מי שטעה בתפלת שמונה עשרה האם הברכות האלו מצטרפות למאה ברכות?

מי שטעה בתפלת שמונה עשרה האם הברכות האלו מצטרפות למאה ברכות? השחר מפציע ,והעולם מתעורר אל יומו החדש בקול המיית הטבע וציוץ הציפורים. בלב המעשה היומיומי של היהודי ,העומד ומתפלל לפני קונו ,עולה שאלה המטלטלת את היסודות של עבודת ה' שלנו .רבות אנו נדרשים לשאלה הטכנית :האם יצאתי ידי חובה? האם הברכה הייתה מדויקת? אולם ,עמוק בתוך הנפש מסתתרת תהייה גדולה הרבה…

מי שטעה בתפלת שמונה עשרה האם הברכות האלו מצטרפות למאה ברכות? השחר מפציע ,והעולם מתעורר אל יומו החדש בקול המיית הטבע וציוץ הציפורים. בלב המעשה היומיומי של היהודי ,העומד ומתפלל לפני קונו ,עולה שאלה המטלטלת את היסודות של עבודת ה' שלנו .רבות אנו נדרשים לשאלה הטכנית :האם יצאתי ידי חובה? האם הברכה הייתה מדויקת? אולם ,עמוק בתוך הנפש מסתתרת תהייה גדולה הרבה יותר, כזו שמרימה את המסך מעל הדיון ההלכתי היבש :כאשר אדם טועה בתפילתו ,כאשר מילה נשמטת או הופכת לאחרת ,האם אותה ברכה שנתקנה בטעות הופכת להד חסר פשר ,או שמא יש בה קדושה עצמאית? האם בתוך הטעות עצמה ,בתוך השפה שנאמרה בטעות ,חבויה נגיעה רוחנית המצטרפת אל המניין הנכסף של מאה ברכות בכל יום? האם ייתכן שגם כאשר המבנה ההלכתי של התפילה נסדק בגלל טעות ,הקשר החי והדיאלוג האינסופי עם הבורא נותר על כנו ,ואולי אף מוסיף משקל לרוחניות המקיפה את סדר יומנו? לאחר שהצבנו את השאלה המרתקת בפתחו של הדיון ,עלינו לשוב אל דברי התורה המהווים את המקור והשורש למניין הברכות ,ולבחון כיצד מפרשי התורה העתיקים סוללים עבורנו את הדרך להבנת השייכות שבין הציווי האלוקי לבין סדר יומו של יהודי. ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים י ,יב). רש"י (על התורה ,דברים י ,יב) ביאר :את המילה מה ,וחידש כי אל תיקרי מה אלא מאה ,ומכאן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום .ביאור הדברים הוא כי השאלה מה ה' שואל מעמך, מכוונת לאותה דרישה בסיסית של ביטוי אמונה יומיומי הבא לידי ביטוי במניין הברכות הקבוע ,אשר הוא המעצב את דמותו של היהודי העובד את בוראו בכל רגע ורגע. רבי אברהם אבן עזרא (על התורה ,דברים י ,יב) ביאר :כי השאלה (שם) באה להדגיש כי הדרישות האלוקיות אינן בלתי אפשריות ,אלא הליכה בדרכיו מתוך יראה ואהבה ,מה שמביא את האדם לידי עבודת ה' שלמה הכוללת גם את סדר הברכות כחלק מחיוב העבודה. הרמב"ן (על התורה ,דברים י ,יב) ביאר :כי העבודה המדוברת היא ביראת שמים עמוקה, והברכות הן כלי שדרכו האדם מכיר את נוכחות ה' בכל דבר ודבר בבריאה ,ובכך הוא מקיים את מצוות העבודה בכל לבבו ובכל נפשו ,על ידי שהוא מברך בכל עת וזמן.

