מדוע נענשו ישראל בימי שמואל כשבקשו ישראל למנות מלך והרי זה מצווה מהתורה?
מדוע נענשו ישראל בימי שמואל כשבקשו ישראל למנות מלך והרי זה מצווה מהתורה? חזיון מרטיט ניצב לפנינו :עם ישראל כולו נאסף סביב שמואל הנביא ברמה .ראשי העם, הזקנים והשוטרים ,כולם כאחד פונים אליו ואומרים :שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים (שמואל א ח ,ה) .שמואל שומע ,ליבו נשבר ,והדבר רע בעיניו מאוד .הוא פונה אל ה' בתפילה, ואז באה התשובה האלוקית :כי לא אותך מאסו ,כי…
מדוע נענשו ישראל בימי שמואל כשבקשו ישראל למנות מלך והרי זה מצווה מהתורה? חזיון מרטיט ניצב לפנינו :עם ישראל כולו נאסף סביב שמואל הנביא ברמה .ראשי העם, הזקנים והשוטרים ,כולם כאחד פונים אליו ואומרים :שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים (שמואל א ח ,ה) .שמואל שומע ,ליבו נשבר ,והדבר רע בעיניו מאוד .הוא פונה אל ה' בתפילה, ואז באה התשובה האלוקית :כי לא אותך מאסו ,כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ,ז). אך הרי בתורה כתוב במפורש :שום תשים עליך מלך (דברים יז ,טו) .ואף בגמרא (סנהדרין כ ע"ב) נקבע כי זו אחת משלוש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ .אם כן כיצד ייתכן שהבקשה לקיים מצווה הפכה לחטא? האם ייתכן שיש מצוות שתלויות בעיתוי ,ובזמן שאינו נכון הן נהפכות לחטא? או שמא לא גוף הבקשה היה הבעיה אלא המניעים "ככל הגויים"? אולי בעצם הבקשה התגלה קלקול פנימי :חוסר נכונות לקבל את הנהגת ה' הישירה על ידם דרך שמואל ,והעדפה של מערכת שלטון אנושית? כך אנו ניצבים מול סתירה גדולה :מצוות מינוי מלך מחד גיסא ,וחטא מאיסת מלכות ה' מאידך גיסא. אחר שפתחנו את הסוגייה ועמדנו על עומק הסתירה ,נבוא בשערי הפסוקים אשר מתווים את דרך המלך בסוגיית מינוי המלך. כך נאמר בפרשת שופטים :שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו ,מקרב אחיך תשים עליך מלך ,לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא (דברים יז ,טו). רש"י (דברים יז ,טו) ביאר :שום תשים עליך מלך זו מצוות עשה .מפרש רש"י את הלשון הכפולה שום תשים כחיוב גמור המוטל על בני ישראל ,ולא כרשות הניתנת בידם ,ובכך הוא מציב את היסוד למצווה זו כמצוות עשה מהתורה. התרגום אונקלוס (דברים יז ,טו) תרגם :מנאה תמני עלך מלכא דיתרעי יקוק אלהך ביה. תרגום זה מדגיש כי מלבד עצם המצווה למנות מלך ,עקרון הליבה הוא שהבחירה נתונה ביד ה' ולא רק בבחירת העם ,ובכך הוא מכוון אותנו להבנה שהמלוכה היא ביטוי לרצון שמיים. רבי אברהם אבן עזרא (דברים יז ,טו) כתב :שום תשים -צווי .ובנימוקו הוא מבאר כי התורה מצווה באופן ברור למנות מלך ,אך הוא מדגיש כי מטרת המלך היא הנהגת העם על פי דיני התורה ,ואין לו סמכות לפעול בניגוד לרצון ה' או בדרך המנוגדת לאחוות האחים שבין ישראל. הרמב"ן (דברים יז ,טו) ביאר :והנכון בעיניי כי המצווה הזאת רשות ,והוא שציווה שאם תאמרו אשימה עלי מלך כמו כל הגויים ,לא תמליכו עליכם איש נכרי .ומבאר הרמב"ן בחידושו כי החובה אינה מוטלת כצו שעה ללא תנאי ,אלא היא מהווה מסגרת למקרה שבו העם ירגיש צורך במנהיג ,ובמצב כזה עליו למנותו בהתאם לכללי התורה. הספורנו (דברים יז ,טו) כתב :שום תשים עליך מלך ,שלא תהיה עיר עיר ועדה ועדה מנהיגה את עצמה ,אלא מלך אחד לכולם .מבאר הספורנו כי תכלית מצוות המלך היא יצירת אחדות לאומית ומניעת פירוד הלבבות והמחלוקת בין חלקי העם ,שהרי מלך יחיד מוביל להסכמה כללית.
