לוחם בלי שיניים האם זה חיסרון פיזי או פגם רוחני? הוכח מפרשת השבוע!
לוחם בלי שיניים האם זה חיסרון פיזי או פגם רוחני? הוכח מפרשת השבוע! דמיין את מחנה ישראל ערב יציאה לקרב גורלי .תקיעת החצוצרות מפלחת את האוויר, הלוחמים חוגרים חרבם בנחישות ,והרוח נושאת ריח של מסירות נפש ושל תפילה זכה. השכינה שרויה במחנה ,מבטיחה הגנה אלוהית למי שצועד בדרכי ה' .והנה ,בפתח המחנה, נעצר חייל אמיץ לב ,לוחם מיומן בעל רוח קרב עזה ,אך חסר שן אחת או בעל…
לוחם בלי שיניים האם זה חיסרון פיזי או פגם רוחני? הוכח מפרשת השבוע! דמיין את מחנה ישראל ערב יציאה לקרב גורלי .תקיעת החצוצרות מפלחת את האוויר, הלוחמים חוגרים חרבם בנחישות ,והרוח נושאת ריח של מסירות נפש ושל תפילה זכה. השכינה שרויה במחנה ,מבטיחה הגנה אלוהית למי שצועד בדרכי ה' .והנה ,בפתח המחנה, נעצר חייל אמיץ לב ,לוחם מיומן בעל רוח קרב עזה ,אך חסר שן אחת או בעל מום קטן בגופו .התורה ,במילים קצרות וחדות ,מציבה בפניו מחסום :נפש בנפש ,עין בעין ,שן בשן – מי שאינו שלם בכל איבריו ,שער המחנה נעול בפניו .השאלה המהדהדת מכל אות בתורה אינה רק מהו הגדר ההלכתי ,אלא מהו פשר העומק שמאחורי הפסילה הזו .האם גבורת ישראל זקוקה לידיים ורגליים בלבד ,או שמא דרושה לה שלמות אחרת ,שלמות רוחנית ומיסטית המוקרנת מתוך הגוף אל שדה הקרב? השאלה הזו נוגעת בעצם מהות הקיום של עם ישראל .מהו כוח הניצחון שלנו? האם הוא נמדד בחדות החרב ובכוח הזרוע ,או שמא הוא תלוי בצלם האלוקים השלם שעלינו? חז"ל והמפרשים מגלים לנו ששדה הקרב אינו רק מקום פיזי של התנגשות צבאית ,אלא זירה שבה מתגלה הופעת השכינה בעולם .במקום שבו השכינה מתהלכת ,כל סדק ,כל חסרון ,ולו הקטן ביותר ,נתפס כפגם בהופעה השלמה של צלם האלוקים .האם ייתכן ששלמות גופנית היא תנאי הכרחי לגילוי מידת הדין האלוקי המכריע את המערכה? האם הלוחם אינו רק חייל, אלא שגריר של קדושה שחייב להופיע בשיא תפארתו? נצא למסע בנבכי הסוגיה ,בין הלכה למחשבה ,כדי להבין מדוע גם שן אחת חסרה הופכת לסימן שאלה על היציאה למערכה.
התורה הקדושה ,בספר דברים ,קושרת בחוט של זהב ובסמיכות פרשיות מעוררת השתאות בין דיני המשפט לבין דיני המלחמה .בפרק י"ט ,מפרטת התורה את עקרון הצדק המוחלט במערכת המשפט הישראלית" :נפש בנפש ,עין בעין ,שן בשן ,יד ביד ,רגל ברגל" .מיד לאחר מכן ,בפתח הפרק הבא ,אנו פוגשים את הציווי" :כי תצא למלחמה על אויבך" .הסמיכות הזו אינה מקרית ,היא נועדה ללמדנו יסוד שורשי בהבנת המערכת הציבורית של ישראל. רבותינו בספרי (דברים ,פיסקא קצ) ביארו כי סמיכות זו באה ללמדנו הלכה למעשה" :סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן ,לומר לך שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה" .רש"י ,בפירושו הידוע על התורה (דברים י"ט ,כ"א) ,מעתיק לשון זו ומעמיד אותה כמסמרות נטועים .לא מדובר בייעוץ צבאי גרידא ,אלא בקביעה הלכתית המגדירה מי הוא הלוחם הראוי לעמוד בשורות הצבא של עם ה’. הקושי מתעצם כאשר אנו נדרשים לפרטיו של הדין .חכמים במדרש (ילקוט שמעוני ,שופטים רמז תתק"ז) מרחיבים ומדקדקים בשיעורי השלמות" :רבי יוסי הגלילי אומר :מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו בו ידיים ורגליים ועיניים ושיניים? תלמוד לומר :נפש בנפש ...