מה מסתתר מאחורי שלוש הברכות השנויות במחלוקת?

מה מסתתר מאחורי שלוש הברכות השנויות במחלוקת? דמיין אדם שניצב מול המראה בבוקר יום חדש .הוא מסדר את הציצית ,בודק שהכיפה על ראשו ,מתכונן לתפילה שפותחת את היום .ושוב ,השפתיים לוחשות את אותן מילים ,אותה סדרת ברכות מוכרת :ברוך אתה ה' ...שלא עשני גוי ,שלא עשני עבד ,שלא עשני אשה .ושוב

מה מסתתר מאחורי שלוש הברכות השנויות במחלוקת? דמיין אדם שניצב מול המראה בבוקר יום חדש .הוא מסדר את הציצית ,בודק שהכיפה על ראשו ,מתכונן לתפילה שפותחת את היום .ושוב ,השפתיים לוחשות את אותן מילים ,אותה סדרת ברכות מוכרת :ברוך אתה ה' ...שלא עשני גוי ,שלא עשני עבד ,שלא עשני אשה .ושוב

עולה התהייה המכרסמת – מדוע? הרי אדם זה יודע היטב מי הוא .הוא זוכר את אתמול ,הוא לא הפך פתאום לגוי בשנת הלילה .מהו פשר החזרה הזו ,יום-יום ,בלי יוצא מן הכלל? האם זוהי רק אמירה עובדתית על מצב נתון שאינו משתנה ,או שמא מדובר בקוד נסתר בזהות היהודית ,תמרור פנימי שחייב להיאמר דווקא בכל בוקר מחדש כדי להזכיר לנשמה את עומק השליחות שבה היא אוחזת? לאחר שהעמדנו את שאלת הזהות בפתח יומנו ,עלינו לשוב אל דברי התורה והמפרשים, המאירים את הברכות הללו לא כציון עובדה בלבד ,אלא כביטוי עמוק לשייכות ולשליחות שמתחדשים בכל עת. הגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג ע"ב) ביארה :את חובת האדם לברך מאה ברכות בכל יום, ודרשה את הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך ,אל תקרי מה אלא מאה .בתוך מניין ברכות זה מונה הגמרא את ברכות השחר ,ובכללן שלוש הברכות :שלא עשני גוי ,שלא עשני עבד ,שלא עשני אשה. רבנו מנוח (על הרמב"ם ,הלכות תפילה פרק א' ,ה"ה) ביאר :את הברכות הללו ,וחידש כי הן משמשות כאזהרה לאדם שלא יתערב עם אחרים ,ולכן תקנום בכל בוקר מחדש כתזכורת מוסרית ותרבותית .הוא מבאר כי אין זו אמירה סתמית ,אלא התראה הלכתית שלא יכניס עצמו לאחוות גויים ,להנהגות של עבדים ,או להשקפות שאינן הולמות את שליחותו כיהודי בן חורין. החיד"א בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן מ"ו) ביאר :את כוחן של הברכות ,וחידש כי כל אחת מהן אינה אמירה טכנית ,אלא היא בחינת כוחות פועלים ,בדומה לברכות מתיר אסורים ומעביר שינה מעיני. רבי חיים ויטאל בשער הכוונות ביאר :את עומקן על פי הקבלה ,וחידש כי שלוש הקטגוריות הללו שייכות לשורשי טומאה ,והמברך מעביר מעליו בלילה את השפעתן ומכונן את עצמו כנשמה טהורה של ישראל בן חורין .הוא מבאר כי הברכה אינה עוסקת במצב חיצוני בלבד, אלא בניקוי הזהות ובהתחדשות הנשמה. לאחר שעמדנו על התשתית המחשבתית והקבלית ,נצלול אל דברי חז"ל והסוגיות בתלמוד, המגדירים את מקומן של ברכות אלו בתוך המניין היומי של המאה ברכות ,ומבארים את ההקשר התוכני שבו הן נאמרות. הגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג ע"ב) ביארה :את חובת הברכה מתוך הלימוד של מאה ברכות, וקבעה כי ברכות השחר אינן רק עניינים של שבח כללי ,אלא מופיעות כחלק בלתי נפרד מן החובה המוטלת על האדם מדי בוקר .היא מבארת כי אלו הן ברכות המעצבות את פתיחת היום בתודעה יהודית מוגדרת. התוספות (מסכת מנחות שם ,ד"ה חייב אדם) ביארו :את ההקשר ההלכתי ,וחידשו כי ברכות אלו נמנות על סדר ברכות השחר משום שהן מגדירות את האדם כאדם חופשי המקבל עליו עול מלכות שמיים מיד עם התעוררותו .הם מבארים כי הברכה היא הכלי שבו האדם מכיר בטובת ה' עליו ,שזכה להימנות על ישראל ועל בני החורין.