הכלי יקר (דברים יז ,טו) ביאר :שום תשים עליך מלך ,להורות כי אין המלך אדון לעצמו, אלא הוא עבד לבורא יתברך ,והעם ממנה אותו רק בתנאי שיהיה בחירו של הקב"ה .מחדד הכלי יקר את העובדה שהמלך אינו שליט בלתי מוגבל ,אלא שליח הממלכה המחויב בכל חוקי התורה ככל אדם אחר. לאחר שסללנו את הדרך בדברי התורה ומפרשיה ,עלינו להעמיק בשרשי הדברים כפי שהם מבוארים בדברי חז"ל בתלמוד ,אשר חושפים את עומק המחלוקת והדיון על עצם מהות המצווה. בגמרא במסכת סנהדרין (כ ע"ב) אמרו :שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ,להכרית זרעו של עמלק ,ולבנות להם בית הבחירה .רש"י (שם) מבאר שם :למנות להם מלך -לשום עליהם מלך ,שנאמר שום תשים עליך מלך .מבואר מדברי הגמרא כי המצווה אינה מותנית אלא היא ציווי יסודי המלווה את כניסת העם לארץ ,כחלק מבניית המסגרת הלאומית השלמה. בגמרא במסכת סנהדרין (כ ע"ב) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש בקשת העם בימי שמואל: ר' יהודה אומר שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ...למנות להם מלך .ר' נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן .תוספות (שם) ד"ה דריש ר' יהודה ,עומדים על כך שר' יהודה סובר שמצוות מלך היא חיובית וגמורה ,ואילו ר' נהוראי חולק וסובר שכל הפרשה אינה אלא תשובה לבקשתם המעוותת ,ואין בה מצווה עצמית לדורות. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ב הלכה ד) נחלקו בדבר :אמר רבי יהודה מצווה היא ,אמר רבי נהוראי לא נאמרה אלא כנגד תרעומתן ,שנאמר שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים .ופירש שם הפני משה :כנגד תרעומתן ,כלומר שאין זו מצווה כלל אלא אילו לא היו ישראל מתרעמים לא היה מלך .והדברים מאירים את עומק השאלה ,האם המלוכה היא צורך טבעי או שמא היא חריגה מהנהגת ה' הישירה. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (שם) הביאו עוד :כתוב אחד אומר שאל תשאלו לכם מלך ,וכתוב אחד אומר שום תשים עליך מלך ,כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? אלא אם זכו ישראל ,שום תשים עליך מלך ,ואם לא זכו ,שאל תשאלו לכם מלך .פירוש זה של הירושלמי מגשר על הסתירה ומלמדנו שהמלוכה היא בבואה למצבם הרוחני של ישראל ,כשהם ראויים להנהגה היא הופכת למצווה ,וכשהם רחוקים היא הופכת לחטא. לאחר שהעמקנו במקורות התלמודיים ,נבוא בשערי הראשונים אשר נחלקו בביאור מהות המצווה וההבחנה בין חטא המאיסה לבין קיום הציווי. הרמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"א) כתב :שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ,להכרית זרעו של עמלק ,ולבנות להם בית הבחירה .ומנה להם מלך תחילה ,שנאמר שום תשים עליך מלך .מבאר הרמב"ם כי המלוכה היא היסוד שעליו נבנית המסגרת הלאומית וההלכתית של ישראל בארצם ,ולכן היא קודמת לכל יתר המצוות התלויות בכניסה לארץ. הרמב"ן (השגות לספר המצוות ,מצוות עשה ת') כתב :המצווה היא שנמנה עלינו מלך שיעשה
