האם יש חיוב הלכתי למחוק כתבים, סמלים ותכנים של עבודה זרה?

האם יש חיוב הלכתי למחוק כתבים, סמלים ותכנים של עבודה זרה? הרוח המנשבת בין עצי האלה העתיקים נושאת עמה הדים של תקופות רחוקות ,שבהן האדם השתחווה לדומם וחיפש משמעות באבן ובחלום .בלב הסוגיה הזו ,בין הריסות המזבחות לבין נקיון הלב ,עומד יהודי ששואל את עצמו :היכן עובר הגבול בין החובה החיצונית לבין העבודה הפנימית? האם הכוח המטהר שמניף את הגרזן על המזבח הוא אותו כוח…

האם יש חיוב הלכתי למחוק כתבים, סמלים ותכנים של עבודה זרה? הרוח המנשבת בין עצי האלה העתיקים נושאת עמה הדים של תקופות רחוקות ,שבהן האדם השתחווה לדומם וחיפש משמעות באבן ובחלום .בלב הסוגיה הזו ,בין הריסות המזבחות לבין נקיון הלב ,עומד יהודי ששואל את עצמו :היכן עובר הגבול בין החובה החיצונית לבין העבודה הפנימית? האם הכוח המטהר שמניף את הגרזן על המזבח הוא אותו כוח שצריך לעקור מחשבה כופרת ממעמקי הנפש? העבר נראה כספר פתוח ,מלא בצללים של עבודה זרה שפעם משלו בכיפה ,אך ההווה מציב אתגרים סמויים :רעיונות שמתחפשים לאמת, תרבויות שמציבות את האדם במרכז במקום את הבורא ,סמלים שחודרים אל התודעה מבלי שנרגיש את כובד משקלם הרוחני .האם התורה מצווה עלינו רק לנקות את המרחב הפיזי שלנו ,או שהיא תובעת מאיתנו מלחמת חורמה על המרחב המחשבתי? האם ייתכן ששבירת הפסל היא רק הקדמה לשבירת העצמי האלילי שחבוי בתוכנו? הסוגיה הזו אינה מותירה אותנו מחוץ למחזה ,אלא דורשת מאיתנו להביט פנימה אל תוך הלב ,אל מקום שבו המזבחות נבנים לעיתים בחשאי ,ולשאול :האם אני מנקה את העולם ,או שמא העולם הוא שצריך להתנקות מן המחשבות שהנחתי לו להשתרש בתוכי? בפרשת ראה נאמר :אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן .ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא (דברים יב ,ב-ג). רש"י (שם) מבאר את הביטוי ואבדתם את שמם :תן להם שם גנאי .אם היו קורין אותו בית גליא ,קראו אותו בית כריא .המפרש מלמדנו כי הביעור אינו רק השמדה פיזית ,אלא גם ביטול כוחו של המושג הזר מן המודעות ,שלא יישאר אפילו זכר שיכול לעורר את המחשבה לעברו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר :ואבדתם את שמם ,שלא יזכירו אותם בפיכם ,וזהו עניין נורא ,כי אפילו אזכור השם הוא מעין קישור לאותו רעיון. הרמב"ן (שם) מחדש :כי המצווה היא להשמיד את כל מה שיש לו קשר לעבודה זרה ,כדי שלא יהיה לישראל פתחון פה להתפתות אחר מנהגי העמים .הביאור המעמיק כאן הוא שהתורה מרחיקה את הגורמים המביאים לחטא ,מתוך הבנה שהנפש מושפעת ממה שהעין רואה ומה שהאוזן שומעת.

