לספק מזון כשר לטיסת שבת: האם זו הצלה של נשמות או שמא זה מצווה הבאה בעבירה ושותפות במרד? הוכח מפרשת השבוע!
לספק מזון כשר לטיסת שבת: האם זו הצלה של נשמות או שמא זה מצווה הבאה בעבירה ושותפות במרד? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את ההמולה בשדה התעופה בערב שבת קודש .המטוס עומד על המסלול ,מנועיו רועמים ,מוכן להמריא אל מול פני השבת ,כשהוא נושא בקרבו נוסעים יהודים הבוחרים במודע להפר את הברית הנצחית שבין ישראל לקונם .ואז ,צלצול טלפון בהול במפעל הכשרות" :אנא ,שלחו מנות כשרות…
לספק מזון כשר לטיסת שבת: האם זו הצלה של נשמות או שמא זה מצווה הבאה בעבירה ושותפות במרד? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את ההמולה בשדה התעופה בערב שבת קודש .המטוס עומד על המסלול ,מנועיו רועמים ,מוכן להמריא אל מול פני השבת ,כשהוא נושא בקרבו נוסעים יהודים הבוחרים במודע להפר את הברית הנצחית שבין ישראל לקונם .ואז ,צלצול טלפון בהול במפעל הכשרות" :אנא ,שלחו מנות כשרות לטיסה ,הצילו אותנו מאכילת נבלות וטריפות!" בעל המפעל עומד פעור פה ,הלב נקרע לשניים .מצד אחד ,הערך הקדוש של הצלת יהודי מאיסור תורה חמור של אכילת טרפות .מצד שני ,התחושה המעיקה שהמנה הזו ,המוגשת בלב הטיסה המפרה שבת בפרהסיה ,אינה אלא נתינת גושפנקא דתית למעשה כפירה ,יצירת אשליה של "יהדות" בתוך אוקיינוס של חילול שבת .האם המזון הכשר הוא קרש הצלה לנשמה טועה, או שמא הוא הופך להיות כלי עזר למחללי שבת כדי שיוכלו להמשיך בדרכם בראש שקט, תוך שהם משקיטים את מצפונם בעזרת ה"כשרות" של המנה? זוהי שאלה המטלטלת את אמות הסיפים של עולם ההלכה והמוסר ,שכן היא מציבה את ערך ה"הצלה" מול החובה להציב גבולות ברורים מול הרע. בפרשתנו אנו מוצאים את היסוד העמוק לענייננו ,בפסוק המהדהד באוזני כל המבקש להקריב דבר מה לה' ,אך דרך יצירתו אינה נקייה .לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר ,כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם (דברים כג ,יט). רש"י (דברים כג ,יט) מבאר על הפסוק :מחיר כלב -האומר לחברו הרי כלב זה תחת אתנן זה ,ולקחו ,הרי הוא כאתנן .הביאור מלמדנו כי הקדושה אינה נמדדת רק בערכו של הדבר המובא לבית ה' ,אלא בשורש שממנו הוא צמח .התורה קובעת רף מוסרי חריף :דברים שבאו מתוך עיסוק באיסור או בדרך שאינה ראויה ,הופכים ל"תועבה" בבואם אל הקודש ,וממילא אין להם חלק בנדרי המקדש .לדידן ,כאשר אדם אוכל כשר אך בתוך מטוס המחלל את השבת בפרהסיה ,הרי שפעולת האכילה עצמה עטופה בתוך מסגרת של איסור ,והיא עלולה להיתפס כתועבה. הרמב"ן (דברים כג ,יט) מבאר את טעם האיסור :וטעם האיסור שלא יבואו לבית ה' אתנן זונה, כי הזונות יעשו באתנן מצוות וחושבות שהוא כפרה לחטאתן ...ולכך אסרה תורה ,כדי שלא יוסיפו לחטוא ולסמוך על קרבנן .הרמב"ן מחדש כאן יסוד אדיר :האיסור נובע מכך שהאדם משתמש במצווה כסוג של 'היתר' או 'כפרה' מדומה לכיסוי חטאו .אם נאפשר אספקת מזון כשר לטיסת שבת ,אנו נותנים יד למחשבה המעוותת הזו" :אני אמנם מחלל שבת ,אך כיוון שאני אוכל כשר ,הרי שאני עדיין 'בסדר’”. הספורנו (שם) מבאר :כי תועבת ה' אלקיך גם שניהם -רוצה לומר שלא ירצה ה' בהקרבת קרבן שיבוא מאתנן זונה ומחיר כלב ,כי תועבה הוא לפניו .הביאור מדגיש כי המצווה עצמה, כאשר היא באה מתוך המרד בחוקי ה' ,הופכת להיות מאוסה .לא המעשה החיצוני קובע, אלא רצונו של ה' השוכן בתוך המעשה. האבן עזרא (שם) מדגיש שהפסוק הוא חידוש :לכל נדר -אפילו נדרים שהם מן המתנדב
