האם ידו של המגשר, המושיטה עצמה אל שכר הטרחה, עוברת את הגבול הדק והמסוכן המפריד בין שכר בטלה לגיטימי לבין איסור השוחד החמור?

האם ידו של המגשר, המושיטה עצמה אל שכר הטרחה, עוברת את הגבול הדק והמסוכן המפריד בין שכר בטלה לגיטימי לבין איסור השוחד החמור? שאלת שכרם של העוסקים בפשרה היא שאלת יסוד הנוגעת בלב הווייתו של בית הדין וביכולתו להושיט שלום בין אדם לחברו .צדק צדק תרדוף – הכפילות המופלאה הזו, המרעידה את הלבבות ומחייבת אותנו לא רק בנתיב הדין המפולס ,אלא גם בנתיב הפשרה הפתלתל ,מעמידה…

האם ידו של המגשר, המושיטה עצמה אל שכר הטרחה, עוברת את הגבול הדק והמסוכן המפריד בין שכר בטלה לגיטימי לבין איסור השוחד החמור? שאלת שכרם של העוסקים בפשרה היא שאלת יסוד הנוגעת בלב הווייתו של בית הדין וביכולתו להושיט שלום בין אדם לחברו .צדק צדק תרדוף – הכפילות המופלאה הזו, המרעידה את הלבבות ומחייבת אותנו לא רק בנתיב הדין המפולס ,אלא גם בנתיב הפשרה הפתלתל ,מעמידה אותנו בפני פרדוקס :אם נאסור שכר – נחנק את הפשרה; ואם נתיר – נפתח פתח לשיבוש הצדק. האם נותר לנו מקום להכיר בעמלו של המגשר מבלי להכתים את טהרת הצדק? האם ניתן לצייר קו גבול מובהק ,שקוף וחד ,שבו הממון משמש ככלי להקיום בלבד ,ולא כמשקולת שמעוורת את העין הרואה משפט? זוהי התביעה המוסרית המונחת על שולחננו ,והיא דורשת מאיתנו לצלול אל עומק הסוגיה ,אל דברי הראשונים ופסיקת האחרונים ,כדי להשיב לאדם את האמון בכך שהצדק והפשרה יונקים מאותו מקור טהור. בתוך יריעת הפרשה ,שם מונחת התביעה הטהורה ליושר מוחלט ,ניצבים הפסוקים המגדירים את גבולות המשפט העברי .בפרשת שופטים נאמר" :צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים טז ,כ) .פסוקים אלו מהווים את המסגרת המחייבת לכל שופט ודיין בישראל ,ומתוכם אנו למדים על אופיו הבלתי מתפשר של הצדק האלוקי ,הצדק שאינו מכיר בקיצורי דרך או בהטיית הלב .המפגש בין ציווי זה לבין השאלה בדבר נטילת שכר על מלאכת הפשרה ,מניע אותנו להעמיק ולהבין את עומק כוונת הפסוקים הללו. רש"י (דברים טז ,כ) ביאר" :הוי רודף אחר בית דין יפה" .הוא מדגיש כי הכפילות "צדק צדק" באה לרמוז שלא די במימוש פורמלי של דין ,אלא יש לרדוף אחר איכות המשפט ,וכי הצדק איננו רק התוצאה אלא גם הדרך וחיפוש אחר המסגרת הנכונה להשכנת שלום. רבי אברהם אבן עזרא (דברים טז ,כ) ביאר" :צדק צדק הכפל לחיזוק" .הוא מחדש כי התורה מדגישה פעמיים את הצדק ,להורות שהדיין יכוון בכל עת לצדק גמור ,ולא יסטה ממנו בשל פיתוי של ממון או נוחות המהווים את שורש איסור השוחד. החזקוני (דברים טז ,כ) ביאר" :צדק צדק תרדוף אפילו בפשרה" .הוא מפרש במפורש כי גם