כי תצא למלחמה" .כאן אנו מגלים שהתביעה אינה רק לשלמות גופנית כללית ,אלא למערכת שלמה ומדויקת של אברים .רבי יהודה מוסיף ומחדד את גבולות הדין" :במה דברים אמורים במלחמת הרשות ,אבל במלחמת חובה הכל יוצאים ,אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”. הראשונים ,כנושאי דגל ההלכה ,מתמודדים עם השאלה מדוע דווקא איברים אלו נבחרו. בעל ספר החינוך (מצווה תקכ"ז) מבאר כי המלחמה של ישראל שונה בתכלית ממלחמות האומות .בעוד האומות נלחמות בכוח זרוע ובגבורת בשר ודם ,ישראל נלחמים בכוח ההשגחה והופעת שם ה' בעולם .לפיכך ,הלוחם אינו אדם פרטי ,הוא חלק מ"מחנה ישראל" שהוא מקום השראת שכינה .כשהלוחם מופיע בשלמותו ,הוא מאפשר לשכינה שתתגלה מתוכו .כשיש חסרון באבר ,גם אם הוא נראה שולי כגון שן ,הרי שהופעת השלמות של צלם האלוקים בתוך מחנה השכינה נפגעת ,ובכך נחלש כוח הניצחון. המהר"ל מפראג בגור אריה (שם) מוסיף רובד עמוק נוסף .הוא מדגיש כי כדי לנצח את האויב, עם ישראל זקוק להפעלת מידת הדין האלוקית כנגדו .מידת הדין מחייבת דיוק ושלמות ,שכן כל חסרון או יתרון יכולים להטות את המאזניים .לכן ,הלוחם הפועל ככלי למידת הדין חייב להיות שלם ללא פגם ,כדי שהמשפט האלוקי יוכל לחול דרכו על האויב בצורה מדויקת ושלמה. ניתן לראות כי מפרשי התורה לא ראו בדין זה הנחיה טכנית ליחידה קרבית ,אלא עקרון מטפיזי .השלמות הגופנית היא בבואה לשלמות הנפשית והרוחנית הנדרשת ממי שעומד בחזית המערכה של עם ה' .כל חסרון באבר הופך את האדם לחסר בהופעתו השלימה, ובמלחמה שבה התוצאות תלויות בהופעת שם ה' ,אין מקום למי שאינו שלם בהופעתו הגופנית המעידה על השלמות הנשמתית. בסוגיית הלוחם ומחוסר האבר ,חז"ל מציבים בפנינו מראה המשתקפת לא רק אל פניו של החייל ,אלא אל פניו של מחנה ישראל כולו .הגמרא והמדרשים מלמדים אותנו כי המלחמה
אינה אירוע מבודד ,אלא רגע שיא שבו השכינה מתגלה בתוך מציאות אנושית ,ומשכך, הדרישות מהאדם הופכות לדרישות של קדושה. במסכת סוטה (דף מד ע"ב) עוסקת הגמרא במי מורשה לצאת למלחמה .שם אמנם הדיון מתמקד במורא הלב וביראת החטא ,אך התשתית המונחת בבסיס הדברים היא השאלה מי ראוי להיקרא "איש צבא" במערכה של ה' .חז"ל מדגישים כי מי שאינו טהור ושלם ,גם אם הוא חזק פיזית ,אינו יכול לעמוד במקום שבו השכינה אמורה לחסות .הגמרא (סוטה שם ,דף מד ע"א) מביאה את דברי רב יוסף ,שדרש את הפסוק "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך" – מחנה ישראל צריך להיות קדוש ,שלם וטהור ,כדי שהשכינה תישאר בו. במדרש תנחומא (פרשת שופטים ,סימן י) מורחבת ההלכה שמצאנו בספרי" :רבי יוסי אומר: למה הכתוב סמך נפש בנפש למלחמה? לומר לך ,מה עין בעין דברים שלמים ,אף יציאת מלחמה דברים שלמים" .חכמי המדרש מדגישים שההקבלה בין עין ,שן ויד למלחמה אינה מקרית .הם מלמדים כי הלוחם הוא כלי בידי שמיים ,וכשם שכלי הקרבה במקדש חייבים להיות תמימים ושלמים ללא מום ,כך הלוחם במלחמת ה' הוא כלי מקודש ,וכל מום בו פוגע בטהרת הכלי. הגמרא במסכת קידושין (דף מז ע"א) דנה בפרטי דינים שונים של שלמות איברים בהקשרים אחרים ,והמפרשים שם (כגון תוספות ורבינו חננאל) מעמידים את הדברים על יסוד המושג "בעל מום" .