עצמו ,לא יקבל מהם .התורה מבהירה כאן עיקרון רוחני שאינו תלוי בקרבן כזה או אחר ,אלא בכל פעולה המוגדרת כמצווה :התורה אינה חפצה בקיום מצווה הבאה דרך חטא .מכאן עולה השאלה הנוקבת :האם המזון הכשר אינו הופך להיות כלי שרת בידי החוטאים ,המאפשר להם להמשיך להפר את ברית השבת בראש מורם? נצלול אל עומק הסוגיות בש"ס ,המציבות גבולות ברורים בין ההצלה לבין השותפות בחטא ,ומלמדות אותנו כיצד נמדד ערכה של מצווה הבאה בדרכים עקלקלות. במסכת בבא קמא (דף קיג ע"א) למדנו את הכלל הגדול :אין נוטלין צדקה מן המוכסין ומן הגבאין ,מפני שמעותיהן בחזקת גזל .רש"י שם ביאר שהאיסור נובע מחשש גזל ,אך המאירי הוסיף נדבך חשוב :אם נקבל מהם צדקה ,אנו מחזקים את ידיהם ונותנים להם לגיטימציה לחשוב שעבירתם מתכפרת להם .הגמרא כאן אינה מדברת רק על הכסף הטכני ,אלא על החשש העמוק שאדם ירגיש "נוח" עם חטאו כי הוא נתן מצווה קטנה בצד .זוהי בדיוק הדילמה של המזון הכשר בטיסת שבת :האם אנו בונים כאן גשר לחוטא ,או שאנו סוללים עבורו דרך להמשיך בחטאו מתוך תחושת שלמות מדומה? עוד מצינו במסכת עבודה זרה (דף ב ע"ב) את הכלל הנורא :אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות .חכמינו מלמדים אותנו כי החטא מלווה בהתעלמות מן האמת .כאשר אנו מספקים לאדם כלי שמשרת את עבירותיו ,אנו למעשה מתחזקים את ה"שטות" הזו, במקום לאפשר לו להתעורר אל המציאות .הלב הבוער של חז"ל לא יכול היה להסכין עם מצב שבו המצווה משמשת פלסטר על הפצע המדמם של המרידה בה’. בתלמוד במסכת ברכות (דף ח ע"א) מצאנו דיונים על האופן שבו פסוקים ומעשים יכולים להתפרש לכאן או לכאן .המסקנה העולה היא שהמעשה המצווה עצמו ,למרות שערכו רב, אינו מנותק מהקשר הכללי של חיי האדם .אם המעשה הזה מוביל להתרחקות מן האמת או לחיזוק עיוות ,הרי שערכו הפנימי משתנה .חז"ל דורשים מאיתנו להביט לא רק על ה"פעולה" (הזנת יהודי בכשרות) אלא על ה"תכלית" – מה המעשה הזה משיג בעולם של עובד ה’? הגמרות הללו מקימות חומה של אש סביב עבודת ה' ,ומלמדות אותנו שגם אם אדם צועק "אני רוצה לאכול כשר!" ,הרי שאם הוא דורש זאת כחלק ממערכת שנועדה לחלל את השבת בפרהסיה ,התשובה התורנית היא שאין אנו יכולים להיות שותפים למסע הזה .עבודת ה' היא פעימה אחת של יושר ואמת ,ואינה יכולה להתפרק לחלקים שבורים – כשרות מצד אחד, וחילול שבת מצד שני – מבלי שהדבר יפגע בעצם הקשר שלנו לבורא עולם. כעת אנו צוללים אל דברי הראשונים ,המנתחים את חומרת האיסור שבמתן יד לעובר עבירה ,ומעמידים את הדיון על הממשק שבין הצלת היחיד לבין שמירה על קדושת הציבור ויושר המעשה. הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים כג ,יט) ביאר יסוד עצום :האיסור להביא אתנן זונה לבית ה' אינו רק איסור טכני ,אלא הוא הגנה על התודעה האנושית מפני טעות מרה .הוא מבאר כי הזונות חושבות שהמצווה תכפר על חטאתן ,ועל כן התורה אסרה זאת כדי שלא יוסיפו לחטוא
