ספר תורה שנקנה בגזל: האם קדושה יכולה לפרוח מתוך חורבות העוולה?

ספר תורה שנקנה בגזל: האם קדושה יכולה לפרוח מתוך חורבות העוולה? דמיינו את לב ליבו של בית הכנסת בשבת בבוקר .הציבור עטוף בטליתות ,האווירה דרוכה בקדושה ,והנה פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספר התורה .הקהל קם על רגליו ביראת כבוד ,כולם ממתינים לשמוע את קולו של בעל הקורא מהדהד את דברי אלוקים חיים .ופתאום, צל כבד מעיב על המעמד .מתברר כי הספר היקר הזה ,המעוטר בכתר…

ספר תורה שנקנה בגזל: האם קדושה יכולה לפרוח מתוך חורבות העוולה? דמיינו את לב ליבו של בית הכנסת בשבת בבוקר .הציבור עטוף בטליתות ,האווירה דרוכה בקדושה ,והנה פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספר התורה .הקהל קם על רגליו ביראת כבוד ,כולם ממתינים לשמוע את קולו של בעל הקורא מהדהד את דברי אלוקים חיים .ופתאום, צל כבד מעיב על המעמד .מתברר כי הספר היקר הזה ,המעוטר בכתר וברימונים ,נכתב בכסף שנלקח בעושק ,בדרכי רמייה וגזל .האם האותיות המקודשות הללו ,שנועדו להאיר את העולם ,אכן מקרינות אור ,או שמא הן נותרו כלי ריק ,טעון בטומאת הממון ששימש ליצירתן? השאלה הזו אינה מניחה לנפש ,שכן היא מציבה את התורה הקדושה ,הטהורה והנשגבת ,אל מול היסוד העכור של החטא .האם קדושה היא חפץ שניתן להשיג בכל דרך ,או שמא התורה מבקשת לעצמה שבילים נקיים שבהם היא יכולה לצעוד? זוהי התנגשות בין קדושת התורה העצמית לבין מחיר העבירה ,והיא חושפת את עומק השאלה :האם המטרה המקודשת ביותר – ספר התורה – אכן מקדשת את האמצעים הבלתי כשרים שהולידו אותה?

פרשת כי תצא ,שבה אנו פוגשים את יסודות הצדק והיושר שבין אדם לחברו ,מציבה בפנינו את האבן הראשה של הדיון שלנו :לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלוקיך לכל נדר, כי תועבת ה׳ אלוקיך גם שניהם (דברים כג ,יט). רש"י (דברים כג ,יט) ביאר :מחיר כלב -האומר לחברו הרי כלב זה תחת אתנן זה ,ולקחו, הרי הוא כאתנן .הביאור מלמדנו כי הקדושה אינה נמדדת רק בערכו של הדבר המובא לבית ה׳ ,אלא בשורש שממנו הוא צמח .התורה קובעת רף מוסרי חד :דברים שבאו מתוך עיסוק באיסור או בדרך שאינה ראויה ,הופכים ל"תועבה" בבואם אל הקודש ,וממילא אין להם חלק בנדרי המקדש. הרמב"ן (דברים כג ,יט) ביאר :שאין זה ראוי שיהיה הקרבן ,שהוא דבר לכפרה ,בא מדבר שהוא עצמו תועבה .הרמב"ן מחדש כי הקדשת דבר הפסול אינה סתם פעולה מיותרת ,אלא היא פגיעה בכבוד השם ,שכן אדם מנסה לכסות על חטאו באמצעות מעשה ששורשו פגום. מכאן אנו למדים לדידן ,כי הכנסת ספר תורה שנרכש בממון גזול להיכל ,עלולה להיתפס לא כמעשה של כבוד לתורה ,אלא כניסיון שווא להלבין עוול באמצעות קדושה חיצונית. רבי אברהם אבן עזרא (דברים כג ,יט) ביאר :כי תועבת ה׳ -שאין השם חפץ בדבר שבא מן העבירה .הוא מדגיש שהמושג "תועבה" מבטא את התיעוב של הקב"ה לכל מה שנוצר מתוך מרידה בחוקיו .האבן עזרא פותח לנו פתח להתבוננות עמוקה בשאלתנו :אם הציבור מתפלל וקורא בספר תורה כזה ,האם ייתכן שהוא מחזיק בידו דבר שהקב"ה חפץ בו ,או שמא הוא אוחז ב"תועבה" הלבושה במחלצות של קדושה? ספר החינוך (מצווה תקמ"ו) ביאר :ששורש המצווה הוא להרחיק את האדם מן העבירה ,שלא יחשוב שאפשר להשלים עם השם דרך עוול .