האם מותר לאדם להשתמש בעוון נדרים כדי להיפטר מאשתו הרעה?

האם מותר לאדם להשתמש בעוון נדרים כדי להיפטר מאשתו הרעה? דמיינו את השקט המתוח בחדר שבו האוויר עומד מלכת ,רק שקיעה צובעת את הקירות בכתום דהוי ,והוא יושב שם ,שקוע בתוך ייאושו השקט .אין כאן מחסור בלחם על השולחן, ואין כאן כאב גופני שמייסר את האיברים ,אך בלב פנימה ,במקום שבו הנשמה נושמת ,הוא חש חנק .יום אחר יום הוא צועד בתוך מרחב משותף שהפך לכלא ,ובמקום מציאת…

האם מותר לאדם להשתמש בעוון נדרים כדי להיפטר מאשתו הרעה? דמיינו את השקט המתוח בחדר שבו האוויר עומד מלכת ,רק שקיעה צובעת את הקירות בכתום דהוי ,והוא יושב שם ,שקוע בתוך ייאושו השקט .אין כאן מחסור בלחם על השולחן, ואין כאן כאב גופני שמייסר את האיברים ,אך בלב פנימה ,במקום שבו הנשמה נושמת ,הוא חש חנק .יום אחר יום הוא צועד בתוך מרחב משותף שהפך לכלא ,ובמקום מציאת הטוב שאמורה הייתה להאיר את ביתו ,הוא פוגש בכל בוקר את המרירות ששורפת את גרונו, תחושה עמוקה של אדם שחש כי נפל לעונש שלא ידע לו סוף .ובתוך הערפל הסמיך הזה של ייאוש אינסופי ,רעיון אחד מנצנץ לו כמו הבטחה רחוקה מתוך דפי הגמרא ,לחישת יצר שמנסה לעטות איצטלא של תורה" :בעוון נדרים מתה אשתו של אדם”. האם ייתכן שהמפתח לשחרורו מונח ממש כאן ,בין המילים העתיקות? האם ניתן לקחת את החטא הקדוש ,את הנדר שהוזנח ,ולהפוך אותו לתחבולה מחושבת שתסלול את הדרך

לחיים חדשים? השאלה הזו רוטטת בחדר ,מרעידה את אמות הסיפים של עולמו ,מעמידה אותו על קצה צוק מסוכן שבו האמת והסילוף משמשים בערבוביה .הוא בוחן את דברי חז"ל, מנסה להבין אם אלו רק דברי תיאור של השגחה עליונה ,או שמא נתנו לנו רז מופלא ,כלי שרת בידי אדם כדי להטות את גורלו? השקט בחדר נעשה כבד ,כמעט מוחשי ,והוא ניצב מול הדילמה המטלטלת מכל :האם מותר לאדם להשתמש בנדר כחרב שלופה ,ככלי שרת למימוש משאלותיו הכמוסות ביותר ,או שמא הוא צועד היישר אל תוך תהום של חילול הקודש ,שבו הניסיון להשיג גאולה דרך עבירה יוביל אותו רק לאובדן דרך נורא מכל? בפרשת כי תצא ,מציבה התורה בפנינו גבול ברור ,סייג המקיף את המילים שיוצאות מפינו ומעגן אותן ביראת שמים קדושה ,כפי שנאמר :מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוהיך נדבה אשר דיברת בפיך (דברים כג ,כד) .פסוק זה אינו רק הדרכה למצווה נקודתית, אלא הוא מהווה את יסוד המשמעת הפנימית של היהודי ,המבין כי הדיבור אינו כלי ריק אלא מסר המוחזר למקורו ,לבורא עולם. רש"י (דברים כג ,כד) מבאר :שאין אדם רשאי לאחר נדרו ,וכל שיוצא מפי האדם חייב לקיימו, שכן ברגע שביטא את המילה ,הוא יצר חוב מול הקדוש ברוך הוא ,ואין בזה מקום להקל ראש .