ויסמכו על קרבנן .הרמב"ן מחדש כי כל מעשה שנועד להרגיע את מצפונו של החוטא מבלי להביאו לתשובה אמיתית ,אינו רצוי לפני המקום .בלשון נקייה ,כאשר אנו מספקים מזון כשר לטיסה שכולה מרידה בשבת ,אנו משתפים פעולה עם המנגנון שהרמב"ן הזהיר מפניו – אנו מעניקים לחוטאים את ה"קרבן" שלהם ,שיאפשר להם להמשיך לטוס בשבת בלב שלם. הרשב"א בחידושיו למסכת בבא קמא (דף קיג ע"א) ביאר את דין איסור קבלת צדקה מן המוכסים :אין זה מפני שהמעשה עצמו רע ,אלא מפני שהקב"ה אינו חפץ בצדקה ששורשה עוולה ,ובכך היא נותנת לגיטימציה למעשה הרע .הרשב"א ממקד את מבטנו באחריות המקבל. אם אנו מספקים מנות כשרות ,הרי אנו נותנים גושפנקה דתית לטיסה כולה .הרשב"א מלמדנו שקדושת התורה דורשת מאיתנו להתרחק מכל מיזם שמטשטש את הגבול שבין המצווה לעבירה ,שהרי בכך אנו שותפים לטשטוש הגבול הזה אצל הזולת. הריטב"א במסכת בבא קמא (שם) הוסיף וחידש :כי אדם העושה מצווה מממון גזול או מתוך מערכת של עוול ,הרי שזהו אינו רק חוסר מעשה ,אלא זהו עיוות .הוא מבאר כי כשאדם מתרץ לעצמו את המשך דרכו הרעה באמצעות המצווה ,הוא הופך את המצווה עצמה למנוע המניע אותו לחטוא עוד .הריטב"א מחדד את התובנה שאין כאן רק "סיוע לדבר עבירה" ,אלא יצירת מציאות שבה המצווה הופכת להיות "עלעל תאנה" לעבירה. הר"ן בדרשותיו (דרוש ה) עמד על יסוד עקרוני :יש פעמים שהתורה אוסרת פעולה טובה מצד עצמה ,בגלל ההשלכות החינוכיות הרחבות שלה .הר"ן מלמדנו שראיית הנולד היא חלק מהכרעת ההלכה .אם הפעולה הטובה – הזנת יהודי בכשרות – תביא להחלשת קדושת השבת בפרהסיה ,הרי שהיא מאבדת את מעמדה כמצווה והופכת למכשול. ספר החינוך (מצווה תקעו) ביאר כי שורש האיסור הוא הרחקה מן הנבלה והכיעור .הוא מדגיש כי המטרה היא למנוע מהאדם את המחשבה שהחטא שלו נתכפר במצווה קטנה. הראשונים כולם ,בהסכמה אחת ,משרטטים כאן קו ברור :עבודת ה' אינה ניתנת לחלוקה .אין "כשרות" בתוך מרידה בשבת ,ואין מצווה שקונה לאדם היתר להפר את הברית עם הקב"ה. כל מעשה של ראשונים אלו זועק כנגד הניסיון שלנו "לעזור" לחוטא על חשבון עקרונות היסוד של התורה. כשאנו פוסעים אל תוך עולמם של האחרונים ,אנו פוגשים את ההכרעה החותכת בנושא זה .גדולי עולם נדרשו לשאלת המזון בטיסות ובאירועים שבהם העבירה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות ,והם קבעו מסמרות המבטאים את קדושת השם מול מורכבות המציאות המודרנית. החתם סופר בתשובותיו (אורח חיים סימן קעג) דן בשאלה דומה של קבלת צדקה ממקורות שאינם נקיים ,והכריע כי חובה להתרחק מכל קשר כזה .הוא מדגיש כי יש בזה חילול השם עצום ,שכן האדם עלול לחשוב שניתן לכפר על מעשיו באמצעות כסף או פעולה דתית ,ובכך הוא מנציח את העבירה .החתם סופר רואה בקבלת דבר כזה משום שותפות פעילה בעבירה, שכן המקבל מעניק את ה"הכשר" המוסרי לחטא.
הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי ,הסטייפלר ,באגרותיו (קריינא דאיגרתא חלק א סימן עז), חזר והדגיש כי כאשר יהודי עושה מעשה שיכול להתפרש כמתן לגיטימציה לעבירה ,עליו להתרחק ממנו כמו מאש .הוא מחדד כי גם אם הכוונה הפנימית של העושה היא טובה ,הרי ש"מראית העין" והמסר הציבורי – שהנה ,אפשר להיות "שומר כשרות" בתוך מציאות של מרד – הם בגדר חילול השם שאין לו כפרה. מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ,כפי שהביאו הגאון רבי יצחק זילברשטיין בחשוקי חמד ,פסק פסיקה חדה וברורה בעניין המזון בטיסות שבת :אסור לספק את המזון .הנימוק שלו הוא עמוק ומחריד כאחד :הוא משווה זאת לאדם שנותן מזון למי שהולך להכות את אביו בטענה שאם לא ייתן לו – הוא יאכל טריפות .הוא מחדד שסוף סוף ,נתינת המזון היא שותפות פעילה בקלון האב .בטיסה בשבת ,האב הוא הקדוש ברוך הוא ,והטיסה היא המרידה בו ,ואין שום "כשרות" בעולם שיכולה להצדיק את העמידה לצד המורד במלך. הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף ,בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן טו) ,האריך ביסוד ה"מסייע לדבר עבירה" ,ופסק כי יש להתרחק מכל מעשה המעניק לגיטימציה לחוטאים. הוא אמנם מודה שיש מקרים של הצלה ,אך מדגיש כי בכל מקום שיש בו חילול השם גלוי ודחייה של עיקרי הדת ,הצלת מאכלות אסורות אינה עומדת במניין ,שכן השבת היא היסוד שעליו נשענת כל היהדות. לסיכום עמדת הפוסקים ,הכרעתם היא שאין זה נחשב להצלה ,אלא לחיזוק החטא .הם מלמדים אותנו כי לא כל "טובה" היא הצלה ,ולא כל "כשרות" היא מצווה .כאשר המעשה הופך להיות חלק ממערך המקדש את החטא ,התורה מורה לנו לסגת לאחור ,כדי לא להיות שותפים לבניית האשליה שניתן להפר את שבת בורא עולם ובכל זאת להרגיש קרובים אליו דרך מנה כשרה. מן הדיון ההלכתי והמוסרי שערכנו ,עולות כמה נפקא מינות מעשיות ,המאפשרות לנו לתרגם את עקרונות התורה לחיים עצמם ,גם במציאות מורכבת של ימינו. נפקא מינה ראשונה ,המרכזית בכולן ,נוגעת לסיפוק מזון כשר לטיסות הממריאות בשבת. על פי הכרעת האחרונים ,אין היתר לספק מנות אלו ,שכן הפעולה נתפסת כמתן לגיטימציה לחילול שבת בפרהסיה .גם אם יש כאן ניסיון הצלה ממאכלות אסורים ,האיזון ההלכתי נוטה בבירור נגד השותפות במערכת שמפרה את השבת ,שכן שבת היא עיקר האמונה. נפקא מינה שנייה נוגעת ליהודי המבקש ממסעדה כשרה הפתוחה בשבת שירות מיוחד .אם הוא מבקש לפתוח עבורו את המקום או להכין לו אוכל מיוחד ,אין להיעתר לבקשתו .העובדה שהמסעדה פתוחה בשבת מהווה חילול שבת ,והיענות לבקשתו של הנוסע לא רק מחזקת את ידי בעל העסק המחלל שבת ,אלא הופכת את המצווה של האכלת יהודי למכשיר של עוון. נפקא מינה שלישית עולה ביחס למוסדות כגון צבא או בתי חולים ,שם המציאות שונה. במקום שבו יהודי נקלע למצב שבו אינו יכול להשיג אוכל כשר ,ושאין כאן עניין של עידוד למרידה או לחילול שבת מכוון בפרהסיה ,אלא דאגה לצרכיו הבסיסיים של אדם הנמצא במצוקה ,שם ודאי מצווה לספק מזון כשר כדי להצילו מאיסור תורה .כאן ההצלה היא טהורה ,ואינה משמשת ככיסוי למרידה.
נפקא מינה רביעית עוסקת במתן צדקה .למדנו שאם אדם בא לתרום מכספים שמקורם בעוולה ,או שתרומתו באה כדי לרכוש "שקט נפשי" להמשך העבירה ,אין לקבל ממנו. ההבחנה החדה היא :האם התרומה היא צעד של תיקון ושובה ,או שמא היא נועדה להרגיע את המצפון ולהנציח את החטא? אם היא מהסוג השני – יש להתרחק ממנה. נפקא מינה חמישית נוגעת להנהגה רבנית באירועים מעורבים .כאשר פונים לרבנים בבקשה לתת "הכשר" לאירוע שיש בו פריצות או חילול שבת ,בטענה ש"לפחות האוכל יהיה כשר", ההכרעה צריכה להיות שלילית .מתן הכשר במקום כזה אינו מצווה ,אלא הפיכת הכשרות לאיפור שמסתיר את פני העבירה .התורה דורשת מאיתנו עמידה איתנה על עקרונות ,ולא מתן הכשר למציאות מעוותת. נפקא מינה שישית היא המבחן האישי של "מסייע לדבר עבירה" .