הירושלמי (מסכת ברכות פרק ט' ,הלכה א') ביאר :את כוחן של הברכות בהקשר של השבח לקדוש ברוך הוא על חילוקי הבריות ,וחידש כי הן נועדו להבדיל את היהודי מהעמים האחרים ,לא מתוך התנשאות ,אלא מתוך הכרת תודה על העול המיוחד והיקר שהוטל עלינו כבני תורה המקיימים את רצון הבורא. לאחר שצללנו אל הים התלמודי ,עלינו להקשיב לקולם של רבותינו הראשונים ,אשר תוו את גדרי ההלכה וההשקפה סביב ברכות אלו ,מתוך תפיסה שהן אינן רק שבח ,אלא הגדרה מחודשת של מהות האדם בכל יום מחדש. הרא"ש (מסכת ברכות ,פרק ט' ,סימן כ"ג) ביאר :את סיבת הברכות הללו וחידש כי הן נקבעו כחלק מברכות השחר כדי שהאדם יודה לקב"ה על מעלתו ,בדומה לברכות אחרות המכירות בטובת השם על עולמו .הוא מבאר כי אין זו התנשאות על אחרים ,אלא הודיה אישית על כך שזכה להיות מן המצווים שבתורה ,דבר שאינו מובן מאליו במציאות המורכבת של העולם. הרמב"ן (בדרשותיו) ביאר :את עומק השוני שבין אומות העולם לבין ישראל ,וחידש כי ישראל נבחרו לשרת את הבורא בדרך המיוחדת להם .הוא מבאר כי הברכה שלא עשני גוי היא ביטוי להכרה כי התורה והמצוות הן המתנה הגדולה שקיבלנו ,ועל כן אנו מברכים בכל בוקר על השייכות הייחודית הזו שמבדילה אותנו בתוכן הפנימי של חיינו. הריטב"א (על מסכת מנחות ,דף מ"ג ע"ב) ביאר :את הטעם שחז"ל תקנו ברכות אלו דווקא בלשון שלילה ,וחידש כי הלשון הזו מדגישה את הבחירה האלוקית בכל יום .הוא מבאר כי אילו היינו אומרים רק 'שעשני ישראל' ,היינו עלולים להחמיץ את המשמעות של העובדה שה' יכול היה לברוא אותנו במציאות אחרת ,והתפילה בבוקר היא ההכרה בחסדו האינסופי שבחר דווקא בנשמה הזו ובמציאות הזו כדי להאיר את העולם. ספר העיקרים (מאמר שלישי ,פרק כ"ו) ביאר :כי הברכות הללו הן עמודי התווך של תודעת האדם ,וחידש כי הן נועדו להזכיר לאדם את חירותו וערכו .הוא מבאר כי השעבוד האמיתי אינו פיזי אלא רוחני ,והברכות מגינות על האדם מפני התמכרות לערכים שאינם נצחיים ,בכך שהן מציבות אותו בכל בוקר מחדש מול ייעודו הנשגב. לאחר ששמענו את דברי הראשונים המגדירים את הברכות כהצהרת זהות וכחובת תודה, נפנה אל האחרונים והפוסקים שביקשו לחדד את הלכותיהן ואת כוונתן הפנימית ,תוך שהם משקללים את השלכותיהן על הנהגת האדם בפועל. המשנה ברורה בסימן מ"ו (ס"ק י"ג) ביאר :את כוונת הברכות וחידש כי הן נועדו לעורר את האדם לשבח את הקב"ה על שהבדילנו מן התועים .הוא מבאר כי אין זו אמירה חיצונית בלבד ,אלא כוונה המכוננת את האדם כבן חורין העובד את בוראו מרצון ,ובכך הוא מונע מעצמו להיגרר אחרי הנהגות של עבדים או תרבויות שאינן מכירות במלכותו יתברך. הערוך השולחן (או"ח סימן מ"ו) ביאר :כי הברכות הללו מוטלות על האדם כחובת התחדשות, וחידש כי בכל בוקר שהקב"ה מחזיר את הנשמה לאדם ,הוא מעניק לו מחדש את מעמדו כישראל .הוא מבאר כי אדם צריך להרגיש בכל יום כאילו באותו בוקר ממש הוכרע גורלו להיוולד כבן ישראל ,ועל כן עליו להודות על כך בשמחה ובהכרה מלאה.