הסבר זה מדגיש את כובד האחריות; הדיבור אינו חופשי אלא מחייב ,והשימוש בו למטרות זרות הוא רמיסת החיוב הזה. הרמב"ן (דברים כג ,כד) מוסיף וביאר :כי הזהירה התורה שלא יחל דברו ,שכן הנדר הוא ביטוי של הקדשת האדם את רכושו או נפשו לה' ,ומי שמזלזל בכך הופך את הקודש לחול .עומק העניין הוא שהנדר הוא ביטוי ליראת ה' ,וכשאדם נודר ,הוא מכניס את הקב"ה לתוך מציאות חייו ,ולכן המעילה בנדר היא מעילה ביראה עצמה. האבן עזרא (דברים כג ,כד) מבאר :מוצא שפתיך ,כולל נדר ושבועה ,וכל מה שיעלה על לשון האדם לשם ה' ,הרי הוא קדוש .מכאן אנו למדים שקדושת הדיבור היא תכונה אינהרנטית, וברגע שהאדם קשר את דיבורו לשם שמים ,הוא איבד את הזכות להשתמש בזה למשחקי מזימות או לתחבולות אישיות. הספר החינוך (מצוה תקסט) כתב :שורש המצוה הוא ללמד את האדם להיות איש אמת ,שכן כוח הדיבור הוא המייחד את האדם מן הבהמה ,ומי שמשתמש בו לרמות או להזיק הרי הוא פוגם בתכלית הבריאה שלו .הביאור הוא שקדושת המילה היא המראה של האדם; אם המילה שלו טהורה ,נפשו טהורה ,ואם הוא משתמש בנדר ככלי להשגת מות אשתו ,הוא מחלל את המראה הזו והופך אותה למכשיר רשע. בתרגום אונקלוס (דברים כג ,כד) מתרגם :מפקד פומך תטור ,ותעביד כמה דנדרתא קדם ה' אלוהיך נדבתא דמלילת בפומיך .הדיוק בלשון המתרגם מורה על עשייה ממשית ,פעולה שמחברת את הלב אל הפה ,ושוללת כל אפשרות של נדר שאין מאחוריו כוונה כנה ,קל וחומר נדר שנועד להרע. הכלי יקר (דברים כג ,כד) מבאר :כי הכתוב מזהיר במיוחד על נדבת הלב ,כי הנדיבות היא

שורש הנדר .כאשר האדם נודר בשפתיו אך בליבו זומם מזימות ,הוא עובר על הפסוק ,שכן הנדר דורש שלמות של פה ושל לב כאחד ,ולא נתינה שנועדה להפוך למלכודת לזולת. כיצד נתייחס אל דברי חז"ל ,האם הם כלי עבודה בידינו או שמא הם הצבת גבולות הרמטית לפניו של האדם המבקש לשלוט בגורלו? בבואנו לעיין בסוגיה חריפה זו ,אנו נדרשים לפתוח את גמרות הש"ס ולראות כיצד התורה רואה את הנדר ,לא כמנוף לעבירה ,אלא כמערכת דינים המחייבת את האדם בעומק נשמתו. בגמרא במסכת שבת (דף לב עמוד א) נאמר :תניא ,רבי נתן אומר :בעוון נדרים מתה אשתו של אדם ,שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך .הסוגיה מציבה כאן מראה נוראית אל מול עיניו של האדם ,מראה שבה החטא הפרטי של האיש ,אי-עמידתו בדיבורו, משליך באופן ישיר על היקר לו מכל .רש"י (שם ד"ה בעוון נדרים) מבאר :שהעוון הוא שנודר ואינו מקיים ,ובשביל זה מתה אשתו ,והביאור הוא שהקב"ה תובע את עלבונה של המילה הריקה ,וכשהדיבור מחולל ,הבית כולו מיטלטל תחת כובד הדין. בתלמוד ירושלמי במסכת נדרים (פרק ט הלכה א) נאמר :רבי אומר מה טעם אדם שנודר ואינו מקיים כאילו כפר בהקדוש ברוך הוא .הסוגיה שם מביאה את דברי התנא שמלמדנו שהנדר אינו פעולה טכנית ,אלא הצהרת אמונים .