כיצד נשאר הרמב"ם גדול הפוסקים במקום שנאסר לשוב אליו?

כיצד נשאר הרמב"ם גדול הפוסקים במקום שנאסר לשוב אליו? בין דפי ההיסטוריה היהודית חבויים רגעים שמרטיטים את הנפש ,רגעים שבהם המציאות הפיזית מתנגשת עם ציוויי הנצח של התורה .בלב פרשת שופטים ,מול עינינו המשתאות, ניצבת אזהרה בוערת כאש" :לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" .קולו של משה רבנו מהדהד, לא רק כהוראה טכנית על מסלול הליכה ,אלא כזעקה שמימית המבקשת להטביע באומה את…

כיצד נשאר הרמב"ם גדול הפוסקים במקום שנאסר לשוב אליו? בין דפי ההיסטוריה היהודית חבויים רגעים שמרטיטים את הנפש ,רגעים שבהם המציאות הפיזית מתנגשת עם ציוויי הנצח של התורה .בלב פרשת שופטים ,מול עינינו המשתאות, ניצבת אזהרה בוערת כאש" :לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" .קולו של משה רבנו מהדהד, לא רק כהוראה טכנית על מסלול הליכה ,אלא כזעקה שמימית המבקשת להטביע באומה את הידיעה שבית העבדות – מצרים – ננעל מאחורינו לנצח .אך הנה ,ככל שאנו מעלים את דפי התלדות על שולחן הדיונים ,אנו נתקלים בדרמה שאין גדולה ממנה :דמותו העצומה של הנשר הגדול ,רבנו משה בן מימון ,עמוד התווך של ההלכה והפילוסופיה ,זה שביקש בחיבוריו לאסור את הדרך למצרים בכל תוקף – קובע את מושבו דווקא במצרים ,ומבלה שם את מיטב שנותיו .הדופק מאיץ כשחושבים על כך :הייתכן שגדול הפוסקים ,מי שהעמיד את ההלכה על תילה ,חי בתחושה של עובר על לאו דאורייתא? האם היה זה גורל שנכפה עליו ,או שמא רובד עמוק יותר של היתרים וגבולות ,בין קבע לארעי ובין אונס לרצון ,מסתתר מאחורי הווילון של ההיסטוריה? האוויר בחדר הלימוד נעשה דחוס ,כמעט מחשמל ,בעודנו מנסים לפצח את הסתירה הזו ,שבה דמותו של הרמב"ם הופכת למראה שבה בוחן כל אחד מאיתנו את הגבולות שבין הפסוק הנצחי לבין החיים הסוערים והמורכבים. כאשר אנו ניגשים אל השערים ,הרי התורה הקדושה פותחת בפנינו את המרחב שבו מוצבים גבולות המנהיגות בישראל ,ומתוכם צומחת גם החומרה הגדולה על השיבה למצרים. נאמר בפרשתנו" :רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז ,טז) .הפסוק המכונן הזה אינו רק הוראה טכנית על מינוי מלך ,אלא יסוד עמוק של שלילת השיבה אל המקומות שהיוו בעבר את כור הברזל של האומה. רש"י (דברים יז ,טו) ביאר כי הטעם לאיסור נובע מהחשש שמא ישיב את העם מצרימה כדי להביא סוסים משובחים ,ומתוך כך יגרור את העם למקום שהטומאה וההשחתה טבועים בו, ובכך ימחק את כל הישגי היציאה מעבדות לחירות .רש"י מבקש להעמיד אותנו על הזיקה שבין המרדף אחר הון וכוח לבין הנפילה הרוחנית אל התרבות המצרית. הרמב"ן (דברים יז ,טז) ביאר וחידש כי אין קשר מהותי אחד בין האיסורים ,אלא שני עניינים נפרדים :איסור להרבות סוסים מכל מקום ,שמא יתגאה המלך ויבטח בכוח צבאו יותר מאשר בה' ,ואיסור עצמאי ושונה שלא לשוב למצרים ,גם אם אין הדבר נעשה לשם סוסים. הרמב"ן פותח צוהר להבנה שהשיבה למצרים היא חטא של כפירה בגאולה כשלעצמה ,גם ללא הנימוק הכלכלי של המרדף אחר סוסים. הספורנו (דברים יז ,טז) ביאר כי החזרה למצרים איננה רק תנועה גיאוגרפית ,אלא מעשה סמלי של כפירה בהשגחת ה' וכניעה אל העבדות הקודמת .הוא מדגיש שכל יציאת מצרים נועדה להעמיד את ישראל כעם ה' ,וכל חזרה אליה מהווה השפלה המבטלת את מהות הגאולה. החזקוני (שם) הוסיף וביאר כי מדובר בשתי אזהרות נפרדות בתכלית ,והשיבה למצרים היא

