מדוע אין אנו מברכים "שלא עשאני עם הארץ"?

מדוע אין אנו מברכים "שלא עשאני עם הארץ"? הבוקר עולה מעל פסגות ההרים ,האוויר צלול וקר ,וריח הטל עודו נספג באדמה הלחוחה. בתוך השקט המופלא של בית המדרש ,כשקרני אור ראשונות חודרות מבעד לחלונות הגבוהים ומאירות את עמודי הספרים העתיקים ,נעמד היהודי לברך את ברכות השחר .אלו רגעים של התייצבות .כל מילה היא אבן בבניין הזהות שלו .הוא מודה על היותו יהודי, על חירותו ,על…

מדוע אין אנו מברכים "שלא עשאני עם הארץ"? הבוקר עולה מעל פסגות ההרים ,האוויר צלול וקר ,וריח הטל עודו נספג באדמה הלחוחה. בתוך השקט המופלא של בית המדרש ,כשקרני אור ראשונות חודרות מבעד לחלונות הגבוהים ומאירות את עמודי הספרים העתיקים ,נעמד היהודי לברך את ברכות השחר .אלו רגעים של התייצבות .כל מילה היא אבן בבניין הזהות שלו .הוא מודה על היותו יהודי, על חירותו ,על היותו בן מחויב במצוות .אך בתוך המנגינה הזו ,צורמת קושיה אחת ,חדה ומטלטלת :האם המציאות היהודית מתמצה רק בהבדלים של גוי ,עבד או אישה? ומה עם הפער התהומי שבין תלמיד חכם לבין עם הארץ? האדם ניצב מול הראי של נשמתו ושואל: אם הברכה היא תעודת זהות וכרטיס כניסה לעולם המצווה ,מדוע אין אנו מברכים "שלא עשאני עם הארץ"? הלוא מדובר במעמד של בורות ,מצב שבו התורה היא ספר חתום ,שבו האדם חי בניתוק מוחלט מדברי הבורא .האם אין כאן מקום להודיה על כך שלא נפלנו אל המקום החשוך הזה? התהייה הזו מהדהדת בחלל החדר ,נשענת על דפנות הלב ,ומבקשת פיענוח .האם הברכה הזו חסרה ,או שמא השתיקה עליה טומנת בחובה סוד נורא של ענווה? "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דברים י ,ח). בעל הטורים (על התורה ,דברים י ,ח) ביאר :סמך פרשת מים לפסוק הזה ,לומר :שצריך ליטול את ידיו כדי לישא כפיו .ביאור הדברים הוא כי הכתוב מלמדנו על ההבדלה של שבט הלוי לעבודת הקודש ולנשיאת כפיים ,ומתוך כך נלמדת חובת הטהרה והנטילה כהכנה לכל פעולה של עבודת ה' והבדלה בין קודש לחול .הקישור הזה בין הבדלת הלוי לבין נטילת הידיים מלמדנו כי כל מעלת ישראל ,וכל גדר של הבדלה וטהרה ,מושתתים על היכולת שלנו לברך ולשאת כפיים ,כלומר -על הקשר החי והפעיל שלנו אל הקודש. רש"י (על התורה ,דברים י ,ח) ביאר :שהפסוק מדבר על הבדלת שבט הלוי לשרת את הקודש, ומוסיף כי 'לברך בשמו' הוא בברכת כהנים .ובהרחבה ,רש"י מלמדנו שהתפקיד של הלוי הוא להיות המבדיל והמברך ,וכך גם עם ישראל ,שכולם נקראים לעבודת הבורא ,נדרשים לחיות בתודעה של הבדלה מתמדת מכל מה שאינו רוח ה'. רבי אברהם אבן עזרא (על התורה ,דברים י ,ח) ביאר :את העניין של 'לברך בשמו' ,כי השם המפורש הוא המקור לכל ברכה ,והבדלת הלוי נעשתה כדי שישמרו את הכבוד הזה ויעבירו אותו לכלל ישראל. הרמב"ן (על התורה ,דברים י ,ח) ביאר :את עניין הבחירה וההבדלה ,וחידש כי כוחם של ישראל להבדיל בין הטמא לטהור ובין הראוי לקודש לבין שאינו ,הוא הנגזר מההבדלה הזו .והרמב"ן מרחיב כי ככל שגדול המרחק בין המדרגות ,כך גדולה האחריות להודות על כך. החזקוני (על התורה ,דברים י ,ח) ביאר :ש'בעת ההיא' מתייחסת לזמנים מיוחדים שבהם הקדוש ברוך הוא בחר להבדיל את המשרתים לפניו ,ומכאן נובעת החובה שלנו ,כבנים לאותם מובדלים ,להודות בכל יום על מעלתנו המיוחדת בתורה ובמצוות.