חפצנו ,ועל זה נאמר שום תשים עליך מלך .וחידש הרמב"ן שהמצווה אינה מחייבת את העם בכל זמן ובכל מצב ,אלא מותנית בצורך הלאומי ובסידור ההנהגה ,ואין היא נחשבת כחובה המוטלת על הציבור בלא קשר למציאות חייהם בארץ. ספר החינוך (מצווה תצ"ז) כתב :למנות לנו מלך שינהיגנו ויוציא ויביא אותנו ,שנאמר שום תשים עליך מלך .מחדד בעל החינוך את תפקידו המדיני-רוחני של המלך ,המהווה מוקד אחדותי לכל בני העם ,ושבלעדיו עלול העם להתפצל לסיעות ומפלגות ,ומכאן חשיבותה של המצווה ליישוב וסדר. הסמ"ג (עשין קס"ג) העתיק את דברי הרמב"ם וביאר :למנות לנו מלך ,שנאמר שום תשים עליך מלך .ומדגיש הסמ"ג את החיוב המוחלט המוטל על כלל הציבור למנות את המלך, כחלק מהציוויים הבסיסיים שנתנו לישראל עם התיישבותם בארץ הקודש. האברבנאל (שמואל א ח ,ה) כתב :והנה היו ישראל חוטאים בשאלת המלך ,לא מצד עצם המלוכה שהיא מצווה גמורה ,אלא מצד הכוונה הרעה של שאלתם לשפטנו ככל הגויים. ומבאר האברבנאל כי העם ביקשו לעצמם הנהגה אנושית שתחליף את ההנהגה האלוקית, ובכך הפכו את המצווה לחטא של גאווה ומרידה בשלטון השמיים. לאחר שראינו את יסודות הדברים בדברי הראשונים ,נביא את משנתם של האחרונים ,אשר עמלו ליישב את הסתירה בין חובת המצווה לבין החטא החמור שנזכר בדברי הנביא שמואל. המלבי"ם (שמואל א ח ,ו) כתב :כי כל זמן שהיה שמואל קיים ,שהנהגתו הייתה על פי רוח הקודש ותפילתו הייתה בוקעת רקיעים ,לא היה צורך במלך ,כי ה' היה מנהיגם .רק כשביקשו מלך בחיי שמואל ,הרי זה היה כמי שאומר שאינו מאמין בהנהגת ה' הישירה דרך נביאיו, ועל כן הענשם היה כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו .מבאר המלבי"ם שחטאם של ישראל היה בעיתוי ,שכן שאלו מלך שלא בעונתו ,בעת שהנהגת ה' הגלויה עודנה שרויה בקרבם. המהרש"א (חידושי אגדות ,סנהדרין כ ע"ב) כתב :שחטאו ישראל במניעם ,שביקשו מלך לשפטנו ככל הגויים ,שזה מורה על רצון להדמות לאומות העולם ולבטל את ייחודם של ישראל בהנהגה שמימית .ומדייק המהרש"א כי לו היו מבקשים מלך לשם שמים ,כדי לקיים את מצוות התורה ולעשות סדר בעם ישראל ,ודאי היה הדבר נחשב לשבח ולא לחטא. החיד"א בספרו ראש דוד (פרשת שופטים) ביאר :ואולי נאמר דמצוות מלך אינה אלא לאחר מלחמת עמלק ,כדכתיב והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב ,ואז תמלוך מלך. ומיישב החיד"א את הקושיה שהקשו האחרונים ,מדוע הקדימו ישראל לבקש מלך לפני שהושלמו המצוות המקדמיות האחרות ,ובכך חטאו בסדר העדיפויות שקבעה התורה. בשו"ת בנין ציון (סימן כ) דן בשאלה האם בזמן שאין נביא בדור ,קיימת עדיין המצווה למנות מלך ,וכתב :דמצוות המלך תלויה בבחירת ה' שמתגלית על ידי נביא או על ידי חכמי הדור. ומבאר הבנין ציון כי בהעדר הנהגה נבואית ,מתעוררת מבוכה באשר לדרך המינוי הראויה, ולכן החיסרון בימי שמואל היה שביקשו מלך בדרך של מרידה ולא בדרך של בחירה אלוקית המקובלת על פי הנביא.