ההעמקה כאן היא שהנודר ומאחר לשלם ,הרי הוא כמי שאינו מאמין בה' יתברך ,שכן הנדר הוא בבחינת הכרזה על מחויבות כלפי מעלה .מי שמבקש להפוך את ההצהרה הזו למניפולציה ,הופך את כל עולמו הרוחני לזירה של שקר. בגמרא במסכת ברכות (דף ח ע"א) נאמר :במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי :מצא או מוצא .מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ,מוצא דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה .תוספות (שם ד"ה מוצא) מבארים שזהו תיאור של השגחה ,שכן אישה היא הראי של האדם ,וכשם שדרכיו ,כך בת זוגו .חכמים מלמדים אותנו כאן שלא הנישואין הם אלו שקובעים את איכות החיים ,אלא דמותו של האדם היא שמזמינה את המציאות לפתחו ,ומכאן שהניסיון לתקן את המציאות בדרך של עבירה הוא ניסיון לעקוף את שורש התיקון הפנימי. בגמרא במסכת ראש השנה (דף ו ע"א) נאמר :הנודר כאילו בנה במה ,והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן .רש"י (שם ד"ה כאילו בנה במה) מבאר :שבזמן שהבמות אסורות ,בונה במה הרי הוא מחלל את המקדש .היסוד הישיבתי כאן הוא שהנודר אינו רק לוקח על עצמו עול ,אלא הוא יוצר לעצמו מציאות של מקדש פרטי ,וממילא כל נדר שלא לשם שמים הוא כעין עבודה זרה ,שהרי האדם מנסה ליצור הנהגה משל עצמו במקום להיכנע להנהגת השם. בגמרא במסכת נדרים (דף עז ע"ב) נאמר :טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם .הר"ן (שם ד"ה טוב אשר לא תדור) מבאר :שמכיוון שהאדם חלוש בדעתו ונוטה ליפול ברשת דיבורו, הרי שרצון התורה הוא שיתרחק מן הנדרים כמטחווי קשת ,שכן כל הוספה של התחייבות שאינה חיונית היא פתח לפורענות ולחילול השם ,ובוודאי שאין להשתמש בנדר למטרה זרה. בגמרא במסכת יבמות (דף סג ע"א) נאמר :אשה רעה מצוה לגרשה .הסוגיה שם מבארת את הדרכים המותרות לתיקון המציאות ,ולומדת שהתורה ,בדרכי החסד והאמת שלה ,נתנה

לאדם פתח של יציאה במקום שבו השלום אינו מצוי ,ואין להזדקק לפתלתולות של מזימות כדי להגיע אל המנוחה. אל מול תהומות הייאוש של האדם המבקש פתרון לצרתו ,ניצבים עמודי התווך של עולם ההלכה ,אותם ראשוני עולם שקבעו מסמרות נטועים בנפש האדם ובמהות הדיבור .נביט כעת במשנתם ,המגלה לנו כיצד הנדר אינו מכשיר בידי האדם ,אלא עול של קדושה שאין בו היתר לפרוץ גבולות. הרמב"ם בהלכות נדרים (פרק יג הלכה כג) כתב :אל ירגיל אדם עצמו בנדרים ,ואם נדר ישתדל לשאול על נדרו .הוא מבאר כי הנדרים הם דבר שלילי מעיקרו ,וכמעט כל נדר הוא מוקש, עד שראוי להתרחק מהם .עומק דבריו הוא שאם התורה עצמה רואה בנדרים מוקש ומכשול, קל וחומר שאין להשתמש בהם ככלי תחבולה כדי להביא מיתה על אשתו ,שכן הנדר נועד לזקק את האדם ,לא לשרת את יצרו. הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר ל ,ג) מבאר :ששורש הנדר הוא רשות ביד האדם להכניס על עצמו דברי קדושה ,אך הזהירה תורה שלא יחל דברו .