים ,ומבאר כי חז"ל תלו את הברכה לא רק בפעולת האכילה ,אלא בתוצאה הממשית שבה המזון הופך לחלק מן הגוף ,ובכך הוא מניח את היסוד להבנה כי אכילה שנסתלקה אינה אכילה לעניין חיוב הברכה. בגמרא במסכת חולין (דף קג עמוד ב) מובא :אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו -חייב ,ורש"י (שם ד"ה והקיאו) כתב :דאף על פי שהקיאו ,כיוון דנהנה גרונו בשעה ראשונה ,חייב באיסור ,ומפרשי

הגמרא מבארים כי בחיוב איסור התורה מסתפקת בהנאת גרון ,אולם לעניין מצוות ברכת המזון ,הבנויה על הודאה על השובע ,ייתכן שנדרש תנאי מחמיר יותר של קיום המזון בגוף. הרא"ש (ברכות פרק ג סימן יג) כתב :דלעניין ברכה בעינן שביעה ממש ,והיינו שיהיה המזון קיים בבני מעיים ,ומבאר כי ההודאה של ברכת המזון אינה על עצם הטעימה ,אלא על הכוח והחיוניות שהמזון מעניק לאדם ,וכאשר הכוח הזה אובד במציאות של הקאה ,התפוגג גם הבסיס עליו נתקנה הברכה. בבואנו אל שולחן הראשונים ,אנו מתבוננים בבירור גדרי הברכה ,כאשר העיקר אינו רק הפעולה שנעשתה ,אלא השאלה האם נותרה במציאות הפיזית או הרוחנית נקודת אחיזה המצדיקה את ההודאה לפני המקום. הרא"ש (ברכות פרק ג סימן יג) כתב :ואין לברך על הנאת גרון בלבד ,דבעינן שיהא המזון בבני מעיים ,ומבאר כי הברכה היא תגובה לטובת המזון הניכרת בגוף ,וכאשר המזון נפלט ואינו מזין ,אין כאן הודאה על הקיום אלא על איבוד המשאבים ,ועל כן אין מקום לברכה. הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ג הלכה יז) כתב :כל זמן שהוא שבע מברך ברכת המזון ,ומבאר כי התנאי לברכה הוא היות האדם שבע ,וכי השובע הוא מצב שבו המזון עדיין משפיע על הגוף, ומכאן שמי שהקיא ואינו מרגיש עוד את השפעת האכילה ,אינו נכנס בגדר החיוב של התורה. האבודרהם (הלכות ברכות דף שסב) כתב :הברכה חלה על השובע שבא לאדם מהאכילה, ומבאר כי השובע הוא ביטוי להשלמת פעולת האכילה ,וכל עוד לא הושלמה הפעולה באופן שנותר כוח המזון בקרבו ,הרי שטרם הגיע לכלל שובע הראוי להודאה ,ועל כן אם הקיא קודם לכן – פקע החיוב. בעיונם של גדולי האחרונים ,אנו פוגשים את הדיון המורכב על המציאות המשתנה ,כאשר האדם ניצב אל מול השאלה האם הברכה היא על השובע שחווה או על המזון שנותר ,ומגלים כיצד מוגדר הריקבון הרוחני והפיזי של האכילה. רבנו החיד"א בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן רח) כתב :דמספקא לן אם חייב בברכה מי שהקיא, דדילמא בעינן הנאת מעיים ולא הנאת גרון בלבד ,ומבאר כי הספק נובע מכך שברכת המזון אינה ברכת הנאה רגילה אלא הודאה על קיום הגוף ,וכאשר הגוף פלט את המזון ,ייתכן שאין כאן אחיזה לברכה. השו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן כז) כתב :דהברכה תלויה בשביעה דהיינו שהמזון נשאר בבני מעיים ,ואם הקיא הרי זה כמי שנתעכל המזון ,ומבאר כי הגדרת השביעה אינה רק תחושה חולפת ,אלא נוכחות ממשית של המזון בגוף ,וברגע שהמזון איננו ,הרי שאין כאן את התנאי המהותי שדרשה התורה לברכה. המשנה ברורה (או"ח סימן רח סק"ב) כתב :מי שהקיא את כל מה שאכל אינו מברך ,דלא נשאר בגופו כלום ,ומבאר כי ההלכה פסקה כדעת הסוברים דבעינן הנאת מעיים ,ואם המציאות הפיזית השתנתה כך שלא נותר דבר מהאכילה ,הרי שהחיוב פקע ואין כאן מקום לברכת המזון ,כדי שלא לבוא לידי ברכה לבטלה.