הפשרה עצמה בכלל הכתוב ,והתורה אינה מסתפקת בצדק הדין אלא מצווה אף לרדוף אחרי צדק של פשרה ,מה שהופך אותה לחלק בלתי נפרד מן המצווה. הרמב"ן (דברים טז ,כ) ביאר" :על דרך הפשט ,הכפל לחיזוק .ובמדרש דרשו ,אחד לדין ואחד לפשרה" .הוא משלב את שני הרבדים :הפשט – הדגשת חובת הצדק המוחלט ,והמדרש – חובת הפשרה כיסוד עצמאי ,ובכך הוא פותח את הפתח להגדרת הפשרה כמצווה ממש. הספורנו (דברים טז ,כ) ביאר" :בהכרח יש לך לרדוף אחריו ,אם תוכל בדין ואם תוכל בפשרה, כדי שתחיה בשלום בארץ" .אצלו מתברר כי הפשרה איננה רק כלי משפטי אלא מפתח לישיבת ישראל בארץ ,והשלום והצדק יחד הם תנאי לקיום האומה. במעמקי הדיון התלמודי ,שם נשזרים הדין והפשרה לכדי מציאות אחת ,אנו מוצאים את היסודות לחיובו של הדיין להשכין שלום ,ובד בבד את הדרכת חז"ל בנוגע לטוהר כוונותיו. חז"ל מציבים בפנינו מראה מוחשית של בית דין ,המבקש לא רק לפסוק דין ,אלא לקרב לבבות ,תוך דרישה בלתי מתפשרת להישמר מכל שמץ של הטיית לב שעלולה לנבוע מקבלת הנאה. בגמרא במסכת סנהדרין (לב ע"ב) ביאר :צדק צדק תרדוף – אחד לדין ואחד לפשרה .חז"ל מיסדו כאן עיקרון מוחלט :הצדק איננו חד ממדי ,ויש צדק של פשרה המוליד שלום ואמון בדיוק כפי שיש צדק של הכרעת הדין .עצם ההעמדה כשני צדדים שווים מלמדת כי הפשרה היא דרך משפטית לגיטימית ודרך של מצווה. רש"י (סנהדרין לב ע"ב) ביאר :צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך .מתוך דבריו מתברר כי הפשרה דורשת מן הדיין יגיעה רבה ,שכן בדין יש כללים ברורים אליבא דהלכתא, ואילו בפשרה הדיין נדרש לעיין ,לשקול מי קרוב יותר לאמת ולבנות איזון שיקרב לבבות, וכל זאת תחת חובת הצדק שלא יטה את הדין. בגמרא במסכת סנהדרין (לז ע"א) ביאר :מה אני בחינם אף אתם בחינם .וכן הובא בגמרא במסכת נדרים (לז ע"א) .עיקרון זה מהווה את סלע המחלוקת המרכזי בשאלתנו :אם הפשרה היא מצווה גמורה הנגזרת מציווי התורה ,האם חל עליה האיסור ליטול שכר ,כפי שחל על דין תורה ,או שמא מהותה שונה? תוספות במסכת סנהדרין (ו ע"ב) ביאר :מצווה לבצוע דכתיב צדק צדק תרדוף .התוספות מחברים במפורש את החובה לרדוף פשרה עם הפסוק ,וקובעים כי זו מצווה גמורה .כלומר, אין לראות בפשרה כוויתור על הדין אלא כקיום של ציווי אחר של התורה ,ושניהם עומדים זה לצד זה בהגדרת הדין והחובה. כשאנו מבקשים לצלול אל עומק משנתם של הראשונים ,אנו זוכים למבט בהיר ומזוקק על המצווה שבין הדין לבין הפשרה .גדולי המפרשים הללו אינם מסתפקים בתיאור הפעולה המשפטית ,אלא משרטטים את גבולות הגזרה של תפקיד הדיין ומחויבותו המוחלטת לטוהר המוסרי .הם המבארים עבורנו כיצד הפשרה ,בהיותה מופת של עמל ושל השכנת שלום ,אינה גורעת מהחומרה שבה נדרש הדיין להתנהל ,אלא אף מעמידה אותו בפני מבחן דק ורגיש שבו כל נטילה של ממון חייבת להיבחן בשבע עיניים.

הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק כב הלכה ד-ו) ביאר :מצווה לומר להם בתחילה :רוצים אתם בדין או בפשרה? אם רצו בפשרה – עושים ביניהם פשרה ...מצווה לבצוע .לשונו של הרמב"ם חד משמעית :הפשרה אינה רק אפשרות ,אלא מצווה שקדמה לדין ,ועל הדיין להציע אותה לכתחילה .מתוך כך הוא מעמיד את הפשרה כשלב מהותי ובלתי נפרד מהליך המשפטי הממלכתי. הרא"ש בכלליו (כלל יג סימן כ) ביאר :אין הדיין רשאי ליטול שכר לדון ,אלא שכר בטלה בלבד .בדבריו הוא מבסס את היסוד העקרוני של האיסור ליטול שכר על דין תורה ,איסור המציב אתגר משמעותי בפנינו כשאנו בוחנים את מלאכת המגשר ,שכן המקור ההלכתי של הפשרה כפוף לאותן עקרונות של טוהר המשפט. הטור בחושן משפט (סימן יב) ביאר :מצווה לומר להם :רוצים אתם בדין או בפשרה ...וכשם שמוזהר שלא להטות את הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה .הטור מחדד את התפיסה כי המעבר בין הדין לבין הפשרה אינו מעבר בין חומרה לקלות ,אלא מעבר בין שתי צורות של צדק ,ששתיהן כפופות לאותה אזהרה מוחלטת כנגד הטיית המשפט. בעמקם של האחרונים וגדולי הפוסקים ,אנו מזהים את הניסיון המרתק ליישב את השאלה המורכבת של שכר הדיין והמגשר .הם חושפים בפנינו כיצד ניתן לקיים את האיזון העדין בין ההכרה בטורח הגדול ובאובדן הזמן של הדיין ,לבין השמירה הקפדנית על נקיות כפיים המונעת מכל שכר להפוך לשוחד או להטיה ,ובכך הם מעניקים לנו מפת דרכים מעשית לשאלתנו. הב"ח בחושן משפט (סימן ט ,תשובות הב"ח סימן נא) ביאר :נראה דדיינין העושין פשרה מותר ליטול אגר פשרה ...דדוקא אגר דינא הוא דאסור מדכתיב ראה למדתי ...ומכל מקום צריך שייטול משניהם בשוה ובפני שניהם .לשונו משרטטת היתר צר ומובחן; פשרה בעיניו איננה אותו גוף של דין שעליו חלה הדרשה מה אני בחינם ,ולכן יש מקום לשכר טירחה ,בתנאי של שוויון מלא ושקיפות גמורה. השבות יעקב (חלק א סימן קמב) ביאר :ולפיכך מה שנהגו הדיינים ליטול שכר על הדין... דקלקלתם תקנתם בירושלמי ...ולית דידע האידנא לדון דין תורה ,והוו דיניהם כפשרה ...ועל כן מותר ליטול כשיטת הב"ח .הוא מדגיש כי במציאות שבה הדין נשען על פישור ,השכר מקבל אופי של שכר טירחה מותר ,ובלבד שנשמרים כללי השקיפות והשוויון. הפנים מאירות (חלק ב סימן קנט) ביאר :ואין דברי הב"ח מוכרחים מן הש"ס ...כיון דמצווה להתחיל בפשרה ,חזרה הפשרה כמו דין ,והויא בכלל מה אני בחנם .כאן מונחת נקודת הכובד המחמירה; לדעתו ,מאחר שהפשרה היא מצווה הנגזרת מציווי התורה ,היא נושאת דין של בחנם בדומה לדין תורה ,ולפיכך אין מקום לשכר קצוב על עצם המלאכה. האמרי בינה בדיני דיינים (סימן טז) ביאר :כשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה ...צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה .ומעתה לא תיקח שוחד אתרוייהו קאי ...ואם קבל – חייב בהשבה .הוא מסיק כי השוחד אוסר את שני המסלולים כאחד ,ועל כן כל נטילה של ממון שאינה מוגדרת היטב כשכר בטלה מוחלט ,נחשבת כשוחד גמור.