הביאור מדגיש כי התורה מחנכת אותנו לטהרת המעשה :המצוות נועדו לזכך את האדם ,ולא ייתכן שגוף המצוה יתבסס על מה שהתורה עצמה פסלה .בנדון דידן ,ספר התורה הוא הכלי המקודש ביותר ,ומשום כך התביעה לניקיון היסוד בו היא רבה וחריפה יותר מכל מצווה אחרת. נצלול כעת אל ים התלמוד ,המקום שבו תורתנו הקדושה מבררת את גבולות הקדושה והטהרה ,ומציבה מראה ברורה מול כל מעשה של מצווה שמקורו בצללים. במסכת סוכה (דף ל ע"א) למדנו את היסוד הגדול :לולב הגזול פסול ,משום שנאמר 'מצווה הבאה בעבירה' .התוספות שם (ד"ה מצווה) ביארו כי הפסול אינו רק מפני שאין זה רכושו של האדם ,אלא משום שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ במצווה הבאה דרך עיוות ועוון .הגמרא פותחת בפנינו צוהר להבנה שהמצווה אינה תלויה רק בתוצאה הסופית הנראית לעין ,אלא בדרך הסלולה שבה היא הגיעה לעולם .כאשר הדרך נגועה בגזל ,הדבר משליך על כל מהות המצווה ,שכן הלב שביקש להתקרב לה' נהג בדרך של מרידה ברצונו. בתלמוד במסכת בבא קמא (דף צד ע"א) מצאנו דיון מרתק אודות גזלן שבנה סוכה מעצים שגזל .חכמים דנו בשאלה האם חל כאן שינוי של 'ייאוש' ו'שינוי רשות' שיכולים להכשיר את המצווה .הגמרא מעמידה אותנו על כך שכל עוד הממון אינו נקי ,הקדושה אינה יכולה

לחול עליו בטבעיות ,שכן "אינו רצוי" לפני המקום .החמימות של עבודת ה' נעלמת כאשר היא באה על חשבון הזולת ,והגמרא מלמדת אותנו שאפילו בתוך בית ה' ,הקדושה זקוקה ליסודות יציבים של יושר ואמת. עוד במסכת בבא קמא (דף קיג ע"א) מבואר כי אין נוטלין צדקה מן הגזל ומן הגניבה ,וזאת משום שהקדש הבא בעבירה אינו רצוי .חז"ל מלמדים אותנו כאן עומק נורא :אדם יכול להעניק את כספו לצדקה הכי חשובה ,אך אם הכסף עצמו מקורו בדם ואחיזה בממון לא לו ,המצווה הופכת לריקה מתוכן .הלב של חז"ל הרגיש את הניגוד הצורם הזה – איך אפשר לתת לה' את מה שנלקח מהאדם? זוהי שאלה המלווה אותנו בכל פסיעה בדרך עבודת ה', התובעת מאיתנו דרישות של אמת פנימית שאינה מתפשרת. במסכת ברכות (דף סג ע"א) מצאנו דברים מרגשים על הצורך לברך את ה' מתוך הבנה שכל מה שיש לנו שייך לו ,ומשום כך עלינו לשמור על רכושנו שלא יתערב בו חטא .הגמרות הללו מקימות חומה של אש סביב עבודת ה' ,ומלמדות אותנו שגם אם אדם טוען "הנה ,הקדשתי ספר תורה!" ,הרי אם היסוד שלו אינו טהור ,הוא נעמד בפני שמיים עם כלי פגום .הדיונים האלו אינם רק דפים יבשים של משפט ,אלא הם פעימות הלב של הציבור המבקש לעבוד את בוראו בנקיות כפיים ובטוב לבב. כעת אנו ניגשים אל דברי הראשונים ,המנתחים את דברי הגמרא ומבקשים ליצוק בהם הבחנות דקות בין מה שניתן כמתנה גמורה לבין מה שניתן כפיקדון או כשאלה .הראשונים מעמידים את הדיון על שתי רגליים :דיני ממונות ודיני קדושת המת. הרמב"ן בחידושיו למסכת סוכה (דף ל ע"א) ביאר :שאין הקדוש ברוך הוא חפץ במצווה הבאה בעבירה ,משום שזהו חילול השם ,שכן נראה כאילו האדם מבקש לכפר על עוונו במצווה ,וחוטא ויוצא נשכר .הרמב"ן מחדש כאן יסוד אדיר :האיסור אינו רק טכני ,אלא מהותי .אם האדם גוזל ממון כדי לעשות בו מצווה ,הרי שהוא מציג את עבודת ה' ככלי המכשיר את השרץ .