במבט אל דורנו ,אנו מוצאים את גדולי הפוסקים המכריעים בשאלה הכואבת הזו, ומעמיקים את ההבנה כיצד התפילה והברכה קשורות בטבורן אל המציאות הגופנית של האדם ,תוך ניסיון להציב גדרים ברורים בתוך חוסר הוודאות. החזון איש (או"ח סימן כח ס"ק ד) מבאר כי השביעה היא בחינה של הטוב הנקלט בגוף ,ומציין כי אף במציאות שבה המזון נבלע ואינו נראה ,כל עוד לא חל תהליך של עיכול גמור ,ניתן למצוא זיקה לחיוב הברכה .ולענ"ד נראה להוסיף כי החזון איש מלמדנו כי הברכה אינה תלויה רק במסה הפיזית של המזון ,אלא בזיקה שבין האדם לטוב שקיבל ,זיקה שאינה מתבטלת ברגע אחד של קושי גופני ,אם טרם עבר זמן סביר של עיכול והתפוגגות החוויה. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (ברכות עמודים ערב–רעג) כתב :מי שהקיא את כל מה שאכל לפני שבירך -אינו מברך ,שהרי הוא דומה למי שנתעכל אצלו המזון שאינו מברך .ולענ"ד נראה להסביר כי רבנו עובדיה מדגיש את העובדה שהברכה היא תגובה לטובה קיימת ,וכאשר המציאות הפיזית נותרה ריקה ,אין כאן בסיס להודאה ,שכן הברכה על השובע מחייבת שובע שנותר ככוח חי בקרבנו ,ולא רק זיכרון של מה שהיה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (ח"ג -דיני ברכת המזון עמוד שו) כתב :מי שאכל כזית פת והקיא מה שאכל -אינו מברך ברכת המזון ,ונכון שיהרהר הברכה בלבד .ולענ"ד נראה להרחיב כי זהו הפתרון הראוי ביותר למציאות מורכבת זו -מצד אחד הכרה בכך שהחיוב ההלכתי המלא פקע ,ומצד שני הרצון של האדם להביע תודה גם כאשר המציאות הפיזית אינה מאפשרת לו לקיים את המצווה בשלמותה ,ובכך הוא מקיים את רצון השם בדרך הראויה ביותר למצבו. מתוך דברי הפוסקים שהעלינו ,אנו באים לזקק את המסקנות המעשיות העולות מן הסוגיה ,כדי לדעת כיצד לנהוג במציאות כה מורכבת שבה הגוף והשובע נפרדים זה מזה, והכלל הוא כי הברכה דורשת אחיזה במציאות של קיום. נפקא מינה ראשונה היא הגדרת הברכה כביטוי לקיום הטובה .אדם שאכל ושבע אך הקיא את המזון ,אינו מחויב בברכת המזון מן התורה או מדרבנן ,שהרי חסר כאן התנאי המהותי של הנאת מעיים .הלכה למעשה ,במצב שבו ידוע בבירור שהמזון יצא ולא נותר דבר במעיים, אין האדם רשאי לברך בשם ובמלכות ,שכן הברכה הופכת לכלי שאין בו תוכן של הודאה על הטוב הנשמר ,והרי זה נכנס לגדר של ברכה לבטלה. נפקא מינה נוספת עולה במקרה של ספק ,כאשר אין האדם יודע בבירור אם נותר במעיו כזית מזון .הלכה למעשה ,במצב של ספק ,הדרך הראויה היא שלא לברך בפה מלא בשם ומלכות ,כדי להישמר מאיסור ברכה לבטלה ,אך מצד שני נכון הוא להרהר את הברכה בלב, כדי להביע את הכרת הטוב הפנימית שאינה תלויה רק במציאות הפיזית .אם יש ביכולתו לשמוע את הברכה מאחר ,הרי זו דרך מהודרת לצאת ידי חובת הודאה מבלי להסתכן בברכה שאינה במקומה. נפקא מינה שלישית נוגעת לאפשרות לתקן את המצב על ידי אכילה נוספת .הלכה למעשה,