הוא מחדש כי אם חלילה יהפוך אדם את קדושת הדיבור לכלי מזימה ,הרי זה חילול קדושת הדיבור ,והוא הופך מצווה לעבירה, שהרי הדיבור הוא עצם הקשר בין האדם לקונו. רש"י במסכת שבת (לב ע"א) על הפסוק אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ,מפרש בפשטות :שתובעים ממנו עונש על שנדר ולא קיים ,ומשכבו – זו אשתו ,שנלקחת ממנו בעוון זה .הביאור היסודי כאן הוא שמדובר בעונש בידי שמים ,הנהגה של דין ,ולא במנגנון או בכלי שאדם רשאי להפעיל אותו בעצמו כדי להשיג את מטרותיו האישיות. הרא"ש במסכת נדרים (פרק ט סימן א) כתב :שיסוד הנדר הוא דבר קשה מאוד ,וכמעט כל אדם נודר ונכשל ,עד שאמרו טוב לא לנדור כלל .הוא מוסיף שדבר הנדרים גורם קלקולים רבים ,עד שמביא פורענות בביתו .בדבריו הוא מציב תמרור אזהרה :הנדר הוא אש שורפת ,ומי שמתקרב אליה כדי להשתמש בה למטרותיו ,סופו להיכשל בפורענות שתבוא עליו בביתו שלו. ספר החינוך (מצוה תקסו) הדגיש :שהשורש במצות שמירת הנדרים הוא לאמן את האדם במשמעת פנימית ,לבל יקל בדיבורו .ומשום כך עוון נדרים חמור ,ומביא פורענות .ברור שאין שום היתר לנצל את הפורענות למטרה אישית ,שהרי עיקר המטרה היא חינוך האדם לתיקון נפשו ,ולא הפיכת הפורענות לקרדום לחפור בו. כשאנו צוללים אל מעמקי האחרונים ,אנו מוצאים כיצד גדולי הפוסקים מחדדים את ההבנה שחורצת דין לכל מי שמבקש לעשות מהתורה קרדום לחפור בו ,ולהפוך את חומרת הדין למנוף למזימותיו. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א ,בספרו פתח עיניים (ראש השנה ו ע"א) ובספרו חומת אנך (משלי פרק כב) מביא בשם רבו ,הגאון רבי גדליה חיון ,דברים חדים כתער :מי שחושב לנצל כך את דברי חז"ל טיפש הוא .שהרי מיתת האשה איננה באה להיטיב לבעל ,אלא כעונש מן השמים .ואם האדם נודר לשם כך ,אין אשתו מתה והוא עצמו נענש בעוון הנדרים .ועל זה

פירש הכתוב אם אין לך לשלם ,למה יקח משכבך מתחתיך ,וכי הקב"ה עושה לך נחת רוח בכך? אדרבה ,הקב"ה מעניש אותך ואתה תסבול ,ואשתך תישאר בחיים. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק א דרוש ט) כתב :שנדרים שלא לשם שמים אינם אלא מוקש גדול ,ומביאים על האדם פורענות .הוא מבאר כי כוונה רעה בהוצאת נדר הופכת את כוח הדיבור הקדוש לכלי משחית ,ובמקום מוצא שפתיך תשמור יוצא ממנו חטא נורא ,שכן האדם עושה את הקודש למכשיר לעבירה. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (יורה דעה סימן רכח) מעיר על עונש נדרים שלא לשלם ,וכותב :שהקב"ה מעניש את האדם באופן שיכאב לו יותר מכל .ולכן נאמר שמתאבד בכך על שלום ביתו ,אשתו נלקחת ,לא משום שביקש אלא משום שראוי להיענש .