ספורנו (שם) מבאר :ונתצתם את מזבחתם ,שלא יישאר רושם לעבודתם ,כדי שלא יטעו בהם הבאים אחריהם .המבאר מדגיש את הצורך במחיקה יסודית שאינה מותירה עקבות, כדי שהסביבה תהיה נקייה מכל השפעה זרה. כלי יקר (שם) מוסיף ומבאר :שאבדתם את שמם ,הוא הכרחי ,כי השם הוא המהות ,וכל עוד השם קיים ,הרעיון חי .לכן מצווה התורה לעקור את השם ,כדי להוציא מן הלב כל זיק של קשר לאותו כוח שאינו מן הקדושה. מתוך מפרשי התורה עולה בבירור כי המצווה אינה מוגבלת רק להריסה פיזית ,אלא לביטול מוחלט של כל מה שעלול להחיות את המחשבה על עבודה זרה .השאלה הניצבת בפנינו היא האם גם כיום ,כאשר אין אנו מוצאים מזבחות של אבן ,ישנם מזבחות של תרבות ורעיונות שחובתנו לבערם מן המציאות ומן המחשבה. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף מה ע"ב) מבואר :עבודה זרה משמשיה ותקרובתה אסורין בהנאה ,ומצוות עשה מן התורה לאבדם .הגמרא לומדת זאת מהפסוק ואבדתם את שמם, ומדגישה כי איסור ההנאה הוא נגזרת ישירה מהחובה האקטיבית להשמיד את נוכחותה של העבודה הזרה מן העולם. בתלמוד ירושלמי (מסכת עבודה זרה פרק ג הלכה א) מבואר :חז"ל הרחיבו את מושג הביעור גם על דברים שאינם פסילים ממש ,אלא כל דבר שנועד להאדיר את כוחה של העבודה הזרה, שכן המטרה היא עקירה שורשית של כל מה שיכול להזכיר את השפעתה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) נאמר :לא יהיה בך אל זר – שלא יהא יצר הרע של עבודה זרה בלבך .רש"י (שם) מבאר :כל מחשבה שהיא זרה לעבודת ה' בכלל עבודה זרה היא. כאן אנו מגלים כי המלחמה אינה רק בחוץ ,אלא בתוך המחשבה ,שכן יצר הרע משתמש ברעיונות זרים כדי להרחיק את האדם מן האמת. בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"ב) מובא :אמר רבי חנינא ,מה שכתוב ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ,היינו שצריך לעקור את השרש של העבודה הזרה ,כדי שלא ישוב האדם להיכשל בה .תוספות (שם) מבארים :כי העקירה צריכה להיות כל כך יסודית ,עד שלא יישאר שום רושם שיכול להטעות את הלב בשנית ,מה שמוביל למסקנה שחובת הביעור היא חובה מתמדת על האדם לבחון את תכניו ומחשבותיו. כשאנו מבקשים לשמוע את קולם של הראשונים בסוגיית ביעור עבודה זרה ,אנו מוצאים כיצד הם פורטים את המצווה הכללית לכדי הנהגות מעשיות ,המחדדות את גבולות המלחמה בין האמת לבין הכזב ,ובין טהרת המחשבה לבין השפעות זרות. הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק ז הלכה א-ב) כתב :מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה ,שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות ...ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם .המבאר מדגיש כי החובה היא טוטאלית ,ואין להסתפק בהרס חלקי ,אלא יש להגיע עד כדי טחינת האפר וזריתו בים ,כדי שלא להשאיר שום היתר או זיכרון לאותה אלילות שטימאה את הארץ.