החפץ חיים בספרו בשיעוריו על סדר התפילה ביאר :כי הברכה אינה משמשת כהגדרה מעמדית אלא כהגנה רוחנית ,וחידש כי מי שאינו מברך ברכות אלו בכוונת הלב ,עלול למצוא עצמו נסחף אחרי ערכי העולם והתרבות החיצונית .הוא מבאר כי המילים הללו הן המגן המקיף את האדם מפני היטמעות ומזכירות לו את מחויבותו הייחודית לבורא. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,או"ח סימן ע"ח) ביאר :את השאלה בנוגע למציאות החיים המשתנה של הברכות ,וחידש כי גם בזמננו אנו חייבים לברך ברכות אלו כפי תקנת חז"ל .הוא מבאר כי מדובר במסורת מקודשת המעצבת את התודעה היהודית, וכי אין לשנות או להחסיר מהן דבר ,שכן הן נועדו להעביר את האדם תהליך של טיהור מחשבתי בכל פעם שהוא פותח את יומו. לאחר שסללנו את הדרך עם דברי הפוסקים ,נעלה אל דברי גדולי הדורות האחרונים, אשר הפיחו חיים חדשים בברכות אלו והציבו אותן כמגן איתן במלחמת התודעה של האדם המודרני ,המבקש לשמור על צלם אלוקים בתוך סבך החיים. הגר"ש שקופ בהקדמתו לספרו שערי יושר ביאר :את המהות העמוקה של הברכות ,וחידש כי ההבדל בין יהודי לגוי אינו מעמדי או ביולוגי גרידא ,אלא הבדל תכליתי .הוא מבאר כי הברכה היא כרטיס הכניסה לאולם השליחות היהודית ,שכן היא מזכירה לאדם כי כל מהותו בעולם מופנית להשגת תכלית הנצח ,ולא להבלים שחולפים עם הזמן. הרב ירוחם ממיר בספרו דעת תורה ביאר :את כוחן של הברכות כגדר רוחני ,וחידש כי אין לך גדר חזק יותר בחיים מהתחדשות זהות יומית .הוא מבאר כי הברכה היא צו זיהוי במלחמת התודעה ,המעמידה את האדם על מקומו בכל בוקר מחדש ,בטרם ייצא לשוק החיים שעלול לשחוק את זהותו הרוחנית. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג' ,סימן ג') ביאר :את העומק שבלשון שלילה שבברכות ,וחידש כי הדגש אינו על מה שחסר לאחרים ,אלא על העובדה שהקב"ה בחר בנו ונתן לנו תורה ומצוות המייחדות אותנו .הוא מבאר כי הברכה היא הכרת תודה על החירות האמיתית – חירות הנפש מן השעבוד ליצרים ולמוסכמות העולם ,המאפשרת לאדם לחיות חיים של קדושה וייעוד. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ברכות השחר) ביאר :כי הברכות הללו נועדו להעיר את האדם לבל ישכח את ייחודו ,וחידש כי חשיבותן כה גדולה ,עד שאין לאדם להקל בהן ראש גם כאשר הוא טרוד .הוא מבאר כי הברכה היא העוגן שמאפשר לאדם לשמור על יציבותו הרוחנית ,שכן היא קובעת את עמדתו הנפשית מול העולם החיצוני עוד בטרם החל את פעולות היום. אחר שעמדנו על היסודות העמוקים של ברכות אלו בדברי רבותינו ,עלינו לתרגם את העקרונות הללו אל המציאות המעשית ,כדי לראות כיצד הם משפיעים על הנהגתנו בחיים ומהן הנפקא מינות העולות מהם למעשה. נראה להסביר :כי נפקא מינה מעשית ראשונה עולה בשאלה האם אדם שמתעורר באמצע