הסמ"ע בחושן משפט (סימן ט ס"ק ז ,וסימן יב ס"ק ו) ביאר :את גדרי שכר הבטלה ומחדד שבפשרה גופה הדין של לא יטה עומד בעוז .הוא מציב את המסגרת הבסיסית שבה אין היתר לשכר דין ,ורק שכר בטלה מהותי ,שקוף ושוויוני מותר ,ובכך הוא מהווה גשר בין הדעות השונות שראינו. במעלה הדרך ,אנו פוגשים את ענקי הרוח של דורותינו ,המאירים את סוגיית שכר המגשר לאור המציאות העכשווית ,ומדגישים כי השאיפה לטוהר המידות אינה סותרת את ההכרה בטורחו של האדם המקדיש את זמנו ליישוב סכסוכים .הם פורשים בפנינו יריעה הלכתית המבדילה בין שכר בטלה המותר לבין מתת אסורה ,ומנחים אותנו כיצד לשמור על קדושת הדין והפשרה גם במציאות המודרנית. הציץ אליעזר (חלק יד סימן פז) ביאר :כל דברי השו"ת שהעלו הפוסקים ...דבפשרה יש להיזהר שלא להטות ...וכל קבלת שכר שאינה בגדר שכר בטלה – בכלל שוחד .הוא מדגיש יסוד בהיר :גם כאשר מותר לדיין ליטול שכר כלשהו ,אינו אלא בדמות שכר בטלה קצוב ושווה, ולא בתורת מתנה או תוספת שעלולה לסלף את שיקול דעתו של המפשר. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בספרו יביע אומר (חלק ז חו"מ סימן ז) ביאר :פשרה ...אם המפשר הפסיד זמנו ועמלו ...רשאי ליטול שכר טירחה מבעלי הדין בשווה ...ואין בזה משום שוחד. הוא מבאר כי ההלכה מכירה בהפסד הממשי של הדיין והמגשר ,וכל עוד נקבע הסכם ברור מראש ,שקוף וקצוב ,הרי זה שכר טירחה מותר ולא ניתן להגדירו כשוחד. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו מנחת שלמה (חלק א סימן פח) ביאר :בפשרה צריך זהירות יתירה ...אין מתיר אלא שכר בטלה ממש ובשווי גמור .הוא מחדד את החשש המיוחד ,שכן הפשרה תלויה בשיקול דעת גמיש יותר מאשר דין תורה ,הרי שכל תוספת שכר או מתת עלולים להטות את הלב ,ורק שכר בטלה מוגדר ומבוקר נותר בגדר ההיתר. מו"ר הגר"א וייס בסדרת שיעוריו משפטי עוזיאל (חלק ד חו"מ סימן ה) ביאר :מותר לבית דין לגבות שכר טרחתם ...דהוי שכר בטלה ,ובלבד שיהיה קצוב ושווה .הוא מלמדנו כי בפסיקת בתי הדין נקבע המנהג לגבות מראש אגרה קבועה על טרחת הדיינים ,והיא מותרת בתורת שכר בטלה ,כל עוד נשמרת השוויוניות ואין בה כל צד של מתת חיבה או יחס מועדף לאחד מן הצדדים. כשאנו מבקשים להוריד את גובה הלהבות של העיון אל קרקע המציאות ,אנו נפגשים עם שאלות מעשיות המלוות את הנהגת היום-יום של המגשרים והדיינים .אין אנו עוסקים עוד רק בסודות המדרש ובעומק הפסיקה ,אלא בהלכה למעשה המבקשת לכוון את הפעולה המדויקת של מי שעוסק ביישוב סכסוכים .הבנה זו של הפרטים הטכניים היא שיוצרת את המבנה היציב שבו החיים האישיים פוגשים את מסורת ישראל ,ומבטיחה שפעולתנו תהיה נקייה מכל פגם ומכוונת כראוי. נפקא מינה מובהקת מן הסוגיה היא בשאלת אופן קביעת התשלום .אם יקבע המגשר את שכרו באופן יחסי לגובה הפשרה ,הרי הוא יוצר זיקה ישירה בין התוצאה לבין שכרו ,דבר