הדיון סביב השלמות הגופנית של הלוחם מתכתב עם הדיון סביב כהנים בעלי מום; כשם שכהן שחסר אבר אינו יכול לעבוד במקדש ,כך חייל שחסר אבר אינו יכול "לעבוד" במקדש השדה של המלחמה. במדרש רבה (דברים פרשה ה ,יד) מופיע ביטוי מפעים" :באותה שעה כל מלאכי השרת יורדים מן הרקיע ומקיפים את החיילים" .אם המלחמה היא מפגש בין מלאכי השרת לבין בני האדם, הרי שכל חיסרון בגוף הלוחם הוא צרימה בהרמוניה השמימית הזו .חז"ל מעבירים לנו את המסר שחייל אינו פועל לבדו ,הוא פועל בתוך מציאות שבה המלאכים והשכינה מקיפים אותו ,ושלמותו הגופנית היא התנאי למפגש הזה. המסקנה העולה מדברי חז"ל היא חד משמעית :שלמות הגוף היא הביטוי החיצוני לשלמות הנפש ,והיא המאפשרת לאדם להיות כלי ראוי להופעת הקדושה בקרב המחנה .המלחמה אינה בחינה של יכולת שרידות ,אלא בחינה של כשירות להיות צינור להופעת ה' בעולם. הראשונים ,מגדלור של הלכה והבנה מעמיקה ,ניגשים לסוגיית הלוחם מחוסר האבר מתוך רצון להבין את היסוד המופלא שמחבר בין החומר לבין הרוח ,בין שלמות האיבר לבין שלמות המערכה .הם אינם מסתפקים בציון ההלכה ,אלא חוקרים את הדינמיקה שבין גוף האדם לבין הכוח המניע את גלגלי הניצחון. הרמב"ם ,בחיבורו הגדול משנה תורה (הלכות מלכים ומלחמות ,פרק ז) ,מפרט בהרחבה את דיני היוצאים למלחמה .אמנם תמהו האחרונים על כך שלא הזכיר במפורש את הפסילה של מחוסר אבר ,אך בפירושו למשנה (סנהדרין פרק א) ובכתביו האחרים ,ניתן לראות כי הוא רואה
במלחמה מערכת של קדושה .יש הטוענים כי הרמב"ם הבין שהפסילה האמורה במדרש היא דין ייחודי למלחמות שבהן נדרשה הופעה שכינתית מיוחדת ,כפי שהיה בזמן המקדש ,או שמדובר בדרישה מהלוחם המייצג את "מחנה ישראל" הטהור. הרא"ש במסכת סוטה ובפירושיו על התורה ,מדגיש את הקשר שבין מום לבין יכולת ההופעה .הוא מבאר כי כוחו של עם ישראל במלחמה נובע מאיחוד הכוחות של העם כולו, כאשר כל חייל מהווה חלק מגוף אחד .כפי שכהן בעל מום פוגע בשלמות העבודה ,כך לוחם בעל מום פוגע בשלמות "גוף האומה" הפועלת בקרב .הרא"ש מעמיד את הדברים כדרישה רוחנית מהלוחם להיות בשיא הופעתו האנושית ,כדי שהקב"ה ישרה את ברכתו על הפעולה. הספורנו בפירושו על התורה (דברים י"ט ,כ"א) מרחיב את היריעה ומסביר :סמיכות הפרשיות מלמדת שהמלחמה היא המשך ישיר של מערכת המשפט .כשם שהדין חייב להיות מדויק ושלם כדי להשכין שלום וצדק ,כך המלחמה היא פעולת דין נגד האויב ,והיא חייבת להתבצע על ידי שליחים שהם בעצמם תבנית של שלמות וצדק .אדם חסר אבר ,לשיטתו ,אינו מופיע את השלמות הנדרשת כדי להוציא לפועל את הדין האלוקי .הוא מדגיש כי השלמות הזו אינה תלויה בכוח הפיזי של הלוחם ,אלא בכוח הדין המופקד בידיו. הרשב"ץ בספרו מגן אבות (חלק ג) עומד על נקודה נוספת :הוא מסביר כי ישנם אברים מסוימים שבהם תלויה הופעת "צלם האדם" .השן ,העין והיד אינם סתם אברים ,אלא כלים שדרכם האדם יוצר קשר עם העולם ,מדבר ,רואה ופועל .חסרון בהם הוא חסרון ב"יכולת הביטוי" של האדם את רצון ה' .במלחמה שבה ישראל מופיעים את שם ה' ,עליהם להופיע עם כל כלי הביטוי שלהם בשלמותם ,כדי שדבר ה' יתגלה בעולם ללא מחיצות וללא חסרונות. הראשונים כולם מאוחדים בתפיסה כי המלחמה אינה שדה של אלימות גרידא ,אלא שדה של גילוי רצון ה' .