ספר החינוך במצוה תכ"ה ביאר :כי שורש המצווה הוא כדי להרחיק את האדם מכל דבר שעלול להביא אותו לחטא ,שכן הנפש מושפעת מן החושים ,וכל עוד הפסל או הסמל ניצבים לפניו ,המחשבה עלולה להימשך אחריהם .החינוך מוסיף כי הביעור צריך להיות גם בלב, כלומר ,שהאדם יבער מקרבו כל זיקה רגשית או מחשבתית לאותן אמונות כוזבות ,כדי שיהיה לבו פנוי לעבודת השם בלבד. רבינו יונה מגירונדי בשערי תשובה (שער שלישי) חידש :כי המצווה לאבד את זכרם כוללת גם הרחקה של כל תרבות או השקפה המנוגדת לתורה ,שכן אלו משמשים כמזבחות רוחניים שמסיטים את האדם מהאמונה הייחודית .הפירוש המעמיק עולה כאן שאין אנו נלחמים רק בפיזי ,אלא בעיקר ברוח ,והמצווה לשבור את המצבות מתפרשת כחובה לשבור כל השפעה תרבותית שמרחיקה את האדם מן ההכרה באחדות השם. כשאנו מעמיקים בדברי האחרונים ,אנו פוגשים את ההתמודדות עם שאלת הביעור בעידן שבו עבודה זרה אינה תמיד פסל אבן גלוי ,אלא אידיאולוגיות ותרבויות מורכבות ,הדורשות בירור הלכתי ומחשבתי מעמיק. השל"ה הקדוש במסכת תמיד (נר מצוה) ביאר :כי מצוות ביעור עבודה זרה אינה מסתיימת בפעולה הפיזית ,אלא היא תובעת מהאדם להסיר מליבו כל מחשבה שהיא זרה לאמונה הטהורה ,שכן לב האדם הוא המקדש האמיתי ובו אסור שיהיה זכר למחשבות של עבודה זרה .העמקה זו מחדדת כי כל רעיון שדוחק את השגחת השם מן העולם ,דינו כעבודה זרה שיש למגרה מן המחשבה. המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן קנ"ד) חידש :כי גם דברים שאינם משמשי עבודה זרה ממש ,אם הם נחשבים לסמלים המקדמים תרבות כזו ,יש להתרחק מהם ולא להחזיקם בבית ,שכן הבית היהודי צריך להיות נקי מכל רושם של עבודה זרה שעלול להשפיע על המחשבה .הביאור היסודי בדבריו הוא שהסביבה שבה חי האדם משפיעה על השקפתו ,ולכן עליו לדאוג למרחב נקי מכל השפעה זרה. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתל"ז) פסק :כי בימינו ,כאשר אנו נתקלים בכתבים או בספרים המפיצים אמונות של עבודה זרה או השקפות כפירה גמורות, מצווה לאבדם אם הדבר אפשרי ,כדי שלא יכשילו אחרים וכדי שלא יכניסו דעות זרות לתוך בית המדרש או לתוך הבית הפרטי .ההעמקה בשיטתו היא שחובת הביעור קיימת גם לגבי "מזבחות" רוחניים ,שכן השפעתם מסוכנת לא פחות מהשפעתם של הפסילים בעת העתיקה. במרחב המודרני ,שבו זרמי תרבות ודעות נשטפים כנהר ,עומדים גדולי הדור ומורים לנו כיצד להציב גדרות ולהגן על חומות האמונה ,תוך שהם מלמדים אותנו להבחין בין עיקר לטפל ולהילחם ברוחות זרות שמאיימות לערער את טהרת המחשבה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יו"ד סימן יג) ביאר :כי גם בדברים שאינם מוגדרים הלכתית כעבודה זרה ,אם הם נושאים אופי של תרבות המנוגדת לרוח התורה או למסורת ישראל ,יש חיוב מצד הדרכה תורנית להתרחק מהם .הביאור המרכזי כאן הוא

שהחובה להתרחק מכל מה שיש בו אבק של השקפה זרה היא גדר חיוני שנועד לשמור על נשמת האומה מכל היטמעות בתרבויות זרות. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן נה) חידש :כי המצווה לאבד את שמם אינה רק פיזית ,אלא היא תביעה רוחנית לעקור מן הלב כל משיכה רעיונית לתפיסות עולם המציבות את האדם או את הטבע במקום השם יתברך .המבאר מחדד שגם בימינו ,כאשר הפסילים אינם גלויים ,ישנה עבודה זרה אידיאולוגית שחובה עלינו לזהותה ולבער אותה מתוכנו ומהסביבה שלנו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות השכמת הבוקר) ביאר :כי על האדם להיזהר מלהחזיק בביתו דברים שיש בהם משום השפעה תרבותית נוכרית שאינה עולה בקנה אחד עם צניעות המחשבה היהודית .העמקה בשיטתו היא שבית יהודי הוא מבצר רוחני ,וכל תוכן שנכנס אליו חייב לעבור סינון פנימי ,שכן המטרה היא להבטיח שרק דברי קדושה ינחו את דרכנו. כשאנו מבקשים ליישם את הלכות ביעור עבודה זרה בחיינו המורכבים ,אנו מוצאים כי המציאות דורשת מאיתנו ערנות מתמדת .התרגום של המצווה העתיקה למציאות העכשווית הוא המבחן האמיתי של בן תורה. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לחפצים או תכנים שאינם עבודה זרה כהלכה ,אך נושאים סמלים או תרבות זרה :האם יש חיוב להשמידם? למדנו כי אמנם אין בהם איסור הנאה גמור כשל פסל ,אך ככל שהם מקדמים תרבות המנוגדת לתורה ומערערת את השקפת עולמנו ,יש מצווה להרחיקם מן המרחב האישי שלנו כדי לשמור על טהרת הבית והמחשבה. הנפקא מינה השנייה עוסקת בספרות ובתכנים דיגיטליים המפיצים כפירה או אמונות כוזבות: האם יש מצווה לשורפם? פסק ההלכה הוא שאם יש ביד האדם למנוע את הפצתם או את חשיפתם אליו ואל סביבתו ,הרי זה קיום של מצוות ביעור .אין הכוונה לשריפת ספרים כפעולה טכנית בלבד ,אלא להסרת כל תוכן שעלול להחדיר רעיונות המרחיקים את האדם מאמונת הייחוד. הנפקא מינה השלישית עולה בשאלת המחשבות הזרות המלוות את האדם :האם יש כאן קיום מצוות ביעור? לפי הרמב"ן והחינוך ,המלחמה אינה רק חיצונית .כאשר אדם מזהה בקרבו השקפה שסותרת את ההשגחה הפרטית או את תלות האדם בבוראו ,עליו לראות בכך הזמנה לקיום מצוות ביעור פנימית – עקירת אותה מחשבה ושורשיה מן הלב והחלפתם באמונה איתנה. הנפקא מינה הרביעית נוגעת לתרבויות שמעמידות את האדם או את הכסף כמוחלט :האם גם זו עבודה זרה? למדנו מהמשך חכמה ומהגר"א וייס כי אידיאולוגיות המסיטות את מרכז הכובד מן השם יתברך אל האדם ,הן מזבחות מודרניים .החובה המעשית שלנו היא לבחון את הערכים המנחים את סביבתנו ,ולהימנע מאימוץ תפיסות המאדירות את האנושי על פני האלוקי ,ובכך אנו מקיימים את מצוות "ואבדתם את שמם" במובן הרעיוני העמוק. כשאנו נכנסים אל עובי הקורה של מושג הביעור ,אנו מבינים כי השאלה על עבודה זרה