בגדר סתירה לכל תכלית יציאתנו משם .בדבריו אנו חשים את החיבור העמוק בין גאולת הגוף לגאולת הנפש ,שכן החזרה למקום השעבוד היא נסיגה רוחנית שאין לה כפרה. רבנו בחיי (דברים יז ,טז) ביאר כי טעם האיסור נעוץ בחשש שמא ילמדו ישראל ממעשי המצרים ויידמו להם ,ועל כן התורה מונעת מאיתנו את ההשפעה הרוחנית המקלקלת של אותו מקום ,ללא קשר למציאות הפוליטית של המצרים הקדמונים בזמן ההוא. כאשר אנו פותחים את דפי התלמוד ,אנו נכנסים אל הקודש פנימה ,אל המקום שבו גדולי האמוראים פורסים בפנינו את עומק האזהרה מפני השיבה למצרים ,תוך שהם מעניקים ללאו הזה מעמד של חיוב גמור ,שאין להקל בו ראש כלל ועיקר. בגמרא במסכת סנהדרין (דף כא ע"ב) עמדו חז"ל בדרשתם על איסורי המלך – לא ירבה לו סוסים ,לא ירבה לו נשים ,ולא ירבה לו כסף וזהב .חז"ל שם ביארו כי כל מטרת התורה במצוות אלו היא לצמצם את נטיות לבו של המלך ,לבל יימשך אחר משיכות הגאווה ,התאווה או הכוחנות הצבאית ,ובכך יסיר את לבו מן התפקיד הקדוש שהופקד בידו – להעמיד את ישראל כעם ה' המבטל את רצונו בפני רצון שמיים .הדיון שם מדגיש כי האיסור להרבות סוסים אינו רק עניין ממוני ,אלא קשור בטבורו לסכנה הטמונה בשיבה למצרים ,כמקור שעלול להוביל את העם אל מחוזות של כפירה בהשגחה ,כפי שביארו חז"ל כי השגת הסוסים משם היא היא השער המכניס את האומה לתוך רשותה של מצרים. בתלמוד ירושלמי במסכת סוכה (פרק ה הלכה א) אמר רשב"י :בשלושה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים .חז"ל שם מביאים את שלושת הפסוקים המבססים את האיסור: כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד ,יג); לא תספון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז ,טז); והשיבך ה' מצרים באניות ...לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח ,סח) .הלימוד הזה מתוך הירושלמי בא ללמדנו כי אין מדובר כאן באזהרה מוסרית גרידא או בדרשה בעלמא ,אלא בשלושה לאווים גמורים ומוחלטים מן התורה ,המהווים גדר של ממש בפני חזרת האומה אל שורשי העבדות הקודמים. נמצאנו למדים כי חז"ל ראו בשיבה למצרים חטא רב-ממדי ,שכן כל פסוק ופסוק מתוך השלושה הללו בא להוסיף רובד של אזהרה – החל מהראייה ,דרך ההליכה הפיזית ,ועד הגלות הכפויה. בגמרא במסכת סוכה (דף נא ע"ב עד דף נב ע"א) מובא הדיון המרעיד את הלב על אלכסנדריה של מצרים ,אותה קהילה מפוארת וגדולה שחרבה בסופו של דבר .הגמרא שם מפורשת ומבארת כי חורבן הקהילה בא עליהם משום שעברו על הלאו שלא לשוב למצרים. רש"י (שם ,ד"ה שחזרה) מבאר שהחטא היה עצם השקיעה בישיבה שם ,למרות שהיו רשאים לעבור דרכה לצורכי מסחר ,אך קביעת המושב היא שגרמה להם להיענש במידה כנגד מידה. מכאן למדו הראשונים והאחרונים כי הלאו איננו דברים בעלמא ,אלא חיוב הלכתי בעל תוקף נורא ,שכל מי שמתעלם ממנו מסתכן בהשלכות רוחניות וגשמיות קשות ביותר ,שכן המציאות החומרית של מקום זה כפופה למשמעות הרוחנית של הלאו התורני.

הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה שם מדגיש כי אפילו יהודי שחי במצרים בצדקות ובקדושה ,עדיין הוא נתון תחת עול הלאו הזה ,מה שמעצים את השאלה המרתקת על קהילות ישראל לאורך הדורות. כאשר אנו ניגשים אל דבריו של הרמב"ם ,אנו נתקלים במי שמציב את הדין בצורה החותכת והברורה ביותר ,כזו שאינה מותירה מקום לספק או לעמימות .הרמב"ם ,בדרכו האנליטית והחדה ,הוא זה שמעניק ללאו הזה את המבנה ההלכתי המוצק ביותר. הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה מו) מנה את איסור השיבה למצרים כלאו גמור ,וביאר: "שהזהירנו שלא לשכון בארץ מצרים" .בלשונו הבהירה הוא מדגיש ששלושת הפסוקים שציינו חז"ל בתלמוד הירושלמי אינם מיועדים רק לזמן מסוים או להקשר ספציפי ,אלא הם מהווים יסוד לשלושה לאווים נפרדים הנכללים בתוך אזהרה אחת מקיפה .בכך הוא מקבע את האיסור כחלק בלתי נפרד ממערכת המצוות המחייבת את כלל ישראל בכל עת ובכל מקום ,וקובע כי מי שחוזר לשבת במצרים נכנס לגדר של עובר על לאו דאורייתא. הרמב"ם במשנה תורה ,בהלכות מלכים (פרק ה הלכה ז) ,פסק את ההלכה באופן שאין נחרץ ממנו" :שלושה לאוין הן שלא לשוב למצרים ,שנאמר :לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד .וכל החוזר לשבת שם לוקה" .רבנו מוסיף ומחדד" :ובני מצרים מוזהרים וכן כל ישראל" .בדבריו אלו עולה כי הלאו חל על כל אדם מישראל ,וכי אין כאן הבחנה בין מלך לבין הדיוט ,אלא ציווי כללי על האומה .יתרה מזאת ,הרמב"ם מסייג את האיסור ל"חוזר לשבת" ,מה שמעיד על הבחנה קריטית בין ביקור ארעי לבין השתקעות בקבע – הבחנה שתהפוך לימים לאחד המפתחות המרכזיים ליישוב סוגיית שהותו שלו במצרים. בעומק דבריו ,נראה שהרמב"ם רואה באיסור הזה לא רק דין בהלכות מלכים ,אלא חלק מההגנה על עצמאותה הרוחנית של האומה .המבט שלו על האיסור הוא טוטאלי ,ללא פשרות ,ובכך הוא מחדד את התמיהה על עצמו :כיצד רבנו ,שכתב בספרו בנחישות שכל החוזר לשבת שם לוקה ,מצא את עצמו חי שנים כה רבות באותה הארץ ממש? הפער הזה בין שולחן הכתיבה – בו נחקקה ההלכה בקו מוחלט ובהיר – לבין מסלול חייו המפותל ,הוא המפתח לדרמה ההלכתית שאנו חוקרים .הרמב"ם כאילו הציב לעצמו ולדורות אחריו אמת מידה עליונה ,גם בשעה שהוא עצמו התמודד עם נסיבות חיים שדחקו בו לחיות במקום שאותו הגדיר כגבולי כל כך. כעת ,משעמדנו על חומרת הלאו כפי שנתגבשה בדברי התנאים והאמוראים ובעיצובו ההלכתי של הרמב"ם ,אנו נכנסים אל בית המדרש של גדולי הדורות ,המבקשים ליישב את המציאות ההיסטורית עם ציווי התורה .זהו דיון שבו הפוסקים משמשים לא רק כדיינים, אלא כמי שפורסים את יריעת חייהם של גדולי עולם ,ומנסים למצוא את נקודת האיזון שבין החומרה לבין כורח המציאות. היראים לרבי אליעזר ממיץ (סימן שג) הציב יסוד המצמצם את הלאו :הוא פירש את לשון הפסוק "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" כמתנה את האיסור ב"דרך הזה" – כלומר ,דווקא

