כשהימין לא חשובה והשמאל לא חלשה: היכן יניח תפילין? הוכח מפרשת השבוע!

כשהימין לא חשובה והשמאל לא חלשה: היכן יניח תפילין? הוכח מפרשת השבוע! העולם בנוי על ניגודים .ימין ושמאל ,שכל ורגש ,קודש וחול .וכך גם בגוף האדם הימין חזקה וראשית לכל פעולה ,והשמאל טפלה ומסייעת .התורה עצמה כורכת את מצות תפילין דווקא ביד החלשה ,הכהה ,כמי שזקוקה לסיוע – ולא ביד החזקה והעשויה לשלוט בעצמה.

כשהימין לא חשובה והשמאל לא חלשה: היכן יניח תפילין? הוכח מפרשת השבוע! העולם בנוי על ניגודים .ימין ושמאל ,שכל ורגש ,קודש וחול .וכך גם בגוף האדם הימין חזקה וראשית לכל פעולה ,והשמאל טפלה ומסייעת .התורה עצמה כורכת את מצות תפילין דווקא ביד החלשה ,הכהה ,כמי שזקוקה לסיוע – ולא ביד החזקה והעשויה לשלוט בעצמה.

אך מה יהיה הדין אם יעמוד אדם לפנינו ,וכל אחת מידיו – חזקה כשנייה? האם יימצא מחוץ למצוות תפילין? האם נגרע אותו מן הברית ההיסטורית של וקשרתם? שאלה זו עוסקת במפגש שבין פשט הפסוק למציאות מורכבת ,ומגלה לנו עומק חדש בתפישת יד כהה – לא רק ככוח פיזי ,אלא כהכרעה ציבורית הלכתית .אנו ניצבים בפתחו של בירור הלכתי שבו הגבולות המטושטשים של האישיות הפרטית פוגשים את העוגן היציב של מסורת הכלל ,ונבקש להבין כיצד האדם המאוזן מוצא את מקומו בתוך המצווה הקדושה המבקשת דווקא את החלש והכהה. נבוא בקישור דברים אל פרשת עקב ,שם חוזרת התורה ומצווה על המצווה הקדושה של התפילין ,המהווים אות וסימן לעבודת ה' בעולם המעשה :והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (דברים יג ,טז). רש"י (שם) ביאר :על ידכה – זו יד שמאל ,שהיא כהה .ביאור הדברים הוא כי הקדושה נתונה דווקא על האיבר שאינו משמש למלאכה המרכזית ,כדי לסמל את הכנעת הגוף לפני רצון בוראו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :על ידכה – שאין היד חזקה .ביאור הדברים הוא כי הבחירה ביד הכהה היא היפוך מדרך הטבע ,המבקשת להטיל עול מלכות שמיים דווקא במקום שבו האדם חש את מגבלות כוחו. הרמב"ן (שם) ביאר :והיה לאות על ידכה – שתהיה האות קשורה בזרוע הנטויה לעבודה ,אך דווקא בצד הכהה ,להורות כי כל כוחנו ועוצם ידינו תלויים בחסדו יתברך .ביאור הדברים הוא שקשירת התפילין בלב הדרך המעשית היא החותם על כל פעולות האדם. הספורנו (שם) ביאר :כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים – לפי שהוציאנו בחוזק ידו ,לכן ציווה להניחן על היד שאינה עושה את רוב המלאכות ,כדי להכיר בזה שהכל בידי שמיים .ביאור הדברים הוא שהתפילין המונחות על הזרוע הן תזכורת מתמדת לכך שהעוצמה האנושית בטלה ומבוטלת מול הנהגת ה’. הכלי יקר (שם) חידש :להורות שלא בכח יגבר איש כי אם לה' המלחמה ,ולכן ציווה ה' להניח התפילין על יד כהה ,להורות שיד ה' החזקה היא הנותנת כח ליד כהה זו .ביאור הדברים הוא כי הנחת התפילין על הצד החלש שוברת את מחשבת הגאווה של האדם המייחס לעצמו את ההצלחה. עתה נשלים את הדברים מפרשת בא ,שכן התורה שבה ומדגישה מצווה זו כזיכרון ליציאת מצרים ,כפי שנכתב :והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג ,טז). החזקוני (שמות יג ,טז) כתב :לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטים אותה לכל מקום, לפי שהיא עסקנית מן השמאלית ואין נכון שיהיו השמות נתונים עליה .ביאור הדברים הוא שקדושת השם המוטבעת בתפילין דורשת מקום צנוע ופחות פעיל מהיד הדומיננטית ,כדי להבדיל בין עסקיו של אדם לבין עבודתו לקדוש ברוך הוא. אונקלוס (שמות יג ,טז) תרגם :ויהי לאת על ידכון .ביאור הדברים הוא שהאות הקדוש מונח על ידינו כסימן לברית הנצחית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא ,המלווה אותנו בכל מעשינו ופעולותינו.