היא בבואה לשאלה על זהותנו כבני תורה .העולם הזה מלא בצלמים ,לא רק כאלו המפוסלים באבן ,אלא כאלו המפוסלים בתוך התרבות ,בתוך השיח הציבורי ובתוך סדרי העדיפויות שלנו .הרעיון העולה מן הסוגיה הוא שהתורה מבקשת ליצור עולם שבו יש רק ציר אחד – ציר הקדושה – וכל מה שמבקש להציב אלטרנטיבה לאותו ציר ,חייב להתבטל. ההרחבה הרעיונית המונחת לפנינו היא שהביעור אינו פעולה של חורבן ,אלא פעולה של בניין .כאשר אנו מנפצים מזבח ,אנו לא רק מוחים את זכר האליל ,אלא מפנים מקום בתוך המרחב שלנו עבור נוכחותו של השם יתברך .עולם שבו יש הרבה רעיונות זרים ,הוא עולם שבו המרחב של הנשמה מצטמצם .על ידי ביעור הרעיונות הללו ,אנו מאפשרים לאמת האלוקית לחזור ולתפוס את המקום המרכזי שראוי לה. לענ"ד נראה לבאר כי המלחמה בעבודה זרה היא מלחמה על הבהירות .עבודה זרה מעצם מהותה היא טשטוש – היא מנסה לומר שיש כוח אחר ,שיש משהו מלבד השם .לכן ,הביעור הוא החזרת הבהירות אל העולם .כשאדם מסיר מביתו ומלבו השפעות זרות ,הוא עושה פעולה של זיכוך הראייה .הוא אומר לעצמו :בביתי ובנפשי לא יהיה מקום אלא למה שמבטא את האמת הנצחית .זוהי חירות אמיתית – החירות לא להיות משועבד לשום רעיון שאינו נובע ממקור הקדושה. עוד נראה לומר כי הדינמיקה הזו היא הדינמיקה של בניית המקדש הפנימי .כפי שבית המקדש היה צריך להיות נקי מכל חפץ שאינו שייך לעבודת השם ,כך גם האדם צריך לנקות את מקדשו הפנימי .השפע המודרני מציף אותנו בתכנים ,רעיונות וערכים שאינם שלנו. הביעור היומיומי של מחשבות זרות ,של צריכת תכנים שמחלישים את האמונה ,הוא הדרך שבה אנו שומרים על המקדש הפנימי שלנו דולק וטהור ,מוכן ומזומן להשראת השכינה. מבט אל נבכי הנפש מגלה כי המושג עבודה זרה אינו אירוע היסטורי שחלף ,אלא כוח שחי בתוך תודעת האדם בכל דור ודור .כאשר התורה מצווה עלינו לנתץ ולבער ,היא אינה מדברת רק אל הגרזן שבידינו ,אלא אל המצפן שבלבנו .השאלה המחשבתית היא מה תופס את המקום ששייך לקדוש ברוך הוא בתוך נבכי המחשבה שלנו. לענ"ד נראה להסביר כי עבודה זרה היא כל דבר שמבקש ליצור ניתוק בין העולם לבין מקור החיות שלו .כשאדם נותן אמון בלעדי בכוח האנושי ,בטכנולוגיה ,או בתפיסת עולם חומרית כמקור לפתרון בעיותיו ,הוא בונה לעצמו מזבח .המחשבה הזרה היא אותה תחושה של 'כוחי ועוצם ידי' שחודרת פנימה וגורמת לנו לשכוח כי הכל הוא מאת השם .הביעור המחשבתי הוא היכולת להחזיר את הגלגל לאחור ולזכור כי כל הוויה היא רק ביטוי של רצונו יתברך. חידוש נוסף במישור זה :הביעור הוא ביטוי לאהבת השם .כפי שאדם אינו יכול לסבול נוכחות של זר בתוך ביתו הפרטי כשהוא חפץ ביחוד עם אהובתו ,כך גם הנשמה היהודית אינה יכולה לשאת בתוכה רעיונות שמחלישים את הקשר שלה עם בוראה .התהליך של ניפוץ הדימויים אינו נעשה מתוך רשעות או קנאות גרידא ,אלא מתוך כיסוף לטוהר המוחלט.