מי שיוצא מארץ ישראל למצרים ,הוא שעובר בדרך שבה יצאו ישראל ממצרים ,אך המהלך ממדינות אחרות למצרים אינו בכלל לאו זה .היראים ביקש להעמיד את הלאו על נתיב גיאוגרפי מסוים ,ובכך פתח פתח רעיוני להבנת היתר הישיבה במצרים של חכמים שלא באו ישירות מארץ ישראל. ספר מצוות גדול ,הסמ"ג (לא תעשה רכז) ,אימץ את דברי היראים והוסיף תמיהה גדולה על הקהילות המפוארות שישבו במצרים ועל שהותו של הרמב"ם שם .מתוך דבריו עולה כי הדרך היחידה להצדיק את שהייתם היא אכן בקבלת החילוק של היראים ,שהלאו מוגבל לשיבה מארץ ישראל בלבד .זהו ניסיון נועז של פוסקי אשכנז להציב גדרות פרשניים ללאו דאורייתא ,כדי ליישב את הפער שבין החומרה לבין המציאות ההיסטורית. הריטב"א על מסכת סוכה (דף נא ע"ב) עמד על פרשת אלכסנדריה של מצרים ,והציע יסוד עמוק :האיסור מתחדד ונוהג בעיקר בשעה שישראל שרויים על אדמתם ,שאז לשיבה למצרים יש משמעות סמלית של מחיקת הגאולה והתבטלות בפני מצרים .אך בשעה שישראל גולים מארצם ,מצרים נעשית כיתר הארצות ,והלאו נחלש בעוצמתו המעשית .זוהי דרך המאירה את העובדה שמרן הבית יוסף בשולחן ערוך לא הביא את הלאו הזה להלכה למעשה ,שכן הוא אינו נוהג בתוקפו המלא בזמן הגלות. כפתור ופרח לרבי אשתורי הפרחי (פרק ה) חשף עדות מטלטלת :הרמב"ם עצמו היה חותם על מכתביו "הכותב העובר בכל יום שלושה לאווים" .הוא ביאר שהרמב"ם היה אנוס מפני תפקידו כרופא המלך .עדות זו היא נכס צאן ברזל בהבנת הסוגייה :הרמב"ם לא חיפש היתרים הלכתיים לעצמו כדי להפטר מהלאו ,אלא הכיר בחומרתו וחי בתחושת אשמה עמוקה ,מה שמלמדנו שגדולי הדורות חשו את האיסור בכל נימי נפשם ,גם כשהיו אנוסים על פי הדין. הרדב"ז (חלק ד סימן עג ,חלק ה סימן יב) העמיד יסוד גדול ששימש רבות את האחרונים :לא אסרה תורה אלא קביעת דירה במצרים ,אך הבא לשם לשעה – אין בישיבתו איסור .הרדב"ז, שחי במצרים ,העיד על עצמו שהוא אנוס ,ולשונו קורעת לב" :ואני יושב במצרים בעוונותיי הרבים ,ואיני רוצה לשבת ,אלא שאנוס אני ,ואם אפתח פי לצאת – ימיתוני" .מכאן אנו למדים שכלל היסוד "אנוס רחמנא פטריה" הוא המגן על גדולי הדור ששהו שם ,יחד עם ההבחנה שבין קבע לבין ארעי. במעלה הדרך אל הבירור המלא ,אנו ניצבים אל מול דבריהם הנוקבים של האחרונים, המבקשים לא רק לתרץ את דרכם של הראשונים ,אלא להעמיק את הבנתנו בדבר משמעותה הרוחנית של "מצרים" כסמל נצחי לנפש האדם ,וכדיון הלכתי המותאם לנסיבות הזמן והמקום. הציץ אליעזר (חלק יד סימן פז) העמיק לחקור את שהותו של הרמב"ם ,וכתב כי לא מדובר היה בבחירה של נוחות ,אלא בהשגחה עליונה שסיבבה כי הרמב"ם יימצא דווקא שם ,במרכז הפעילות של הקראים ,כדי להעמיד חומה בצורה כנגד השחתת התורה .הציץ אליעזר מדגיש כי הרמב"ם היה אנוס וטרוד בגלגולי הגירוש והנדודים ,ובכך הוא מחזק את היסוד שגם אם המציאות נראית כעמידה בניגוד ללאו ,הרי שנקודת המבט ההלכתית צריכה לבחון את