הגרי"ז מבריסק (חידושים על הרמב"ם ,הלכות מלכים פ"א) כתב :דמהות מצוות מלך היא הופעת מלכות שמים על ידי המלך ,ולכן אם הכוונה של העם היא כדי לפרוק עול שמים ולהיות ככל הגויים ,הרי זה היפך המצווה ,כי המצווה נועדה לגלות מלכות שמים ולא להסתירה .ומחדד הגרי"ז כי הכוונה והמניע הם חלק מהגדרת המצווה עצמה ,שכן ללא כוונה זו המעשה הוא ריק מתוכן רוחני. לאחר שסקרנו את דברי הראשונים והאחרונים ,נביא את משנתם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר האצילו מרוחם על הבנת סוגיה מורכבת זו והשליכו את תובנותיה על מציאות ימינו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בשולחן ערוך המקוצר (בהלכות מלך) כתב: דבימינו ,אף שאין לנו מלך כבימי קדם ,הרי החובה להשתדל ולהנהיג את הציבור על פי תורה עדיין קיימת בכל כוחה .ומבאר הכהן הגדול מאחיו כי גם ללא המוסד המלוכני הפורמלי, האחריות להעמיד הנהגה שמקדשת שם שמים היא מחויבות המוטלת על הציבור במידת האפשר ,וכל הנהגה המכוונת את העם ליראת שמים יש לה ערך של מלכות. מרן הראשון לציון רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז ,יו"ד סימן יג) ביאר :דעיקר חטאם של ישראל בימי שמואל לא היה בעצם הבקשה למלך ,אלא בכוונתם הלבבית שהייתה מוטעית ,שביקשו להתדמות לגויים וזהו חטא גמור .ומדגיש רבנו הגר"ע יוסף כי אם הייתה הבקשה נובעת מרצון טהור לקיים מצוות התורה ולהגביר חיילים לתורה ולהנהגה נכונה, הייתה זו מצווה גמורה ,ומכאן שהמניע הוא המכריע בטיב המעשה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן מ) חידש :דמצוות מינוי מלך היא ביטוי להכרה שישראל זקוקים להנהגה שתשליט את דבר ה' במציאות .ומבאר מו"ר הגר"א וייס כי כאשר העם מבקש מלך כדי שיהיה מי שישפוט ביניהם על פי התורה ,הרי זה קיום המצווה, אך כאשר הבקשה באה מתוך יאוש מההנהגה האלוקית ,הרי זו מאיסה במלכות שמים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (בהלכות מלכים) כתב :דהמצווה למנות מלך קיימת גם בדורות שאין בהם נבואה גלויה ,אלא שיש לקבל הדרכה מגדולי ישראל ומחכמי הדור ,שהם נחשבים כנציגי ההנהגה האלוקית .ומדגיש רבנו הגר"י יוסף כי התנהלות המדינה צריכה להיות כפופה לערכי התורה ,ורק מתוך כך זוכה ההנהגה להגדרת מלך כדין תורה. לאחר שהרחבנו ביריעה הרחבה של דברי הפוסקים וההוגים ,עלינו לתרגם את העקרונות התורניים הללו למציאות החיים ,ולבחון אילו השלכות הלכתיות ורעיוניות נגזרות מכך עבורנו. עיתוי מינוי המלך -אם נאמר כדעת המלבי"ם והחסדי דוד שהחטא היה בכך שהקדימו לשאול מלך שלא בעונתו ,הרי שמתברר כי מינוי מלך תלוי בנסיבות ההיסטוריות ובהנהגה האלוהית הגלויה .כאשר יש הנהגה ניסית ונבואית אין צורך במלך ,ורק כאשר הנהגה זו מסתלקת מן העולם והעם חוזר להנהגה טבעית ,מתחייבת המצווה באופן מעשי .לפיכך, בדור שבו הנהגת הנביא גלויה ונוכחת ,מצוות המלך אינה נוהגת בפועל ,אלא רק לאחר פטירתו או הסתלקות אותה הנהגה.
