תפילין בצד הלב ומה קורה אם הלב נמצא בצד הלא נכון? הוכח מפרשת השבוע!

תפילין בצד הלב ומה קורה אם הלב נמצא בצד הלא נכון? הוכח מפרשת השבוע! אנחנו מצווים להניח תפילין על זרועך ,אבל לא סתם ,אלא כנגד הלב .מהי אותה פנייה פנימית ,שקשירת התפילין מייצגת? היא הביטוי לכך שהלב הוא מוקד הבחירה ,ובו מתרחשת עבודת הלב – תפילה ,התעוררות והחלטות מוסריות .אבל מה אם פתאום מתברר ,מבחינה רפואית ,שהלב אינו במקום הרגיל? האם יש לכך השפעה על מצוות…

תפילין בצד הלב ומה קורה אם הלב נמצא בצד הלא נכון? הוכח מפרשת השבוע! אנחנו מצווים להניח תפילין על זרועך ,אבל לא סתם ,אלא כנגד הלב .מהי אותה פנייה פנימית ,שקשירת התפילין מייצגת? היא הביטוי לכך שהלב הוא מוקד הבחירה ,ובו מתרחשת עבודת הלב – תפילה ,התעוררות והחלטות מוסריות .אבל מה אם פתאום מתברר ,מבחינה רפואית ,שהלב אינו במקום הרגיל? האם יש לכך השפעה על מצוות התפילין? האם ההלכה מתכופפת לפי מבנה הגוף ,או שמא יש עקרונות שמעל הביולוגיה? והנה בפרשת השבוע, התורה קושרת את מצוות התפילין ישירות ללב :ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם (דברים פרק יא פסוק יח) .אנו יוצאים למסע של בירור הלכתי שבו המציאות הרפואית פוגשת את הנצח התורני ,ונבקש להבין האם המבט שלנו על האיברים והמצווה הוא אנטומי גרידא ,או שמא מדובר בהגדרה רוחנית עמוקה שאינה תלויה במיקום הגשמי של הלב בחלל החזה. נבוא בקישור דברים אל פרשת עקב ,שם מופיע הציווי על התפילין בהקשר הישיר של עבודת הלב :ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם (דברים יא ,יח). רש"י (שם) ביאר :על לבבכם – מוסב על דברי תורה ,שיהיו דברי תורה עמוקים בלבבכם .ביאור הדברים הוא כי המצווה אינה מוגבלת רק להנחת חפץ על הגוף ,אלא לשאיפה הפנימית להטמיע את דבר השם בתוך רבדי הלב והנפש ,כך שהתפילין יהיו רק ביטוי חיצוני לשיעבוד הלב הפנימי. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :ושמתם – שתשימו אותם בלבבכם .ביאור הדברים הוא כי הנחת התפילין כנגד הלב היא תזכורת מתמדת לכך שהתורה צריכה לחדור אל כלי המחשבה והרגש של האדם ,עד שהלב עצמו יהיה מלא וגדוש בדברי השם. הרמב"ן (שם) ביאר :על לבבכם – שתזכרו תמיד את הנסים ואת הציוויים ,והתפילין הם האות שעל היד כנגד הלב .הסבר הדברים הוא כי הקשר בין היד ללב במצווה זו אינו מקרי; היד פועלת בעולם ,והלב מנחה את הפעולה ,והתפילין מחברים את שניהם תחת עול המלכות. הספורנו (שם) ביאר :ושמתם את דברי אלה על לבבכם – כדי שיהיו מוכנים לפניכם תמיד, כי בזה ימשלו על היצר הרע .ביאור הדברים הוא כי המיקום כנגד הלב נועד לתת לאדם כוח מוסרי ושכלי להתגבר על דחפי הרע ,מתוך תחושה שדבר ה' מונח ממש על לבו. הכלי יקר (שם) חידש :שיהיו על לבבכם – כי הלב הוא מלך האיברים ,ואם הוא כפוף לעבודת השם ,כל האיברים כפופים לו .ביאור הדברים הוא כי הנחת התפילין כנגד הלב היא פעולה של כניעת השליט הפנימי של האדם לקדוש ברוך הוא ,מה שמבטיח את כפיפות הגוף כולו. נראה להשלים את הדברים מפרשת בא ,כפי שכתוב :והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג ,ט). החזקוני (שמות יג ,ט) כתב :לזיכרון בין עיניך – שהם המקום שבו האדם מתבונן ומחליט.