אם אדם הקיא אך הוא עדיין מרגיש רעב או צורך באכילה ,וביכולתו לאכול שוב כזית מזון בתוך זמן סביר ,הרי שזו הדרך המועדפת והנקייה ביותר .באכילה זו הוא יוצר מחדש את השובע הנדרש ,ובכך הוא משיב לעצמו את היכולת לקיים את מצוות ברכת המזון בשלמותה, מתוך שמחה והודיה על הארץ הטובה ועל המזון שנשאר בקרבו. מן ההיבט המעשי אל המרחב הרעיוני ,אנו ניצבים בפני מתח פילוסופי עמוק :היכן שוכן השובע? האם הוא בקיבה המתרחבת ,או בתודעת האדם המכיר בכך שהוא ניזון משולחנו של מקום? בסוגיית המקיא ,השאלה מתחדדת לדרגת קיצון .כאן ,המציאות הגופנית פוגשת את הנפש ,והאדם נאלץ להכריע האם ברכתו היא תגובה למה שחווה בחיכו ,או למה שנותר בקרבו .אין אנו עוסקים רק בשאלה הלכתית ,אלא בבירור מהות הקשר שבין האדם לבוראו בעולם של חומר ורוח. השובע הפיזי הוא כלי ,אך השובע הרוחני הוא התכלית .כאשר אדם אוכל ושבע ,הוא חווה את חסד הבורא בצורה מוחשית .כשהמציאות נשמטת ,והאוכל נפלט ,האדם נותר לבדו מול השאלה :האם החסד שחוויתי קיים אם הוא אינו ממשיך לקיים את גופי? התורה דורשת מאיתנו ברכה על הארץ הטובה שנתן לנו .הארץ היא המצע לקיום ,והשובע הוא עדות לקבלת הטוב .כאשר הקיבה ריקה ,נוצר פער .המחשבה היהודית מלמדת אותנו שהברכה היא לא על חוויה חולפת ,אלא על השפעה נמשכת. האדם אינו מברך על מה שהיה ,אלא על מה שהווה .זהו היסוד המזעזע והמרומם של הסוגיה הזו .הברכה מבקשת להפוך את האכילה לחלק מהאדם .אכילה שנסתלקה ,אכילה שלא הותירה חותם של קיום בגוף ,מאבדת את הכוח המניע להודאה .זהו שעור עמוק בענווה. האדם למד כי לא כל תענוג הוא ברכה ,ולא כל שובע הוא בסיס להודאה .רק הטוב שנטמע ,רק הטוב שהופך לחלק מהאישיות ומהקיום ,הוא זה שמחייב אותנו לומר תודה ולהמשיך הלאה. באופן זה ,ההקאה הופכת למראה שבורה של האכילה .היא מזכירה לנו שהחומר הוא זמני ושביר .ברכת המזון במצב כזה הופכת למבחן של כנות .האם אני מברך מתוך הרגל ,או מתוך אמת פנימית שמרגישה את הטובה? המחשבה שהברכה תלויה בהנאת מעיים אינה צמצום של הברכה ,אלא העלאתה לרמה שבה היא נבחנת במבחן המציאות .הברכה היא חותם של חיבור ,וחיבור שניתק – אי אפשר לחתום עליו .אנו למדים מתוך המציאות המורכבת הזו ,כיצד לחיות חיים של אמת ,שבהם הברכה שלנו תמיד משקפת את מה שבאמת נמצא בקרבנו. בעומק הנהגת האמונה ,אנו מגלים כי המקרה המטלטל של אכילה שנסתלקה אינו רק דין צדדי ,אלא שיעור בהכרה שהשם יתברך הוא הנותן לחם לכל חי ,וכי גם ברגעי הריקנות וההקאה ,אין האדם מתנתק מאמונתו .הנהגת האמונה כאן דורשת מהאדם להכיר בכך שהחסד האלוקי אינו מותנה בהישגים גשמיים בלבד ,אלא הוא קיום מתמיד שנוכח גם כאשר המציאות החומרית מתהפכת. כשאדם מברך ברכת המזון ,הוא מצהיר כי הטוב שקיבל הוא מתנה משמים .אך מה קורה כאשר המתנה אינה נשארת בקרבו? הנהגת האמונה מלמדת אותנו כי גם ברגע שבו הגוף