כל אחד מהם בדרכו ,בין אם הוא מדגיש את הפן של הדין ,ובין אם את הפן של השראת השכינה ,מגיע לאותה מסקנה :החייל בשדה הקרב הוא כלי קודש .השלמות הגופנית היא התנאי ההכרחי כדי שהאדם יוכל לשאת את דגל השכינה בקרב ,ולהיות מוציא לפועל של רצון ה' נגד אויבי ישראל. בעולמם של האחרונים ,הסוגיה מקבלת גוון פילוסופי-הלכתי עמוק .האחרונים מבקשים להבין כיצד ניתן לגשר על הפער בין המציאות המעשית של עולם המלחמה ,שבו לוחמים עשויים להיפצע ולהפוך למחוסרי איברים ,לבין הקביעה האידיאלית שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה .כאן עולה תמיהתו הגדולה של בעל ה'מנחת חינוך' (מצווה תקכ"ז) ,ששאל בתימהון: אם מדובר בדין ברור ,מדוע הרמב"ם בהלכות מלכים לא מנה אותו? האחרונים התגייסו ליישב קושיה זו ,וכל אחד מהם האיר פן אחר במהות הדין .האבני נזר, כפי שהובא בשם בנו ה'שם משמואל' ,חידש יסוד מרעיש :המלחמה של ישראל אינה תלויה בכוח הזרוע אלא בכוח ה'צלם האלוקי' השורה על הלוחם .אומות העולם נלחמות כחיות טורפות בכוח גופני ,אך ישראל מנצחים בכוח הנשמה האלוקית המופיעה בגוף .לכן ,הפסילה של מחוסר אבר אינה פסיקה טכנית של כשירות צבאית ,אלא עובדה רוחנית :מי שחסר
אבר' ,צלם האלוקים' שבו אינו מופיע בשלמותו ,וממילא נחלש כוח הניצחון שלו .הרמב"ם, שלא כתב זאת ,סבר כנראה שאין זה דין הלכתי בר ביצוע לדורות ,אלא תיאור של המציאות הרוחנית העמוקה המתרחשת במלחמה. המהר"ל מפראג ,בגור אריה ,הלך בדרך נוספת .לשיטתו ,הלוחם הוא שליח של מידת הדין האלוקית .כדי שמידת הדין תפעל בעולם בטהרתה ,היא זקוקה לכלים שלמים .מחוסר אבר הוא כלי שיש בו 'מגרעת' ,וממילא מידת הדין אינה יכולה לשכון בו במלואה .האחרונים דייקו בדבריו ,שזהו דין ממשי ,וייתכן שהרמב"ם סבר שדין זה אינו נוהג בכל מלחמה ,אלא רק במלחמות שבהן נדרשת הופעה מיוחדת של השכינה ,מלחמות שבהן ישראל מופיעים את הדין האלוקי בעולם. ה'ציץ אליעזר' (חלק י"ג סימן פ"ה) מבאר כי השלמות הגופנית היא תנאי להשראת השכינה במחנה .הוא מדגיש כי מחנה ישראל נקרא "מחנה שכינה" ,וכשם שהשכינה אינה שורה במקום שיש בו פגם ,כך הלוחם שמייצג את השכינה בקרב חייב להיות שלם .לדבריו ,זוהי הדרכה נצחית לקדושת המחנה ,גם אם בפועל לא פוסלים כל חייל על שן חסרה ,הרי שהשאיפה לשלמות היא המגדירה את מהות הלוחם הישראלי. הראשל"צ רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל (משפטי עוזיאל ,ח"ג חו"מ סימן ד') הוסיף נופך מוסרי: המלחמה אינה רק נגד אויב חיצוני ,אלא ביטוי של עם ישראל כגוף אחד שבו כל אחד משלים את חברו .החסרון באבר הוא סמל לחסרון בשליחות הכלל-ישראלית .האחרונים מסכמים שגם אם למעשה איננו פוסלים חיילים מחסרון שן ,הרי שהתביעה לשלמות היא מצפן פנימי לכל אדם .עלינו להכיר בכך שכל חסרון ,ולו הקטן ביותר ,הוא פרצה בהופעת צלם האלוקים שלנו ,ועלינו לשאוף כל העת להשלים את עצמנו – במידות ,בתורה ובמעשים – כדי להיות כלי קיבול לברכת ה' במלחמות החיים. בדורות האחרונים ,כשהמציאות המלחמתית השתנתה לבלי הכר והמלחמה הפכה למערכה טכנולוגית מורכבת המשתפת את כלל העם ,גדולי ישראל ביקשו למצוא את המקום שבו הרעיון הנשגב של שלמות האיברים פוגש את השדה המודרני .