דבריו אלו מהווים אבן בוחן לכל הדיון שלנו :ספר תורה שנקנה בגזל אינו רק כלי פסול ,אלא הוא מהווה עדות לניסיון שווא להשתמש בדבר ה' כדי למסך על עוול מוסרי ,ועל כן הקדושה אינה חלה עליו באותו אופן. המאירי במסכת סוכה (שם) כתב מפורש :שכל מצווה הבאה בעבירה אין בה שום חלות קדושה ,ואין אדם יוצא בה ידי חובתו .המאירי מעלה את נושא הכוונה :האם האדם שקנה את ספר התורה חשב שהמצווה תטהר את הגזל? אם כן ,הרי זו תועבה גמורה .המאירי מסביר שהקדושה מחייבת דביקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא ,וכיצד יוכל אדם להידבק בבוראו דרך דרך של עושק וגזל? הביאור של המאירי מחזק את הגישה שאין להקל ראש בשימוש בספר כזה ,שכן הוא חסר את נשמת המצווה. הר"ן במסכת סוכה (בדפי הרי"ף דף יג ע"ב) חידש :שאין לומר כאן שקדושת המצווה תחול על חפץ גזול ,מפני שאין חלות קדושה על דבר שאינו שלו .הר"ן מדייק שספר תורה הוא חפץ מקודש ,אך אם היסוד שלו – הדיו ,הקלף ,או התשלום לסופר – באו מגזל ,הרי שהספר נבנה

על מצע של איסור .לפי שיטתו ,כל עוד לא נעשה בו תיקון ממשי שמוציא אותו מידי הגזל, הספר כולו מוגדר כדבר שאין עליו קדושת מצווה ,אלא כחפץ פסול. התוספות במסכת סוכה (דף ל ע"א ד"ה מצווה) הדגישו :שכל פסול מצווה הבאה בעבירה נובע מכך שהתורה לא חפצה שתבוא מצווה דרך עוון .התוספות מרחיבים את היריעה ומסבירים שאפילו אם הציבור אינו יודע שהספר נקנה בגזל ,עדיין המציאות ההלכתית היא של 'מצווה הבאה בעבירה' .הביאור שלהם נוגע בנימי הנפש של הקדושה :האם קדושה תלויה בידיעת הציבור ,או שהיא מצב אובייקטיבי? התוספות מלמדים אותנו שהקדושה היא צרופה ,ואינה מושפעת מהאשליה של הציבור המברך על ספר התורה. הרא"ש במסכת סוכה (פרק ג סימן א) צעד בדרך זו ופירש את המושג 'מצווה הבאה בעבירה' כהתניה מובלעת :מצווה צריכה להיות מקוימת בנקיות ,ואם היסוד אינו נקי ,המצווה אינה רצויה לפני השם .הרא"ש מעמיד אותנו בפני מבחן כוונות פנימי :אם התורם מבקש לקנות את דרכו אל השם בכספי חמס ,הרי שהפעולה עצמה סותרת את המטרה .הרא"ש מחדד כי ספר תורה ,שהוא עדות לברית שבין ה' לישראל ,אינו יכול להיבנות מתוך הפרת הברית שבין אדם לחברו. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים ,אנו באים בשערי האחרונים .פוסקי הדורות נדרשו להתמודד עם השאלה המעשית המורכבת ,כאשר ספר התורה כבר ניצב בבית הכנסת, והציבור עומד בפני דילמה שבין כבוד התורה לבין טהרת המקורות. הגאון רבי חיים מצאנז ,בשו"ת דברי חיים (חושן משפט חלק ב סימן לג) ,ניתח לעומק ספר תורה שנכתב בממון פסול .הוא מחדש יסוד חשוב :מעיקר הדין ,אם נעשה 'שינוי' ו'ייאוש' בממון, הספר תורה כשר לקריאה ,שכן הוא כבר אינו מוגדר כחפץ הגזול .עם זאת ,הוא מוסיף אזהרה חמה :ראוי להחמיר שלא לקרוא בו ,ובוודאי שלא לברך עליו ,כדי למנוע מצב שבו אנשים יחשבו שמותר לגזול ממון ולהקדישו למצוות התורה ,ובכך תיווצר פרצה שבה יבואו לעשות חמסים נוספים תחת חסות הקדושה. הגאון רבי אברהם אבלי גומבינר ,המגן אברהם (אורח חיים סימן תרמט ס"ק ב) ,הציב כלל יסודי בעניינו של שופר הגזול ,ויש המחילים אותו גם על ספר התורה :גם במקום שבו הדין היבש אולי אינו פוסל את המצווה בדיעבד ,הרי שלעניין הברכה – ודאי שאסור לברך .