פולט את המזון ,אין האדם שרוי בחיסרון .הוא נדרש להפנות את מבטו מעבר לתחושת השובע הפיזית אל עבר ההבנה כי הבורא הוא המנהיג את עולמו בחסד ,וכי גם בתוך המצב של חוסר ,השגחת השם נותרה על כנה .האמונה אינה תלויה בתוצאות ,אלא בזיקה הפנימית שבין הנשמה לבוראה. ההבנה כי אין לברך ברכה לבטלה אינה מצמצמת את האמונה ,אלא מעצימה אותה. אדרבה ,העובדה שאדם עוצר מלהוציא שם שמים לשווא במצב של ריקנות ,היא ביטוי ליראת שמים טהורה .האדם מבין שקדושת השם אינה שייכת למציאות של דמיון ,אלא למציאות של אמת .האמונה הזו מעניקה לאדם כוח לעמוד מול אובדן ושינויים ,שכן הוא למד שההודאה לה' אינה פעולה טכנית אלא ביטוי של חיים .גם כשהבטן ריקה ,הנשמה נותרת שבעה מהכרת הבורא. כך הופך האדם למי שמחפש את הדרך לחבר את ליבו להודאה ,גם אם פיו אינו מברך .הוא לומד שהדיבור הוא רק כלי ,והכוונה הלבבית – ההכרה בטוב הבורא – היא היא המקדשת את המציאות .הנהגת האמונה כאן היא תנועה של ענווה :הידיעה שהאדם הוא כלי קיבול ,וכאשר הכלי התרוקן ,אין הוא יכול לתבוע מהבורא הכרה במילוי .אך בתוך הענווה הזו ,הוא מגלה קומה חדשה של אמונה שאינה נזקקת לראיות חיצוניות ,אלא נשענת על החיבור הנצחי והעמוק שבינו לבין קונו ,חיבור שאינו נפגע לעולם ,גם כשהגוף אינו משתתף בו. המצפן המוסרי העולה מסוגיית המקיא דורש מאיתנו לפתח רגישות דקה בין הרצוי למצוי, ובין התביעה להודות לבין היושרה הפנימית המבקשת להימנע מהעמדת פנים .בבואנו לנסח את קווי המוסר של אדם הניצב מול מציאות שבה הטוב שקיבל סולק מגופו ,אנו לומדים כי המוסר היהודי אינו דורש מאיתנו לחיות בתודעה של השליה ,אלא בתודעה של אמת צרופה ,גם כשהיא כואבת. התביעה המוסרית הראשונה היא הכנות הבלתי מתפשרת מול השם יתברך .אדם המבקש לברך ברכת המזון על שובע שאיננו עוד ,נדרש לשאול את עצמו ביושר :האם אני מברך מתוך תודעת שפע אמיתית ,או מתוך רצון להיפטר מחובה טכנית? המוסר מלמד אותנו כי ברכה שנאמרת ללא אחיזה במציאות של שובע ,מאבדת את הממד המוסרי של הכרת הטוב, שכן הכרת הטוב מחייבת שיהיה שם משהו שנותר והזין את גופי .ההימנעות מברכה במקום שבו החיוב פקע ,אינה חלילה זלזול במצווה ,אלא כבוד אדיר לקדושת המילים ,שכן מילים שנועדו להודות על החיים אינן יכולות להינשא בחלל הריק של גוף שפלט את מזונו. התביעה המוסרית השנייה היא היכולת להכיל את האכזבה ולתרגם אותה לרוחניות .החיים מזמנים לנו לא פעם מצבים שבהם אנו משקיעים ,טורחים ונהנים ,אך התוצאה הסופית מתפוגגת לנו בין הידיים .המצפן המוסרי שלנו מורה לנו שלא ליפול לעצבות ,אלא להמיר את ההודאה המילולית בהתבוננות פנימית .כשאדם מהרהר את הברכה בליבו בלא שם ומלכות, הוא אינו מוותר על הקשר עם הבורא ,אלא מעמיק אותו .הוא לומד שהקשר בינו לבין בוראו אינו תלוי רק בסיפוק הצרכים הפיזיים שלו ,אלא בהכרה שגם ברגעי האובדן והריקנות ,הוא נותר תחת השגחת השם.