בכל מקרה שבו אדם מבקש מאיתנו עזרה ,עלינו לשאול :האם העזרה שלי מאפשרת לו לחטוא בקלות רבה יותר? אם התשובה היא כן ,והחטא הוא מהותי ,אסור להושיט יד .העזרה שלנו חייבת להיות מופנית לאפיקים של קדושה ,ולא ככלי שרת בידי היצר. כשאנו נדרשים להכריע בשאלות שנוגעות לציפור הנפש של האומה היהודית – השבת, קדושתה והקשר בינה לבין מצוות הכשרות – אנו מטים אוזן קשבת לקולם של גדולי הדור שראו את המציאות בעיניים מפוכחות. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן טו) ביאר כי אין לספק מזון כשר בטיסות שבת .הוא האריך ביסוד הכללי של מסייע לדבר עבירה ,ופסק שצריך להתרחק מכל מעשה שנותן לגיטימציה לחוטאים .אף על פי שיש מקום לפעמים להצילם ממכשול, כשיש כאן חילול ה' ודחיית עיקרי הדת ,אסור להקל בכך. הגאון רבי יצחק זילברשטיין העלה שאלה זו לפני מרן רבנו יוסף שלום אלישיב .תשובתו החריפה של מרן רבנו יוסף שלום אלישיב הייתה שאין לספק את המזון הכשר ,כי זהו חילול ה' המסייע לעוברי עבירה ונותן להם הרגשה שהם יכולים לחלל שבת ויחד עם זאת לאכול כשר .מרן רבנו יוסף שלום אלישיב הדגיש שזה דומה לאדם שנותן מזון למי שהולך להכות את אביו ,בטענה שאם לא ייתן יאכל טריפות .סוף סוף ,עצם נתינת המזון היא שותפות בקלון האב. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קלג) עמד על כך שהאחריות הציבורית מוטלת על מי שמייצר את המזון .הוא ביאר כי השם כשר על האריזה אינו יכול לכסות על חילול שבת שנעשה סביב .הוא קרא לציבור להבין כי אין אנו חיים בעולם של חלקים מנותקים, וכל מצווה היא חוליה בשרשרת – אם ננתק את השבת ,כל השלשלת מאבדת את כוחה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג סימן כח) נוקט בגישה של הדר .הוא מלמד אותנו כי השבת היא המלכה של חיינו ,ואין אנו מזמינים מלך לבית שנבנה בדרכי רמייה ומרידה. לשיטתו ,הדיון כאן אינו הלכה יבשה בלבד ,אלא תביעה להכרה בערך העליון של השבת. הוא מציין כי מניעת המזון הכשר בטיסות אלו היא תזכורת כואבת אך הכרחית לכך שאי אפשר לאכול כשר תוך כדי ביזוי מוחלט של יום השבת.
מן הדיון ההלכתי והמוסרי שערכנו ,עולות כמה נפקא מינות מעשיות ,המאפשרות לנו לתרגם את עקרונות התורה לחיים עצמם ,גם במציאות מורכבת של ימינו. נפקא מינה ראשונה ,המרכזית בכולן ,נוגעת לסיפוק מזון כשר לטיסות הממריאות בשבת. על פי הכרעת האחרונים ,אין היתר לספק מנות אלו ,שכן הפעולה נתפסת כמתן לגיטימציה לחילול שבת בפרהסיה .גם אם יש כאן ניסיון הצלה ממאכלות אסורים ,האיזון ההלכתי נוטה בבירור נגד השותפות במערכת שמפרה את השבת ,שכן השבת היא עיקר האמונה. נפקא מינה שנייה נוגעת ליהודי המבקש ממסעדה כשרה הפתוחה בשבת שירות מיוחד .אם הוא מבקש לפתוח עבורו את המקום או להכין לו אוכל מיוחד ,אין להיעתר לבקשתו .העובדה שהמסעדה פתוחה בשבת מהווה חילול שבת ,והיענות לבקשתו של הנוסע לא רק מחזקת את ידי בעל העסק המחלל שבת ,אלא הופכת את המצווה של האכלת יהודי למכשיר של עוון. נפקא מינה שלישית עולה ביחס למוסדות כגון צבא או בתי חולים ,שם המציאות שונה. במקום שבו יהודי נקלע למצב שבו אינו יכול להשיג אוכל כשר ,ושאין כאן עניין של עידוד למרידה או לחילול שבת מכוון בפרהסיה ,אלא דאגה לצרכיו הבסיסיים של אדם הנמצא במצוקה ,שם ודאי מצווה לספק מזון כשר כדי להצילו מאיסור תורה .כאן ההצלה היא טהורה ,ואינה משמשת ככיסוי למרידה. נפקא מינה רביעית עוסקת במתן צדקה .למדנו שאם אדם בא לתרום מכספים שמקורם בעוולה ,או שתרומתו באה כדי לרכוש שקט נפשי להמשך העבירה ,אין לקבל ממנו .ההבחנה החדה היא :האם התרומה היא צעד של תיקון ושובה ,או שמא היא נועדה להרגיע את המצפון ולהנציח את החטא? אם היא מהסוג השני – יש להתרחק ממנה. נפקא מינה חמישית נוגעת להנהגה רבנית באירועים מעורבים .כאשר פונים לרבנים בבקשה לתת הכשר לאירוע שיש בו פריצות או חילול שבת ,בטענה שלפחות האוכל יהיה כשר, ההכרעה צריכה להיות שלילית .