נבוא בקישור דברים אל דברי חז"ל והגמרות ,המציבים את היסוד העקרוני לדין יד כהה, ומתוכם נדלה את ההבנה כיצד יש לנהוג כאשר המציאות הגופנית אינה מורה על צד מועדף. בגמרא במסכת מנחות (דף ל"ו ע"א) מובא :תנו רבנן ,על ידכה – זו יד שמאל .אתה אומר יד שמאל ,או אינו אלא יד ימין? אמרת ,הרי הוא אומר ככהו בכהה .רש"י (שם) ביאר :ככהו בכהה – כתיב על ידכה ,ודרשינן ליה ככהו בכהה ,יד שהיא כהה משאר איברים ,ואיזו היא – זו יד שמאל שאין אדם עושה בה מלאכה כבימין .ביאור הדברים הוא כי חז"ל ראו בדרשה זו ביטוי לכך שהמצווה תלויה בהגדרה מהותית של האיבר כצד שאינו שולט ,מה שמציב בפנינו את השאלה מה הדין במקום שאין כהות ברורה. בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה ,פרק ד' ,הלכה י') מובא :רבנן דקיסרין אמרין ,ככהו בכהה, וביאר שם הפני משה כי דרשה זו באה ללמדנו שהתורה מכוונת את האדם לחפש את האיזון הראוי לעבודת המקום .הסבר הדברים הוא שקבלת עול מלכות שמים מחייבת אותנו להכיר בכך שישנו סדר קבוע במציאות ,וגם כשנדמה שהאדם הוא אדון לעצמו בכל איבריו ,עליו לחזור אל גדרי הכלל. בגמרא במסכת בכורות (דף מ"ה ע"א) נחלקו התנאים אם כהן השולט בשתי ידיו כשר לעבודה. ולפי המ"ד שפוסל ,נמצא ששתיהן נחשבות ככהות ,כאילו אין לו ימין כלל .ביאור הדברים הוא כי גם במציאות של שוויון תפקודי ,ההלכה אינה מותירה את האדם ללא הגדרה ,אלא שוקלת את מצבו אל מול המושגים המקובלים של ימין ושמאל בעבודת הקודש. תוספות (מסכת מנחות ל"ו ע"א ,ד"ה ככהו) ביארו :שהמילה ידכה נדרשת ככהו בכהה ,ופירשו כי אף שבלשון הקודש הימין מכונה יד ,התורה בחרה בכינוי המכוון אל השמאל .ביאור הדברים הוא שחז"ל לא רק גילו לנו הלכה ,אלא העניקו לנו השקפת עולם :בנקודה שבה האדם מרגיש את הכהות שלו ,שם הוא יכול לפגוש את הקדושה ,ואף בשולט בשתי ידיו ,עליו למצוא את אותה נקודת הכובד המקשרת אותו אל העבודה. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי הגמרות הללו מורות לנו שהעולם אינו הפקר ,וגם כאשר האדם מרגיש כוח מושלם בשתי ידיו ,הוא אינו פטור מן הכללים .חז"ל מלמדים אותנו להביט על המבנה המקובל של העולם ושל האומה ,כדי למצוא את המקום הראוי למצווה ,שכן העבודה אינה אינדיבידואלית בלבד אלא שייכת למסורת הרציפה של עם ישראל. נבוא אל דברי הראשונים ,המעמיקים בשיטת הדין ומבארים את הטעמים לפנימיות המצווה ,בדרכם לסלול נתיב ללב העובד את השם ,גם כאשר אין הכרעה פיזית ברורה בגוף האדם. רבנו משה בן מימון בפירוש המשניות (מסכת מנחות ,פרק ג' ,משנה ג') ביאר :ומניחים ביד השמאלית לפי שהיא היד הכהה ,והוא שנאמר על ידכה ככהו בכהה .ביאור הדברים הוא כי עצם השימוש בלשון התורה כדי להגדיר את איבר המצווה ,מלמדנו שהבחירה בשמאל אינה רק הלכה טכנית ,אלא ביטוי לרצון התורה למקם את האות הקדושה במקום שבו הגוף פחות שולט ,כדי להדגיש את ביטול היש.