הספורנו (על התורה ,דברים י ,ח) ביאר :כי ההבדלה נועדה להבטיח את עבודת ה' השלמה, וכי הבחירה הזו היא שמקנה את הזכות והחובה לעסוק בתורה ולקיים מצוות ,דבר המבדיל אותנו מעמים ומאנשים שאינם עסוקים בכך. בעקבות העיון בדברי רבותינו הראשונים ,עלינו לצלול אל הדיון התלמודי המכונן המונח בבסיס שאלתנו ,המגלה טפח מהתפיסה של חז"ל לגבי מהות הברכה וההבדלה בזהות היהודית. בגמרא במסכת מנחות (דף מג ע"ב) תניא :היה רבי מאיר אומר ,חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום שעשאני ישראל ,שלא עשאני אשה ,שלא עשאני בור .אך רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור ,אמר ליה :כולי האי נמי לברך?! רש"י (מנחות מג ע"ב ,ד"ה כולי האי נמי) מבאר :כי התנגדותו של רב אחא בר יעקב נובעת משתי סיבות עיקריות .האחת ,שברכה זו יש בה משום גאווה ,שכן האדם משבח את עצמו על כך שהוא אינו עם הארץ ,ואין זה ראוי לאדם המבקש ענווה לפני קונו .השנייה ,שעובד כוכבים ואשה אינם מחויבים במצוות כגבר מישראל ,ולכן שייך לברך על כך שאינני מהם ,אבל בור הרי הוא מחויב בכל התורה ככל אדם ,וגם אם הוא אינו לומד ,אינו גרוע בעצם חיובו .נמצא שאין לברך על כך שאני טוב יותר מאחר אלא רק על כך שאני מחויב יותר בתורה ומצוות. תוספות (שם דף מד ע"א ,ד"ה שלא) מבארים :את היסוד העמוק בדברי רב אחא בר יעקב, ומחדשים כי אין לברך על כך משום שאין הדבר מצוי ואין הגדרה מובהקת לבור .ומוסיפים כי אפילו מי שאינו עוסק בתורה כראוי עשוי להיות בעל מידות או יודע מקרא ,ולכן אין ברכה כללית המדירה את הבור מפני חוסר אחידות בהגדרתו. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות ,פרק ט הלכה א) מבואר :כי הברכות הללו נתקנו כמענה לקבלה של עול מצוות בבוקר ,כאשר האדם ניצב כבריה חדשה לפני בוראו .וביאור הדברים הוא כי כל ברכה וברכה היא חוליה בשרשרת ההודיה על עצם השייכות לקודש ,ומה שאינו נכנס תחת גדר של הבדלה מהותית בבריאה ,אינו נכנס לסדר הברכות הקבוע. לאחר שראינו את דברי רבותינו הראשונים ,נתבונן בדברי האחרונים והפוסקים שפרסו בפנינו יריעה רחבה יותר של טעמים ,תוך שהם מדייקים את ההבחנה בין עצם הבריאה לבין המציאות הנרכשת של האדם. המהרש"א (מנחות דף מג ע"ב ,ד"ה בגמרא) ביאר :את עומק השאלה מדוע איננו מברכים שלא עשאני בור ,וחידש כי מעלת האיש לעומת האשה ניכרת בעצם חיובו המורחב במצוות ,ולכן יש מקום להודות על כך .אולם הבור ,גרוע מהאשה לעניין השכר והעונש .כי האיש ,אם יזכה, שכרו רב ,ואם לא יזכה – עונשו קשה .האשה ,שאינה מחויבת בכל המצוות ,עומדת באמצע. הבור ,שאינו זוכה כלל ,הרי הוא גרוע מהאשה .ומכאן הסיק המהרש"א ,כי כאשר בירך האדם שלא עשאני אשה ,הרי שממילא כלול בזה גם שלא נעשיתי בור ,כי הבור גרוע ממנה במובן הרוחני ,ולכן אין צורך לברך על כך בנפרד. שו"ת בנין עולם (או"ח סימן יז) ביאר :טעם נוסף מדוע אין מברכים שלא עשאני עם הארץ, וחידש כי אין הבדל בגוף הבריאה – הבדל הקיים רק לאחר מכן ,בבחירה .הברכות שנאמרות