המקרב את המעשה לאיסור שוחד .לעומת זאת ,על פי דברי האחרונים ,נפקא מינה היא ששכר חייב להיקבע כסכום קצוב וקבוע מראש ,ללא קשר לתוצאות הפשרה ,כדי למנוע כל תמריץ להטיית הלב. נפקא מינה נוספת היא בדרישת השוויון בין הצדדים .במציאות של גישור ,לעיתים אחד הצדדים חזק יותר או נכון לשלם סכום גבוה יותר כדי לקדם את העניין .מן הדברים עולה, כי אסור למגשר לקבל שכר שאינו שווה משני הצדדים ,שכן גם אם המגשר סבור בדעתו שלא הושפע ,הרי שהמציאות של שכר לא שוויוני יוצרת פגם מובנה בעצם יחסי האמון ופוגעת בטוהר המשפט. עוד נפקא מינה נוגעת לשקיפות מול בעלי הדין .בבית דין של פשרה ,נפקא מינה היא שהסכם השכר חייב להיעשות בנוכחות שני הצדדים .מגשר שגובה שכר בסתר מאחד הצדדים ,גם אם מדובר בשכר בטלה כשר ,עובר על איסור מראית עין חמור ,שכן הדבר נתפס כפעולה סמויה המעוררת חשד לשוחד ומערערת את אושיות הצדק. נפקא מינה אחרונה היא ביכולת לחזור מהסכמת השכר .אם במהלך הגישור מתברר כי השכר שנקבע אינו פרופורציונלי לטרחה בפועל ,אין למגשר סמכות להעלות את דרישותיו מבעלי הדין במהלך ההליך .נפקא מינה זו מלמדת כי היציבות של הסכם השכר היא חלק בלתי נפרד מהגנה על טוהר הגישור ,שכן שינויים בזמן אמת הם פתח להטיה ולחץ פסול. בבואנו אל מרחבי ההרחבה הרעיונית ,אנו נדרשים להתבונן במושג השכר בעולם הפשרה לא כבעסקה מסחרית גרידא ,אלא כבביטוי ליחסי האמון שבין שליחי הציבור לבין הציבור עצמו .נראה לבאר כי השימוש בכספי שכר טירחה בתוך בית הדין אינו רק עניין של כלכלה, אלא מהלך פנימי שבא ללמדנו את גבולות הענווה של הדיין .הקב"ה ,שחוקר כליות ולב ,יודע כי היד האנושית נוטה להשתקע במקום שבו היא מניחה את כוחה ,ועל כן הטילה התורה חובת שקיפות ושוויון ,כדי להזכיר לכל העוסק ביישוב סכסוכים שאין הוא אלא כלי שרת בידי שמיים .השכר אינו תמורה על החכמה ,אלא פיצוי על הזמן ,וההבחנה הזו היא שמפרידה בין אדם המשרת את האמת לבין אדם המשרת את האינטרס. נראה להסביר ,כי סוד הנקיות מן השוחד טמון בהבנה שהדין והפשרה אינם בבעלותו של המגשר .הדיין המפשר ניצב בתוך מערכת שבה השכינה שרויה ,וכאשר הוא נוטל שכר, הוא חייב להרגיש שזהו שכר על פעולה טכנית בלבד .התורה אסרה שוחד בדיין בשר ודם משום שהממון מעוור לא רק את העיניים החיצוניות ,אלא בעיקר את "עיני השכל" .השוחד האמיתי הוא התחושה שהדיין הוא בעל הבית על התוצאה .כשאדם מבין שאין לו שום זכות להטות את הדין ,גם השכר המותר הופך עבורו למשקולת המזכירה לו את חובתו להישאר עבד למשפט האלוקי .זוהי אמת עמוקה שאינה סותרת את קבלת השכר ,אלא מרוממת את הפעולה כולה לדרגה של עבודת קודש. עוד נראה לחדש ,כי הנהגת שכר הבטלה היא הביטוי המזוקק ביותר לקשר שבין האדם לבין חובתו החברתית .אדם המבקש להיות מגשר בישראל אינו עושה זאת כדי להעשיר את