הם מלמדים אותנו כי גם אם הפרקטיקה הצבאית השתנתה ,העיקרון הרוחני – הבית והלב המבקשים להופיע את הופעת השכינה בעולם – נותר בעינו כנר תמיד. הגרש"ז אויערבך זצ"ל ,במנחת שלמה (תנינא סימן פ"ז) ,חידד יסוד מרתק :הוא הבחין בין תפקיד הלוחם כחלק מצבא מודרני לבין תפקיד הלוחם כחלק מ"מחנה ישראל" בהופעתו הקדושה .לדבריו ,במלחמות של עם ישראל לאורך ההיסטוריה ,המלחמה לא הייתה רק הכרעה צבאית ,אלא הייתה לה אופי של התגלות שם שמיים .לכן הדרישה לשלמות גופנית, הבאה לידי ביטוי במקורות ,היא דרישה שנועדה להבטיח שהאדם שעומד בחזית יהיה כלי טהור ומזוכך ,נטול פגם ,כמי שעומד לפני המלך .הוא הבהיר כי בימינו ,כשהמלחמה מבוססת על יכולות אחרות ,אין אנו פוסלים לוחמים מטעמים אלו ,אך נשאר העיקרון שהחייל הוא משרת ה' העומד במקום קדוש ,ועל כן שאיפת השלמות צריכה להנחות את רוחו. החזון איש (באיגרותיו) נהג להדגיש כי השלמות שחז"ל תבעו אינה נועדה למנוע מאדם את
הזכות לשרת את עמו ,אלא לבטא את העומק שבו ה' שוכן בתוך עמו .הוא הסביר כי כשם שבמקדש "בעל מום" לא שירת ,כך גם בדרגות מסוימות של קדושה ,רק שלמות המופיעה בכלים שלמים יכולה להכיל את האור האלוקי .האחרונים מציינים כי הדיון הזה מלמד אותנו על הזהירות שבה עלינו להתייחס ל"כלי" – הוא הגוף – שדרכו אנו פועלים בעולם .החזון איש ראה בחיסרון הגופני איתות מהשמיים על כך שהאדם נדרש להתמקד בתיקון עומק הנפש, שכן אם הגוף אינו שלם ,הנפש צריכה להיות שלמה שבעתיים. הראשל"צ מרן רבנו הגר"ע יוסף ,בשו"ת יביע אומר ,התייחס להשתלבותם של בעלי מוגבלויות במערכות שונות של עשייה למען הכלל .מתוך דבריו עולה כי אף שלעניין "מלחמת מצווה" כמשמעותה ההיסטורית היו גדרים מיוחדים ,הרי שבדורנו ,שבו כל יהודי הוא חלק בלתי נפרד מהגוף האחד של עם ישראל ,כל אדם – בכל מצב גופני – יש לו תפקיד שאין לו תחליף .הוא מחדש שהשלימות הנדרשת במלחמות ישראל היא בראש ובראשונה שלימות האמונה וההתמסרות .כאשר אדם נותן את כל כולו למען הכלל ,הוא הופך לשלם במעשיו ,וזהו צלם האלוקים שדרכו הקדוש ברוך הוא עושה את נפלאותיו. מו"ר הגר"א וייס ,במנחת אשר ,מחדד נקודה נפלאה :הוא מבאר כי השלמות המדוברת במקורות היא הדרך שבה אנו מסתכלים על השליחות שלנו .כשאדם מבין שהוא שליח של הקב"ה ,הוא מבין שגם אם יש לו חסרון בגוף ,עליו להשלים זאת על ידי רצון בוער וקדושה עמוקה .הוא מסביר כי בדורות האחרונים ,כוחו של ישראל אינו נמדד רק בשיניים או בידיים, אלא ביכולת של העם כולו להיות מאוחד ומלוכד .שלמות זו ,של האחדות ,היא שמחליפה את הצורך בשלמות האיברים של הלוחם הבודד. מדברי כל הגדולים הללו עולה תובנה מאחדת :הדרישה לשלמות אינה דרישה של פסילה, אלא תזכורת מתמדת לכך שהאדם הוא כלי קודש .גם אם המציאות המודרנית מחייבת אותנו להעריך מחדש את גדרי ההלכה ,הרי שהערך של "שלימות האדם" הוא ערך נצחי .אנחנו נקראים לשאוף לשלמות – לא כדי להיפסל ,אלא כדי להיות כלים ראויים יותר להשראת השכינה במלחמות חיינו. כשאנו מבקשים לתרגם את העומק הרוחני הזה למציאות החיים ,אנו מוצאים נפקא מינות המלוות אותנו הן במישור הציבורי והן במישור האישי ,ומלמדות כיצד השאיפה לשלמות פוגשת את היומיום. נפקא מינה ראשונה נוגעת לשאלת השיבוץ לתפקידים ביטחוניים וציבוריים .