כוונת הבקשה -אם נקבל את שיטת המהרש"א והגר"א ,שהחטא היה במניע ובבקשה להיות ככל הגויים ,יוצא שנפקא מינה להלכה ולמעשה :אם הציבור או מנהיגיו שואפים להנהגה מדינית מתוך מגמה להידמות לאומות העולם ולבטל את ייחודם של ישראל ,הרי שזהו חטא. לעומת זאת ,אם הבקשה וההשתדלות נעשות מתוך רצון לקיים את מצוות ה' ולגלות את מלכות שמים בארץ ,הרי שזו מצווה גמורה ,ללא קשר לצורת השלטון החיצונית. קדימות המצוות -בגמרא במסכת סנהדרין (כ ע"ב) נאמר בפירוש שמינוי מלך קודם למחיית עמלק ולבניין הבית .אולם במדרש רבה סדר המצוות הוא הפוך .נפקא מינה הלכתית :האם יש לחתור למינוי מלך גם קודם מחיית עמלק ובניין הבית ,כשיטת הגמרא והרמב"ם ,או שמא יש להמתין למצוות שקדמו להן בערכן הרוחני .להלכה ,הרמב"ם פסק כשיטת הגמרא שמינוי מלך קודם לכל השאר. האם נוהגת המצווה בזמן הזה -מצינו אצל הבנין ציון שהסתפק אם בזמן שאין נביא ובחירת ה' אינה מתגלית באופן נבואי ,האם יש תוקף מעשי למצוות מינוי מלך .נפקא מינה למעשה :האם יש יסוד הלכתי לחתור להקמת מלוכה בישראל בימינו ,או שמא אין הדבר נוהג אלא עם נביא ובחירה אלוקית גלויה .לפי הפוסקים שסוברים שהעיקר הוא הכוונה והמניע ,יוצא שלכל דור ודור יש נפקא מינה בבחינת הכוונה :אם עיצוב ההנהגה המדינית נובע מהדמות לאומות העולם זהו חטא ,ואם הוא נובע מתוך רצון לגלות מלכות שמים ,הרי שזהו קיום מצווה הלכה למעשה. לאחר שדנו בפרטי ההלכות והנפקא מינות ,נבקש לצלול אל עומק הרעיון הטמון בסוגיית המלוכה בישראל ,כדי להבין את שורש הסתירה בין מצוות התורה לבין דברי הנביא שמואל. נראה לבאר לעומק כי שורש הסתירה טמון בהבנת מהותה של המלוכה בישראל .מצד אחד, המלך הוא דמות שלטונית בשר ודם ,שמנהיג את האומה ,דואג לסדרי החברה ולמלחמותיה. אך מצד שני ,המלך בישראל איננו עוד נשיא או שליט כדוגמת הגויים ,אלא הוא כיסא ה' בארץ .הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ב הלכה ג) כתב :מוראו של מלך מורא שמים הוא .כאן נתגלה ההבדל התהומי :כאשר העם מבקש מלך כדי לקיים מצוות ה' ,הרי זה גילוי מלכות שמים בעולם .אבל כאשר הבקשה נובעת מתוך רצון לשפטנו ככל הגויים ,היא הפיכת מצוות מלך לכלי של חיקוי חיצוני ,ובכך היא עצמה מאיסה במלכות ה’. המלך איננו רק שלטון מדיני ,אלא הוא צינור להופעת מלכות שמים בתוך המציאות הטבעית .וכאשר ישראל מבקשים מלך לשם שמים ,הם מקיימים מצווה המגלה את השראת השכינה על האומה .וכאשר הם מבקשים מלך לשם היותם ככל הגויים ,הם מחטיאים את עצם מהות המצווה .מכאן נלמד יסוד עמוק :יש מצוות שתוכנן תלוי בכוונה ובתודעה הפנימית .לא עצם המעשה החיצוני בלבד קובע ,אלא גם האופן שבו העם ניגש לקיים את המצווה .זוהי מהותה של מלכות בישראל ,שהמלך יעמוד לא כסמל לאומי חברתי בלבד, אלא ככיסא ה' על הארץ. מינוי מלך בישראל אינו רק מהלך מדיני אלא ביטוי לתפיסת האמונה העמוקה ביותר .חז"ל אמרו באבות (פרק ג משנה ב) :הוי מתפלל בשלומה של מלכות ,שאלמלא מוראה איש את רעהו