התביעה המוסרית השלישית היא האחריות על גופנו .הידיעה שברכת המזון דורשת הנאת מעיים ,מעמידה אותנו על המשמר לשמור על בריאות גופנו ועל אופן אכילתנו .אכילה אינה רק מילוי צרכים ,אלא כניסה לברית של קיום .כשאנו אוכלים מתוך מודעות ,מתוך הרפיה ומתוך הקשבה לצרכי הגוף ,אנו מונעים מצבים של הקאה ואיבוד הטוב .המצפן המוסרי מורה לנו להפוך את שולחן האוכל למקום של מתינות ושל יראת שמים ,שבו אנו מקפידים שהאוכל לא יהיה רק אמצעי להנאה חולפת ,אלא משאב המקדם אותנו לחיים בריאים, יציבים ומלאי ברכה ,שבהם השובע נותר ומתקיים בקרבנו להמשך עבודת השם. התובנות שאנו לוקחים עמנו לחיים מתוך סוגיה זו הן בראש ובראשונה ההבנה כי ההודאה היא מלאכה של אמת ,הדורשת מאיתנו נוכחות מלאה וחיבור עמוק .אל לנו לברוח אל האוטומט ,אלא לבחון את המציאות שבה אנו חיים :האם הברכה שלי יונקת מן השפע שבאמת נותר וחי בקרבי ,או שמא אני נאחז בזיכרון חולף? התובנה השנייה היא הכוח הטמון בהרהור הלב; גם כשנבצר מאתנו לברך בפה מלא מחמת המציאות המשתנה ,הלב נותר פתוח .הריקנות הפיזית אינה מחייבת ריקנות רוחנית ,ואדרבה – דווקא ברגעים של אובדן הטוב ,הכרת הטוב הפנימית מקבלת משנה תוקף וזיכוך.

עיקר העניין: סוגיית המקיא מלמדת אותנו יסוד אדיר ביחס שבין האדם לבוראו :הברכה אינה תגובה לטעם שחלף ,אלא חותם של חיים על הטוב שנקלט ונותר .כאשר הקיבה פולטת את המזון ,נפסקת הזיקה הממשית המצדיקה את ההודאה המפורשת בברכת המזון ,שכן הברכה אינה על עצם האכילה אלא על השובע המקיים את הגוף .חז"ל והפוסקים הדריכו אותנו לנהוג בזהירות וביושרה :לא לברך בשם ומלכות במקום שבו השובע לא הותיר את חותמו ,אלא להמיר זאת בהרהור פנימי ,או בשמיעה מאחר ,ובכך להגן על קדושת הדיבור מפני ברכה שאינה במקומה. ההלכה דורשת מאיתנו להיות מחוברים למציאות ,אך הלב מזמין אותנו לראות מעבר לה .האדם הניצב במבוך הזה לומד כי השובע האמתי אינו רק תחושת שובע רגעית ,אלא ההכרה המתמדת שכל מה שניתן לנו בחסד אלוקי נועד לבנות ולהצמיח .גם כאשר המציאות מכה בנו והטוב הפיזי אובד ,נותרת בנו הנשמה השבעה מן הידיעה שה' הוא הזן והמפרנס ,בכל מצב ובכל זמן .החיים הם רצף של קליטה והטמעה ,וברכת המזון היא הדרך שלנו להפוך את האכילה החומרית לקרבן רוחני נצחי ,המלווה אותנו בדרכנו אל השלמות.