הלילה ומתפלל צריכה לברך ברכות אלו .מן הפוסקים עולה כי חובת הברכה תלויה בחידוש היום ,והיא מהווה פתיחה מחייבת לכל התפילה .מי שמתפלל בלילה ,הברכות הללו משמשות לו כגדר המבדיל בין העבר לבין ההתחלה החדשה של עבודת השם ,והן תובעות ממנו להכיר בערך זהותו עוד לפני שפנה אל הציבור או אל עיסוקיו .זוהי קריאה לאדם לעצור ולשאול את עצמו מהו הגורם המניע את יום המחר ,האם זהו השעבוד לזמן או הבחירה להיות בן חורין לעבודת השם. נראה להוסיף :כי נפקא מינה נוספת עולה במקרה של גר שנתגייר ,האם עליו לומר ברכות אלו .כאן אנו פוגשים את הדיון של הרמ"א בשם מהר"י ברין ,הקובע כי הגר מברך שעשאני ישראל ,שכן מדובר ביצירה חדשה .הדיון הזה מלמד אותנו כי הברכות הללו אינן רק תזכורת למצב מולד ,אלא הן ביטוי למציאות מתהווה .אדם יכול להפוך ליהודי בכל רגע של אמת, והברכה היא המקבעת את המציאות הזו ומעניקה לה תוקף של קבע ,המאפשר לאדם לבנות את אישיותו מתוך מודעות גמורה לבחירתו בחיים של תורה. נראה ליישב :כי הלכה למעשה ,החינוך שאנו שואבים מן הסוגיה הוא להימנע מן השגרה המכהה את החושים .הברכות הללו הן כלי עבודה יומיומי למניעת היטמעות .כל אימת שאדם מברך שלא עשני גוי ,הוא מציב גבול ברור בין ערכי החברה שסביבו לבין הערכים הנצחיים שקיבל בתורתו .זוהי פרקטיקה של הגנה עצמית ,שבה אנו מכריזים בכל בוקר מחדש על העצמאות הרוחנית שלנו ,ומחליטים כי היום הזה לא יהיה מורכב מהבלים ,אלא מעבודה ממשית של עבד המבקש לעמוד לפני מלך מלכי המלכים מתוך בחירה חופשית וטהורה. לאחר שהבנו את הנפקא מינות למעשה ,ניגש אל בירור העומק הרעיוני הטמון בבסיס הברכות ,ונבחן את מהות התפילה ככלי המעצב את תודעת האדם וקשרו עם בוראו ,מעבר לחישוב הטכני של יציאה ידי חובה. נראה להרחיב :כי התביעה לומר ברכות אלו בכל בוקר מלמדת על כך שהזהות היהודית אינה מוצר מוגמר ,אלא יצירה מתחדשת .האדם הוא יצור הנתון להשפעות סביבתיות, תרבותיות וחברתיות ,והסכנה הגדולה ביותר היא השחיקה שבה האדם שוכח את ייעודו המקורי .ברכות אלו פועלות כ'אתחול' מחדש לתודעה; הן תובעות מהאדם להכריז בכל בוקר מחדש על השייכות שלו לעם ישראל ,על החירות שלו כבן חורין ,ועל היותו נשמה המבקשת להתחבר לשכינה .הברכה היא אקט של יצירה ,שכן בהגדרת הזהות מול הקדוש ברוך הוא ,האדם מעצב מחדש את עולמו הפנימי. בירור נוסף מעלה :כי השלילה המופיעה בברכות – 'שלא עשני' – אינה עוסקת במציאותם של האחרים ,אלא במקום של האדם עצמו בתוך המערכת האלוקית .בירור זה חושף כי השלמות היהודית טמונה בהכרה שהבחירה האלוקית אינה מקרית .כשאדם מברך 'שלא עשני גוי' ,הוא אינו מבקש לפסול חלילה את האחר ,אלא להבהיר לעצמו את גודל האחריות המוטלת על כתפיו .הוא מודה על כך שהקדוש ברוך הוא נתן לו את הכלים המיוחדים – את התורה והמצוות – שדרכם הוא מסוגל להגיע אל הפסגה ,בעוד שכל מציאות אחרת הייתה מותירה אותו במקום שאינו ייעודו האמיתי. האדם המאמין לומד כי השלמות הרוחנית אינה טמונה בהשוואה לאחרים ,אלא במימוש