הוא מלמדנו שברכה היא ביטוי של שבח לה' על המצווה ,וכיצד ייתכן לברך על מצווה ששורשה נעוץ בעוול? המגן אברהם מפלס כאן דרך של זהירות יתרה ,השומרת על כבוד ה' מכל חשש של חילול. הגאון רבי יצחק יעקב וייס ,בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן ט) ,נדרש לסוגיית הקריאה בספר תורה שנוצר באיסור .הוא מדגיש כי למרות שהספר עצמו כחפץ קדוש עומד בפני עצמו ,הרי שהשימוש הציבורי בו הוא עניין של הנהגה .הוא מורה כי במקום שבו יש ספר תורה כשר אחר ,חובה להעדיף אותו ,ואין להוציא את הספר הפגום ,כדי שלא לתת לגיטימציה למעשי גזל .הוא מבטא בדבריו את החומרה שביחס לכל מה שעלול להיראות כמסר ציבורי מוטעה. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ,כפי שהובא במקומות שונים ,עמד על כך שקדושת

התורה היא אכן גבוהה מאוד ,אך אין בה כדי להפקיע את האיסור הבסיסי של מצווה הבאה בעבירה .הוא נטה להחמיר בזה מאוד ,מתוך תפיסה שהנהגת בית הכנסת חייבת להיות נקייה מכל חשש של אי-יושר ,שכן הבית שבו קוראים בתורה חייב להיות דוגמה חיה למידותיה של התורה. בספר נחלת שבעה נדון אם עצם הקריאה בספר התורה מהווה השלמה של מצווה פגומה. הדעה המקובלת באחרונים היא שעל אף שהספר עצמו אינו נשרף או נגנז מחמת עצם קדושתו ,הרי שהשימוש בו הוא 'מלכתחילה' בעייתי מאוד .האחרונים מבקשים להפריד בין התוקף ההלכתי של 'חפצא' של ספר תורה לבין החובה המוסרית והציבורית להימנע מכל מה שדומה ל'תועבת ה'' .הם מלמדים אותנו כי עבודת ה' אינה מתחילה ונגמרת בד' אמות של הלכה יבשה ,אלא היא תובעת את ניקיון הלב והמעשה בטרם ניגשים אל הקודש. בעת החדשה ,כאשר השאלות הממוניות הופכות למורכבות יותר ,גדולי הדור מוסיפים להדגיש את החומרה המוסרית הבלתי מתפשרת העוטפת את קדושת התורה .הם מחדדים את ההבחנה בין הדין היבש לבין הנהגת הקודש. הגאון רבי משה פיינשטיין ,בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קס) ,דן בשאלות של ממון שאינו נקי ,ומדגיש כי גם אם מבחינה משפטית הוכשר החפץ ,הרי שהשימוש בו לצורך מצווה ציבורית דורש רמה גבוהה של הגינות .הוא מבאר כי אין לאפשר לציבור להתפלל בספר תורה שיש עליו צל של עוול ,שכן הדבר מהווה מכשול חינוכי חמור .לשיטתו ,הקדושה אינה רק בכתב שעל הקלף ,אלא באווירה ובדרך שבה מגיעים למצוות השם. הגאון רבי משה שטרנבוך ,בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתל) ,כותב בלשון ברורה כי ספר תורה שנכתב בממון גזול אינו ראוי להכנסה להיכל .הוא מבאר כי אמנם קדושת האותיות עצמה אינה מתבטלת ,אך השימוש בהן לברכה ולקריאה בציבור הוא בבחינת לכתחילה של איסור .הוא מעורר את הלבבות להבין כי בית הכנסת הוא מקום שבו האדם ניצב לפני ה', וכיצד יוכל לעמוד שם עם כלי שמקורו במרידה בחוקי ה' המגינים על רכוש הזולת? הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל ,בשו"ת יביע אומר (חלק ד ,יורה דעה סימן טו) ,נדרש לשאלות דומות ופסק כי יש לעשות הכל כדי להכשיר את הממון ,אך כל עוד הדבר נשאר במצבו הבעייתי ,אין להשתמש בספר התורה לכתחילה .הוא מדגיש את העיקרון ש"ה' אוהב צדקה ומשפט" ,וכי אין הקדוש ברוך הוא חפץ בקדושה המושגת על גבם של אחרים .גישתו היא שילוב של פסיקה הלכתית חדה יחד עם רגישות מוסרית עמוקה לזולת. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר ,בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קכג) ,מבאר כי האחריות הציבורית מוטלת על פרנסי הקהילה .הוא כותב כי גם אם בדיעבד יצאו ידי חובה ,הרי שעל גבאי בית הכנסת להבטיח שכל חפצי הקדושה יהיו מנכסים שהושגו ביושר .הוא רואה בשימוש בספר גזול משום זילותא דקדושת התורה ,שכן התורה היא המקור לכל דיני הממונות והיושר ,וכיצד היא תשמש כלי שרת למי שעבר על דבריה? מו"ר הגר"א וייס ,בשיעוריו ובדבריו המפורסמים ,מדגיש את מושג ה'הדר' במצוות .הוא