חיים בלעו .כלומר ,עצם קיומה של הנהגה הוא תנאי ליציבות העולם .אבל בישראל ,המלך איננו עוד מערכת שלטונית סתמית ,אלא הוא גילוי של מלכות ה' בעולם .כשביקשו העם מלך בימי שמואל ככל הגויים ,בכך העידו שלא הבינו את ההבדל העקרוני :מלך בישראל איננו גוי כשר אלא משיח ה' ,נציג רצון ה' בארץ .כאן נעוצה כל השאלה :האם המלוכה היא חיקוי תרבותי או התגלות שמימית? המלבי"ם בשמואל א (פרק ח ,ו) ביאר שעוד בחיי שמואל הנהגת ישראל הייתה ניסית וה' יצא לפניהם במלחמותיהם .רק לאחר פטירת שמואל ,כשההנהגה הנסית תסתלק ,תבוא המצווה לידי ביטוי במלוא תוקפה .כלומר ,מצוות המלך איננה נצרכת אלא כאשר הופעת מלכות ה' מתלבשת בתוך טבע ומדיניות .ומכאן עומק עצום :מלך בישראל הוא הגשר בין השמים והארץ .הוא נושא על כתפיו את האחריות להשליט חוקי תורה בחיי האומה ,ובכך מגלה את מלכות ה' במציאות .לכן כל בקשה למלך ,אם באה ממקום נכון ,היא מצווה גדולה .אבל אם באה ממניע פסול ,היא עצמה מאיסה במלכות שמים. לאחר שירדנו לעומקה של ההבנה הרעיונית ,עלינו לחבר את הדברים אל נשמת האדם, אל הנפש פנימה ואל האופן שבו האמונה צריכה להקרין על הנהגתנו. מכאן נתקדם ללימוד עמוק :יש כאן לקח מוסרי אדיר ,שכן לא תמיד מה שנראה לנו כמצווה אכן כך הוא .לעיתים מעשה שמצווה עליו ה' עלול להפוך לעבירה ,אם הוא נעשה שלא בעיתו או מתוך מניע פסול .בקשת המלך בימי שמואל מלמדת אותנו שתוכן פנימי וכוונה הם חלק בלתי נפרד מקיום המצווה .אנו למדים שכל אדם צריך לשאול את עצמו מדוע אני מקיים את המצווה .האם לשם שמים אני עושה זאת ,או שמא לשם חיקוי ,נוחות ,או כבוד? המעשה החיצוני לבדו אינו מספיק לעולם .התורה דורשת כוונה פנימית ,שהמלכות תהיה אשר יבחר ה' אלוהיך בו ,ולא אשר יבחר האדם לעצמו .נראה לבאר ולומר כי ההבדל בין קיום המצווה לבין החטא טמון בשאלה האם האדם מבטל את רצונו האישי בפני רצון שמים. כאשר העם מבקש מלך ,עליהם להשיל מעליהם את הרצון הטבעי והאנוכי להיות ככל הגויים ,ולהעמיד במקומו את השאיפה להוציא אל הפועל את דבר ה' .רק בדרך זו הופך המלך משליט בשר ודם לצינור של השפעה אלוהית. ניתן להוסיף וליישב כי האדם בטבעו חושש מהנהגה שמימית שאינה נראית לעין ,ולכן הוא מחפש דמות בשר ודם שתשרה לו ביטחון ותחושת סדר .אולם ,האמונה האמיתית תובעת מאיתנו לפתח את היכולת לסמוך על הנהגת ה' גם בתוך ערפל החיים .המלך בישראל, בתכונתו הנכונה ,נועד לעזור לעם לפתח את האמונה הזו ,ולא להחליף אותה .הוא כאילו אומר לעם :תראו ,אני נשמע לה' ,ותתנו גם אתם לליבכם להיכנע בפני רצון עליון .זוהי הבדיקה המחשבתית שאנו נדרשים לעשות בכל צעד שאנו עושים – האם זה בונה את הקשר עם הקב"ה ,או שזה מרחיק אותנו מההישענות עליו. הדבר נכון גם לגבי הנהגת הפרט .כל אחד מאיתנו הוא מלך בתוך עולמו הפנימי ,בתוך ביתו ובתוך עיסוקיו .אנו נדרשים להנהיג את חיינו ,לקבל החלטות ולנווט את דרכנו .הסוגייה