כיסו ,אלא כדי להשיב שלום לעולם .השימוש במונח שכר בטלה הוא הדרך של ההלכה לומר לנו :אנו מכירים בצרכיך האנושיים ,אך אנו דורשים ממך להגביל את הממון למקום שבו הוא מפצה על הפסד ,ולא במקום שבו הוא הופך למנוע של רווח .זוהי הנהגה של אהבה שבה הממון הופך להיות סימן למערכת יחסים בריאה בין הציבור לבין מנהיגיו – המנהיג נותן את כוחו ,והציבור משיב לו בצרכיו הבסיסיים ,מבלי שהממון יהפוך למסך המפריד בין הלבבות. בסופו של דבר ,ההרחבה הרעיונית הזו מלמדת אותנו שהקב"ה מבקש את נקיות כפינו דווקא בנקודות שבהן אנו הכי קרובים לכוח ולהשפעה .כשאנו מביאים את שכר הבטלה המדוד ,המוסכם והשווה ,אנו מצהירים כי הדין והפשרה אינם עומדים למכירה .השכר הזה הוא העדות לכך שאנו שומרים על גבולות הנפש שלנו מפני השפעות חיצוניות .זהו המנגנון המופלא שבו הצדק האנושי ,המבקש להיות צלול כבדולח ,מוצא את הדרך לחיות בתוך עולם של מסחר ותן וקח ,ומוכיח כי גם בתוך המערכות הכספיות ,ניתן להישאר נאמנים לערכי התורה ,לשלום וליראת השמיים. במעמקי הנפש ,במקום שבו החרדה לפרנסה פוגשת את השאיפה לטוהר המידות ,אנו מבקשים לצלול אל הקשר הפנימי שבין עבודת הגישור לבין זהותו של האדם הניצב בדין ודיין .נראה לבאר כי הנטייה הטבעית של הנפש האנושית היא לחפש הכרה והערכה דרך תגמול כלכלי ,אך התורה ,בציווי המהפכני של "צדק צדק תרדוף" ,מבקשת מאיתנו לנתק את הערך העצמי שלנו מגובה השכר .זהו מסע נפשי שבו המגשר לומד להפריד בין ה"אני" לבין "מלאכתו" .המעבר ממצב של אדם הסוחר בכישוריו למצב של שליח ציבור המקיים מצווה, הוא מעבר דרמטי שבו האדם משיל מעליו את חליפות ההישגיות ומגלה כי השקט האמיתי אינו נמצא בעושר ,אלא בהתמסרות הפשוטה של שליח נאמן המגיש את כוחותיו לפני ה’. נראה להעמיק ולומר ,כי הלב האנושי הוא כיסא לכבודו של ה' יתברך ,אך העיסוק הבלתי פוסק בחישובי רווח והפסד ,גם תחת כותרת של שכר טירחה ,עלול למלא את החלל הזה ברעש חיצוני שמרחיק את הדיין מן האמת הפנימית .כאשר דיין או מגשר פונה אל מלאכתו מתוך אמונה ששכרו מוגבל לשכר בטלה ,הוא כביכול מזמין את אור השכינה להיכנס אל המקדש הפנימי שלו .המצווה להגביל את השכר היא המחסום המגן על המקדש הזה מפני עיוות וסילוף .זו קריאה לנפש להישאר נקייה ,לא לערבב בין חכמת העולם לבין יראת השמיים .זוהי התפתחות נפשית שבה האדם לומד שהעולם אינו פאזל של הזדמנויות עסקיות שיש לנצל ,אלא מתנה של חסד שיש לחלק .כשאדם מבין זאת ,הוא חווה הקלה עצומה; החרדה מפני חוסר בפרנסה מתחלפת בביטחון מוחלט במי שזן ומפרנס לכל. עוד נראה לחדש ,כי האמונה בטהרת השכר היא כלי התיקון לנפש שנפגעה מהרדיפה אחרי ההישגיות והמעמד החברתי .בעולם שדורש מאיתנו למקסם רווחים ,הידיעה שה' מחשיב דווקא את השכר המדוד והצנוע היא סוג של מרד קדוש .האדם עומד ואומר :אני לא מוכן להיות כפוף לשום חוק של השוק החופשי כשזה נוגע לקודש .אני קשור למקור שממנו נבעה האמת ,ולכן אני מעל לשיקולי הממון .זהו חיבור לנפש המעניק ביטחון עצמי שאינו תלוי בהכנסה חיצונית או בהערכה של בעלי הדין .זוהי יציבות פנימית שאינה מתערערת