הוא מבהיר כי הדבר אינו מסור ביד האדם ,אלא זו הנהגת דין שמימית שמתהפכת עליו לרעה. הגאון רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (או"ח סימן רלג) עמד על דברי חז"ל טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ,והדגיש :שהנודר כדי להזיק לאחר – עוונו כפול ומכופל ,שהרי במקום לקדש פיו – מחללו .הוא מבאר כי הנדר הוא עקירה של קדושה ,ומי שעוקר אותה למען אינטרס אישי הרי הוא פוגע בנשמת המצווה עצמה. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (שבת לב ע"א) הביא מעשה באדם שסבר שיוכל להשתמש בחטא כדי לגרום למות אשתו ,וכתב :שהדבר הוא לא רק חוסר דעת אלא עוון פלילי ממש ,כי הקב"ה לא נתן בידי האדם לשלוט במיתת זולתו על ידי עבירה .הוא מדגיש שזו אשליה מסוכנת ,שכן אין לאדם כוח להפעיל את הדין השמימי כרצונו. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן כח) העיר על דינים של נדרים בבית ,וכתב :שנדרים קשים הם לכל אדם ,והנודר לשם נזק או מזימה עוונו חמור מאוד .כל כוונה כזו הופכת את הנדר מחפץ קדושה לכלי עבירה ,והוא מחייב את האדם בדין שמים על עצם הניסיון לעשות תורה פלסתר. כשאנו נדרשים להכריע בשאלות המטלטלות את יסודות הבית היהודי ,אנו פונים לקולמוסם של גדולי הדורות האחרונים ,שהשקיפו על המציאות באספקלריה מאירה ,וראו כיצד כל הנהגה אנושית חייבת להיות כפופה לאמת התורה ,ללא כל פינה אפלה של רמאות או תחבולה. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן סא) מבאר כי השלום בית אינו מושג שאפשר לקנותו בהפקרת הדין ,וכל ניסיון להשתמש בחומרות התורה כדי לפתור בעיות אישיות הוא עיוות של המטרה לשמה ניתנה תורה .הוא מדגיש כי האחריות המוטלת על הבעל היא לחיות באמת ,ולא לנסות להערים על השגחת הקב"ה ,שכן דרכי ה' אינן נפתלות והוא דורש מהאדם יושר לב. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קמה) עסק בענייני שלום בית וביחסי הבעל והאשה ,ולימד כי גם במציאות המרה ביותר ,הדרך היא במסלול המלך שקבעו חכמים ,בדרכי נועם ובסבלנות ,ולא בדרכים של מחתרת .הוא מורה כי הניסיון

לברוח מהמציאות דרך אי-קיום מצוות או דרך נדרים הוא מלחמת חורמה נגד הרצון האלוקי, ואין בו אלא הריסת הנפש. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן קט) נדרש לשאלות של שלום בית ותחבולות בדרכי ההלכה ,וביאר כי התורה נתנה פתחים מוגדרים למי שחייו הפכו לבלתי נסבלים, כגון היתרי גירושין במקום הצורך .הוא מדגיש כי הניסיון להמציא מציאות שבה החטא הוא הפתרון הוא זלזול בכבוד התורה ,שכן התורה באה להוסיף חיים ולא להוסיף חורבן. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת הראשון לציון (חלק א סימן יב) עומד על החומרה שבשימוש בעניינים שבינו לבין קונו לצורך תועלת אישית ,ומבהיר כי כל נדר שמקורו בכוונת מזימה הוא נדר שאין בו כוח ,ובנוסף לכך הוא מקטרג על האדם בשמים .הוא מבאר כי הדרך לזכות בטוב היא על ידי הוספה באמונה ובשלום ,ולא על ידי יצירת מציאות של נדרים שביסודם מרידה. מן הדיון ההלכתי והמוסרי שערכנו ,עולות כמה נפקא מינות מעשיות ,המאפשרות לנו לתרגם את עקרונות התורה לחיים עצמם ,גם במציאות המורכבת של אדם הניצב בפני קושי עצום בחיי הנישואין. נפקא מינה ראשונה ,הנוגעת ללב הסוגיה :אדם שחייו עם אשתו מרים כמות ,וסבור כי יוכל להשתמש בדברי חז"ל ככלי להבאת מותה – עליו לדעת כי אין כאן כל היתר הלכתי .לא זו בלבד שלא ישיג את מבוקשו ,אלא שהוא מכניס את עצמו תחת עול חטא הנדרים ,שתוצאתו היא ענישה שמימית כבדה ,מבלי שזכה לפתרון כלשהו לבעייתו. נפקא מינה שנייה נוגעת לאדם המבקש "לנסות" את כוחם של הנדרים .הפוסקים מלמדים אותנו כי אין אדם יכול להעמיד את התורה למבחן או לניסוי .מי שנודר מתוך מחשבה לבחון אם אכן תבוא הפורענות על אשתו ,נחשב כמי שזלזל בכבוד שמים ,ועוונו גדול אף ממי שנודר ואינו מקיים בשוגג ,שהרי כאן מדובר בשימוש מכוון בקדושת הנדר למטרה זרה. נפקא מינה שלישית עולה ביחס לדרכי הפתרון המותרות .כאשר אדם חש כי חייו בלתי נסבלים ,התורה מציבה בפניו נתיב ברור וגלוי – מצות גירושין במקום שבו אין שלום .הנפקא מינה היא שכל דרך עוקפת ,המנסה למצוא קיצורי דרך דרך חטאים או מניפולציות רוחניות, היא פסולה מעיקרה ואינה נחשבת כפעולה לגיטימית לפתרון קשיי שלום בית. נפקא מינה רביעית עוסקת במחויבות שלנו לדיבורנו .גם אם אדם סובל ,אין לו היתר להוציא מפיו נדרים שאין בדעתו לקיימם .קדושת הדיבור אינה תלויה במצבו של האדם, וגם בשעות הקשות ביותר שלו ,עליו להיזהר שלא להפוך את כוח הדיבור הקדוש לכלי שרת למזימותיו ,שכן חילול קדושת הדיבור הוא נזק פנימי שלא ניתן להופכו לתועלת חיצונית. נפקא מינה חמישית נוגעת להנהגת הציבור .אם יש אדם המנסה להורות לאחרים או לעצמו דרך של נדרים כאמצעי להרעת הזולת ,הרי זו חובה למחות בו ולהבהיר לו כי הוא מחטיא את הרבים .עלינו להדגיש כי התורה אינה מאפשרת להשתמש בעונשים שמימיים כמכשירי עבודה ,וכי מי שמעודד דרך כזו נושא באחריות לכל הקלקולים שייגרמו בעקבות כך. נפקא מינה שישית מתייחסת לעבודת התפילה .במקום לנסות "להפעיל" את הדין דרך