חזקוני (על התורה ,דברים י ,יב) ביאר :שהשימוש במילה (שם) מסמל את התהייה על עומק עבודת ה' ,ומקשר זאת לחובת הברכות כדרך לבטא את הידיעה שכל דבר שייך לקדוש ברוך הוא ,ושכל מה שנמצא בידנו הוא מאתו יתברך ,ולכן הברכה היא הכרת התודה המינימלית הנדרשת מכל אחד. ספורנו (על התורה ,דברים י ,יב) ביאר :כי השאלה (שם) היא קריאה להתעלות ולהידמות לבורא, וכי הברכות הן חלק בלתי נפרד מאותה התעלות ,שכן דרכן האדם מרומם את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם ומכיר במלכותו ובטובו. לאחר שביססנו את השורשים בפרשת השבוע ,הגיעה השעה להעמיק אל תוך הים התלמודי ,שם נחשפת התשתית של חכמינו למניין המאה ,ומתברר הקשר ההדוק שבין הדרישה האלוהית לבין הפרקטיקה היומיומית של ברכות השחר והתפילה. בגמרא במסכת מנחות (דף מג ע"ב) דרש רבי מאיר :אל תיקרי מה אלא מאה ,מכאן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. רש"י (ברכות מו ע"ב ,ד"ה מאה ברכות) מבאר :כי מניין המאה אינו מסתכם רק בברכות הנהנין או ברכות המצוות ,אלא הוא כולל בתוכו את כל הברכות שבתפילת שמונה עשרה ,שבכל תפילה ותפילה אנו מונים שמונה עשרה ברכות ,ובחישוב יומי של שלוש תפילות ,הרי לנו השלמה משמעותית למניין המחויב. רבנו יונה (ברכות כו ע"א בדפי הרי"ף) ביאר :את היסוד העמוק למניין זה ,וחידש כי המאה ברכות הן כנגד מאה אדנים שהיו במשכן ,כנגד מאה שופרות של ראש השנה ,וכי כל ברכה וברכה היא תיקון המשלים את חסרונותיו של האדם ומעלה אותו ממדרגת הוויה למדרגת עבודת השם. הרא"ש (ברכות פ"ט ,סימן כ"ג) ביאר :כי על אף שיש מחלוקת אם הברכות של שמונה עשרה מצטרפות למניין ביומיום או רק בשבת שבה הברכות פוחתות ,הרי שנוהגים להשלים במאה ברכות בכל דרך ,וחידש כי עיקר המטרה היא שהאדם לא ישכיח מליבו את מלכות השם, וכי כל ברכה היא הכרזה על כך שהעולם כולו נתון תחת שלטונו יתברך. לאחר שצללנו אל מצולות הגמרא וגילינו את שורש הדברים ,הגיעה העת להקשיב לקולם של רבותינו הראשונים ,אשר יצקו את היסודות ההלכתיים למבנה הברכות והבדילו בין ברכה של חובה לבין הברכה הבאה מתוך טעות ,תוך שהם משרטטים את גבולות הקדושה בתפילה. הרי"ף (מסכת ברכות דף כו ע"א) ביאר :את היסוד להשלמת מאה ברכות ,וחידש כי תפילת שמונה עשרה היא המנוע המרכזי של מניין הברכות היומי ,וכי יש להקפיד ולמנות את הברכות הללו בקפידה כדי להגיע למספר המלא ,שכן כל ברכה בתפילה נחשבת כחלק בלתי נפרד מההתחייבות של האדם כלפי הבורא בכל עת. המרדכי (מסכת ברכות ,פרק ט ,סימן קכג) ביאר :כי גם ברכות שאינן מכוונות כראוי או כאלו שנאמרו בתוך רצף תפילה שיש בו אי-דיוק ,יש להן מעמד של קדושה ,וחידש כי היסוד הוא בעצם ההתייצבות לפני המלך ,שכן אפילו טעות בנוסח הברכה אינה מבטלת את השייכות של האדם אל המניין ,כל עוד השם והמלכות נאמרו כסדרן בתפילה.