מדי יום הן על תכונת הבריאה עצמה :לא נבראתי גוי ,לא נבראתי עבד ,לא נבראתי אשה. אבל להיות עם הארץ – זהו מצב נרכש ,התלוי באדם עצמו ,ולא בטבע הבריאה .ולכן אין לברך עליו ,כשם שלא מברכים שלא עשאני רשע או שוטה ,אף על פי שמצבי עדיף מהם. המהר"ל (נתיב העבודה ,פרק ג) מבאר :את עומק כוחן של הברכות ,וחידש כי כוחן אינו בבריחה מן האחר אלא בשמחה במה שאני .ומבאר כי מברכים על היותי ישראל ולא גוי ,גבר ולא אשה, בן חורין ולא עבד ,לא כדי להפגין גנות כלפי אחרים ,אלא כדי להודות על החיוב במצוות המוטל עליי .לעומת זאת ,לומר שלא עשאני בור זו כבר פנייה לעומת הזולת ,וזה איננו סגנונה של תפילה ,שמהותה התמקדות בשבח לה' על המציאות שלי. אחר שהעמקנו בדברי הראשונים והפוסקים הקדמונים ,נביא את דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר האירו את הסוגיה מנקודת מבט נפשית ומעשית ,תוך שהם משלבים את דעת הפוסקים הספרדים והאשכנזים בהרמוניה מופלאה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ,חלק י' ,או"ח סימן ב) ביאר :את השאלה מדוע נמנעו מלהוסיף ברכות על פי דעת רבי מאיר במנחות .וחידש כי הפסיקה ההלכתית נכרעה כפי החכמים שחששו לתקן ברכות שאין להן שורש בחיוב המצוות המהותי ,וביאר כי עלינו להיצמד לנוסח הקבוע שהנחילו לנו חז"ל ,מתוך הכרה כי בכל ברכה וברכה שתיקנו ,גנוז כוח של הבדלה מוחלטת המקיף את כלל ישראל ,ולא רק את המדרגות האישיות שבין אדם לחברו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה ,או"ח סימן מ"ו ,סעיף קטן ד') ביאר :את היסוד להלכות ברכות השחר .וחידש כי העיקר הוא להודות לה' על כך שאיננו שרויים במצב שבו אנו מנועים מלעסוק בתורה ובמצוות מחמת טבע הבריאה ,ובלשונו הטהורה הדגיש כי הברכה היא על גוף המציאות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא ביום היוולדנו ,מה שאין כן במצבים נרכשים של בורות ,שאינם חלק מטבע הבריאה אלא מתוצאות ההתרשלות בעמל התורה, ולכן לא שייך לברך עליהם בבוקר. מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר ,חלק ב' ,סימן ז) ביאר :את העומק שבהבדלה הזו .וחידש כי אם היינו מברכים שלא עשאני עם הארץ ,היינו יוצרים פירוד בתוך הלב פנימה ,שכן הברכות נועדו לבנות ענווה ולא גאווה .וביאר כי דווקא בדרך שבה אין אנו מברכים על פערים אלו ,אנו מצהירים כי כל יהודי ,גם אם הוא רחוק מתורה כרגע ,הוא חלק מנשמת ישראל ,והתביעה שלנו היא לעמול ולא להתנשא. אחר שעמדנו על יסודות הסוגיה בדברי הפוסקים ,הגיעה העת לתרגם את העקרונות הללו אל המציאות המעשית של ימינו ,ולראות כיצד התפיסה ההלכתית הזו מעצבת את הליכותינו בחיים. לענ"ד נראה לבאר :כי הנפקא מינה המעשית הראשונה היא הזהירות היתרה שעל האדם לנקוט בעת ברכת ברכות השחר .עלינו להפנים כי הברכה אינה רגע של התנשאות על הזולת, אלא רגע של ביטול מוחלט בפני הבורא .כשאדם מברך שלא עשאני אשה או גוי ,עליו לעשות זאת בלחש ,מתוך תחושת ענווה ולא כמי שמתגאה במעלתו .אילו היינו מוסיפים ברכה שלא