מתן הכשר במקום כזה אינו מצווה ,אלא הפיכת הכשרות לאיפור שמסתיר את פני העבירה .התורה דורשת מאיתנו עמידה איתנה על עקרונות ,ולא מתן הכשר למציאות מעוותת. נפקא מינה שישית היא המבחן האישי של מסייע לדבר עבירה .בכל מקרה שבו אדם מבקש מאיתנו עזרה ,עלינו לשאול :האם העזרה שלי מאפשרת לו לחטוא בקלות רבה יותר? אם התשובה היא כן ,והחטא הוא מהותי ,אסור להושיט יד .העזרה שלנו חייבת להיות מופנית לאפיקים של קדושה ,ולא ככלי שרת בידי היצר. עיון רעיוני בסוגיה זו מגלה לנו יסוד עמוק בדרכה של תורה ,הנוגע במהות הקשר שבין האדם לבוראו .התורה מצווה לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר ,לא מפני שהכסף עצמו שונה מכל כסף אחר ,אלא מפני שמצווה ששורשה נעוץ בחטא אינה רצויה לפניו .מצווה כזו איננה תיקון ,אלא חיזוק לחטא .היא מלבישה את העבירה במעטה של קדושה ,ונותנת לאדם תחושה מדומה שיש לו רשות להמשיך בדרכו ,שכן הוא כבר איזן את המאזניים במעשה טוב.
זהו העיקרון המנחה :אין התורה רוצה שמצווה תהפוך לחלק ממנגנון של חטא .המצווה נועדה להיות מנוף לתשובה ,לא עלה תאנה שמסתיר את העוולה .לכן ,כאשר אנו מספקים מזון כשר למחללי שבת בטיסה ,אנו יוצרים מציאות שבה הם ממשיכים במרד בבורא בפרהסיה ,אך חשים שלמים עם עצמם כי הם מקפידים על כשרות .במקום שהכשרות תהיה גשר המוביל אותם אל השבת ואל אמונה שלמה ,היא הופכת לכיסוי המנציח את הניתוק מה’. מבחינה למדנית ,הסוגיה נוגעת ליסוד הידוע שמצוות לאו ליהנות ניתנו ,אך כאשר קיום המצווה הופך לאמצעי להכשיר עבירה ,הכלל הזה משתנה .התורה אומרת במפורש :אין זה רצוני .הרמב"ן לימד אותנו שהאיסור נועד למנוע תחושת כפרה מדומה .ברגע שהחוטא מאמין שמעשה קטן מחפה על חטא עצום ,זהו כשלעצמו חטא חדש – עיוות גמור של רצון ה' .העיקרון הזה מסביר מדוע איסור מסייע לדבר עבירה כה חמור ,שכן המסייע מעניק לחוטא תשתית מוסרית ופסיכולוגית להמשיך בדרכו הרעה ,מבלי שייסורי המצפון יציקו לו. בהרחבה המחשבתית אנו למדים יסוד נורא :התורה אינה בוחנת רק את המעשה החיצוני, אם אדם נתן צדקה או אכל כשר ,אלא את המהות הפנימית של המעשה .אם הפעולה הופכת למסווה לחטא ,התורה קוראת לה תועבה .יש כאן מסר נוקב לכל עבודת ה' שלנו :לא די לקיים מצוות בחיצוניות כאשר ברקע ממשיכים לזלזל בעיקרי הדת .המצוות אינן תעודת ביטוח או מרכך למצפון ,אלא כלים לטיהור ולהתעלות .כשמשתמשים בהן כדי להשקיט את הנפש ולאפשר להמשיך בחטא ,אנו הופכים את ייעודן על פניו. בכך מתגלה עקרון רוחני אדיר :הקדוש ברוך הוא מבקש יושר פנימי ,אמת ללא פשרות. יהודי שמחלל שבת ומתעקש לאכול כשר – אם אכילתו נובעת מהכרה עמוקה באמת ,יש בזה פתח לתשובה .אך אם היא נועדה להשקיט את המצפון בלבד ,אין בה רצון ה' .כבר אמר הנביא ישעיהו למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' ,שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי .הקרבנות מצד עצמם טובים ,אך כשהם נעשים בלי תיקון הדרך ,כעלה תאנה לעוול ,הם הופכים למאוסים. המסר המחשבתי הוא ברור :עבודת ה' חייבת להיות ישרה ,נקייה ואמיתית .המצוות הן גשרים אל הקב"ה ,לא קירות המסתירים את חטאינו .כאשר אנו נדרשים להכריע ,עלינו לזכור כי המטרה אינה רק מניעת חטא נקודתי ,אלא שמירה על כבוד ה' ועל שלמות הברית עם התורה .לא נחליף את האמת בחישובים של הצלה חלקית ,כשבצד השני ניצב חילול ה' גלוי. כשאנו ניצבים בפני צומת מוסרית המפגישה בין רצוננו להציל לבין החובה להציב גבול ברור מול עבירה ,אנו נדרשים לזקק את הלב .השלכה מוסרית ראשונה היא ההבנה כי האחריות המוסרית של יהודי אינה מצטמצמת לפעולה בודדת ,אלא משתרעת על פני המרחב הרוחני כולו .כשאנו מספקים מענה למצוקה רוחנית של אחר ,עלינו לוודא כי המענה אינו משמש כלי בונה-חטא .מוסר התורה מלמדנו כי לעיתים ,העמידה הנחרצת על גבולות הקודש היא כשלעצמה תביעה מוסרית מן החוטא ,המכריחה אותו להתבונן במעשיו במקום לקבל מהם גושפנקה נוחה.