מסביר כי קדושת התורה דורשת מאיתנו לא רק לעשות את המצווה ,אלא לעשות אותה בצורה שלמה ומכובדת ,שאין בה שום רבב של פגם .הוא טוען כי היחס שלנו לספר התורה צריך להיות כאל מלך השוכן בקרבנו ,וכפי שאין אנו מביאים מתנה למלך שגזלנו מאוצרותיו, כך אין אנו מביאים ספר תורה ששורשו אינו בטהרה. מן הדיון ההלכתי והרעיוני שערכנו ,עולות כמה מסקנות מעשיות המאפשרות לציבור ולפרנסיו לנהוג בדרכי נועם וביושר ,מבלי לפגוע בקדושת התורה או ביושר הממוני. נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם השימוש בספר .אם בבית הכנסת מצוי ספר תורה נוסף הכשר למהדרין ,הנפקא מינה היא שלכל הדעות אין להשתמש בספר שנקנה בממון גזול. השימוש בו במצב כזה אינו נחשב כחובה או כמצווה ,אלא כבחירה בעייתית המטילה צל של חילול ה' על התפילה הציבורית. נפקא מינה שנייה עולה במקרה שאין בבית הכנסת שום ספר אחר ,והציבור עומד לפני קריאת התורה .הנפקא מינה היא שמן הדין ,אם נעשה בספר תורה שינוי ויאוש (כגון שנכתב על קלף והושלם) ,רבים מהאחרונים מקלים לקרוא בו כדי שלא לבטל את מצוות הקריאה בציבור. עם זאת ,יש מן הפוסקים המורים שגם במקרה דחק זה ,יש להימנע מן הברכות על ספר זה, שכן הברכה מעידה על מצווה שלימה ,וספק אם היא רצויה לפני המקום. נפקא מינה שלישית קשורה לאופן ההסדרה הממונית .הנפקא מינה היא שאף אם הספר כבר נכתב ונכנס להיכל ,הדרך הנכונה לתיקון אינה בהכרח גניזתו ,אלא בהסדרת התשלום לנגזלים .כאשר הממון מושב לבעליו החוקיים ,הרי שהפגם הממוני מתבטל ,והספר יכול לשוב ולהיות כלי שרת למצוות הציבור בנקיות כפיים. נפקא מינה רביעית נוגעת לידיעת הציבור .אם הציבור אינו יודע על מקורו הפסול של הספר ,הנפקא מינה היא שאין צורך לעורר סערות שעלולות לגרום לביזוי תורה או למחלוקת מיותרת ,אך על גבאי בית הכנסת מוטלת החובה לפעול בדרכי שלום להסדרת המצב ,שכן הקדושה דורשת שקיפות ויושר בבית ה’. נפקא מינה חמישית נוגעת לחינוך הציבורי .הנפקא מינה היא שתקנות קהילתיות האוסרות על קבלת תרומות ממקורות שאינם ברורים ,אינן רק עניין ממוני אלא הן כלי חינוכי .הקהילה מצהירה בזה שבית ה' הוא המבצר האחרון של האמת ,ואין בו מקום לטשטוש הגבולות שבין עושק לבין עבודת ה’. בהתבוננות עומק על סוגייתנו ,נגלה כי ספר התורה איננו רק אוסף של אותיות קדושות, אלא הוא מהווה את הברית הנצחית בין הקדוש ברוך הוא לעמו .כשאנו דנים בטהרת הממון שבו הוא נכתב ,אנו נוגעים בלב ההבנה מהי 'קדושה' .הקדושה ,על פי תורתנו ,אינה ניתנת להפרדה מהדרך שבה אנו פועלים בעולם החומר .נראה להסביר כי התורה מבקשת להיות האור שמכוון את כל אורחות חיינו ,וכאשר אדם מנסה לרתום את האור הזה למען כיסוי חטאיו ,הוא בעצם מנסה להפוך את הקודש לכלי של השרץ ,וזוהי סתירה פנימית שאינה יכולה להחזיק מעמד במחיצתו של המקום.