עשאני עם הארץ ,היה בכך מסר של עליונות חברתית ,מה שהיה הופך את הברכה ממצווה של הכרת הטוב לכלי של פירוד ומחלוקת בתוך קהל ישראל. לענ"ד נראה להסביר :כי נפקא מינה נוספת היא היחס שלנו אל אחינו שאינם שומרי תורה. אילו היינו מחנכים את עצמנו לברך מדי בוקר על היבדלותנו מן הבור ,היה נוצר ריחוק טבעי בינינו לבינם .כעת ,משאין ברכה כזו ,אנו נדרשים לראות את האחריות שלנו כמי שזכו ללמוד ולהבין ,כמי שתפקידם לקרב ולא להתרחק .הנפקא מינה היא שחובתנו אינה להודות על כך שאני במדרגה גבוהה יותר ,אלא להודות על כך שזכיתי לחיוב בתורה ומצוות ,ומתוך כך להשפיע ולהאיר לאחרים ,מתוך הבנה שהם אחינו בנשמה ,גם אם טרם זכו להכיר את אור התורה. לענ"ד נראה ליישב :כי הלכה למעשה ,החינוך שאנו שואבים מהשתיקה הזו הוא הימנעות מכל גילוי של יוהרה .גם בבית המדרש ,גם בשיחות החולין ,גם ביחס לאדם הפשוט שברחוב – עלינו לזכור שהברכה אינה מגן עבורנו כדי להביט ממעל ,אלא היא תזכורת לכך שהכול חסד ה' .לכן ,הלכה למעשה ,אדם שמרגיש בתוכו דחף של עליונות בשל ידיעותיו בתורה, צריך לשוב ולהתבונן בברכות השחר ולמצוא בהן את הענווה ,ולהבין כי לולי החסד האלוקי ייתכן שגם הוא היה במקום אחר. לאחר שהבנו את הנפקא מינות למעשה ,ניגש אל בירור העומק הרעיוני הטמון בבסיס הסוגיה ,ונבחן את מהותן של הברכות ככלי לעיצוב התודעה הפנימית של האדם. כאשר אנו מתבוננים במבנה הברכות ,מתגלה כי מגמתן אינה הבחנה חיצונית ,אלא יצירת עולם פנימי המרוכז כולו בחיוב האישי ובשמחה על חלקנו בתורה ובמצוות .הרעיון העולה הוא כי הברכה היא תעודה המעניקה לאדם את ההכרה כי הבורא ייחד אותו לעבודתו .לכן, אין מברכים על מה שאינו מוגדר כחיוב מהותי של הבריאה ,אלא רק על מה שקובע את גדר המחויבות של האדם כלפי שמיא .השמחה על כך שאינני עם הארץ ,ככל שהיא מובנת מאליה ,אינה צריכה ללבוש צורה של הודיה רשמית ,שכן הודיה כזו עלולה להסיט את תשומת הלב מן העיקר – ההודיה על עצם השייכות לעם ישראל המצווה. בירור נוסף מעלה כי הבורות אינה גזרה מוחלטת בטבעו של האדם ,אלא מצב נזיל ומשתנה. אדם יכול להיות עם הארץ בבוקר ולהפוך לתלמיד חכם בערב ,ואילו המדרגות האחרות המוזכרות בברכות – היותו ישראל ,איש או בן חורין – הן מדרגות יסוד המלוות את האדם בטבעו ובמהותו מרגע היוולדו ועד סוף ימיו .לכן ,מובן מדוע אין הברכות עוסקות במצבים הניתנים לשינוי על ידי בחירה אישית ,אלא בנקודות המוצא האלוקיות המגדירות את עולמו של כל יהודי .ברכה על בורות הייתה הופכת את התפילה לשיקוף של מצב חברתי משתנה, במקום שתהיה עוגן של יציבות רוחנית הנשענת על בחירתו של הבורא בנו כעם סגולה. האדם המאמין ,העומד מדי בוקר לפני קונו ,לומד כי גובהו הרוחני אינו נמדד בהשוואה לאלו שנמצאים מתחתיו ,אלא במידת דבקותו בבורא .ככל שאדם עולה במעלות התורה, הוא מבין שהבורות שמסביב אינה סיבה להתפארות ,אלא תביעה פנימית להאיר את העולם ולהוסיף עוד חוליה בשרשרת הלמידה .השתיקה על הברכה הזו היא בעצמה הנהגה ,המלמדת