ככל שאדם מעמיק באמונה ,כך הוא נהיה רגיש יותר למחשבות זרות ,והוא ממהר לעקור אותן עוד לפני שהן משתרשות והופכות לחלק מהווייתו. העמקה זו מלמדת כי המאבק בעבודה זרה הוא מאבק על הזהות העצמית .כל מחשבה זרה שמתקבלת בלבנו היא כעין פלישה של רשות אחרת .אולם ,כאשר אדם מציב גבולות ברורים ומבער מתוכו את אותם קולות זרים ,הוא מאשר מחדש את בחירתו להיות עבד נאמן לקדוש ברוך הוא .זהו תהליך של זיכוך מתמיד – בכל יום אנו מנקים את החלון כדי שהאור האלוקי יוכל להאיר דרכו ללא מסכים ,ללא רעיונות מעכבים ,וללא אלילי תרבות שמסתירים את האמת הפשוטה והטהורה של עבודת השם. הבנייה המוסרית של האדם מתחילה ביכולתו לזהות מה שייך לביתו ומה שייך לחוץ. במישור המוסרי ,עבודה זרה היא כל אותה תנועה פנימית המבקשת להחליף את המקור האלוקי במקורות גשמיים או אנושיים ,והיא דורשת מאיתנו גבורה של אמת .המוסר הישיבתי מלמדנו שהאדם אינו נמדד רק במעשיו החיצוניים ,אלא במידת הנאמנות שהוא מפגין כלפי ערכי היסוד שלו ,ובנכונותו להילחם על טהרת מחשבתו בתוך עולם שבו הגבולות לעיתים מיטשטשים. לענ"ד נראה לבאר כי המוסר של הביעור מתחיל בנטילת אחריות .כאשר אדם נותן יד למחשבות המכרסמות באמונתו ,או לחלופין מכניס אל ביתו תכנים המעודדים תרבות של ניכור וזרות ,הוא מפר את הברית בינו לבין בוראו .מוסר המצווה אינו מסתפק בפרישות חיצונית ,אלא דורש מן האדם להעמיד את חייו תחת ביקורת עצמית מתמדת .שאלת המוסר אינה רק האם החפץ מותר בשימוש ,אלא האם הוא משרת את קדושת החיים או שהוא מהווה חוליה בשרשרת שמנתקת את האדם מהאמונה הפשוטה. עוד נראה לומר כי העמידה מול תרבות זרה מפתחת באדם אישיות עצמאית ובלתי מתפשרת .אדם המורגל בביעור העבודה הזרה – הן הפיזית והן המחשבתית – בונה לעצמו עמוד שדרה מוסרי שלא נכנע לנורמות חברתיות שאינן הולמות את דרך התורה .הוא לומד להעריך את כוחה של ההפרדה ,להבין שיש דברים שאין להם מקום בתוך המרחב הקדוש שלו ,ושזכותו וחובתו להגן על עולמו הרוחני מפני חדירות של דעות זרות המעוותות את המציאות. הנהגה מוסרית כזו היא זו שיוצרת את ההבדל בין אדם המובל על ידי זרמי הזמן לבין אדם המנווט את דרכו על פי מצפן האמת .אדם המבער את העבודה הזרה מתוכו הופך להיות מגדלור של אמונה עבור סביבתו .הוא אינו זקוק להטפות מוסר חיצוניות ,שכן טהרת מחשבתו וניקיון ביתו מדברים בעד עצמם .השילוב הזה ,בין הנכונות לנתץ את מה שצריך כדי לשמור על האמת ,לבין היכולת להכיל את העולם מתוך השקפה של קדושה ,הוא הביטוי העליון של המוסר היהודי שאינו חושש מן המלחמה על הנפש ועל טהרתה. כשאנו מבקשים לסכם את מסע הביעור והבירור שערכנו ,עלינו להפנים כי החיים