הרא"ש (מסכת מנחות ,פרק ג' ,סימן ט') ביאר :ועל ידכה ,ככהו בכהה ,ופירש כי זו יד שמאל שאינו כותב בה ,ואפילו איטר דאינו כותב בימינו מניח בשמאלו ,ואיטר שמאל מניח בימינו .הסבר הדברים הוא שההלכה קובעת את הכהות על פי תפקודו האישי של האדם ,שכן התורה מבקשת מהאדם להקדיש את הכלי ה"פחות" שלו לעבודת הבורא ,ובכך להפוך את החולשה ליתרון. רבנו מנוח (על הרמב"ם ,הלכות תפילין ,פרק ג') ביאר :כי יד שמאל היא היד המקבלת ,ויד ימין היא היד הפועלת ,וכדי להורות שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמיים ,הוא מניח את האות על הצד המקבל .ביאור הדברים הוא שקבלת העול מגיעה מתוך ענווה והתבטלות ,והיד שמסמלת קבלה היא המקום המתאים ביותר לאות ברית בין הבורא לנברא. ספר החינוך (מצווה תכ"א) כתב :שיהיה רמז לכל איבריו שהם משועבדים לעבודת השם. ביאור הדברים הוא כי גם כשאין ימין ושמאל מובהקים לאדם ,המצווה באה להזכיר לו שהגוף כולו הוא כלי המיועד לעבודה ,ועליו לבחור בדרך המקובלת כדי לבטא את השעבוד הזה. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי הראשונים כולם מכוונים למקום אחד ,בו המצווה מחייבת את האדם להשתלב בסדר הקיים בעולם .גם אדם ששתי ידיו חזקות אינו עומד מחוץ למחויבות ,שכן עבודת השם אינה מבוססת רק על הכוח הפרטי ,אלא על הכניעה לדרך הקדושה שהותוו לנו חכמינו ,תוך חיפוש אחר אותה נקודה שבה האדם מרגיש שהוא מקבל ולא רק פועל. אנו פונים אל הפוסקים האחרונים ,המעמיקים את היסודות ההלכתיים ומיישמים אותם במציאות החיים ,תוך מתן דגש על הערכים הטמונים בהכרעה זו גם לאדם ששתי ידיו שוות. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים ,סימן כ"ז ,סעיף ו') פסק :אם שולט בשתי ידיו מניח בשמאל כל אדם .ביאור הדברים הוא כי הפסיקה ההלכתית אינה מניחה לאדם להישאר ללא הגדרה ,אלא קובעת עבורו את סדר הפעולה על פי הנהגת הכלל ,כדי להבטיח את קיום המצווה כהלכתה. הגאון רבי מרדכי יפה בספרו לבוש (אורח חיים ,שם) הסביר :אעג דלדידיה לאו כהה הוא דהא שולט בשתי ידיו ,לגבי אחרינא הוי יד כהה ,ועוד שהיא כנגד הלב .ביאור הדברים הוא כי גם כשהתכונה הפיזית חסרה באדם עצמו ,ההשתייכות לציבור והמיקום כנגד הלב מהווים בסיס מוצק לקיום המצווה באותו צד שבו רוב העולם מניח. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (שם ,ס"ק כ"ה) ביאר :דהיינו שאינו כותב בה, והוסיף כי אפילו אם האדם עושה את מלאכתו ביד ימין אך כותב ביד שמאל ,עדיין ידו הימנית נחשבת לכהה .ביאור הדברים הוא שחכמים הגדירו את הכהות על פי מדדים מדויקים, וכאשר אדם שולט בשתי ידיו ,הוא נכלל בתוך ההגדרה הציבורית הכללית של שמאל ככהה. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו קהילות יעקב (מערכת ת' ,ערך תפילין) חידש :כי מי ששתי ידיו שוות ,היד שמניח בה היא הכהה של הציבור ,ולאו דווקא שלו עצמו .ביאור הדברים הוא שהמצווה בונה את הקשר של האדם עם הקדושה דרך הכלל ,והאדם הפרטי מתאים את עצמו למסלול שנכבש על ידי עם ישראל כולו.