חטא ,התורה מלמדת אותנו לשאת תפילה טהורה אל הקב"ה .אם אדם נמצא בצרה ,עליו לבקש מה' רחמים ,לזכותו בדרך ישרה של שלום או פרידה ,אך לעולם לא לנסות לעקם את דרכי השמים דרך עוון ,שכן רק בדרך הישרה מובטחת לאדם עזרת ה’. בבואנו לצלול אל עומקה הרעיוני של סוגיה זו ,אנו מגלים כי היא נוגעת בנקודה רגישה ומרכזית ביחסי האדם והבורא :האם עולמנו הרוחני הוא מרחב של אמת מוחלטת ,או שמא הוא זירה שבה ניתן לערוך משא ומתן עם השמים? הטעות היסודית של מי שמבקש להשתמש בנדר כתחבולה ,אינה רק טעות הלכתית ,אלא עיוות תפיסתי עמוק של מושג ה"עונש" בתורה. בתפיסת עולמנו ,העונש אינו כלי חיצוני המונח על מדף ,שממתין שהאדם יושיט יד ויפעיל אותו .העונש הוא חלק בלתי נפרד מההנהגה האלוקית ,המגיבה למציאות הרוחנית שיוצר האדם .כאשר חז"ל מלמדים ש"בעוון נדרים מתה אשתו של אדם" ,הם אינם חושפים נוסחה מתמטית – כזאת שאם נזין לתוכה 'נדר' ,נקבל 'מיתה' כפלט .הם חושפים אמת מוסרית נוראה :הפרת הנדר יוצרת ריק ,חלל של חילול הקודש במציאות החיים ,והטבע הרוחני של העולם שואף למלא את הריק הזה בפורענות .האדם המבקש ליצור את החלל הזה במתכוון, כדי להרוויח מכך ,דומה למי שמרעיל את באר המים שלו עצמו מתוך תקווה שהרעל יפגע רק באויביו ,בשעה שהמים המורעלים הם אלו שיזרמו בעורקיו. העמקה זו חושפת בפנינו את מהותו של הנדר כגשר של קדושה .הנדר הוא המקום שבו האדם אומר לה'" :אני מקדש את עצמי ,אני מתחייב מעבר למה שחייבו אותי שמיים". הנדר הוא ביטוי לקרבה ,לרצון להתעלות .להפוך את הנדר לכלי משחית ,למכונת מלחמה משפחתית ,זהו פירוק של הגשר הזה .זוהי הכרזה שאין האדם רואה בנדר התחייבות לאלוקים, אלא כלי משחק אנושי .אדם כזה אינו רק מפר נדר; הוא מפר את יסוד הקשר שלו עם בוראו. הוא הופך את הקודש לכלי של כפייה ,והרי זה ניסיון של האדם להשליט את רצונו על רצון השמים ,מהלך המוגדר בתורת הסוד כסוג של ניסיון להטות כוחות עליונים בדרך שאינה כשרה ,ובכך הוא מנתק את עצמו ממקור החיים. יתרה מכך ,הרעיון שניתן "להשתמש" בפורענות הוא ניסיון לחמוק מאחריות .מי שבוחר בדרך זו בורח מהתמודדות עם החיים ,עם המורכבות של שלום בית ,עם הקושי האמיתי של הקיום המשותף .במקום להפנות את המבט פנימה ולשאול "מה עלי לתקן בחיי ובדרכיי" ,הוא מפנה את המבט החוצה ומנסה "לפתור" את הבעיה באמצעות מחיקת הזולת .זהו אובדן של הענווה היהודית .התורה דורשת מאיתנו ללכת בדרכים סלולות – בדרכי גירושין כשהשלום אבד ,או בדרכי התפילה וההתחזקות כשיש עוד פתח .הניסיון לברוח אל המחוזות האפלים של "תחבולת הנדרים" הוא הודאה של האדם בכך שהוא אינו מאמין ביכולתו של הקב"ה לנהל את חייו בדרכים ישרות וגלוות. בסופו של דבר ,עומק הרעיון הוא שהאמת היא המגן היחיד של האדם .הניסיון לעקם את האמת של התורה לצרכים אישיים הוא שורש כל רע ,שכן הוא יוצר אדם שאינו מסוגל עוד להבחין בין קודש לחול ,בין רצון ה' לרצון עצמו .רק מי שמכיר בכך שהתורה היא מפת