המודרניים אינם מאפשרים לנו להסתפק בגרזן ביד ,שכן המערכה העיקרית עברה אל שדה המחשבה .התובנה הראשונה לחיי היום יום היא הצורך בסינון מודע של הבית והלב .עלינו להבין כי המכשירים ,התכנים והקשרים שאנו מכניסים אל מרחבנו הפרטי הם לא רק כלים טכניים ,אלא נושאי מסרים; וכאשר אנו בוחרים להכניס תוכן המנוגד לרוח התורה ,אנו מרשים ל'מזבחות' זרים להיבנות בתוכנו ,גם אם איננו משתחווים להם בגלוי. התובנה השנייה היא שטהרת המחשבה דורשת תחזוקה .כשם שאין אדם מנקה את ביתו פעם אחת וזהו ,כך גם הנפש זקוקה לביעור יומיומי של מחשבות שזרות לאמונה בבורא, להשגחה פרטית או לערכי הנצח .עלינו להיות שומרי הסף של עצמנו ,לזהות אלו רעיונות דוחקים את השם מן התודעה ולעקור אותם בטרם יכתבו את סדר היום שלנו .זוהי עבודה עדינה ,שקטה ומתמשכת ,המבטיחה כי הלב יישאר פנוי וטהור עבור הקדושה המבקשת לשכון בו.

עיקר העניין: חובת ביעור עבודה זרה היא מצווה חיה וקיימת בכל עת ובכל מקום ,גם כאשר פסלי האבן אינם עוד בנמצא .התורה דורשת מאיתנו מלחמה כפולה :מלחמה פיזית – לסלק מן המרחב את הסמלים ,הספרים והתכנים המקדמים אמונות כפירה או תרבויות המציבות את האדם כמרכז המוחלט; ומלחמה רוחנית – לעקור מן הלב כל מחשבה זרה המערערת את אמונת הייחוד .ביעור פיזי ללא מלחמה פנימית משאיר את הלב חשוף להשפעות ,וביעור רעיוני ללא עמידה איתנה על המשמר במעשה גורר היטמעות הדרגתית .רק שילוב של השניים – פעולה אקטיבית של הרחקה וסינון חיצוני ,יחד עם השגחה דרוכה על כיווני המחשבה הפנימיים – הוא המקיים את ציווי התורה במלואו ,ומבטיח כי האדם היהודי וביתו יישארו מבצר של אמת, נקיים מכל אבק של עבודה זרה המסתירה את פני השם מעולמנו. הטהרה המבוקשת היא המפתח לחיים של חירות .כאשר האדם מנקה את רשותו מכל מה שאינו שייך לקדושה ,הוא זוכה לראות את העולם באור המקורי שבו נברא, ללא המסכות והצללים של תרבויות הכזב ,ומתוך כך הוא הופך את חייו למקדש מעט ,המקרין אמונה וביטחון לכל הסובבים אותו.

פרשת ראה

לע"נ מו"ר זקני חכם עזרא זצ"ל בן מזל שעיו נלב"ע כ"ד מנחם אב תשנ"ו

לע"נ כליפה בן רחל ז"ל כג אב תשפ"א