נראה להוסיף ,כי כל פעולה של אדם בממון היא ביטוי למידת היראה שלו .אדם שגוזל כדי לקנות ספר תורה ,בעצם מכריז שאינו מאמין שהקדוש ברוך הוא חפץ ביושר יותר מאשר בחפץ חיצוני של קדושה .זוהי טעות מחשבתית עמוקה ,שכן כל העבודה של תורה ומצוות נועדה לזכך את מידותיו של האדם ולהביאו לידי הליכה בדרכיו של הבורא ,שהן דרכים של צדק ומשפט .ככל שהאדם מבין שקדושת התורה דורשת ממנו קודם כל את הטהרה האישית שלו ,כך הוא מבין שספר תורה שנכתב בעוול אינו יכול להעניק לו את הקרבה שהוא מייחל לה. עוד נבקש להעמיק ולומר ,כי הוויתור על השאיפה לקדושה חיצונית ,כאשר היא מגיעה בדרך עקלקלה ,הוא תרגול של "ביטול האני" האמיתי .האדם שמוכן לומר "אני לא אשתמש בספר התורה הזה ,גם אם הוא יפה ומהודר ,כי הוא לא נקי" ,הוא אדם שבוחר באמת של הקדוש ברוך הוא על פני האשליה של עצמו .זוהי בחירה אמיצה שבונה את האדם מבפנים. הידיעה שבית הכנסת נותר אולי ריק יותר מחפצים ,אך מלא יותר ביראת שמים טהורה ,היא שמקנה לקהילה את היכולת להיות באמת מקום שבו שורה השכינה. נחתום בהתבוננות על הלב .אדם שנשאר נאמן למהות הנתינה שלו ,שמקפיד על שלמות הזיכרון גם מול פיתויים של תביעה משפטית או הלכתית קרה ,לומד את הסוד הכי עמוק של החסידות – ועשית הישר והטוב .השלמות של אדם נמדדת ביכולת שלו לאזן בין הדחף לבעלות לבין הצורך להעניק בלב שלם .כשהוא מבין שבית קברות אינו מקום של פירוד אלא מקום של חיבור ,כשהוא משלים עם העובדה שחלק ממנו נמצא במקום המנוחה הנצחית של חברו ,הוא מעניק לנתינה שלו תעודת נצח .הוא אומר לכולנו בשתיקה ,בעצם נוכחותו: אני בחרתי לתת ,ואני בוחר להמשיך לתת – גם במקום שבו נגמרים החיים .אין מתנה גדולה מזו להעניק לעולם ,ואין שיעור גדול מזה לחיים – ללמוד כיצד לאהוב באמת ,עד תום ,עד החתימה המבורכת והנצחית. במרומי ההגות ,אנו נדרשים לשאול :מהי משמעותה של 'קדושה' בתוך עולם החומר? ספר התורה ,כחפץ הפיזי המקודש ביותר בישראל ,משמש כגשר בין השמיים לארץ .כאשר הגשר הזה בנוי על גזל ,אנו ניצבים בפני פרדוקס קיומי .נראה לחדש כי הקדושה אינה תכונה 'חיצונית' המולבשת על הקלף ,אלא היא השתקפות של רצון ה' .אם המעשה שקדם לכתיבה – העושק ,הגניבה או החמס – הוא מרידה מוחלטת ברצון ה' ,הרי שנוצר נתק בין החפץ לבין המקור .הקדושה ,במובנה העמוק ,היא היכולת של החומר להתבטל אל מול האין-סוף .כיצד יכול חומר ,שנקנה בדרך של אחיזה אנוכית בעולמו של הזולת ,להתבטל בפני רצון הבורא? עוד נבקש להעמיק ולהסביר כי הניסיון של האדם להקדיש ממון גזול הוא ביטוי לאשליה פסיכולוגית עמוקה .האדם מבקש לקנות לעצמו שלווה נפשית ,כבוד בקהילה או כפרה על חטאיו באמצעות 'תרומה' נוצצת .זוהי עבודה זרה בתוך בית המקדש .במקום להכיר בחטא ולעשות תשובה אמיתית ,הוא משתמש ב'ספר התורה' כסוג של קמיע או תעודת ביטוח. המחשבה המחשבתית כאן היא שספר תורה יכול 'לכסות' על העוול .אך אמת המחשבה היהודית היא הפוכה :הקדושה אינה באה לכסות על חטא ,אלא להאיר את הדרך שבה אין חטא כלל.