הגאון רבי יעקב חיים סופר בספרו כף החיים (סימן כ"ז ,ס"ק ס') ביאר :ומי שהוא שולט בשתי ידיו ,יניח בשמאל כל אדם ,משום דלא שייך לומר בו ימין או שמאל ,ואזלינן בתר רוב העולם. ביאור הדברים הוא שהליכה אחר הרוב אינה רק פתרון טכני לספק ,אלא ביטוי להכרה בכך שהמצווה שייכת לעם ולא רק ליחיד. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי האחרונים מלמדים אותנו שההלכה אינה מותירה אותנו תלושים .כאשר האדם מרגיש שהוא חורג מהנורמה הפיזית הרגילה ,הוא מוצא את מקומו בתוך המסורת הכללית ,ובכך הוא מבין שעבודת ה' היא תמיד חיבור לכלל ישראל ,שבו כוחו של הציבור משלים את חסרונו של הפרט. אנו ניגשים אל דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר מביטים על הנחת התפילין לא רק כהלכה ,אלא כביטוי עמוק לשליטה ,לענווה ולחיבור בין הפרט לכלל ישראל. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ג' ,או"ח סימן א') ביאר :את השאלה המורכבת של אדם השולט בשתי ידיו ,ופסק כי במקרה כזה הולכים אחר הרוב ,ואין זה פוטר אותו כלל מהמצווה .הוא ביאר כי קבלת הראשונים היא ללכת אחר שמאל של עלמא ,ובכך הוא מנחיל לדורות את הערך של הענווה מול הנהגת הבורא ,המצטרפת אל מסורת העם. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (חלק ב' ,פרק ד' ,הלכה ט"ו) ביאר :כי מי ששתי ידיו שוות יניח בשמאל כל אדם ,כיון שאין לו יד כהה לעצמו ,אזלינן בתר עלמא ,ולא מפסיד המצוה .הוא הוסיף ביאור כי כל הדין של יד כהה נועד לבטא את הצורך בהנחת התפילין ביד שכנגד הלב ולא ביד הפעילה ,וכשאין הכרעה בגופו ,הולכים אחר המקובל בציבור. הגאון רבי שלום משאש בשו"ת שמש ומגן (חלק ב' ,סימן ד') תיאר מעשה שהיה בעיר פאס: עם איש צעיר ששלט בשתי ידיו שווה בשווה ,ורבותיו פסקו לו להניח בשמאל כל אדם, בהביאם ראיות מוצקות מהפוסקים ,תוך הדגשה כי אין חולק בזה כלל ,שכן המצווה אינה תלויה רק במבנה הפרטי אלא בדרך המקובלת על כלל ישראל. הגאון רבי משה לוי בספרו מנוחת אהבה (חלק א' ,פרק ב' ,הלכה י"ג) ביאר :כי גם מי ששתי ידיו שוות יניח תפילין בשמאלו כפי שמניחים רוב העולם ,ולא שייך לומר שלא יניח כלל .הוא חידש כי המצוה אינה מתבטלת מחמת חסרון של הגדרה פרטית ,אלא ההלכה מתכוננת על סדר העולם ,והאדם משתלב בתוך סדר זה. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך בספר הליכות שלמה (תפילין ,פרק ד' ,אות ד') ביאר :כי שולט בשתי ידיו מניח בשמאל כל אדם ,כי אי אפשר להפקיעו ממצות תפילין .הוא הוסיף כי אף שלגבי עצמו אין כאן כהות פיזית ,מכל מקום דרך כל הארץ קובעת בזה ,והיא המעניקה את הגדרת המקום למצווה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב' ,סימן ט') ביאר :ודאי שאין לפטור מי ששתי ידיו שוות ,שהרי אין זה פטור עצמי ,אלא חסרון הגדרה פרטית ,והרי דרך כל העולם להניח בשמאל והוי כאילו זו היד הכהה .הוא סיכם בתובנה עמוקה כי מצווה זו ,שכל כולה באה לקשר את האדם אל קונו ,אינה תלויה בחוזק ידיו אלא בכוונת לבו ובשייכותו לכלל ישראל.