עצמי של הפוטנציאל הנשמתי .הברכות הללו נועדו להסיר את המסכים המסתירים את האמת הפנימית ,ומעניקות לאדם כוח לעמוד מול סחף המציאות המערבית המטשטשת את הגבולות .כשאדם מברך ,הוא מציב גבול ברור ,הוא מסמן לעצמו את הנתיב ,והוא מחזק את הקשר עם הנשמה האלוקית שבקרבו .מושג הברכה נועד להזכיר לאדם כי הוא נושא באחריות על זהותו ,והוא אינו רשאי להיטמע בתרבויות זרות שאינן מכירות במלכות שמיים, שכן הוא נבחר להוות נר להארת העולם בדרכו המיוחדת והקדושה. במסע אל מעמקי הנפש ,אנו מגלים כי הברכות הללו ,הנאמרות בראשית היום ,הן המפתח לחיבור עמוק ואמיץ שבין זהות האדם לבין האמונה החיה בליבו. ההתבוננות הנפשית מלמדת כי האדם נוטה לעיתים לטשטוש הגבולות שבין אישיותו לבין הסביבה .העולם המודרני מציע שלל זהויות וערכים המנסים לעצב את האדם לפי מוסכמות חיצוניות ,והברכה פועלת כפעולה של התכנסות פנימית .כאשר אדם פותח את יומו בברכות אלו ,הוא מבצע מעשה של אומץ רוחני :הוא מצהיר כי הוא מכיר בערכו ,בייחודו ובמקורו האלוקי .זהו תהליך מרפא ,שכן הוא משחרר את האדם מהצורך להשתייך למה שאינו הוא, ומעניק לו את היכולת להביט אל עצמו בראי האמונה ולראות שם נשמה שנתבחרה ,שזכתה, ושנשלחה לתפקיד בעולם. נראה להוסיף כי החיבור לאמונה מתוך הברכה בונה אצל האדם חוסן פנימי .אדם שמרגיל את פיו להכיר בטוב שהוענק לו ,בונה לעצמו הנהגה יציבה שבה המודעות העצמית מלווה את כל החלטותיו .אין זו גאווה ,אלא ענווה מוחלטת לפני הבורא ,שהרי האדם מודה שכל כולו מתנה מאת השם .הדיבור בבוקר בונה את הנפש לאורך כל היום ,שכן הוא יוצר מסגרת מחשבתית שבה היהודי יודע כי מעשיו אינם מקריים .תודעה זו מחברת את האדם לשורשו, ובכך הופכת כל פעולה יומיומית לחלק מעבודת ה' שלמה ורציפה. במקום שבו האדם מתחבר לנשמתו דרך הברכות ,הוא פוגש את עצמו באמת .הוא לומד כי האחריות שלו אינה להסתתר מאחורי תדמיות חיצוניות ,אלא להעז לחיות את הייעוד הייחודי שניתן לו .בכל בוקר ,הברכות הן כעין זריקת מרץ רוחנית המעוררת את האדם לאחריות אישית .החיבור לעצמנו ,לנפשנו פנימה ,דורש מאיתנו להבין כי המילים שעל שפתינו הן הקיר המגן על גן העדן הפרטי שלנו ,פינה של אמת שבה שכינה יכולה לשכון ושבה אנו שומרים על נאמנותנו למקור חיינו ,למרות כל מה שהעולם מנסה להציע ולשנות. כשאנו בוחנים את המצפן הפנימי הנבנה מתוך הברכות הללו ,אנו נדרשים לזקק את המוסר היהודי מתוך העיון בהלכה ,המלמד אותנו כיצד להתייחס למאמצינו הרוחניים בעולם שבו הזהות לעיתים נשטפת בזרם המרכזי ,וכיצד הכרת התודה משנה את תפיסת עולמנו. נראה לבאר כי המצפן הפנימי שאנו מקבלים מלמד שהזהות היהודית אינה מושג מופשט, אלא מחויבות מוסרית עמוקה .המוסר היהודי תובע מאיתנו שלא להשתמש בבחירה האלוקית כמקור להתנשאות ,אלא כבסיס לעבודה פנימית של נאמנות לערכים .כאשר אדם מברך שלא עשני עבד ,הוא מתחייב לעצמו ולבוראו שלא לשעבד את נפשו ליצרים,