השלכה מוסרית שנייה נוגעת לעקרון הכנות הפנימית .האדם מטבעו מחפש דרכים להרגיע את המצפון ,לאזן את החשבון הנפשי עם מצוות קטנות כדי לכסות על חורבן גדול .התורה מציבה בפנינו מראה מוסרית חדה :אל תשתמש במצווה כעלה תאנה .עלינו לשאול את עצמנו בכל צעד ושעל – האם המצווה הזו מקרבת אותי לאמת ,או שהיא משמשת לי כרית רכה להמשך הדרך העקומה? מוסר זה אינו מיועד רק לבעל המפעל ,אלא לכל אחד מאיתנו בעבודת ה' הפרטית :לבחון האם אנו חיים את התורה במלוא עוצמתה ,או שמא אנו מחלקים את חיינו לחלקים נוחים ,המאפשרים לנו לחיות עם סתירות פנימיות. השלכה מוסרית שלישית היא היכולת להקריב את הטוב המיידי למען האמת הנצחית. ברור שיש נחמה בלב לדעת שיהודי אכל כשר ,אך המוסר התורני תובע מאיתנו ראייה רחבה: מה המחיר החברתי והרוחני של פעולה זו? אם ההצלה הנקודתית יוצרת חורבן במעמדה של השבת בפרהסיה ,הרי שהיא אינה הצלה כלל .מוסר זה מלמד אותנו לשחרר את הנטייה לסיפוקים רוחניים רגעיים ולהביט לעבר המטרה הגדולה – קידוש השם וביצור גדרי הדת. השלכה מוסרית רביעית עוסקת באחריות על הזולת .לעיתים אנו פוגשים אדם המבקש מאיתנו לשתף פעולה עם דרכו הלא-ראויה ,מתוך תקווה שנוכל לרכך את השוליים .המוסר התורני מורה לנו לעמוד בתוקף :לא לשתף פעולה עם עוול .כאשר אנו מושיטים יד למי שחוטא בגלוי ,גם תחת כותרת של עזרה ,אנו הופכים לשותפים לדרכו .המוסר האמיתי הוא להבהיר :אני אוהב אותך כאח ,אך איני יכול להיות שותף למעשיך. לבסוף ,המוסר התורני מעניק לנו את הכלים לבנות אישיות שאינה נזקקת לקיצורי דרך. אם חטאנו ,עלינו לשוב באמת ,להתחרט ולתקן ,ולא לחפש מזור בדמות מצווה חיצונית המסתירה את העיוות .המצווה נועדה לקרב אותנו לאבינו שבשמים ,לא כדי שנרגיש בנוח עם חטאינו .כשאנו מפנימים את ההשלכות המוסריות הללו ,אנו זוכים לבנות בתוכנו עולם של יושר פנימי ,כזה שאינו פוחד מהאמת ואינו נזקק למסכות ,אלא צועד בדרך המלך ,נקייה, בהירה ומלאה באהבת השם. כשאנו נכנסים אל נבכי הנפש הפועלת בתוך המציאות המורכבת הזו ,אנו פוגשים את אותו מנגנון פסיכולוגי עתיק יומין שחז"ל כינו רוח שטות .הנפש האנושית ,ביסודה ,מבקשת קרבה לה' ,אך בו בזמן היא נאבקת ביצרים ובהרגלים המושכים אותה למחוזות של מרידה .בנקודת המפגש הזו נולד הצורך האנושי הבוער – הצורך בתירוץ ,בהצדקה ,באיזון המצפון .אדם שמחלל שבת אינו חש בנוח עם חילולו; הנשמה שבקרבו זועקת .לכן ,הוא מחפש עוגן ,משהו שיחבר אותו חזרה ליהדותו ,והמזון הכשר הופך להיות העוגן הזה .הנפש אומרת לעצמה: "אני אכן עושה עוול ,אך הנה ,אני עדיין שומר כשרות! זה מוכיח שאני לא לגמרי מנותק". זהו תהליך מסוכן של הרדמת המצפון באמצעות המצווה עצמה. העמקה בנפש מגלה כי כשאנו נותנים לו את המזון הכשר ,אנו למעשה משתפים פעולה עם הרדמת המצפון הזו .אנו עוזרים לו לבנות את הבית הווירטואלי של ה"בסדר גמור" .במקום שהנפש תחוש את הכאב המזכך של הריחוק ,את המועקה של חילול השבת ,היא מוצאת נחמה במנה הכשרה .המנה הזו הופכת להיות חומת מגן מפני התשובה .הנפש אינה זקוקה