נראה להוסיף בביאור הדברים :כי גדולי הדורות מורים לנו לראות את הנחת התפילין כפעולה המאחדת את האדם עם כלל ישראל .גם כשאדם מרגיש שהוא חריג או שאין לו יד כהה כפשוטו ,הוא אינו נדחק החוצה ,אלא מוצא את מקומו בתוך המניין הכללי של עובדי ה'. הם מלמדים אותנו כי לא היד השמאלית הפיזית היא העיקר ,אלא השייכות הלבבית לדרך שבה הלך כלל ישראל מדורי דורות. כאשר אנו מבקשים לתרגם את הסוגיה העמוקה של אדם השולט בשתי ידיו למציאות חיינו ,אנו מגלים כי הנפקא מינות הן כלים להבנה כיצד הפרט משתלב במחויבות הציבורית. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדיוק בברכה על המצווה .האם אדם השולט בשתי ידיו מברך להניח תפילין ,או שמא קיים ספק במיקום ההנחה הפוגע בודאות הברכה? למעשה ,נפסק כי הוא מברך בלב שלם .הנפקא מינה היא שאין כאן ספק במצוות התורה ,אלא פתרון הלכתי ברור המונחה על ידי מנהג ישראל .הדבר מלמד אותנו כי בעבודת ה' ,גם כאשר נדמה לנו שאנו ניצבים בפני שאלות מורכבות ,יש לנו על מי לסמוך – על מסורת הדורות שקבעה את הדרך ,ובכך הברכה הופכת לביטוי של ודאות ושייכות. נפקא מינה נוספת עולה בקרב הדרכת קטנים .האם קטן שעתיד להיות שולט בשתי ידיו יש ללמדו לכתחילה להניח בשמאל כל אדם? התשובה היא בוודאי שכן .הנפקא מינה כאן היא חינוכית :אנו מנחילים לדור הבא את ההכרה כי עבודת ה' אינה אינדיבידואלית בלבד. החינוך להניח לפי הרוב משריש בלב הילד את ההבנה שהוא חלק ממערכת גדולה יותר, ושהשייכות לעם ישראל היא הערך המכריע בבניית הזהות הדתית שלו. נפקא מינה שלישית נוגעת למצבים של שינוי במצב הבריאותי ,כגון חולה ששתי ידיו חזקות אך ללא תחושה ,או אדם שבעקבות פציעה איבד את הדומיננטיות של יד אחת .האם עליו לשנות את יד ההנחה? הפסיקה מלמדת שהליכה אחר הרוב היא הדרך הקבועה ,ואין צורך בשינויים תדירים לפי שינויי תפקוד זמניים .השלכה זו מעניקה יציבות לאדם ,ומבטיחה שהקשר שלו עם התפילין יישאר קבוע ורציף ,מבלי שיהיה נתון לתנודות של המצב הגופני המשתנה. נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלת הברכה במקום ההנחה .שמא יש חשש בשינוי המקום? ההכרעה היא שאין כל חשש ,שכן המצווה קשורה לכלל ישראל .כאשר אדם פועל על פי הרוב ,הוא מקיים את רצון התורה בצורה השלמה ביותר ,וההשלכה המעשית היא רוגע ושלווה בלב העובד ,בידיעה שהוא נמצא בתוך גדרי ההלכה ואינו חורג מהם. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי הנפקא מינות הללו מראות לנו שהתפילין הן גשר בין הפרט לכלל .הבחירה ביד שמאל ,גם עבור מי שאינו כהה ,היא הצהרה שהוא בוחר ללכת בדרך הציבור ,ובכך הוא הופך את המצווה מפעולה אישית למחויבות לאומית ,שבה כל יהודי משלים את חברו. בהרחבה רעיונית ,אנו מתבוננים בבחירה של האדם השולט בשתי ידיו להניח בשמאל כל אדם ,לא כוויתור על האמת האישית ,אלא כביטוי עמוק לשייכות .נראה לבאר כי המבנה הנפשי של האדם השולט בשתי ידיו יכול להוביל לתחושת אי-שייכות או לחילופין להרגשת