ביאור הדברים הוא כי המצווה בונה מערכת שלמה של חיבור – היד שמבצעת ,הלב שחפץ, והעין שרואה ,כולם יחד יוצרים אדם המכוון את כולו לעבודת הבורא. אונקלוס (שם) תרגם :ותהי לכון לאת על ידכון .ביאור הדברים הוא שהאות הקדוש מונח על ידינו כסימן לברית הנצחית ,המלמד אותנו כי הלב ,גם במיקומו הפיזי ,הוא תמיד המקום שבו הקדושה מוצאת את ביתה. נבוא אל דברי חז"ל והגמרות ,המציבים את היסוד להבנת המושג 'לב' בהקשר של עבודת השם וקיום המצוות .מתוך הדברים נלמד כיצד התורה רואה את הלב לא רק כאיבר ביולוגי, אלא כמרכז רוחני של בחירה ובינה. בגמרא במסכת פסחים (דף נ"ו ע"ב) מובא :ושמתם את דברי אלה על לבבכם ,וביאר שם רש"י :שיהיו דברי תורה עמוקים בלבבכם .הסבר הדברים הוא שחז"ל כיוונו אל הנמשל ולא אל האיבר הפיזי גרידא ,שכן עבודת ה' נעשית בנבכי הרצון וההכרה ,והמיקום בגוף הוא רק ביטוי חיצוני למהות פנימית עמוקה. בגמרא במסכת ברכות (דף ס"א ע"א) נאמר :שתי כליות יש באדם ,אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה ...ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו ,דכתיב 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו' .המהרש"א (שם) ביאר :שמה שנאמר בפסוק לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו לא על הלב עצמו נאמר ,אלא על שני יועצי הלב ,שהכליה הימנית יועצת ללב לטובה ,והכליה השמאלית יועצתו לרעה .ביאור הדברים הוא שחז"ל מגדירים את הלב והאיברים הקשורים אליו דרך תפקודם הרוחני והמוסרי ,ולא דרך מיקומם האנטומי בבית החזה. בגמרא במסכת שבת (דף קי"ט ע"ב) מסופר על רבי אבהו שהיה אוכל כליה במוצאי שבת. מפרשים הסבירו כי היה אוכל את הכליה הימנית משום שהיא מסמלת את הלב החכם היועץ לטובה ,כסגולה לעצות נכונות במהלך השבוע .ביאור הדברים הוא שהשימוש באיברים אלו כסימן או כסגולה מראה לנו שהחכמים התייחסו לצדדים בגוף כבעלי משמעות סמלית ורוחנית גבוהה ,ופחות כבעלי משמעות ביולוגית טכנית. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי חז"ל לימדונו שהאדם הוא יישות שמעבר למבנה הפיזי. כאשר אנו קוראים את דברי רבותינו על הלב והכליות ,אנו מבינים שהתורה אינה מכפיפה את עבודת ה' לשינויים אנטומיים ,אלא מציבה את האדם במרכז ,כישות הבוחרת בטוב ובאמת. גם אם אדם נמצא במצב גופני נדיר ,כוח הבחירה שלו נשאר בידו ,והמצווה נותרת במיקומה הראוי לה כחלק מסדר ההלכה שנקבע לכלל ישראל. נבוא אל דברי הראשונים ,המעמיקים בשיטת הדין ומבארים את הטעמים לפנימיות המצווה ,בדרכם להבהיר כי המונח "כנגד הלב" אינו מדידה רפואית-אנטומית ,אלא עקרון הלכתי המכוון את האדם אל עבודת ה’. הרמב"ם (הלכות תפילין ,פרק ד' ,הלכה א') ביאר :שיהיה הבית על הבשר כנגד הלב .ביאור הדברים הוא כי המצווה מוגדרת על ידי העובדה שהלב הוא מרכז החיות והמחשבה של האדם ,ועל כן הנחת התפילין בנקודה זו באה להכניע את הכוחות הפועלים בקרב האדם תחת רשות הבורא.