המניע ואת הכורח הנסיבתי .אנוס רחמנא פטריה אינו רק פטור טכני ,אלא הכרה בכך שהאדם אינו אדון לכל צעדיו בעולם של גלות וטלטלה. ערוך השולחן העתיד (מלכים סימן עד סעיף טו) הניח אבן פינה חשובה בבירור זה :הוא מבחין בין מי שמשתקע במצרים מתוך רצון וחיבור לתרבותה ,לבין מי שנגרר לשבת שם מחמת צורכי פרנסתו או בעוונות הדור .לשיטתו ,אדם הנמצא שם בעל כורחו נכנס תחת גדרי האונס ,ואין לראות בו כמי שמפר את הלאו בידיים .הבחנה זו מטהרת את גדולי הדור משפלות החטא ,ומעמידה אותם כאנשים שחיו במציאות בלתי אפשרית ,תוך שמירה על נאמנותם לתורה גם בלב ליבו של הגלות. המהרש"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק ד סימן ט) ביקש להזהיר את הדורות הבאים ,וציין כי חורבן קהילת אלכסנדריה מהווה תזכורת כואבת לכך שהלאו אינו בגדר המלצה .הוא מדגיש כי גם במקומות שבהם אנו מוצאים הקלות ,אין להסיק מסקנות של זלזול ,אלא יש להבין כי מדובר בפתחים צרים שנפרצו מחמת אונס או צורך ,ולא כדרך חיים לכתחילה. במבט רעיוני רחב יותר ,המבי"ט בשו"ת (חלק א סימן שז) מציב תמונה מרתקת בהשוותו את גזירות החרם שלא לשוב למקומות מסוימים ,כגון ספרד לאחר הגירוש ,לעניין מצרים .הוא מלמדנו שאיסור המשיבה למצרים אינו רק איסור על נקודה גיאוגרפית ,אלא עקרון מוסרי של דחיית כל מקום שגרם להרס רוחני .כשאנו מביטים על מצרים כסמל ,אנו מבינים שהיא מייצגת כל מקום שבו האדם עלול למכור את נשמתו עבור ביטחון כלכלי או כוח חיצוני. התורה מצווה "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" – אזהרה נצחית שלא להמיר את הביטחון בשם ה' בביטחון ב"רכב וסוסים”. הרחבה מוסרית זו פוגשת את דברי הנביא ישעיהו (לא ,א)" :הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו" .הנביא מצייר את מצרים כפיתוי תמידי לאדם המבקש פתרונות מהירים, טכנולוגיים וארציים ,במקום להישען על קדוש ישראל .הרמב"ם ,שחתם על מכתביו כעובר על לאו ,מבטא אולי את המתח המוסרי הזה בצורה החריפה ביותר :הוא ידע היטב שגם אם הוא אנוס הלכתית ,הרי שברמה הנפשית הוא שוהה במקום שאינו טבעי לנשמת ישראל, והתחושה הזו היא היא השומרת על האדם שלא יתרגל ל"מצרים" שלו. כך מתגבשת לה התובנה שכל אחד מאיתנו ,בכל דור ,מצווה לשאול את עצמו מהי מצרים שלו – היכן הוא בוטח יותר מדי באמצעים חיצוניים ,היכן הוא חוזר להרגלים מעכבים ,והיכן הוא נדרש להתקדם קדימה ,אל הארץ המובטחת של אמונתו ,ולא לשוב אל המיצרים של העבר. כאשר אנו יוצאים מתוך בית המדרש העיוני אל מציאות החיים המורכבת ,הסוגייה שלפנינו מפסיקה להיות דיון מופשט והופכת למורה נבוכים בהכרעות יומיומיות .נפקא מינות ראשונה ומרכזית עולה בבירור לעניין ימינו אלו :האם יש לאסור נסיעה למצרים למטרות ביקור ,תיירות או עסקים? הפוסקים דנים בכך ומבארים כי הלאו דאורייתא נמנה על ישיבת קבע בדווקא ,על השתקעות שמשמעותה יצירת בית וחיים במקום אשר ממנו ציוותה התורה לשוב .מנגד ,ביקור ארעי ,נסיעה לצורך פרנסה או שליחות ציבורית ,כל עוד