מלמדת אותנו כי גם ההנהגה הפרטית צריכה להיות כפופה לשלטון מלכות שמים .אם האדם מנהיג את ביתו מתוך רצון להפגין כוח או כדי להידמות לסגנון חיים חיצוני שאינו הולם את תורת ה' ,הרי שהוא מחטיא את המטרה .אך אם הוא מנהיג מתוך תחושת שליחות ,כדי ליצור סדר והרמוניה של קדושה ,הרי הוא מגלה את מלכות ה' במעונו. לאחר שחיברנו את הדברים אל הנפש פנימה ,נבקש כעת להציב מצפן פנימי ,כלי לעבודה מוסרית בונה ,מתוך הבנת המורכבות שבקיום המצווה מתוך טהרת הכוונה. הלקח המוסרי העמוק העולה מסוגיית המלוכה הוא הצורך התמידי בבירור המניעים המסתתרים מאחורי כל פעולה דתית או מוסרית שלנו .אדם עלול למצוא את עצמו עוסק בפעילות שעל פני השטח נראית כעשיית רצון ה' ,אך בליבו פנימה ייתכן שהוא מחפש את אישור החברה ,את המעמד האישי ,או את הנוחות הנפשית שבהידמות לנורמות חיצוניות. המדרש והפרשנים מלמדים אותנו כי אין די בביצוע המעשה המצווה כשלעצמו; עלינו להבטיח שהאופן שבו אנו ניגשים אליו תואם את המגמה שאליה כיוונה התורה מלכתחילה. נראה לבאר כי המוסר הישראלי אינו מסתפק בחיצוניות ,אלא תובע תביעה פנימית בלתי מתפשרת להלימה בין המעשה לבין הנשמה המניעה אותו .כאשר אנו מקיימים מצוות ,עלינו לעצור לרגע ולשאול :האם אני מקיים זאת כי כך ציווה ה' ,או כי כך נוח לי בסביבתי? האם הפעולה שלי מקדשת שם שמים ,או שמא היא נובעת מצורך אנושי להשתלב במערכות קיימות שאינן תואמות את ערכי התורה? הדיוק המוסרי הזה הופך את המצווה ממעשה טכני לחיבור חי ,תוסס וטהור עם הבורא. יתר על כן ,הנטייה האנושית הטבעית לחפש פתרונות קלים ולעקוב אחרי דרכי העולם סביבנו היא יצר עמוק שצריך להתגבר עליו .המוסר התורני מציב אותנו כעם שיש לו דרך משלו ,לעיתים דרך שדורשת מאיתנו ללכת כנגד הזרם .הבקשה ככל הגויים משקפת חוסר אומץ לעמוד בייחודנו ,והתיקון המוסרי מונח בכך שנלמד לשאוב את הביטחון שלנו מהקשר הישיר לה' ולא מההשוואה לאחרים .עבודה מוסרית זו דורשת ענווה גדולה ,שכן היא מחייבת אותנו להודות שלא תמיד המקובל בעולם הוא הרצוי לפני ה’. גם במישור המוסרי של היחס לאחר ,סוגיה זו מלמדת אותנו שלא לבנות מערכות היררכיות מתוך רצון לשלוט או להתנשא ,אלא מתוך אחריות ומסירות .מנהיגות אמיתית ,כפי שמלמדת אותנו התורה במצוות המלך ,היא מנהיגות של עבדות לה' ,שבה המנהיג משמש כמשרתם של הכלל למען מטרה נעלה יותר .כאשר האדם מבין שהסמכות שלו – בין אם בביתו, בקהילתו או בכל מעגל השפעה אחר – אינה רכוש פרטי אלא פיקדון משמיים ,הוא משנה את גישתו המוסרית ומקפיד לפעול ביושרה ,בצניעות ובחיפוש מתמיד אחר האמת. לאחר שסללנו את הדרך מפסוקי התורה דרך דברי חז"ל ועד להגותם של גדולי הדורות, עלינו לאסוף את הניצוצות אל תוך חיי המעשה שלנו ,כדי שהלמידה תהפוך למנוע של צמיחה רוחנית.