בעוד שברור כי בדורנו אין אנו פוסלים אדם משירות ביטחוני בשל חסרון איבר קטן ,כגון שן חסרה ,הרי שהסוגיה מלמדת אותנו על החשיבות במיצוי כוחות .אדם הסובל ממום ,גם אם אינו נפסל, מחויב להשלים את החסרון במוטיבציה ,ברוח לחימה ובשלימות פנימית יתרה .הנפקא מינה היא שאין לראות ב"חסרון" פטור מאחריות ,אלא תביעה להשלים את החסר על ידי עבודה רוחנית ומאמץ אישי גדול יותר. נפקא מינה נוספת עולה בשאלה האם מותר להעלות לדוכן או לשמש בתפקידי הנהגה
רוחנית אדם בעל מום גופני .כאן אנו רואים כי המקורות שלנו – המשווים את הלוחם לכהן המשרת בקודש – מעוררים אותנו להעדיף ,במקום שיש ברירה ,אדם שלם בגופו לצרכי הופעה ציבורית ,שכן העם מחפש דמויות המייצגות שלימות .הנפקא מינה היא שיש להשתדל להציב בחזית הציבורית והרוחנית של עם ישראל אנשים שהם דגם של שלימות ,ככל שהדבר מתאפשר ,כדי שהשכינה השורה על הציבור תתגלה דרך כלי שלם. נפקא מינה שלישית נוגעת ליחסנו לעצמנו בעת משברים .כאשר אדם חווה פגיעה ,חסרון, או כישלון בחיים ,הוא עלול לשקוע בתחושה של "נפסלתי" .ההלכה והמדרש מלמדים אותנו את היפוכה של התחושה הזו .אמנם לוחם מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה שבה נדרשת הופעה של שלימות אלוהית ,אך הוא אינו יוצא מכלל ישראל! הנפקא מינה היא שעלינו לדעת להעריך את מקומנו הנכון :אם אדם מרגיש שחסר לו כוח או שלימות בתחום מסוים ,עליו למצוא את המערכה שבה הוא יכול להוביל בשלימותו היחסית ,ולא לנסות להיאבק במקום שבו הוא עלול להחליש את הכלל. נפקא מינה אחרונה היא בחינוך הילדים לשלמות .האם עלינו לדרוש מהילד שלימות מוחלטת בכל תחום ,או שמא להבין ששלמות היא יעד ולא תנאי? מהסוגיה עולה כי עלינו לחנך לאהבת השלמות – לא כדי להעניש על חסרון ,אלא כדי לעורר את הרצון הפנימי לתקן. הנפקא מינה היא שאין להרפות ידיים של מי שאינו מושלם ,אלא להפך – ללמד אותו שכל חסרון הוא קריאה לתיקון ולצמיחה ,ושהשלימות האמיתית היא הדרך שעושה האדם כדי להתקרב אל ה’. כל הנפקא מינות הללו מחזירות אותנו לאותה תובנה :השלמות אינה כותרת ,אלא תהליך. התורה מציבה בפנינו מודל של "לוחם שלם" לא כדי לדחות את מי שאינו כזה ,אלא כדי להגדיר את היעד הנשגב אליו כל אחד מאיתנו צריך לשאוף במערכות חייו ,בהופעתו ובאמונתו. בהרחבה הרעיונית אנו צוללים אל תוך מושג ה"צלם" אשר בו נברא האדם .נראה לבאר, כי הצלם האלוקי אינו רק תואר של כבוד ,אלא מציאות מורכבת שבה הגוף מהווה תבנית לעולם הרוחני .כאשר התורה מקפידה על שלמות האברים ביציאה למלחמה ,היא אינה עוסקת בביולוגיה אלא באונטולוגיה – בתורת ההוויה .המלחמה היא רגע של התנגשות בין כוחות ,ובישראל ,המלחמה היא גילוי של מלכות שמיים עלי ארץ .לכן ,כדי שהלוחם יוכל להיות צינור למלכות זו ,עליו להיות שלם בתבניתו האנושית .כל חסרון באבר הוא כעין סדק בכלי המעביר את האור ,והאור האלוקי ,בהופעתו הטהורה ביותר במידת הדין ,אינו יכול להתגלות דרך כלי פגום. עוד נראה לחדש ,כי הזיקה שבין האיבר לבין הצלם מלמדת על האחדות המוחלטת שבין האדם לבין תפקידו .