למוסכמות חברתיות שקריות או למרדף אחר תאוות זמניות .הברכה היא כלי עבודה מוסרי, השומר עלינו מפני אובדן העצמי בתוך המערכת הסואנת ,ומעניק לנו את הכוח לבחור בטוב בכל רגע מחדש. נראה להוסיף כי המצפן מורה לנו שאין להתחבא מאחורי הגדרה טכנית של הברכה ,אלא להפוך אותה למנוע של ענווה .כשאדם מכיר בכך שכל מהותו היא מתנת שמיים ,הוא לומד לראות גם את האחר במבט של כבוד ,אך במקביל הוא מחדד את רגישותו לשמירה על דרכו הייחודית .המוסר הזה דורש מאיתנו אומץ לשמור על עצמאותנו הרוחנית ,לא מתוך פחד ,אלא מתוך אהבה לייעוד שקיבלנו .הברכה מחייבת אותנו לא להיות עבדים למציאות חיצונית ,אלא לעצב את המציאות מתוך תודעה של חירות המחוברת לרצון העליון. בסופו של תהליך ,אנו למדים כי הדיוק בברכות הללו הוא הביטוי העליון לנדיבות הרוחנית של האדם כלפי נשמתו .אדם החי בתודעה שזהותו היא בחירה אלוהית ,הופך לצינור של השפעה .הוא אינו מונע על ידי פחד מהיטמעות ,אלא על ידי השאיפה להוציא אל הפועל את סגולתו הפנימית .בכך אנו משרטטים לעצמנו דרך שבה המוסר הוא הכוח המניע את הזהות, והברכה היא המקור שמחבר בין האמת הפנימית לבין הנהגתנו בעולם ,והיא המצפן המכוון אותנו בכל בוקר לשוב אל מקור חיינו ואל השליחות שנועדנו להגשים. מתוך עומק הסוגיה שביארנו ,אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות המאירות את הליכותינו ביום יום .ראשית ,אנו למדים כי הברכות אינן מס שפתיים אלא עוגן זהותי; בכל בוקר ,כשאנו מברכים שלא עשני גוי ,עבד או אשה ,אנו לא רק מודים על עברנו ,אלא מתחייבים לעתידנו. אנו מצהירים כי היום הזה יהיה מוקדש לערכים של בן חורין המבקש לקרבת אלוקים ,ולא לשעבוד לערכי העולם החיצוני .שנית ,אנו מפנימים כי הבחירה האלוקית אינה נתון סטאטי ,אלא התחייבות לחיים של שליחות; כשאדם חי בתודעה שייחודו הוא מתנה מהבורא ,הוא נזהר שלא לאבד את זהותו בתוך הזרם המרכזי ובוחר בכל רגע לחיות את תפקידו המיוחד בתוך העולם.

עיקר העניין: הדיון בשאלת שלוש הברכות השנויות במחלוקת חושף את היסוד העמוק של התודעה היהודית :אין אנו מודדים את עצמנו לפי המוסכמות החברתיות ,אלא לפי הייעוד הנצחי שהופקד בידינו .כפי שביאר הגר"ש שקופ בהקדמתו לספר שערי יושר ,ההבדל בין יהודי לשאר הבריות אינו מעמדי אלא תכליתי ,והברכה היא כרטיס הכניסה לאולם שבו מתקיימת השליחות היהודית .המפגש של האדם עם הבורא דרך ברכות אלו ,מעניק לו בכל יום את הכוח להתנער מן השחיקה היומיומית ולהכריז :אני יהודי ,אני שליח ,ואני בוחר לחיות את חיי בקדושה וביושר. כפי שפסק מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ,עלינו לומר ברכות אלו בכוונת הלב ובדבקות ,שכן הן המגן והתריס שמבדילים אותנו מן הסחף ומכוונים את נשמתנו אל מקורה האמיתי.

עיקר העניין -המשך: הזהות היהודית אינה אקראית ,היא בחירה אלוקית שאנו מתבקשים להצדיק אותה בכל בוקר מחדש .הברכות הן הצינור שדרכו אנו שואבים חירות רוחנית ,ובכוחן להפוך כל יום של שגרה ליום של עבודת השם מזוקקת.