דעתו של האדם לשוב לארץ מגוריו ולא להשתקע בה ,אינם בכלל האיסור .באבחנה דקה זו, שבין קבע לבין ארעי ,אנו מוצאים את המרחב שבו ההלכה מאפשרת לאדם לנהל את חייו בעולם המודרני ,מבלי לעבור על ציווי התורה. נפקא מינה נוספת עולה מתוך המושג ההלכתי אנוס רחמנא פטריה .למי שנקלע למציאות חיים שבה נכפה עליו לשהות במצרים מחמת נסיבות שאין בידו לשנות – כגון תפקיד מקצועי המחייב זאת ואין לו חלופה ,או נסיבות משפחתיות מורכבות – הרי שהוא נכנס תחת גדרי האונס .מתוך עומק הסוגייה אנו לומדים כי האונס אינו רק פטור טכני מדין לאו, אלא הכרה אנושית בכך שהמציאות לעיתים דוחקת את האדם למקומות שלא היה בוחר בהם מרצונו החופשי .עם זאת ,כאן טמונה תובנה מעשית חשובה :גם בתוך האונס ,ההלכה דורשת מאיתנו לזכור את מקומנו .הרמב"ם ,ששהה שם מחמת אונס ,לא התיר לעצמו להקל ראש בחומרת המקום ,אלא חי בתחושת אחריות מתמדת שלא לשכוח את הייעוד והארץ לה אנו שייכים .זהו הלקח המעשי לכל אחד מאיתנו :גם כשאנו פועלים במסגרת המותרת מדין אונס או ארעי ,נשמתנו צריכה להישאר נטועה במקום אחר ,רחוקה מהשפעתה התרבותית של מצרים ,ערניים לרוחניותנו וקשורים בעבותות של אהבה לארץ הקודש ולדרך התורה. בבואנו לצלול אל עומק הרעיון הטמון בלאו הזה ,עלינו להבין כי מצרים איננה נקודה גיאוגרפית על מפת העולם ותו לא .מצרים היא מושג ,היא תודעה ,היא הארכיטיפ של המקום שבו האדם נמדד לפי העוצמה החיצונית שלו .מצרים מייצגת את התפיסה שניתן לשלוט במציאות באמצעות ריבוי סוסים ,חיזוק הכלכלה וביצור הביטחון העצמי על חשבון תלות מלאה בהשגחה העליונה .הרעיון העמוק הטמון באיסור לשוב למצרים הוא הצורך האבסולוטי של עם ישראל להבדיל את עצמו מתרבות שמקדשת את ה"יש" החומרי ,את הכוח הצבאי ואת הטכנולוגיה, ולהעמיד במקומם את ה"אין" המקודש ,את הביטחון הפשוט והטהור בבורא כל העולמים. כשאנו מעמיקים בטעם הדבר ,אנו נוכחים לדעת כי החזרה למצרים היא ביטוי לרצון האנושי המבקש לעקוף את המערכה הרוחנית של החיים באמצעות פתרונות קסם חומריים. מצרים ,בתודעת התורה ,היא המקום שבו האדם הופך להיות כפוף לחוקי הטבע הקיצוניים, לנילוס המשקה את הארץ ולבירוקרטיה השלטונית הדורסנית ,במקום להיות כפוף להשגחה אלוקית ישירה .לכן ,הלאו של "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" הוא ציווי על התפתחות. הקב"ה דורש מאתנו ,כפרטים וכאומה ,שלא להביט לאחור ,לא להתפתות לחזור אל דפוסי המחשבה שהיו נכונים לפני שנחשפנו לאור הגאולה והתורה .האדם נוטה לעיתים לחזור אל "מיצריו" הקודמים ,אל הרגלים של שפלות רוחנית ואל מחשבות של "כוחי ועוצם ידי” ,והתורה זועקת כנגד התנועה הנפשית הזו .הרעיון הוא שהחיים של יהודי הם תנועה בלתי פוסקת אל עבר האידיאל ,אל הוויתור על האמצעים החיצוניים לטובת הדבקות הפנימית .ההבנה שגם הרמב"ם ,ענק הרוח ,נאלץ לשהות בתוך המיצר הזה בעוד ליבו שואף אל הנצח ,מלמדת אותנו שייתכן שהאדם יימצא במקום פיזי מסוים ,אך תודעתו חייבת להישאר משוחררת מעולו של אותו מקום .הרעיון של יציאת מצרים הוא רעיון של שחרור בלתי מוגבל ,והאיסור לשוב אליה הוא המגן האיתן שנועד להבטיח ששחרור זה יישמר בכל דור ודור ,בתוך כל הלבבות.