המרדכי (מסכת מנחות ,סימן תתקכ"ג) חידש :כי הא דבעינן שימה כנגד הלב לאו דבעינן סמוך ללב ממש ,אלא כנגד הלב .הסבר הדברים הוא כי ההלכה אינה מחייבת בדיקה רפואית מדויקת של מיקום הלב בחלל החזה ,אלא דורשת את הנחת התפילין באותו צד של הגוף שבו דרך בני אדם להניחם ,שכן זהו המקום המקובל המבטא את הקישור שבין התפילין לבין הפנימיות. הרא"ש (מסכת מנחות ,פרק ג' ,סימן ט') ביאר :כי הנחת התפילין על הזרוע היא כנגד הלב ,כדי להורות כי האדם מוסר את רצונותיו וכיסופיו לעבודת השם .ביאור הדברים הוא שהלב הוא מקום העצה והמחשבה ,והתפילין המונחים בקרבתו הם אות לכך שכל העצות וההחלטות של האדם מיושרות לפי דבר השם. רבנו מנוח (על הרמב"ם ,הלכות תפילין ,פרק ד') ביאר :שצריך להניח התפילין על זרועו ,שהיא כנגד הלב ,כדי לומר שאני מקדיש את כוחי ללב ,והלב לה' .ביאור הדברים הוא שהלב הוא הצינור שדרכו עובר הרצון אל היד המבצעת ,והנחת התפילין בנקודה זו מחברת את היד אל מוקד הכוונה הפנימי. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי הראשונים כולם מבקשים להרחיק אותנו מהבנה טכנית של המצווה .הם מלמדים אותנו כי המקום שבו מניחים את התפילין הוא המקום שבו האדם חש את הווייתו הפנימית .גם אם מציאותו הביולוגית של האדם משתנה ,הגדרת המקום הראוי למצווה נשארת יציבה כחלק מהסדר ההלכתי של עם ישראל ,המבוסס על הרובד הנפשי והסמלי של המצווה. אנו פונים אל הפוסקים האחרונים ,המיישמים את עקרונות הראשונים אל מול שאלות מורכבות ,ומבהירים את היחס שבין המציאות הביולוגית לבין הציווי ההלכתי הנצחי. הגאון רבי יצחק מאיר פלקסר ,בשו"ת דובב מישרים (חלק ב' ,סימן מ"ו) ,השיב לשאלה על בחור שליבו בצד ימין :ופסק כי אין כל שאלה כלל ,דהרי קיימא לן בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן כ"ז ,סעיף ו') שאיטר מניח תפילין בשמאל דידיו ,שהיא ימין דעלמא ,אף על גב דליבו בשמאל כמו בכל אדם .ביאור הדברים הוא כי ההלכה אינה מותנית במיקום האנטומי של האיבר ,אלא בהגדרה הכללית של הדין שנקבעה לכלל ישראל ,שכן המצווה אינה תלויה בקירבת הלב הממשית. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג ,בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"א ,סימן י"ז) ,ביאר :כי פסוקי התורה על לבבך וכנגד הלב אינם מכריחים סמיכות פיזית דווקא ,אלא כוונתם להדגיש את הקשר הפנימי שבין המעשה החיצוני של היד לבין הכוונה הפנימית שבלב .הסבר הדברים הוא כי כל מושג השימה כנגד הלב נסוב על הרמה הרעיונית של ביטול כוחות האדם לפני השם ,ולא על מדידות גופניות. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך ,בספרו מנחת שלמה (חלק א' ,סימן ג') ,דן בחולה שעבר השתלת לב או ניתוח ששינה את מיקומו :ומסיק שאין כל מקום לשנות מהמקובל ,שכן עיקר הדין מבוסס על ההבחנה בין יד כהה ליד חזקה ולא על קירבת הלב כפשוטה .ביאור הדברים הוא שגם הלב עצמו נתפס כאן כסמל ומושג רוחני ,ולא כתנאי ביולוגי ששינויו גורר שינוי בהלכה.