כוח אבסולוטית .התורה ,בהעמידה אותו על השמאל הציבורי ,מזמינה אותו לוותר על הייחודיות שלו לטובת הכלל .הרעיון העמוק הוא שהאדם השלם ,זה שמרגיש מסוגל לכל, דווקא הוא נדרש לגלות את הענווה המיוחדת שבביטול עצמי מול המנהג הלאומי .זהו תהליך שבו הוא הופך את כישוריו האישיים לכלי של חיבור ולא לכלי של התנשאות. נראה להוסיף כי הבחירה ביד הכהה של הציבור היא הדרך שבה אנו מבקשים את האחדות. אם כל אחד היה מניח על פי נטייתו האישית ללא גבולות ,היינו מאבדים את המכנה המשותף. הדין של שולט בשתי ידיו המניח בשמאל כל אדם ,מלמד אותנו כי גם בתוך המורכבות של הפרט ,עלינו למצוא את נקודת המפגש שבה כולנו דומים ,כולנו נכנעים וכולנו קשורים אל אותו ציווי .במחשבה זו ,המצווה הופכת מאקט טכני של קשירת רצועות ,לאקט רוחני של קשירת הלב אל עמו. הדרישה המחשבתית כאן היא להבין כי התפילין הם ברית של עם .כאשר אדם שולט בשתי ידיו בוחר להניח בשמאל ,הוא מכריז :גם היכולות המיוחדות שנתן לי ה' לא מפרידות אותי ,אלא מחייבות אותי להיות חלק מהמניין .זוהי עבודה פנימית של ריסון העצמי לטובת המהות הציבורית ,והיא משנה את כל האופן שבו האדם תופס את כוחו .הוא מפסיק להיות אינדיבידואליסט המסתפק בדרכו ,והופך להיות נשמה המבקשת להרגיש את דופק האומה בכל בוקר מחדש ,מתוך הבנה שהחיים האמיתיים הם אלו שבהם אנו מוחקים את ההבדלים כדי להדגיש את החיבור. נראה ליישב בביאור הדברים :כי הלב של הרעיון הזה הוא השותפות .כשאנו בוחרים ללכת בתלם הציבורי ,אנו לא רק מקיימים מצווה ,אלא אנחנו מצהירים על נאמנות .אנו מבינים שהחיים הם אלו שבהם אנו מוכנים לוותר על הפרטיות שלנו למען הקודש .מתוך כך ,האדם צומח עם תחושה שהכוח שלו הוא פיקדון ,ושעליו להשתמש בו לא כדי להתבלט ,אלא כדי להתחבר אל המקור הנצחי של כלל ישראל ,הממתין לו בכל בוקר עם אותם תפילין ,באותו צד ,באותה אהבה. בהרחבה מחשבתית ,אנו נדרשים להתבונן במושג התיקון שבהנחת התפילין כחלק ממסע הנפש אל הענווה והאחדות .נראה לבאר כי המבנה הנפשי של האדם השולט בשתי ידיו מייצג את שיא היכולת האנושית .בעולם המקדש את ההצלחה האישית ,אדם כזה עשוי לחוש שאין עליו מגבלות ,שהעולם מונח בכף ידו .אך התורה בחוכמתה האלוהית מכוונת אותו אל השמאל הציבורי ,כדי להורות לנשמה שהתיקון האמיתי אינו מתרחש בהפגנת הכוח הפרטי, אלא בהתמסרות למסורת הכלל .במחשבה זו ,האדם המניח תפילין על שמאל כל אדם הוא זה שמכריז :אני מוותר על הבלעדיות שלי ,אני מבקש לחזור אל המקור שמאחד את כלל ישראל .היכולת של אדם כזה לעשות זאת מוכיחה כי הלב היהודי ,גם בשיא כוחו ,מסוגל לזהות את החיסרון שבהתבדלות ולפנות מקום להרמוניה הלאומית. נראה להוסיף כי החיבור שבין הזרוע ללב ,במקרה של שולט בשתי ידיו ,הוא קריאת השכמה לנפש האדם שלא ייתן לכישרונותיו להפריד אותו מהעשייה המשותפת .כאשר האדם מניח תפילין לפי מנהג הכלל ,הוא מתרגל את המוח ואת הלב לא לאבד את המטרה האמיתית.