כאשר אנו מעתיקים את הסוגייה אל מרחבי הנפש ,אנו מגלים כי מצרים איננה רחוקה מכל אחד ואחד מאיתנו .בכל אדם קיימת מצרים פנימית ,חדרים חבויים של דפוסי מחשבה ישנים שנועדו להחזיק אותו בתוך תחושת חנק וחוסר אונים .השיבה למצרים במישור הנפשי משמעה השלמה עם המגבלות של העצמי הקטן ,ויתור על השאיפה להתעלות מעל לחומר, ובחירה נוחה ובטוחה לכאורה בתוך דפוסים שהיו אמורים כבר להישאר מאחור. האמונה בבורא עולם דורשת מאיתנו אומץ בלתי פוסק לצאת בכל יום מחדש מאותם מיצרים .הלאו דאורייתא של "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" הוא ציווי חי לנפש :אל תיתן לעצמך לחזור לדפוסי הביטחון הכוזבים .האדם בטבעו מחפש את הוודאי ,את המוכר ,את מה שהוא יכול למדוד ולספור – וזהו בדיוק ה"סוסים" שעליהם הזהירה התורה .המחשבה המוטעית שאם אבטח במשאבים שבידי ,בשליטתי על המציאות או בחישובים הקרים שלי, אוכל לשלוט בגורלי – זוהי השיבה למצרים .האמונה האמיתית ,לעומת זאת ,דורשת מאיתנו לצעוד אל הלא נודע ,אל המדבר שבו אין שום דבר זולת הקשר הישיר עם השם יתברך. העבודה על הנפש בהקשר זה היא העבודה על הענווה .האדם החוזר למצרים בנפשו הוא האדם המפחד להיראות חלש ללא משענות חיצוניות .ככל שאנו מעמיקים בנפש ,אנו מבארים כי החזרה למצרים היא אקט של חוסר אמון ביכולת שלנו לחיות מתוך השגחה פרטית .כל יום שעובר ,כל ניסיון של האדם להרחיב את אמונתו ,הוא יציאת מצרים פרטית. האיסור התורני מתברר כאן לא כחוק נוקשה ,אלא כמתנה המגנה עלינו מפני הידרדרות חזרה אל המקומות שבהם הנשמה שלנו נחנקה .כשאנו בוחנים את דרכו של הרמב"ם שחי בתוך המיצר הפיזי אך נשאר חופשי ברוחו ,אנו מבינים את המפתח המחשבתי :יכולתו של האדם לחיות בעולם העשייה ,לשאת במשאות החיים ולשהות במקומות הדורשים התמודדות ,ובו בזמן לשמור על נשמתו טהורה ומשוחררת מהתלות במצרים .זוהי דרגת אמונה גבוהה ,שבה האדם חי בתוך המציאות מבלי להיות משועבד לה. ההתבוננות המוסרית על האיסור לשוב למצרים מציבה בפנינו מצפן פנימי של תמימות ויושרה .אנו נדרשים לבחון את המניעים העמוקים של מעשינו :האם אנו בוחרים בדרך פעולה מסוימת מתוך אמת פנימית ואמונה בבורא ,או שמא אנו נגררים אחר נורמות חברתיות, שיקולי תועלתנות קרים ורדיפה אחר יוקרה חיצונית? המוסר המשתקף מן הציווי "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" מלמד כי העקביות הרוחנית היא ערך עליון .אדם שזכה להכיר באמת, שזכה להשתחרר מכבלי החומר ולראות את יד ה' המנהיגה את עולמו ,אינו יכול להרשות לעצמו "לחזור אחורה" – לא במובן הפיזי ,ובוודאי שלא במובן הערכי. במישור המוסרי ,החזרה למצרים מבטאת ויתור על כבוד הנשמה .מצרים מזוהה עם תרבות שמטשטשת את הייחוד הישראלי ,עם מקום שבו האדם נבלע בתוך המוני העם ונכנע לחוקי המציאות הארצית בלבד .המצפן הפנימי הנבנה כאן קורא לנו לשמור על צלם אלוקים שלנו ,לא להשתעבד למוסכמות שמנוגדות לרוח התורה ,ולא להיכנע לפיתוי שבהקלת ראש בערכים בשביל רווח רגעי .אנו למדים מדרכו של הרמב"ם שגם במצבים של אונס ,היכן שהמציאות כופה על האדם תנאים מורכבים ,אין זה אומר שהמצפן צריך להשתנות .אדרבה,