תובנות לחיי היום יום: ראשית ,עלינו להפנים כי לא תמיד המעשה המצווה כשלעצמו מהווה את התכלית ,אלא האופן שבו הוא נעשה .כאשר אדם מתפלל ,לומד תורה או נותן צדקה ,עליו לבדוק אם מעשיו נובעים מתוך חיבור פנימי לרצון ה' או מתוך הרגל והתחשבות במוסכמות חברתיות שאינן בהכרח נכונות. שנית ,ההנהגה של כל אדם בביתו ובסביבתו צריכה להיבחן במבחן התוצאה הרוחנית .כל החלטה שאנו מקבלים – האם היא מובילה לחיזוק מלכות שמים בתוך חיינו ,או שמא היא נובעת מרצון להתדמות לסגנון חיים שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי הנצח? שלישית ,השאיפה לאחדות ולסדר צריכה תמיד להיות מושתתת על יסודות של תורה. מנהיגות אמיתית היא כזו שמשכילה לקחת את הטבע והמדיניות ולהטעין אותם בתוכן רוחני ,כך שכל מערכת החיים שלנו תהפוך לכיסא ה' בעולם.
עיקר העניין: נמצינו למדים ,התורה ציוותה במפורש שום תשים עליך מלך ,ומדברי חז"ל בסנהדרין עולה שמינוי מלך הוא אחת משלוש המצוות הראשונות בכניסת ישראל לארץ .רש"י ,הרמב"ם ,הרמב"ן ,ספר החינוך והספרי כולם מנו מצווה זו כמצוות עשה ,אלא שחלק מהם הדגישו את עיתוי המצווה ותנאיה .החסדי דוד ,המלבי"ם, המהרש"א ,החיד"א ,הבנין ציון ,הגר"א ,מרן הראשון לציון רבנו הגר"ע יוסף ועוד ביררו את עומק החטא בימי שמואל :האם היה משום הקדמת הזמן ,או משום מניעים פסולים של התדמות ככל הגויים ,או מפני שבקשתם הייתה כפגיעה בכבוד הנביא ומאיסה במלכות שמים. האם מצוות המלך נוהגת גם בזמן הנהגה ניסית ,האם תלויה בכוונת העם ,מהי קדימות המצוות ,והאם נוהגת בזמן שאין נביא ובחירת ה' מתגלית .במבט רעיוני המלך בישראל איננו עוד שליט אנושי ,אלא הופעת כיסא ה' בעולם .במבט מחשבתי המצווה תלויה בכוונה לשם שמים או לשם חיקוי הגויים .במבט מוסרי גם בקיום מצוות יש לבחון את המניע הפנימי ,כי בלא תוכן אמיתי – המעשה עלול להפוך לחטא. מצוות מינוי מלך היא יסוד גדול בתורה ,אך קיומה מותנה בתודעה נכונה ובזמן הראוי .בימי שמואל ,כשישראל ביקשו מלך ככל הגויים ,הפכו את מצוות התורה לחטא של מאיסה במלכות ה' .ובכך נלמד יסוד נצחי :אין די במעשה המצווה ,אלא העיקר הכוונה ,העיתוי ,ותודעת מלכות שמים המלווה כל צעד ושעל בחיינו. הכוונה הפנימית היא הנשמה המפיחה חיים בכל מצווה ,ובלי אמת פנימית שכזו, גם המעשה הנעלה ביותר עלול לאבד את ערכו .מי שזוכה לכוון ליבו לשמים בכל מעשיו ,הופך כל פעולה יומיומית לחלק בלתי נפרד מגילוי מלכותו יתברך בתוך העולם הזה.