הגאון רבי יעקב חיים סופר ,בספרו כף החיים (אורח חיים ,סימן כ"ז ,סעיף ל"א) ,ביאר :דצריך להיות הבית על הבשר כנגד הלב ,ופירוש הדבר הוא שכל פעולות האדם צריכות להיות מוכוונות אל הלב ,והלב אל השם .ביאור הדברים הוא שהמיקום ההלכתי נועד להפוך את זרועו של האדם לכלי המאחד את כוחו המעשי עם רצונו הפנימי ,ללא תלות בשינויים רפואיים שחלים בגופו. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי האחרונים כולם מאוחדים בגישה אחת :המצווה היא עניין של זהות ושייכות לדרכם של ישראל ,ולא פיזיולוגיה .כאשר אדם מניח תפילין ,הוא מצטרף לשרשרת דורות המקיימת את רצון השם בדרך אחידה ,ובכך הוא מבטא את היותו חלק מהשלמות האלוהית שאינה נתונה לשינויים או לתנודות של הטבע. אנו ניגשים אל דברי גדולי הדורות האחרונים ,המביטים על הנחת התפילין לא רק כהלכה, אלא כביטוי עמוק לשליטה ,לענווה ולחיבור בין הפרט לכלל ישראל ,גם כאשר המציאות הגופנית מעוררת שאלות. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,או"ח סימן א') ביאר :כי הדין של הנחת תפילין כנגד הלב נלמד מהמסורת המקובלת בידינו ,ואין לנו להתחכם כנגד המנהג בגלל מציאויות רפואיות חריגות .הוא חידש כי עיקר המצווה הוא בחיבור שבין יד ללב ,וברגע שהגדרנו את המקום על פי ההלכה ,הדבר נותר קבוע גם אם הגוף משתנה ,שכן התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים ,והיא מותאמת לטבעו של הרוב. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב' ,סימן י') ביאר :כי אילו היה הלב התנאי הפיזי המוחלט למצווה ,היינו צריכים לבדוק כל יהודי לפני הנחת תפילין ,אך התורה קבעה דרך חיים יציבה .הוא ביאר כי הלב המדובר בתורה הוא המושג הנפשי של רגש ועצה ,ועל כן הנחת התפילין בצד הקבוע היא ביטוי לנאמנות של האדם למסורת ,גם כשהוא חש שמציאותו הגופנית שונה. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (חלק ב' ,פרק ד') ביאר :כי גם אם יבוא רופא ויאמר שהלב נמצא בצד ימין ,אין בכך כדי לשנות את פסיקת השולחן ערוך .הוא ביאר כי סדר המצוות נתקן על פי הסדר האלוהי שאינו מושפע מחריגות רפואיות ,וההליכה אחר הרוב במיקום התפילין היא הביטוי המוחשי לכך שאנו עם אחד בעל דרך אחת. הגאון רבי שלמה משאש בשו"ת שמש ומגן (חלק ג' ,סימן כ') ביאר :כי כל המנסה לשנות את מקום התפילין מחמת מבנה גופו ,הרי הוא כמי שאינו מבין את שורש המצווה .הוא ביאר כי התפילין נועדו לקשור את כלל ישראל אל הבורא ,ולכן המקום שבו מניחים אותם הוא המקום שבו הם נקשרו בכל הדורות ,ללא קשר לשאלות של אנטומיה שאינן משנות את פני המצווה. הגאון רבי משה לוי בספרו מנוחת אהבה (חלק א' ,פרק ב') ביאר :כי הלב המדובר בתורה הוא הלב המבין ,וכל עוד האדם מניח את התפילין כפי שהורה השולחן ערוך ,הוא מקיים את רצון ה' בשלימות .הוא הוסיף כי אדם המניח במקום הקבוע למרות מציאות גופנית שונה ,מפגין ענווה גדולה בכך שהוא מעדיף את דעת התורה על פני ידיעותיו המדעיות.