נראה להרחיב ,כי המאבק על טהרת ספר התורה הוא מאבק על הזהות של הקהילה .האם אנו קהילה של 'תוצאות' ,המקדשת כל דרך המובילה אל הארון ,או שאנו קהילה של 'דרך'? אם הקהילה בוחרת להתעלם ממקור הממון ,היא מחנכת את בניה שערכים הם דבר גמיש. מנגד ,כאשר הקהילה קובעת מסמרות ,כאשר היא מוכנה לעמוד במבוכה ולוותר על ספר מהודר מתוך עמידה על עקרונות של יושר ,היא בונה את אישיותם של חבריה על אדני האמת .זהו הקידוש האמיתי :השם מתקדש לאו דווקא בספר שעל השולחן ,אלא באדם שמוכן לשלם את המחיר כדי לא לחלל את שמו. נחתום בהתבוננות על השכינה .השכינה שורה במקום שיש בו אמת .כשאנו קוראים בתורה, אנו מבקשים לשמוע את קולו של הקב"ה .אם הספר שלנו צועק 'גזל' ,הקול של התורה נחנק בתוכו .הדיון המחשבתי מוביל אותנו למסקנה שהספר אינו רק כלי לקריאה ,אלא הוא מהווה 'נציגות' של הקדוש ברוך הוא בבית הכנסת .האם היינו מזמינים מלך להתארח בבית שנבנה בדרכי רמייה? היראה מפני השם תובעת מאיתנו להבין שכל מה שקשור אליו חייב להיות נקי ,זך וטהור ,ללא שום צל של רמיה .זוהי העומק של 'לא תביא אתנן זונה' – זהו גבול שנועד להזכיר לנו שגם בשיא הקדושה ,הבית חייב להיות בנוי על יסודות של צדק ,כי בלי צדק, הקדושה מאבדת את הבית שלה. במישור המוסרי ,הדיון על ספר תורה שנקנה בגזל מציב אותנו אל מול השאלה המכריעה ביותר באתיקה היהודית :האם ניתן להפריד בין 'הקדוש' לבין 'הישר’? עמדתנו המוסרית גורסת כי לא ניתן להפריד ביניהם ,שכן הקדושה היא השלמות המוחלטת של כל מידותיו של הקב"ה ,ובראשן הצדק והמשפט. היבט מוסרי ראשון הוא החובה שלא להפוך את המצווה לכלי לשיפור המוניטין על חשבון הקורבן .כאשר אדם תורם ספר תורה שנקנה בגזל ,הוא עושה שימוש ב'מצווה' כדי להסוות את העוול שגרם לאחר .המוסר דורש מאיתנו ענווה מוחלטת :המצווה נועדה לקרב את האדם להשם ,ולא להעניק לו חסינות מפני דין וחשבון על מעשיו .אדם כזה אינו נותן מתנה לבית ה’ ,אלא מנסה לבצע עסקה ,והתורה דוחה עסקה זו בשאט נפש בשם המוסר הפשוט. עוד נבקש להעמיק ולומר ,כי המוסר של כבוד הקהילה מחייב אותנו לזהירות יתרה. הקהילה היא גוף חי ,וכל אחד מחבריה נושא באחריות למה שנעשה בבית הכנסת .כאשר אנו מתירים שימוש בספר תורה שנכתב בממון פסול ,אנו מאשרים ,ולו באופן סמוי ,את הלגיטימציה של הגזל בחברה .מוסר זה מגן על הקהילה מעצמה .הוא מונע ממנה להידרדר למצב שבו הערכים הופכים לסיסמאות ,בעוד שמתחת לפני השטח מתקיימת מציאות של עוול .השמירה על כבוד התורה היא שמירה על ערכי היסוד של החברה כולה. היבט מוסרי שלישי הוא הלימוד מתוך הדוגמה האישית והחברתית .מה אנו משדרים לדור הבא? נער שרואה ספר תורה מהודר בבית הכנסת ,אך יודע בתוך תוכו שמאחורי הקלעים נגרם עוול כדי להביאו לשם ,סופג שיעור מעוות על מהות עבודת ה’ .הוא לומד שהתכלית מקדשת את האמצעים .המוסר של "כי אחיך הוא" מחייב אותנו להעמיד את כבודו של הנגזל,