הטור (או"ח סימן מו) ביאר :את חובת הזהירות במניין המאה ,וחידש כי החובה מוטלת על כל יהודי להשלים את המניין בכל יום ,וכי יש לשים לב לכל ברכה וברכה שבתפילה ,שכן הן מהוות את העמודים שעליהם נשען הקשר של האדם עם בוראו ,ואף אם נפל פגם בברכה מסוימת ,אין זה פוגע ביכולתה להשתלב במניין הכולל של הברכות המקדשות את היום. לאחר ששמענו את דברי הראשונים המניחים את היסודות להבנת המבנה של הברכות, נתבונן בדברי האחרונים והפוסקים אשר ביקשו להעמיק ולברר האם ברכה שנאמרה בטעות, מתוך רצף תפילת שמונה עשרה ,עדיין נושאת עמה את משקל הקדושה הנדרש כדי להימנות במניין מאה הברכות. מו"ר הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה ,תפילה פרק ח ,דבר הלכה ס"ק ו) ביאר :את השאלה המורכבת של ברכה שנאמרה בטעות ,וחידש כי מסתבר שגם מי שטעה בתפילת שמונה עשרה ,כגון שאמר ותן טל ומטר בימות החמה או להיפך ,הברכה עולה לו למניין מאה ברכות ,על אף שאינו יוצא בה ידי חובת תפילה .ביאור הדברים הוא כי עצם האמירה של הברכה בנוסחה המלא ובתוך הקשר התפילה ,היא פעולה של קדושה ושיח עם הבורא ,שיש לה משקל ממשי ,גם אם מבחינה הלכתית התפילה עצמה טעונה תיקון. הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ,חלק א ,סימן יז) ביאר :את היסוד לכך שאין צורך בכוונת יציאת ידי חובה מושלמת כדי שהברכה תימנה ,וחידש כי אף כאשר האדם אינו מכוון לצאת ידי חובה או אפילו בירך כלאחר יד ,הברכה מצטרפת למניין ,שכן עצם אמירת שם ומלכות בתוך סדר התפילה נחשבת כפעולה בעלת ערך שאינה נמחקת מהמניין הכללי של עובד ה’. מו"ר הגרב"צ אבא שאול (אור לציון ,חלק ב ,פרק י ,סק"א) ביאר :את החלוקה שבין ברכה בטלה לברכה שנאמרה בטעות בתוך תפילה ,וחידש כי תפילת שמונה עשרה ,על כל ברכותיה, נתקנה כחטיבה אחת של קדושה .לכן ,גם כאשר נפלה טעות בנוסח ,הברכה נותרת בתוך המסגרת המקודשת של התפילה ואינה מאבדת את שמה כ'ברכה' ,ולפיכך היא נחשבת במניין הברכות למרות הצורך לחזור ולהתפלל שוב כדת וכדין. אחר שהעמקנו בדברי הפוסקים הקדומים והאחרונים ,נפנה אל גדולי הדורות האחרונים, המאירים לנו את הסוגיה מנקודת מבט נפשית ומעשית ,תוך שהם משלבים את דעת הפוסקים ומבקשים להשכין שלום בין חומרת ההלכה לבין ערך הקדושה המשתקף מכל מילה בתפילה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו ,או"ח סימן ט) ביאר :את השאלה בנוגע למניין ברכות שאינן מכוונות כראוי או ברכות בטלות ,וחידש כי יש להימנע מלצרף למניין מאה ברכות ברכות בטלות שאין בהן תועלת ,ואף על פי כן ,הדגיש כי כאשר מדובר בברכה שנאמרה בתוך סדר תפילת שמונה עשרה ,הדין משתנה .הוא מבאר כי מאחר והתפילה עצמה היא המקור המרכזי למניין הברכות ,הרי שגם ברכה שנאמרה בטעות אינה נחשבת כברכה לבטלה גמורה ,אלא כחלק ממסגרת התפילה ,ולכן יש מקום להקל ולצרפה למניין המאה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן מו ,ס"ק ג) ביאר :את היסוד