נראה להוסיף בביאור הדברים :כי גדולי הדורות מורים לנו לראות את הנחת התפילין כפעולה המאחדת את האדם עם כלל ישראל .הם מלמדים אותנו כי לא המציאות הגופנית המשתנה היא זו שקובעת את פני המצווה ,אלא המסורת שקיבלנו מחכמינו ,אשר נתנו לנו את הדרך להתחבר אל הקב"ה מתוך כניעה לרצונם ,גם כאשר השכל האנושי או המציאות הרפואית נראים כסותרים זאת. כאשר אנו מבקשים לתרגם את הסוגיה העמוקה של מיקום הלב למציאות חיינו ,אנו מגלים כי הנפקא מינות הללו הן כלים להבנה כיצד הפרט משתלב במחויבות הציבורית ,גם כאשר הגוף מציב סימני שאלה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לאדם שעבר ניתוח בלב וקיים חשש רפואי או הלכתי במיקומו. האם עליו לשנות את יד ההנחה? הנפקא מינה היא גדולה :אם היינו הולכים אחר המציאות האנטומית ,היה על האדם לשנות את סדר הנחתו .אך ההלכה קובעת כי אין לשנות .המשמעות היא שקיום המצווה אינו תלוי בנתונים ביולוגיים ,אלא בקביעה ההלכתית שנותנת לאדם יציבות רוחנית ,ובכך הוא מקיים את רצון הבורא ללא ספק. נפקא מינה שנייה עולה בקרב אלו המטפלים באנשים עם מומים מולדים או נכויות .האם עלינו להדריך אותם להניח לפי מקום הלב הממשי או לפי ההלכה? התשובה היא בוודאי להדריך לפי ההלכה הקבועה .הנפקא מינה כאן היא חינוכית :אנו מנחילים לאדם את ההכרה כי עבודת ה' עומדת מעל לטבע .החינוך להניח לפי ההלכה משריש בלב האדם את ההבנה שגופו הוא אמנם כלי ,אך המצווה היא הנשמה ,והנשמה אינה משתנה בהתאם למבנה הגופני. נפקא מינה שלישית נוגעת לאדם שמשתמש בלב מלאכותי או מכשירים רפואיים המשתילים תפקודים לבביים במקומות שונים .האם הם הופכים את הגוף למרכז חדש של המצווה? הפסיקה מלמדת שהליכה אחר הרוב והמסורת היא הדרך הקבועה .ההשלכה היא שלווה פנימית לאדם ,בידיעה שגם בתוך מציאות רפואית מורכבת ,דרכו אל הקודש נותרה יציבה ואינה נתונה לטלטלות הטכנולוגיה או הרפואה. נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלת הברכה במקום ההנחה ,שמא יש חשש במיקום התפילין .ההכרעה היא שאין כל חשש ,שכן המצווה קשורה לכלל ישראל ולא לפרט לבדו. כאשר אדם פועל על פי מסורת הדורות ,הוא מקיים את רצון התורה בצורה השלמה ביותר, וההשלכה המעשית היא רוגע ושלווה בלב העובד ,בידיעה שהוא נמצא בתוך גדרי ההלכה ואינו חורג מהם ,גם אם מציאותו הגופנית ייחודית. נראה להוסיף בביאור הדברים :כי הנפקא מינות הללו מראות לנו שהתפילין הן גשר בין הפרט לבין נצחיות העם .הבחירה להניח על פי הכלל ,גם עבור מי שמציאותו הפיזית שונה, היא הצהרה שהוא בוחר ללכת בדרך הציבור ,ובכך הוא הופך את המצווה מפעולה פיזיולוגית למחויבות רוחנית לאומית ,שבה כל יהודי משלים את חברו. בהרחבה רעיונית ,אנו מתבוננים בתביעה התורנית להניח תפילין כנגד הלב ,לא כשיעור באנטומיה ,אלא כקריאה למסירות נפש .כאשר אדם המצוי במצב גופני חריג מתבקש להניח