כי השלמות היהודית אינה יכולה להיבנות על גבי חסרונו של הזולת ,אלא רק על גבי מסירות נפשו של האדם לעמלו שלו. בנתיב שבין תודעת השליחות לבין יציבות הנשמה ,אנו מגלים כי השתיקה על הברכה שלא עשאני עם הארץ טומנת בחובה את המפתח לבניית אישיות מאמינה ,שאינה נשענת על הישגי השוואה ,אלא על יסודות של ענווה אמונית טהורה. ההתבוננות הנפשית מלמדת כי האדם נוטה מטבעו למדוד את ערכו על פי מיקומו במרחב החברתי .כאשר אדם פותח את יומו בברכות ,הוא מוזמן לצאת ממסגרת הדירוג האנושי ולהיכנס תחת כנפי ההשגחה .הוויתור על הברכה המבקשת להבדיל בינינו לבין הבור ,אינו רק פסיקה הלכתית ,אלא תרגיל מחשבתי עמוק באמונה .הוא מזכיר לנו כי הקדוש ברוך הוא אינו מביט במעמדות כפי שאנו מביטים בהם .הנשמה היהודית ,בכל מקום שהיא ,היא ניצוץ של קודש ,והברכה האמיתית היא על העובדה שזכינו לקבל את התורה ולהיות מחויבים בה, לא על היותנו במדרגה כזו או אחרת של ידיעה. חיבור זה לאמונה מעניק לאדם חוסן פנימי .הוא מבין כי האמת אינה נמצאת ביוהרה שבידיעת התורה ,אלא בכיסופים אליה .אם היינו מברכים שלא עשאני בור ,היינו עלולים להחמיץ את נקודת המפגש האמיתית עם ה' ,המתרחשת דווקא מתוך תחושת חסרון וצמא. האמונה מחדירה בנו את ההבנה שכל אחד מאיתנו הוא בעצם 'בור' במידת מה מול חכמתו האינסופית של הבורא ,וכי התורה ניתנה לנו לא כדי להחזיק בה כנכס ,אלא כדי להמשיך להשתוקק אליה בכל רגע .תחושה זו של רעב רוחני היא המנוע של החיים המאמינים ,והיא המעניקה לנשמה את הרטט של ההתחדשות בכל בוקר מחדש. במקום שבו האדם מוותר על הניסיון להגדיר את עליונותו על פני זולתו ,הוא פוגש את השכינה .הוא לומד כי האחריות שלו היא לא להבדיל את עצמו ,אלא להוסיף אור .החיבור לעצמנו ,לנפשנו פנימה ,דורש מאיתנו להבין כי המעלה היהודית היא אינסופית ,וכל מאמץ של אדם לעשות את רצון ה' הוא יקר ערך ,בלי קשר ליכולת הלימודית שלו .כך אנו בונים הנהגה של קירבה ,שבה המושג של איש ישראל הוא מושג של אחדות ושותפות ,שבו הברכה האמיתית היא היכולת לעמוד יחד ,לפני ה' ,מתוך הכרה בערך המוחלט של הנשמה היהודית. כשאנו בוחנים את המצפן הפנימי הנבנה מתוך הסוגיה ,אנו נדרשים לזקק את המוסר היהודי מתוך העיון בהלכה .השתיקה המכוונת של חז"ל בנוגע לברכה על הבורות אינה חסר, אלא הצבה של תמרור אזהרה לכל אדם החפץ בעבודת ה' .היא מציבה בפנינו מראה יומיומית המשקפת את הסכנה הטמונה בשימוש בידיעה ככלי לבידול ולריחוק מהאחר. המצפן הפנימי שאנו מקבלים מלמד כי גובהו הרוחני של האדם אינו נקבע על פי כמות הידע שצבר ,אלא על פי המידה שבה הוא זוכר כי הידע הזה הוא פיקדון .כאשר אדם מרגיש שהוא עומד גבוה מעל חברו ,עליו לבדוק אם הוא באמת עומד לפני השם .הברכות שנאמרות בכל בוקר מחייבות אותנו להודות על האחריות שקיבלנו ,ולא על הפער שנוצר בינינו לבין אלו שסביבנו .המוסר הזה דורש מאיתנו עדינות נפש ,שבה ככל שהאדם מעמיק בתורה ,כך