המחשבה הזו מחוללת מהפכה פנימית :הוא מפסיק להיות צרכן פסיבי של מצוות המבקש נוחות ,והופך לשותף פעיל בניהול עולמו הרוחני מתוך ביטול העצמי .הוא לומד שכל מה שניתן להשיב אל הקדושה – חובה להשיב ,ודווקא היכולת לוותר על הכרעה אישית היא הביטוי לעומק הענווה ,שכן רק מי שמבין שהכוח שלו מושאל מהקב"ה ,טורח לקשור אותו אל המנהג הציבורי. החיבור המחשבתי כאן הוא שהתפילין אינן רק רצועות ובתים ,אלא השתקפות של רצון הלב להתאחד .כשאנו מניחים אותם על שמאל כל אדם ,אנו בעצם אומרים :הדרך שבה הלכו אבותינו חשובה יותר מהנוחות שלי ,וכל פעימת לב שלי בדרך אל הבורא היא בעלת משמעות רק כשהיא משולבת בלב העם .המחשבה הזו מפרקת את האדישות שעלולה להיווצר בלב האדם מול מיומנותו הגבוהה ,והופכת את סדר היום שלו למסע רוחני שבו הוא לומד לזהות את האחריות שלו על כל חיבור .זהו תהליך שבו האדם מבין שהוא אינו רק יחיד מוכשר ,אלא חלק מגוף אחד שיש לו תפקיד ושליחות בעולם ,ושכל עבודה שלו היא נדבך נוסף בבניית הנשמה הכללית. נראה ליישב בביאור הדברים :כי הדיון באחריות האדם בבחירת הצד לפי המנהג הוא המבחן של החינוך שלנו .אנו מבינים שההכשרה לעבודת ה' אינה מתחילה בחוזק האישי, אלא בראשית החינוך ,שבו האדם לומד שאין אנו מוותרים על התיקון המשותף .המחשבה הזו מביאה את האדם למדרגה שבה הוא מרגיש שכל פעולה שלו היא חוליה בשרשרת הנצח, והשאיפה לשלמות הופכת לטבע שני .זהו התיקון השלם שמעניק משמעות לכל רגע ,ומבטיח שהנשמה תישאר מחוברת אל מקורה ,מבלי להיאבד בדרך בנבכי הכוח האנושי המפריד. בהרחבה מוסרית ,אנו ניצבים מול התביעה העמוקה ביותר של אישיות האדם :האם אנו בונים חיים של אמת או חיים של מראית עין? נראה לבאר כי המוסר של הנחת תפילין ביד שמאל של כל אדם ,גם למי ששולט בשתי ידיו ,טמון ביושר הפנימי של האדם המכיר בכך שהוא אינו חי לבדו .אדם המבקש להיות מוסרי באמת אינו זקוק לשוט חיצוני ,אלא מבין בתוככי לבו את ערך ההתבטלות לטובת הכלל .כאשר אנו מניחים תפילין על הצד שבו מניח כלל ישראל ,אנו מלמדים את עצמנו שלא הנוחות האישית או הכישרון המיוחד שחנן אותנו הבורא הם שקובעים את סדר העדיפויות ,אלא האמת המשותפת .מוסר זה מנקה את הנפש מהנטייה האנושית להאדיר את כוחנו – הכישרון ,המיומנות ,ההישגים – ומעמיד אותנו מול האחריות המלאה להודות כי הכל מתת אלוה לקהילה כולה. נראה להוסיף כי הענווה המוסרית נמדדת ביכולת לשים גבול לכוח הפרטי לטובת המנהג הציבורי .אדם שמתרגל להניח תפילין על פי הרוב לומד שאין בושה בחוסר ייחודיות במקום שבו נדרשת אחדות ,אלא הבושה האמיתית היא להשתמש בכישרון כדי להתנשא מעל המסורת .מוסר זה הוא יסוד התיקון – היכולת לזכור את הדרך של הכלל ,להכיר במגבלות שלנו כיחידים מול עוצמת האומה ,ולהמשיך בעבודת ה' בלב שלם .זוהי כנות מוסרית שמרחיקה את האדם מהתנשאות ומהרגשת אני הוא שעשיתי את החיל הזה בזכות ידי החזקות ,ומחזירה אותו בכל בוקר מחדש אל הרצון הפשוט להיות עבד ה' כנה ,שמכבד את המפגש שלו עם הבורא דרך השתלבותו בהמון.