תפילין דווקא כפי מנהג הכלל ,הוא נדרש להבנה עמוקה שהאמת התורנית אינה מתכופפת למציאות הגשמית .המציאות הגופנית היא ארעית ,היא תלויה בתנודות רפואיות ובשינויים טבעיים ,אך המצווה היא הנצח שאינו משתנה .ההתעלות הזו מעל הביולוגיה היא המבטאת את השייכות של האדם לקודש; הוא מפסיק לראות את עצמו כאוסף של איברים ,ומתחיל לראות את עצמו כנשמה השואפת להידבק בבורא ,דרך הדרך שנסללה על ידי אבותיו. נראה להוסיף כי העובדה שהלב ,על כל חשיבותו כמשכן הרגש והעצה ,אינו קובע את המקום הטכני של התפילין ,מלמדת אותנו שהתפילין הן ברית .ברית אינה מבוססת על המקום שבו פועם הלב באותו רגע ,אלא על הקשר שנקשר בין עם ישראל לאלוהיו .אם היינו הופכים את הנחת התפילין למדידה אישית של דופק או מיקום איברים ,היינו הופכים את המצווה לטכנית ומקוטעת .על ידי כך שההלכה קובעת מקום אחיד לכולם ,היא מונעת מהאדם את העיסוק המוגזם בעצמו ומכוונת אותו אל הכלל ,אל האחדות שאינה משתנה לעולם. הדרישה המחשבתית כאן היא להפנים שהלב המדובר בתורה הוא המושג הפנימי של התבוננות .כאשר אדם מניח את התפילין כנגד הלב המקובל ,הוא מחבר את המוח אל הלב במישור של עבודת השם .הוא לא מחפש את האיבר ,הוא מחפש את הקדושה .הוא מבין שגם אם הגוף חורג מהנורמה ,הנשמה שלו שואפת לאותה מטרה בדיוק – עבודת ה' ביראה ובאהבה .זהו תהליך שבו האדם משחרר את האחיזה בדאגה לפרטים הגופניים שלו ,ומתמקד בחיבור הרוחני שקושר אותו אל עם ישראל ,אל המסורת ואל השם יתברך ,מתוך שלווה וביטחון בדרך האמת שקיבלנו. נראה ליישב בביאור הדברים :כי הרעיון הזה הוא השותפות הגדולה .כשאנו בוחרים ללכת בתלם הציבורי ,אנו לא רק מקיימים מצווה ,אנו מצהירים על נאמנות .אנו מבינים שהחיים הם אלו שבהם אנו מוכנים לוותר על הפרטיות שלנו למען הקודש .מתוך כך ,האדם צומח עם תחושה שהגוף שלו הוא כלי ,ושעליו להשתמש בו לא כדי להדגיש את השוני ,אלא כדי להתחבר אל המקור הנצחי של כלל ישראל ,הממתין לו בכל בוקר עם אותם תפילין ,באותו צד ,באותה אהבה אינסופית. בהרחבה מחשבתית ,אנו נדרשים להתבונן במושג התיקון שבהנחת התפילין ככלי לאיחוד רצונות האדם .נראה לבאר כי המחשבה שהלב והיד הם שני מוקדים נפרדים בגוף ,מאפשרת לאדם לחוש קונפליקט פנימי בין הרצון לבין המעשה .התורה מצווה עלינו לחבר את שני המוקדים הללו ,ובכך היא מאלצת את האדם להוציא את שאיפותיו הנסתרות מן הכוח אל הפועל .כאשר הלב נמצא במקום לא שגרתי ,הדבר עשוי לעורר תהייה אם המצווה תלויה במיקום האנטומי ,אך המחשבה התורנית מזמינה אותנו להבין שגוף האדם הוא מקדש שבו הרצון האלוהי הוא הקובע .ההתעלות כאן היא היכולת של האדם לומר :לא האיבר הוא שמגדיר את עבודתי ,אלא הרצון המכוון אל הכלל .זוהי פריצת דרך תודעתית שבה האדם משתחרר מהתלות בביולוגיה ומתחבר אל הרצון האלוהי הנצחי. נראה להוסיף כי החיבור שבין הזרוע ללב הוא קריאת השכמה לנפש האדם שלא לתת למציאות הגופנית להכתיב את דרכו הרוחנית .כאשר האדם מניח תפילין לפי מנהג הכלל ,הוא