דווקא בתוך הקושי ,בתוך ה"גלות" ,אנו נדרשים לשמור על רגישות מוסרית מוגברת ,להכיר בחומרת הדברים ולא ליפול ליאוש או לציניות. המודעות המוסרית הזו בונה בתוכנו עמוד שדרה של אמת .אנו מבינים שכל צעד שאנו עושים בחיים ,כל החלטה מקצועית או אישית ,צריכה להיבחן לאור השאלה :האם זו תנועה של עלייה ,של פריצה אל עבר החופש האמיתי ,או שמא זו חזרה סמויה אל המקומות שמהם ביקשנו להיגאל? הניקיון המוסרי הזה מחייב אותנו לא להשקיט את המצפון בתירוצים, אלא להישיר מבט אל המציאות כפי שהיא ,להכיר בקושי ,אך לעולם לא לאבד את המצפן המורה על ארץ ישראל ,על הקדושה ועל הביטחון בשם ה' .זהו אימון יומיומי בבחירת הטוב, בבחירת האמת ובשמירה על הדרך הנכונה ,ללא סטיות אל מחוזות העבר. כשאנו מבקשים לקחת את עומק הסוגייה אל חיי המעשה שלנו ,אנו נדרשים לתרגם את האיסור הנצחי לשפת ההתנהלות הפרטית .התובנה הראשונה היא כוחה של ההכרעה :בכל בוקר מחדש ,עומד האדם בצומת דרכים – האם לבנות את יומו על יסוד של ביטחון בבורא או על משענות של 'סוסים ורכב' – תוכניות אנושיות ,חישובי כדאיות ודאגות מחרדות העתיד. הקריאה "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" מהדהדת כמצפן של נחישות :אין אנו חוזרים אל ימי השעבוד לחרדות ,אין אנו נותנים לעצמנו לשקוע שוב בדפוסי המחשבה שהגבילו את נשמתנו בעבר .התובנה השנייה היא אחריות המיקום :כשם שהרמב"ם חי במצרים אך לא היה שייך לה ,כך גם אנו צריכים לפתח את היכולת להיות נוכחים במקומות המאתגרים ביותר של עולמנו – בעבודה ,בקהילה או בנסיבות משפחתיות – מבלי לאבד את הזהות והשייכות הפנימית שלנו למרחבי הקודש .אנו לומדים כי קדושת האדם נמדדת ביכולת לשמור על ליבו פנוי לה' גם בתוך המיצר הפיזי ,וכי גדולה היא העמידה בנסיון של קביעת הלב לבל יישבה במקומות שאינם תואמים את ערכינו.

עיקר העניין: התורה מצווה עלינו בשלושה לאווים גמורים שלא לשוב למצרים ,איסור שנועד להגן על נשמת האומה מפני חזרה אל דרכי השעבוד ,אל תרבות הכוח ואל הטשטוש הרוחני .הרמב"ם ,גדול הפוסקים ,חי שנים רבות במצרים אך לא מתוך בחירה חופשית ,אלא כמי שנכפה על ידי המציאות ,ובכל זאת הקפיד להכיר בחומרת הדברים ולא להשלים איתם .גדולי הראשונים והאחרונים ,בהם היראים והרדב"ז, ביארו כי האיסור חל על ישיבת קבע ,בעוד שהייה ארעית מחמת אונס או צורך אינה בכלל הלאו .המסקנה המעשית לדורותינו היא שהאיסור נותר כעקרון מוסרי של דחיית השקיעה בחומריות ,וכי השליחות שלנו היא לפרוץ קדימה אל הייעוד מבלי להביט לאחור אל מחוזות העבדות .היציאה ממצרים היא תהליך מתמיד של התעלות ,שבו אנו לומדים להעדיף את הביטחון בשם ה' על פני כל משענת אנושית, ובכך זוכים לבנות חיים של חירות אמיתית.