ליותר לגיטימציה; היא זקוקה להתעוררות .וכאשר אנו מסירים את העוגן הזה ,אנו מותירים את הנפש חשופה מול האמת שלה .המועקה הזו ,המלנכוליה הזו שמרגיש יהודי המחלל שבת ואין לו מזון כשר ,היא היא הפתח הגדול ביותר לתשובה .היא הכאב שמזמין את הריפוי. עלינו להבין כי בנפש האדם קיימת נטייה מופלאה לעוות את המושגים כדי להרגיש רצויים .זוהי הדינמיקה שבין ה"אני" המורד לבין ה"אני" השואף קדושה .ה"אני" המורד מנצל את ה"אני" השואף קדושה כדי להמשיך בחטא .כשבעל המפעל נותן את האוכל ,הוא מזין לא רק את גופו של החוטא ,אלא גם את הפיצול הפנימי הזה .הוא מעניק לו רשות להמשיך להחזיק בפיצול הזה במקום לאחד את כוחותיו אל מול האמת. העמקה זו חושפת אותנו למחיר הרוחני של ה"רחמנות" המוטעית .הנפש צריכה לעיתים לחוות את חסרון הקדושה כדי להתגעגע אליה .כשאנו מרפדים את דרכו של החוטא במצוות חיצוניות המאפשרות לו להמשיך בחטאו ,אנו מונעים ממנו את רגע האמת של המפגש עם ריבונו של עולם .הנפש האנושית אינה רוצה להיות רק "בסדר"; היא רוצה להיות דבוקה בבוראה .ואם היא לא יכולה להיות דבוקה בו באמת ,היא תנסה להיות דבוקה בו במחווה חיצונית .התורה מבקשת מאיתנו לחדור מבעד למסכה הזו ,להכיר בערכה של הנפש ,ולא לתת לה להסתתר מאחורי מצוות שאינן באות ממקום של אמת ושלמות. בסופו של תהליך ,העמקה בנפש מלמדת אותנו שדווקא האהבה האמיתית ליהודי היא האהבה שאינה מאפשרת לו לשקר לעצמו .האהבה הזו תובעת מאיתנו להציב לו מראה, להראות לו שהדרך שלו אינה מובילה אל הקודש ,אלא מרחיקה אותו ממנו .הוויתור על המזון הכשר בטיסה אינו ביטוי של שנאה ,אלא ביטוי של כבוד לנשמתו של אותו יהודי – כבוד לנשמה שראויה לאמת ,ולא לשברים של כשרות בתוך שבר של שבת. בסיכום הדברים ,השאלה הכאובה והמורכבת הזו מאירה באור חדש את האופן שבו עלינו לנהל את חיינו הרוחניים ואת מערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו .עיקר העניין כאן אינו עוסק רק בטכניקה הלכתית של אספקת מזון ,אלא בכינונה של אמת פנימית שאינה מאפשרת לעצמה להזדייף.
עיקר העניין: אספקת מזון כשר לנוסעים בטיסות שבת אינה הצלה ,אלא חיזוק לחטא ומתן לגיטימציה למרד בשבת קודש .גדולי עולם ,ובראשם מרן רבנו יוסף שלום אלישיב, הבהירו כי פעולה זו אינה רצויה לפני המקום ,שכן היא יוצרת אשליה שהיהודי יכול להמשיך לחלל את השבת בפרהסיה ובכל זאת להרגיש שהוא שומר על ערכי התורה .התורה מבקשת מאיתנו יושר פנימי – לא מצוות הבאות כעלה תאנה לחטאים ,אלא עבודת ה' שלמה ,נקייה ואמיתית.