מתרגל את המוח ואת הלב להבין שהקדושה אינה מצטמצמת בבשר ודם .המחשבה הזו מחוללת מהפכה פנימית :האדם מפסיק להיות מושפע משינויים פיזיים ,והופך לשותף בבניית המציאות הרוחנית של עמו .הוא לומד שכל מה שניתן להשיב אל הקדושה – חובה להשיב ,ודווקא היכולת להתעלות מעל מגבלות הגוף היא הביטוי לעומק האמונה ,שכן רק מי שמבין שהגוף הוא כלי לביטוי הנשמה ,טורח לקשור אותו אל המנהג הציבורי ולא אל התחושה האישית המשתנה. החיבור המחשבתי כאן הוא שהתפילין הם המראה המציבה את האדם מול האמת שלו. כשאנו מניחים אותם כנגד הלב ,אנו בעצם אומרים :אני מכיר בכך שיש לי מרכז פנימי ,ואני מוכן להכפיף אותו למסורת הציבורית .המחשבה הזו מפרקת את האדישות שעלולה להיווצר בלב האדם הממוקד בעצמו ,והופכת את סדר היום שלו למסע רוחני שבו הוא לומד לזהות את האחריות שלו על כל חיבור .זהו תהליך שבו האדם מבין שהוא אינו רק יחיד בעל מבנה גופני זה או אחר ,אלא חלק מגוף אחד שיש לו תפקיד ושליחות בעולם ,ושכל עבודה שלו היא נדבך נוסף בבניית הנשמה הכללית שאינה תלויה במקום הלב. נראה ליישב בביאור הדברים :כי הדיון באחריות האדם בבחירת הצד לפי המנהג הוא המבחן של החינוך שלנו .אנו מבינים שההכשרה לעבודת ה' אינה מתחילה בחוזק האישי או במבנה האנטומי ,אלא בראשית החינוך ,שבו האדם לומד שאין אנו מוותרים על התיקון המשותף .המחשבה הזו מביאה את האדם למדרגה שבה הוא מרגיש שכל פעולה שלו היא חוליה בשרשרת הנצח ,והשאיפה לשלמות הופכת לטבע שני .זהו התיקון השלם שמעניק משמעות לכל רגע ,ומבטיח שהנשמה תישאר מחוברת אל מקורה ,מבלי להיאבד בדרך בנבכי הפיזיולוגיה המשתנה. בהרחבה מוסרית ,אנו ניצבים מול התביעה המוסרית הגדולה מכל :היכולת של האדם להכפיף את תחושותיו ומבנה גופו לאמת מוחלטת שמעבר להם .נראה לבאר כי המוסר של הנחת תפילין כנגד הלב ,ללא קשר למיקומו הביולוגי ,טמון ביושר הפנימי של האדם המכיר בכך שהוא נברא למטרה נעלה יותר מאשר תקינות איבריו .אדם השואף למוסר אינו מחפש פתחים להקל על עצמו או לבנות לעצמו דת פרטית לפי נתוניו הגופניים ,אלא הוא מוצא את גדולתו בכניעה לדרך המלך שסללו חכמי ישראל .כאשר אדם בוחר להניח תפילין בצד שבו מניחים כולם ,הוא מלמד את עצמו שיעור עמוק במוסר :הוא אינו המרכז ,והגוף שלו אינו הקובע את החוק ,אלא דבר ה' הנצחי הוא המכוון את תנועותיו .מוסר זה מנקה את הנפש מהנטייה האנושית להאדיר את האני הפרטי ומחזיר את האדם אל הפשטות של עבודת ה’. נראה להוסיף כי הענווה המוסרית נמדדת ביכולת של האדם להרגיש חלק מהמכלול ,גם כאשר הוא חש חריג .אדם שמתרגל להניח תפילין על פי הרוב ,למרות מציאות אנטומית שונה ,לומד שאין בושה בלהיות שייך לכלל ,אלא גאווה גדולה בשותפות בגורל היהודי .מוסר זה הוא יסוד התיקון – היכולת לזכור את הדרך של הציבור ,להכיר בכך שהחיים הרוחניים נשגבים מהגדרות הרפואה ,ולהמשיך בעבודת ה' בלב שלם .זוהי כנות מוסרית שמרחיקה את האדם מהתנשאות ומהתעסקות יתרה במבנה גופו ,ומחזירה אותו בכל בוקר אל הכוונה הטהורה להיות עבד ה' כנה ,המכבד את המפגש שלו עם הבורא דרך השתלבותו בהמון.