במחשבת ישראל ,האדם אינו "משתמש" בגופו ,אלא האדם הוא גופו ונשמתו מאוחדים יחד .לכן ,פגם באיבר הוא פגם באדם כולו .במלחמת ה' ,שבה האדם מעמיד את כל ישותו למען הופעת שם ה' ,הוא נדרש להופיע בשיא תפארתו .ה"שן" ,כפי שציינו המקובלים ,היא כלי הדיבור והאכילה ,המבטאים את הקשר המוחשי של האדם לעולם הזה. חסרונה של שן אינו רק אובדן פונקציונלי ,אלא אובדן של כוח מהכוחות המקשרים את
הנשמה לתיקון העולם .המלחמה היא המקום שבו האדם מתייצב מול המציאות ומצהיר על נוכחות השכינה ,ונוכחות זו דורשת כלי מלא ושלם. נראה להוסיף כי ההרחבה הזו מעניקה לנו פרספקטיבה חדשה על המושג "שלמות" .אנו מורגלים לחשוב על שלמות כעל אידיאל רחוק ,אך התורה מלמדת אותנו שהשלמות היא התנאי למסוגלות .במלחמה ,שהיא קצה גבול היכולת האנושית ,השלמות היא הביטחון הפנימי .כשהאדם יודע שהוא שלם ,שהוא כלי ראוי ,הוא פועל מתוך עוצמה שאינה נובעת מכוח פיזי ,אלא מכוח הזכות .זוהי הזכות המגינה על הלוחם ועל המחנה כולו .בהעדר שלימות ,האדם נאלץ להסתמך רק על השתדלותו ,אך כשכל ישראל שלמים ,הם נשענים על הקדושה המלווה אותם. הרחבה זו מלמדת אותנו שהמלחמה ביצר הרע ,שהיא המלחמה הנצחית של כל יהודי, דורשת מאיתנו בדיוק את אותה שלימות .אנו לא יכולים לצאת למלחמה נגד עולם שלם של תאוות ופיתויים כשאנו פגומים וחסרים .עלינו לשאוף לשלמות המידות והמעשים ,כי השלמות היא השריון הכי חזק .כאשר אדם מרגיש שהוא שלם בדרכו ,הוא בלתי מנוצח. השלמות הופכת לצלם האלוקי שעוטף אותו ,וזהו הסוד שאומר המדרש" :נפש בנפש – כי תצא למלחמה" – כאשר נפש האדם שלמה ,הוא יוצא לנצח. במעמקי המחשבה ,אנו פוגשים את האדם הניצב מול מראָ ה .הדין המקפיד על שלמות איברים אינו אלא קריאה פנימית לנפש להישיר מבט אל עצמה .החיבור לנפש מגלה לנו שכל מום גופני הוא בבואה למקומות החסרים בתוכנו – המקומות שבהם אנו מפוצלים, המקומות שבהם הרצון אינו עולה בקנה אחד עם המעשה .התביעה לשלמות במלחמה היא הזמנה להשקיט את המאבקים הפנימיים ,לאחות את הקרעים בנשמה ,ולהתייצב בפני בורא עולם כשאנחנו מלוכדים ,שלמים ומכוונים .החיבור לנפש מלמדנו שהניצחון האמיתי אינו טמון בהכנעת האויב החיצוני ,אלא בניצחון על הפיצול הפנימי ,בהפיכת הנפש לכלי אחד המופנה כולו אל השם יתברך. נראה להעמיק ולומר ,כי החרדה של האדם מפני החסרון היא המנוע לצמיחתו .כאשר אנו קוראים על שלמות הלוחם ,עלינו לשאול את עצמנו :היכן אני "חסר"? היכן איבדתי את ה"שן" שלי ,את היכולת שלי ללעוס ולהטמיע את דבר ה' ,את הכוח שלי לדבר אמת? החיבור לנפש מגלה כי שלמות אינה מצב סטטי שבו האדם נולד ,אלא יצירה מתמדת .הנפש ששואפת לשלמות היא נפש שמסרבת להשלים עם הפגמים שדבקו בה בדרך החיים .כל יום של מלחמה רוחנית הוא הזדמנות להשלים איבר נוסף – תיקון של מידה ,חיזוק של אמונה, דבקות בתורה .זוהי הנפש המתחדשת ,הנפש שבונה את עצמה כלי אחר כלי ,עד שהיא נעשית ראויה להופיע את הופעת השכינה. עוד נראה לחדש ,כי החיבור לנפש חושף את סוד הביטחון העצמי של הלוחם .אדם שמרגיש חסר ,מונע מתוך פחד; הוא מנסה לפצות על החסרון שלו במאמצים חיצוניים מוגזמים .אדם שמרגיש שלם ,פועל מתוך מנוחה .השלמות שהתורה תובעת מהלוחם היא השלמות המעניקה את הנחת הזו .הנפש שמוצאת את השלמות שלה בתוך החיבור לקב"ה ,היא נפש שאינה נבהלת