להשלמת מניין מאה ברכות ,וחידש כי עיקר המטרה היא להרבות בזיכרון בורא עולם בכל מהלך היום ,ולכן כל ברכה שנאמרה בתוך סדר התפילה ,גם אם נפל בה פגם קל של אי-דיוק, יש לה תוקף של ברכה .הרי שהאדם המשתדל בתפילתו ,גם בטעותו ,אינו מאבד את המצווה, אלא ממשיך להוסיף חוליה בשרשרת המאה ברכות. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן י) ביאר :את העומק שבהגדרה זו ,וחידש כי הערך של מאה ברכות אינו רק מספר טכני ,אלא תודעה של דבקות .הוא מבאר כי אדם שמתפלל מתוך כוונה לעבוד את ה' ,גם אם טעה בברכה מסוימת ,כל התפילה שלו היא עבודה ,והברכות שבה נחשבות למאמץ קדוש ,מה שמעניק להן מעמד של ברכות למניין המאה ,שהרי הן נבעו מתוך עומק השתוקקותו לקדושה. אחר שעמדנו על יסודות הסוגיה בדברי הפוסקים ,הגיעה העת לתרגם את העקרונות הללו אל המציאות המעשית של ימינו ,ולראות כיצד התפיסה ההלכתית הזו מעצבת את הליכותינו בחיים ומנחה את המעשה בפועל. נראה להסביר :כי הנפקא מינה המעשית הראשונה היא השלווה הנפשית שעל האדם לחוש לאחר טעות בתפילה .לעיתים אדם מסיים את תפילתו בחשש שמא לא יצא ידי חובת מאה ברכות בשל הטעות שנפלה בברכה כזו או אחרת בשמונה עשרה .ההלכה המבוארת מפי הפוסקים מעניקה לאדם את הביטחון כי הברכה שברך ,למרות הטעות ,אינה הופכת לחסרת ערך ,וכי ניתן להחשיב אותה בתוך החשבון הכללי של המאה ברכות .דבר זה מונע מהאדם להרגיש מרוחק או חסר ,ומאפשר לו להמשיך את יומו מתוך הכרה כי העבודה שעשה לפני ה' התקבלה ושימשה נדבך נוסף בחיבורו לקדוש ברוך הוא. נראה להוסיף :כי נפקא מינה נוספת היא היחס שלנו למאמץ הרוחני בתוך התפילה .כאשר אדם טועה ,אין הוא צריך לחשוש שמא כל המאמץ שהשקיע בתפילה זו ירד לטמיון .ההלכה מלמדת אותנו כי המאמץ עצמו ,הרצון לדייק ,והעמידה לפני ה' בתוך סדר הברכות הקבוע, הם הם המגדירים את איכות התפילה .לכן ,גם כשנדרש לחזור ולתקן ,הברכה הראשונה אינה נחשבת כמיותרת או כחיצונית למניין ,אלא כחלק בלתי נפרד מהתהליך הרוחני שבו האדם מתקדם ומתעלה. נראה ליישב :כי הלכה למעשה ,החינוך שאנו שואבים מהסוגיה הוא להימנע מחיפוש שלמות טכנית המייבשת את הנשמה .במקום להתמקד רק בשאלה אם יצאתי ידי חובה, עלינו להתמקד בערך של הקשר הנמשך עם הבורא .אדם שטעה בתפילה וצריך לחזור על הברכה ,צריך לראות את החזרה הזו כהזדמנות נוספת לביטוי האהבה והיראה ,ולא רק כתיקון טכני .ההלכה למעשה היא שכל ברכה ,גם זו שנעשתה בטעות ,מהווה נדבך בבניית המערכת המקדשת את היום ,ובכך היא מעניקה לאדם כוח להמשיך ולעבוד את ה' בשמחה וביטחון גם בתוך מגבלות האנושיות והטעויות העלולות לקרות. לאחר שהבנו את הנפקא מינות למעשה ,ניגש אל בירור העומק הרעיוני הטמון בבסיס הסוגיה ,ונבחן את מהותן של הברכות ככלי המעצב את תודעת הקשר של האדם עם בוראו, מעבר לחישוב הטכני של יציאה ידי חובה.

נראה להרחיב :כי כאשר אדם טועה בתפילתו ,התפילה הופכת ממסלול קבוע ומוגדר למפגש אישי וחי .הרעיון הטמון בצירוף הברכה הטעות למניין מאה ברכות הוא שהקב"ה אינו שואל רק על דיוק מושלם ,אלא על הכיסופים ועל הרצון להידבק בו .הברכה שנתקנה בטעות מבטאת את המאמץ האנושי שפנה אל ה' ,וגם אם מבחינה הלכתית נדרש תיקון ,הרי שהכוונה שמאחורי המילים נותרה טהורה .בבירור עומק זה אנו מבינים כי מאה ברכות אינן יעד כמותי בלבד ,אלא מפת דרכים לחיים של תשומת לב ,שבה כל ברכה היא הזמנה להכיר בטובו של ה' בכל פרט ופרט. בירור נוסף מעלה :כי השתיקה ההלכתית על צירוף ברכות אלו למניין מלמדת על הענווה של הקדוש ברוך הוא ,המקבל את עבודת עמו גם כאשר היא מוגשת בכלים שבורים או בשיבושים הנובעים מחולשת האדם .