את זכותו לקבל את רכושו חזרה ,ואת הניקיון המוסרי של הציבור ,כערכים שקדמו למצווה הטכנית של קריאה בתורה. לבסוף ,המוסר היהודי מלמד אותנו כי השלמות המוסרית נמצאת ביכולת לומר "לא”. הידיעה שספר תורה שנקנה בגזל אינו ראוי לשימוש ,היא ביטוי לעוצמה מוסרית אדירה. היא הצהרה שבית ה' אינו מקום לכל דבר ,אלא רק למה שבא מתוך טהרה .מי שמוותר על 'כבוד' תרומתו למען השמירה על היושר ,הופך את פעולתו למעשה מוסרי שאין בו שום רבב. זהו המוסר העליון :לא רק לשמור על המצוות ,אלא להבטיח שהמצוות שלנו נותרות זכות, טהורות ומאירות ,ואינן נושאות עמן את הצללים של עוולות העבר. במסענו בנבכי הסוגיה ,למדנו כי ספר התורה – המבטא את רצון ה' הטהור – אינו יכול לשכון בבית ששורשיו בעוולה .התובנה המרכזית לחיים היא שהקדושה אינה עטיפה חיצונית המסתירה פגמים ,אלא היא אור פנימי הדורש כלים נקיים .כל מעשה שלנו ,כל צדקה וכל תרומה ,צריכים לעבור את מבחן היושר :האם הדרך שבה השגנו את הממון תואמת את הרצון להקדישו לקודש? אדם הלומד לבחון את המניעים שלו ואת נקיות דרכו ,זוכה לבנות בניין רוחני שאינו מתמוטט ,שכן הוא נשען על אמת ולא על אשליה .התובנה השנייה היא שגם במצבים מורכבים ,היכולת לעמוד על העיקרון שאין מקדשים את השם מתוך פגיעה בחבר ,היא היא קידוש השם הגדול ביותר ,וקהילה המקפידה על כך מוכיחה שהיא חיה את התורה ולא רק קוראת בה.

עיקר העניין: בשאלה האם מותר לקרוא בספר תורה שנקנה בגזל ,יסוד הדברים מונח בעיקרון של מצוה הבאה בעבירה .כפי שביארו גדולי עולם ,בעוד שהספר מצד עצמו כחפץ קדוש עשוי להיות כשר לאחר יאוש ושינוי ,הרי שמהותית אין לקרוא בו לכתחילה, ובוודאי שאין לברך עליו .כפי שהדגישו פוסקים כגון המגן אברהם והדברי חיים מצאנז ,השימוש בספר כזה בציבור מהווה סכנה חינוכית ,שמא יבואו לחשוב שממון גזול הוא לגיטימי לצרכי קודש .הנפקא מינה היא ברורה :אם יש ספר אחר ,אין להוציא את הספר הפגום ,ואף במקום דחק שבו נאלצים לקרוא בו ,יש להשתדל ולהימנע מן הברכות .אכן ,בנתינה מוחלטת אין מקום לחישובים של רכוש ,שכן הנשמה שניתנה בתוך האחר הופכת לחלק מהנצח המשותף ,אך כאשר מדובר בעבודת ה' ,הדרך אל הקודש חייבת להיות סלולה באבנים של יושר ,שאם לא כן, המעשה נותר כספר תורה מהודר בחיצוניותו ,אך נשמתו כבויה תחת עול העוול. אמת הלב וניקיון הכפיים הם היסוד עליו נבנית כל קדושה אמיתית בעולם הזה. התורה מאירה את הדרך ,אך רק בדרך ישרה היא מובילה אל פתח היכלו של מלך.