גם כשהאדם יודע שהוא מוותר על הכנסה פוטנציאלית לטובת נקיות הכפיים .הנפש מוצאת את מקומה הטבעי במקום שבו היא לא צריכה להוכיח דבר בממון ,רק לשקף אמת. חיבור זה לנפש מעניק לנו את היכולת לחיות בבהירות גדולה ובשלווה פנימית .כשאדם תמים באמונתו ששכר עמלו מובטח לו מן השמיים ושעליו רק לשמור על יושרתו ,המחשבות שלו אינן מפוזרות בחישובים קטנוניים .אין לו קונפליקטים בין הרצון להיות איש שלום לבין הצורך לחיות בכבוד .הכל הופך לאחד .הוא רואה את תפקידו לא כמקור פרנסה ,אלא כזמן שבו הוא יזכה להיות צינור לשכינה .זהו הדרך של התם – אדם שחי בשלימות ,שכל כולו מכוון למקום אחד ,אדם שזכה להבין שכל עושר העולם אינה משתווה לרגע אחד של נקיות כפיים בעת עשיית דין או פשרה .כשאדם מגיע למדרגה זו ,הוא אינו רק עושה שלום בין אדם לחברו – הוא מביא שלום אל תוך נפשו שלו. כשאנו ניגשים לברר את הרובד המוסרי של נטילת שכר על פשרה ,אנו נחשפים לשאלה נוקבת של יושרה פנימית :האם המוסר שלנו נבנה על יסודות של נקיות אמת ,או שמא הוא נשען על קני סדוקים של דמיונות וחששות? נראה לבאר כי המצפן הפנימי של היהודי אינו מופנה לעבר מה שיניב לו את הרווח המירבי ,אלא לעבר מי שגורם לכל הדברים לקרות מתוך השגחה עליונה .אדם המבקש לשמש כמגשר או כדיין אינו מבקש להשיג יתרון כלכלי על חשבון בעלי הדין ,אלא מבקש להישאר במגרש של ההשגחה .המוסר של העוסק בפשרה הוא מוסר של ענווה – ההכרה בכך שהאדם אינו בעל הבית על הזמן והחכמה ,אלא עבד נאמן המבקש את קרבת אדונו יום ביומו. נראה להעמיק ולומר ,כי הנטייה לראות בשכר המגשר מקור פרנסה גרידא היא לעיתים קרובות ביטוי של חוסר אמון בדרכו של ה' להנהיג את עולמו בחסד .אדם המפחד שמא השכר אינו מספק או שמא יאבד כוחו בחינם ,אינו שלם עם עבודת השליחות שלו .הוא מחפש אישורים חיצוניים כי הוא בדרך הנכונה .אך התורה מלמדת אותנו כי המצפן המוסרי האמיתי נמצא בתוכנו ,בחיבור הישיר לבורא .כאשר אדם פועל בתמימות ובשקיפות ,הוא אינו זקוק לאישור מהממון כדי לדעת שפועלו ראוי; המצפון שלו צלול ,שכן הוא אינו עוסק בחישובים של רווח והפסד אלא בחישובים של רצון ה' .כל צעד בגישור נעשה מתוך בחירה חופשית ,נקייה משיקולים של מה יקרה אם אקבל יותר ,ומונחית על ידי האמת שצריכה לצאת לאור .זוהי המדרגה הגבוהה ביותר של יושרה :לחיות חיים שלמים ,שבהם המעשה, המחשבה והרגש מכוונים למקום אחד ,מבלי לפזול לצדדים. עוד נראה לחדש ,כי המצפן המוסרי של המגשר מתבטא גם ביכולת לקבל את גבולות השכר באהבה .כשאדם חי באמונה ששכר בטלה מוגדר וקצוב הוא הדרך הראויה ,המוסר שלו אינו נשבר גם אל מול פיתויים של תוספות צדדיות .אם מציעים לו מתנה או תשלום שאינו במסגרת ,הוא אינו מנסה למצוא היתרים מפולפלים כדי לקבלם ,אלא הוא פונה אל המקור הפנימי ומחזק את אמונתו .הוא מבין שהחיים הם מסע שנועד לבנות את אישיותו, וכל מאורע – טוב או רע בעיני בשר ודם – הוא כלי עבודה לעיצוב נשמתו .המוסר כאן אינו עניין של שורת הדין ,אלא עניין של התבטלות מול חכמת הבורא .זהו המצפן האמיתי של בן