הברכה בטעות היא עדות לחיוניות של הקשר; אדם שלא היה מתפלל כלל לא היה טועה ,אך העובד את ה' מסתכן בטעויות משום שהוא נמצא בשיח פעיל .ההכרה בברכות הללו כחלק ממניין המאה היא חותמת אלוקית על כך שהקדושה אינה מותנית בשלמות ביצועית ,אלא במסירות נפש שאינה נרתעת גם מאי-דיוקים. האדם המאמין ,העומד לפני קונו ,לומד כי גובהו הרוחני אינו נמדד בנקיון מטעויות ,אלא בנכונות לחזור ולתקן ,תוך שהוא מכיר בערך של כל פעולה קדושה שנעשתה בדרך .המושג מאה ברכות נועד להקיף את האדם במעטפת של קדושה שאינה מניחה לו לרגע לשכוח את המקור לכל שפע העולם .כאשר אנו משלבים את הברכה הטעות במניין ,אנו מצהירים כי הדיאלוג עם הבורא הוא גדול ורחב מכל מגבלה פורמלית ,וכי כל עוד הלב נטוי כלפי שמיא, הרי שהברכות שלנו בונות עולם שלם של יראה ואהבה ,עולם שבו הטעות היא רק מקפצה לעוד גילוי של חסד ושכינה. בנתיב שבין הרצון לדיוק לבין ההבנה כי אנו בשר ודם ,אנו מגלים כי ההלכה המאפשרת לצרף ברכה בטעות למניין מאה ברכות ,היא מרפא לנפש הדואבת ומעניקה יסודות של ביטחון בעבודת ה’. ההתבוננות הנפשית מלמדת :כי האדם נוטה לעיתים למדוד את ערכו על פי הישגיו המושלמים. כאשר הוא טועה בתפילה ,הוא עלול להרגיש רחוק ומנותק ,כאילו עבודתו נדחתה .ההלכה המאפשרת להחשיב את הברכה הטעות למניין ,מרימה את רוחו של המתפלל ומלמדת אותו כי הקדוש ברוך הוא אינו מחפש רק את הביצוע המושלם ,אלא את הלב הכנה המבקש לעמוד לפניו .החיבור לאמונה מעניק לאדם חוסן פנימי; הוא מבין כי האמת אינה נמצאת ביוהרה שבידיעת התפילה על בוריה ,אלא בכיסופים אליה ,גם כאשר הדרך רצופה בטעויות אנושיות. נראה להוסיף :כי ההבנה שהברכה נחשבת למניין מעניקה לנו חופש נפשי מול עבודת ה'. אדם שחי בתודעה שכל הברה וכל קשר עם הבורא ,גם אם הוא לקוי ,מוערך בשמים ,הוא אדם שפועל מתוך אהבה ולא מתוך פחד .זהו יסוד העבודה ביראה ובאהבה שנזכר בפסוק, שכן הידיעה שה' מקבל את עבודתנו כפי שהיא מאפשרת לנו להיפתח אליו בלי חשש. הדיאלוג הפנימי הזה הוא המנוע של החיים המאמינים ,והוא המעניק לנשמה את היכולת להתחדש בכל יום ,גם לאחר נפילות או אי-דיוקים.

במקום שבו האדם מוותר על הלחץ להיות ללא רבב ,הוא פוגש את השכינה .הוא לומד כי האחריות שלו היא לא להגיע לשלמות טכנית שתעניק לו תחושת עליונות ,אלא לדבוק בה' בכל מצב .החיבור לעצמנו ,לנפשנו פנימה ,דורש מאיתנו להבין כי המעלה היהודית היא אינסופית ,וכל מאמץ של אדם לעשות את רצון ה' הוא יקר ערך .כך אנו בונים הנהגה של קירבה ,שבה המושג של תפילה הוא מושג של שותפות ,שבו הברכה האמיתית היא היכולת לעמוד לפני ה' מתוך הכרה בערך המוחלט של הנשמה היהודית והרצון הכנה שלה להידבק במקור חייה. כשאנו בוחנים את המצפן הפנימי הנבנה מתוך הסוגיה ,אנו נדרשים לזקק את המוסר היהודי מתוך העיון בהלכה ,המלמד אותנו כיצד להתייחס למאמצינו הרוחניים בעולם שבו השלמות נראית לעיתים כיעד בלתי מושג. נראה לבאר :כי המצפן הפנימי שאנו מקבלים מלמד שהגובה הרוחני של האדם אינו נקבע על פי התוצאה הסופית ,אלא על פי הכוונה והלב שהושקעו בתהליך .כאשר אדם מרגיש שהוא נכשל בביצוע המושלם של תפילתו ,המוסר היהודי תובע ממנו לא לשקוע בייאוש, אלא לראות בטעות הזדמנות לענווה .