הוא נעשה צנוע יותר ונגיש יותר לכל בר ישראל ,מתוך הבנה שכל אחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מן השלמות שאותה אנו שואפים לבנות. ההבנה שאין אנו מברכים שלא עשאני עם הארץ ,מחדדת בקרבנו את התביעה לראות בבורות אישית קריאת כיוון לצמיחה ולא סיבה לייאוש או להתנשאות .המצפן הפנימי מורה לנו כי במקום להודות שאני לא כזה ,עליי לשאוף להיות תלמיד חכם יותר ,ירא שמיים יותר, וקשור יותר לערכי הנצח .מוסר זה שולל את תחושת המנוחה על זרי הדפנה ,וקובע כי הברכה האמיתית היא ביכולת להתמודד עם האתגרים שלנו בלי להשליך אותם על האחר. זוהי דרך חיים של התבוננות פנימית מתמדת ,שבה האדם עסוק בתיקון עצמו ובבניית אישיותו ,מבלי להזדקק לדימוי של ה'אחר' כדי להצדיק את מעמדו. בסופו של תהליך ,אנו למדים כי הנדיבות הרוחנית היא המידה החשובה ביותר .כשאדם חי בתודעה שאינו נעלה מאף יהודי אחר ,הוא הופך לצינור של השפעה .היכולת להושיט יד, ללמד ,להדריך ולקרב ,נובעת דווקא מתוך ההכרה הזו שאיננו מתברכים על העדיפות שלנו. בכך אנו משרטטים לעצמנו דרך שבה המוסר הוא הכוח המניע את הלמידה ,והתורה היא המקור שמחבר בין כל בני ישראל ,ולא החומה שמפרידה ביניהם. מתוך עומק הסוגיה שביארנו ,אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות המאירות את הליכותינו ביום יום .ראשית ,אנו לומדים כי כל רגע של ידיעה והבנה בתורה הוא פיקדון שהופקד בידינו ,ולא היתר להתנשאות .כאשר אנו פוגשים אדם שאינו בקיא בדרכי התורה ,התגובה הנכונה אינה תחושת עליונות ,אלא הכרת תודה על החסד שזכינו בו והרחבת הלב כדי לקרב ולסייע .שנית ,השתיקה על הברכה שלא עשאני עם הארץ מלמדת אותנו לחפש את השלמות שלנו בתוך עמלנו האישי .במקום להשוות את עצמנו לזולת ולנשום לרווחה על היותנו טובים ממנו ,עלינו למדוד את עצמנו מול המטרה שהצבנו לעצמנו ,מול השאיפה להיות עבדי ה' אמיתיים בכל מצב שבו אנו נמצאים.

עיקר העניין: הדיון סביב הברכה על הבורות חושף את הלב הפועם של עבודת ה' היהודית .אין אנו מברכים שלא עשאני עם הארץ משום שהבורות אינה גדר מהותי בבריאה, אלא מצב נרכש שאינו מפריד בין יהודי ליהודי לעניין חיוב המצוות .כפי שביארו הראשונים והאחרונים ,הברכות נועדו להודות על החיוב המוטל עלינו ולא על היתרון היחסי שלנו .רש"י מלמדנו שברכה על מניעת בורות היא בבחינת התפארות שאינה ראויה ,והתוספות מצביעים על חוסר היציבות שבהגדרת הבור כטעם לשלילת הברכה .המהרש"א מוסיף את עומק ההבנה שהבור כבר כלול בתוך הברכה על היותי איש ולא אשה ,בשל היותו במדרגה רוחנית נמוכה יותר. הלקח המזדקק מכל אלו הוא ברור :הברכות נועדו לבנות אדם המרוכז בעבודתו, בענוותנותו ,ובשליחותו המיוחדת ,אדם שגובהו אינו נמדד בחסרונו של חברו ,אלא במידת דבקותו בבורא.

עיקר העניין -המשך: עומק התורה אינו נמדד במה שאין בנו ,אלא במסירות שבה אנו נותנים את כולנו לה' .הגאווה האמיתית אינה בלהיות טוב יותר מאחר ,אלא בלדעת שאתה בדיוק במקום שבו ה' רוצה שתהיה.