תורה :היכולת לעצור את המירוץ החיצוני אחר הממון ,להפנות את המבט פנימה ,ולהעמיד את הלב תחת השפעתה של יראת השמים הטהורה. בסופו של דבר ,המוסר שמתגלה כאן הוא מוסר של אהבה וגילוי עצמי .המצפן הפנימי שלנו אינו נועד להלקות אותנו ,אלא להאיר לנו את הדרך חזרה הביתה .כשאנו בוחרים להביא את העבודה שלנו ביושר ,אנו חותמים על הסכם שותפות עם הקדוש ברוך הוא :אתה המנהיג, ואני הולך בבטחה אחרי המנהיגות שלך .זוהי הכרה בכך שהלב שלנו ,על כל חולשותיו, הוא הכלי היקר ביותר שיש לנו .אנו מנקים את המצפן ,מסירים ממנו את חלודת הספקות והחששות ,ומאפשרים לו להוביל אותנו בשבילי החיים ביושר ,בענווה ובדבקות .בכל יום ובכל רגע ,אנו בונים קומה נוספת של אישיות ,אישיות שאינה נמכרת בנזיד עדשים ,שיודעת לדרוש מעצמה ,ומעל הכל – יודעת לחיות באמונה שלמה ,חמה ומרגשת. היציאה אל שוק החיים ,אל עולם של גישור ,תיווך ויישוב סכסוכים ,מעמידה אותנו לא פעם בפני המבחן המורכב של הערך מול המחיר .אנו חיים בתרבות המקדשת תגמול על כל רגע של מחשבה ,אך בבית מדרשה של תורה אנו לומדים כי קדושת הצדק מחייבת אותנו לשרטט קווים ברורים .התובנה המעשית שנובעת מן העיון היא כי החיים אינם מתמצים ברווח כספי ,אלא בנכונות לשרת את האמת ולחבר לבבות .אדם חייב להבין שבעיני הבורא, עצם הוויתור על תאוות הממון למען טהרת המשפט הוא השכר הגדול ביותר שניתן לזכות בו .עלינו להפסיק לחיות תחת עול המחשבה שערכנו נמדד בשורת הרווח ,ולהתחיל לחיות מתוך ידיעה שהקב"ה הוא המשלם שכר טוב לעמלי התורה והצדק .בכל רגע שבו אנו מקדישים מזמננו למען שלום בין הבריות ,עלינו להזכיר לעצמנו שכל מהלך שנעשה ביושר ובשקיפות ,ללא דופי וללא פנייה לאינטרס צדדי ,הוא המפתח לברכה שאין בה מסך המפריד בינינו לבין בוראנו.

עיקר העניין: מצוות התורה "צדק צדק תרדוף" (דברים טז ,כ) מגדירה עבורנו שני מסלולי צדק משלימים :צדק הדין וצדק הפשרה .כפי שהכריעו גדולי האחרונים ,הפשרה אינה אופציה צדדית אלא מצווה שחלה עליה חובת הגינות ויושר עליונה .כפועל יוצא, איסור השוחד החמור חל על כלל פעולת הדיין והמגשר ,ולא ניתן להתירו אלא במסגרת "שכר בטלה" קצוב ,שקוף ,מוסכם מראש וזהה עבור כל הצדדים .כל תוספת כספית ,כל תשלום מותנה תוצאה ,או כל העדפה שאינה מבוססת על פיצוי הוגן ומוגדר ,הופכים את פעולת הגישור לעיוות ,ומחייבים השבה מדין שוחד. דיין ומגשר המחזיקים בנקיות כפיים זו ,המקדישים את כוחם למען השכנת שלום מתוך התבטלות מוחלטת לרצון הבורא ,זוכים להפוך לצינורות של שכינה בעולם, ומממשים את צו התורה במלוא עוזו" :צדק צדק תרדוף" – צדק בדין וצדק בפשרה, כששניהם נקיים ,מאוזנים וקדושים.