עלינו לזכור כי אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים, והעמידה הזו ,עם כל הטעויות האנושיות הכרוכות בה ,היא היא המקודשת ,שכן היא מבטאת את הכרתנו בתלות המוחלטת שלנו בו יתברך. נראה להוסיף :כי המצפן מורה לנו שאין להתנשא על האחר בשל דיוקו בתפילה ,ומאידך, אין לזלזל בעצמנו כשאנו טועים .המוסר הזה דורש מאיתנו עדינות נפש ,שבה ככל שהאדם מעמיק בעבודת ה' ,כך הוא נעשה סלחן יותר כלפי חולשותיו וכלפי חולשות חבריו .מוסר זה שולל את הלחץ להיות ללא רבב ,וקובע כי הברכה האמיתית היא ביכולת להתמודד עם האתגרים שלנו מבלי לאבד את הקשר עם ה' .זוהי דרך חיים של התבוננות פנימית מתמדת, שבה האדם עסוק בתיקון עצמו ובבניית אישיותו ,מתוך שמחה על כל צעד שהוא עושה בדרכו אל ה’. בסופו של תהליך ,אנו למדים כי הנדיבות הרוחנית היא המידה החשובה ביותר שצריכה להוביל אותנו .כשאדם חי בתודעה שה' מקבל את עבודתו באהבה ,גם כאשר היא אינה מושלמת ,הוא הופך לצינור של השפעה וחסד .היכולת להושיט יד לאחר שטעה ,ללמד, להדריך ולקרב מתוך סבלנות ,נובעת דווקא מתוך ההכרה הזו שכולנו עובדים את ה' מתוך כלים אנושיים שבריריים .בכך אנו משרטטים לעצמנו דרך שבה המוסר הוא הכוח המניע את הלמידה ,והתפילה היא המקור שמחבר בין כל בני ישראל ,ולא החומה שמפרידה ביניהם בגלל דקדוקי נוסח כאלו או אחרים. מתוך עומק הסוגיה שביארנו ,אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות המאירות את הליכותינו ביום יום .ראשית ,אנו לומדים כי כל פעולה של עבודת ה' ,גם זו שנפלה בה טעות טכנית ,נרשמת לפני המקום כנדבך בבניית הקשר האישי עמו .כאשר אנו מוצאים עצמנו טועים בתפילה ,התגובה הנכונה אינה רדיפה עצמית או תחושת דחייה ,אלא קבלה של המציאות מתוך ענווה והמשך העבודה מתוך אהבה .שנית ,השייכות של הברכות שנאמרו בטעות למניין מאה ברכות מלמדת

אותנו להעריך את התהליך ולא רק את התוצאה .במקום למדוד את עצמנו רק לפי הצלחות מושלמות ,עלינו למדוד את עצמנו לפי רציפות הקשר ,לפי היכולת לעמוד ולהתפלל גם כשאנו מודעים לחולשתנו האנושית ,ובכך להפוך את השגרה לשדה של קדושה.

עיקר העניין: הדיון סביב צירוף ברכות שנאמרו בטעות בתפילת שמונה עשרה למניין מאה ברכות, חושף את היסוד העמוק של עבודת ה' היהודית .אין אנו מודדים את עבודתנו אך ורק במבחן התוצאה ההלכתי של יציאת ידי חובה ,אלא בערך הקדושה העצמאי של כל ברכה וברכה הנאמרת לפני המלך .כפי שביארו גדולי האחרונים ,ובראשם מו"ר הגרש"ז אויערבאך בשו"ת הליכות שלמה (תפילה פרק ח ,דבר הלכה ס"ק ו) ,גם תפילה הטעונה תיקון מחזיקה בתוכה כוח של עבודה ,והברכות הנאמרות בה מצטרפות למניין המאה ,משום שאינן בטלות ,אלא חלק ממסגרת הקדושה של התפילה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו ,או"ח סימן ט) והגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (חלק א ,סימן יז) אישרו את ההבנה שכל עוד הברכה נאמרה כחלק מהתפילה ובנוסח הראוי ,היא נושאת עמה את משקל המצווה .הלקח המזדקק מכל אלו הוא ברור :הקשר עם הקדוש ברוך הוא הוא ארוך טווח ,דינמי ורחום ,וכל ניסיון של האדם להתקרב ,גם אם אינו מדויק עד קצה הגבול ,הוא יקר וחשוב ונמנה לזכותו. השלמות האמיתית אינה בהיעדר טעויות ,אלא בהתמדה בשיח עם הבורא גם בתוך המגבלות האנושיות .הברכה היא הכלי שבו אנו הופכים את חיינו למרחב שבו השכינה שרויה ,ללא קשר לדיוק של כל מילה בודדת.