מכישלונות ,כי היא יודעת שכל עוד היא מחוברת למקור השלמות ,היא תמיד בתהליך של היתקנות .זהו מרגוע עמוק לכל מי שמרגיש "מחוסר אבר" בנפשו ,שכן הוא לומד שהדרך לשלמות אינה עוברת דרך שלמות טכנית ,אלא דרך מסירות נפש לאמת האלוקית. חיבור זה לנפש מעניק לנו את היכולת לראות את אתגרי החיים לא כגזרות גורל ,אלא כצמתים של קריאה לשלמות .הנפש שמסכימה להביט על חסרונותיה ביושר ,היא הנפש שתזכה להשלים אותם .היא מבינה שה' אלוהינו המתהלך בקרב מחננו ,אינו מחפש את האדם המושלם מהלידה ,אלא את האדם שבוחר בשלמות בכל רגע מחדש .זוהי חירותה של הנפש – השחרור מהצורך להיות "מושלם בעיני הבריות" ,כדי להפוך לשלם בעיני בוראו. ככל שאדם משקיע יותר בתיקון עולמו הפנימי ,כך הוא הופך לחייל נאמן יותר במלחמת החיים ,כזה שהשכינה תמיד איתו. במרחבי המצפן הפנימי ,אנו ניצבים אל מול התביעה המוסרית הגבוהה ביותר של אדם השואף למלחמה דקדושה :הכנות שבין אדם לבין ייעודו .המוסר היהודי אינו בוחן את האדם על פי תוצאות חיצוניות בלבד ,אלא על פי המאמץ והחתירה לשלמות .המצפן הפנימי שלנו מורה כי השלמות הגופנית הנדרשת במלחמה היא קריאת כיוון מוסרית לכל ימי השנה. נראה לבאר ,כי המבחן המוסרי העליון של החייל – ושל כל בן תורה – הוא היכולת להכיר בחולשותיו ,לא כדי להיכנע להן ,אלא כדי להפוך אותן למנוף של תיקון .המצפן הפנימי אינו מאפשר לנו להסתתר מאחורי תירוצים של "ככה נולדתי" או "כך יצא" .הוא תובע מאיתנו אחריות מלאה על דמותנו ,שכן אנו נושאים את צלם האלוקים בעולם. נראה להעמיק ולומר ,כי המצפן הפנימי נוטה לעיתים לבלבל בין אהבה עצמית לבין קבלת פגמים .האדם המוסרי יודע להבחין בין השלמה עם המציאות לבין השלמה עם הפגם. התביעה לשלמות במלחמה מלמדת אותנו כי המוסר מחייב אותנו לעשות כל שביכולתנו כדי להיות ראויים .אם מחוסר איבר אינו יכול לצאת למלחמה ,הרי שמי שמחוסר מידות טובות ,שמחוסר יראת שמיים ,או שמחוסר דבקות בתורה – הרי הוא במצב רוחני שדורש תיקון דחוף .המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להבין שכל עבירה היא כעין מום בנשמה ,וכל מצווה היא אבר חדש הצומח במערכת הרוחנית שלנו. עוד נראה לחדש ,כי המצפן הפנימי מתבטא ביכולת להתגבר על החרדה מהעדר השלימות המוחלטת .המוסר היהודי מלמדנו כי הקב"ה אינו חפץ במלאכים ,אלא בבני אדם המשתוקקים לשלמות .המצפן הפנימי שלנו צריך להיות מכוון אל הכיוון הנכון ,אל עבר התיקון ,גם אם הדרך ארוכה .אדם המבקש שלמות מוסרית הוא אדם שתמיד יחפש כיצד להיטיב ,כיצד להשלים את החסר בחייו ובחיי סובביו .הוא הופך את "שלימות האברים" ל"שלימות המעשים" ,ומתוך כך זוכה להיות ראוי לשכינה שתשרה בקרבו. בסופו של דבר ,המוסר המורחב שאנו פוגשים כאן הוא מוסר של נאמנות אבסולוטית לייעוד .המצפן שלנו מורה לנו בבירור :האמת צריכה להיות שלמה – לא רק מראית עין של שלמות ,אלא תורה שחיה בחיים ,מידות שמתוקנות בלב ,והתמסרות מוחלטת לכלל ישראל. כשאדם מפתח בתוכו את המצפן הזה ,הוא זוכה להלך בחיים ברוגע פנימי .הוא אינו מנסה