האחריות המוסרית שלנו היא להציב ללב מראה שבה הוא רואה את הפוטנציאל הנצחי שלו כחלק מעם ישראל .אם נתעלם מהצורך לבחור בדרך המקובלת בשל מציאות גופנית משתנה ,נשלח לנפשנו מסר שחיינו הרוחניים תלויים בנתונים חיצוניים .אך אם נתעקש על ההליכה אחר הרוב ,נשדר לנפשנו :אתה שייך למשהו גדול יותר ,ועבודתך נספרת בתוך המערכת הכוללת .המצפן המוסרי מורה לנו שהדרך להגיע אל הלב עוברת דרך ההכרה באחריות על השילוב של היחיד בקהילה .מי שמוותר על החינוך הזה ,מונע מעצמו את היסוד החשוב ביותר לבניית אישיות בעלת עמוד שדרה של אמת ,אישיות שאינה מתפשרת ואינה מוותרת על הקשר הנצחי עם בוראה בתוך הכלל ,גם אם עליו להתעלות מעל הטבע. נראה ליישב בביאור הדברים :כי המוסר כאן הוא החיים בתוך ההכרה בערך הנצחי של כל מצווה הנעשית בציבור .כשאנו מסירים את השאננות מדרך העבודה הפרטית ומחליפים אותה בנאמנות למסורת ,אנו מוצאים את המהות העמוקה שבה .אנו בונים אישיות שאינה חיה בתירוצים ,אלא אישיות שצומחת מתוך הבנה שהחיים הם פיקדון שיש להחזירו בתפילה ,ביראה ובהשלמה עם הכלל .מתוך הבחירה העמוקה הזו ,האדם הופך להיות דמות שכל מעשה שלה ,גם אם נעשה בתוך מציאות גופנית מורכבת ,הופך להיות חלק ממסכת חייה כעובד השם אמיתי ,וזהו התיקון השלם שמעניק כוח לעמוד מול כל החמצה ולהמשיך בדרך בביטחון ובאהבה. בחיי היום יום ,הנחת התפילין עבור כל אדם ,ובמיוחד עבור מי שהמציאות הביולוגית שלו מעמידה אותו בפני שאלות ,משמשת כתזכורת מוחשית לכך שהאמת הרוחנית שלנו גדולה מכל נתון רפואי .התובנה המעשית היא שגם ברגעים שבהם הטבע סביבנו או בתוך גופנו נראה כחורג מהמקובל ,אנו מוצאים את העוגן שלנו בדרך שסללו לנו רבותינו .הבחירה להניח תפילין בצד הקבוע למרות הכל ,בונה בנפש חוסן של שייכות ,המלמד אותנו שהחיבור לה' אינו תלוי בסידורים אנטומיים ,אלא בנאמנות לדרכו של עם ישראל ובנכונות לכוון את הלב אל השם ,מתוך ידיעה שהמצווה היא מעל ומעבר לביולוגיה.

עיקר העניין: מצוות תפילין ודין הנחתן כנגד הלב אינם תלויים במיקום האנטומי המדויק של איבר הלב .המצווה מושתתת על המסורת ועל ההגדרה ההלכתית שנקבעה לכלל ישראל ,שכן הלב המדובר בתורה הוא המושג הרוחני של הלב המבין ,היועץ והבוחר .לפיכך ,גם מי שגופו מציג מבנה לבבי חריג ,מניח תפילין ככל אדם ,ובכך הוא מצהיר כי דרך התורה היא המגדירה את זהותו ואת עבודתו ,ולא השינויים הטבעיים שחלים בגופו. כי השלמות האמיתית של האדם אינה נמדדת במיקומו הפיזי של איבר כזה או אחר ,אלא ביכולתו להכפיף את מציאותו למסורת הקודש .כשאדם מניח תפילין כנגד הלב על פי המנהג הציבורי ,הוא מקדש את כל כולו והופך את גופו לכלי של קדושה ,גם בתוך מציאות רפואית המבקשת להטיל ספק בדרכו.