האחריות המוסרית שלנו כמחנכים את עצמנו היא להציב ללב מראה שבה הוא רואה את הפוטנציאל הנצחי שלו כחלק מכלל ישראל .אם נתעלם מהצורך לבחור ביד הציבורית, נשלח לעצמנו מסר סמוי שחיינו הרוחניים הם רק תוספת אישית ולא העיקר המשותף. אך אם נתעקש על התיקון ,נשדר לנפשנו :אתה חשוב ,עבודתך נספרת ,וכל פעולה שאתה מבטל בפני הציבור משנה את העולם .המצפן המוסרי מורה לנו שהדרך להגיע אל הלב עוברת דרך ההכרה באחריות על השימוש בכוח לטובת האחדות .מי שמוותר על החינוך הזה ,מונע מעצמו את היסוד החשוב ביותר לבניית אישיות בעלת עמוד שדרה של אמת, שאינה מתפשרת ואינה מוותרת על הקשר הנצחי עם בוראה בתוך הקהילה. נראה ליישב בביאור הדברים :כי המוסר כאן הוא החיים בתוך ההכרה בערך הנצחי של כל מצווה הנעשית בציבור .כשאנו מסירים את השאננות מדרך העבודה הפרטית ,אנו מוצאים את המהות העמוקה שבה .אנו בונים אישיות שאינה חיה בתירוצים ,אלא אישיות שצומחת מתוך הבנה שהחיים הם פיקדון שיש להחזירו בתפילה ,ביראה ובהשלמה עם הכלל .מתוך הבחירה העמוקה הזו ,האדם הופך להיות דמות שכל מעשה שלה ,גם אם נעשה בקושי ,הופך להיות חלק ממסכת חייה כעובד השם אמיתי ,וזהו התיקון השלם שמעניק כוח לעמוד מול כל החמצה ולהמשיך בדרך בביטחון ובאהבה. בחיי היום יום ,הנחת התפילין עבור השולט בשתי ידיו משמשת כתזכורת מתמדת לכך שהכישרונות האישיים שלנו אינם ניתנים כדי להפריד בינינו לבין הכלל ,אלא כדי להעצים את החיבור שלנו אליו .התובנה המעשית היא שגם בנקודות שבהן אנו מרגישים בעלי יכולת מלאה ,הבחירה ללכת בתלם המנהג הציבורי בונה בנפש ענווה אמיתית ,שבה האדם מבין שהעוצמה שלו מגיעה מהקשר עם הקדוש ברוך הוא ועם עם ישראל ,ולא מהישגיו הפרטיים.

עיקר העניין: על פי פסיקת מרן השולחן ערוך ,והכרעת גדולי הפוסקים לאורך הדורות ,מי ששולט בשתי ידיו מניח תפילין בשמאל כל אדם .יסוד הדברים הוא שדין יד כהה אינו מצטמצם למבנה הפיזי של היחיד ,אלא משתלב בהגדרה הציבורית של כלל ישראל .בכך ,התורה מלמדת אותנו שהחיבור לה' אינו תלוי בחוזק ידיים ,אלא בנכונות של האדם לוותר על ייחודיותו לטובת השייכות לברית הנצחית של העם היהודי ,ובכך הוא הופך את כישרונותיו לכלי של אחדות וקדושה. כי השלמות האמיתית של האדם אינה נמדדת בכישרונו לעשות הכל ,אלא ביכולתו להכפיף את כל כוחותיו תחת עול המלכות המשותף .כשאדם שולט בשתי ידיו בוחר להניח בשמאל הציבורי ,הוא מקדש את כוחו והופך אותו לחלק בלתי נפרד מהשלמות של כלל ישראל.