הדרכים הישרה והיא אינה ניתנת לשינוי או למניפולציה ,מסוגל לצעוד בדרך של תיקון אמיתי ,מתוך ידיעה שהישועה אינה יכולה לצמוח מתוך העבירה ,אלא רק מתוך הדבקות בדרך המלך של התורה. בבואנו לנתח את המערכת הנפשית שמובילה אדם לחשוב כי ניתן להשתמש בנדרים ככלי ניתוח מול אשתו ,אנו פוגשים את מה שהנפש מכנה האשליה של השליטה .האדם ,בעת צרתו, חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו ,והוא מחפש בכל מחיר עוגן של כוח .הדימוי של הנדר ככלי עוצמתי ,כזה שיכול להכריע את הכף ולהכניע את המציאות לרצונו ,הוא מפתה מאוד, אך הוא שקרי מיסודו .העומק המחשבתי כאן הוא בהבנה כי הנפש שבורחת אל התחבולה הזו ,היא נפש שאיבדה את האמון בהשגחה הפרטית .היא מבקשת להחליף את האמונה ב"הכל בידי שמים" ביומרה של "הכל בידי הנדר”. כשאדם נודר נדר כדי להביא מוות ,הוא למעשה מקים לעצמו אליל קטן של כוח .הוא אומר בלבו :ה' אמנם קבע את החוקים ,אבל אם אשחק לפי הכללים בצורה מסוימת ,אוכל להכריח את המציאות להשתנות .זוהי כפירה מוסווית ,שכן היא גוזלת מהקב"ה את ריבונותו על החיים ועל המוות .הנפש שבוחרת בדרך זו היא נפש שלא למדה להכניע את רצונה מול האמת .היא מבקשת את פתרונה בקיצור דרך ,אך הדרך הארוכה – דרך התיקון ,דרך ההתמודדות ,ואף דרך הפרידה המותרת – היא הדרך שבונה את האדם. ההעמקה המחשבתית מגלה כי כוח הדיבור ניתן לאדם כדי להאיר ,כדי לבנות ,כדי ליצור שותפות עם הקדוש ברוך הוא בבריאת המציאות .הנדר הוא ביטוי של הקדושה שבאדם, היכולת שלו להתחייב למה שמעבר להכרח .כשהוא הופך את הכוח הזה לכלי להרס ,הוא לא רק מחלל את מה שמחוץ לו ,אלא הוא מחלל את הנקודה האלוקית שבתוכו .הנפש שלו הופכת למצומצמת ,היא נעשית כלי שרת למזימה במקום להיות כלי שרת לאמת .העונש הנורא הוא לא רק שהאישה תישאר בחיים; העונש הנורא הוא שהאדם הזה נשאר עם נפש מוכתמת ,עם תודעה שהתדרדרה אל תהום של רצון כוחני במקום להתעלות אל מחוזות של רצון אלוקי. יתרה מכך ,הנפש צריכה ללמוד שגם הכאב הגדול ביותר ,גם המרירות שאוכלת כל חלקה טובה בחיים המשותפים ,אינם מצדיקים איבוד עצמי לדעת מבחינה רוחנית .חז"ל מציבים לנו בברכות את הדימוי של מצא ומוצא ,לא כדי שנחפש דרכים להרוג את ה"מוצא" ,אלא כדי שנבין את עומק הבחירה שלנו ואת היכולת שלנו לצמוח גם מתוך קושי .הניסיון לברוח מהמציאות דרך "תחבולת הנדרים" הוא בריחה מהעצמי .הוא מעיד על כך שהאדם מפחד מהתמודדות, והפחד הזה הוא שמעוור את עיניו מראות שחטא אינו יכול להיות פתרון לבעיה של אמת. לבסוף ,הנפש צריכה להיפגש עם האמת של היראה .יראת שמים אמיתית היא ההבנה שאנחנו איננו אדוני העולם .אנחנו הולכים בדרכים שאלוהים סלל עבורנו .כשאנחנו סוטים מהם ,אנחנו נופלים .ההרחבה המחשבתית מציבה לנו את המראה הזו :אל תחפש את הכוח שלך במקומות האסורים .חפש אותו ביושרה ,בחזרה בתשובה ,בתיקון מידות .כי גם אם המציאות החיצונית לא משתנה ברגע ,הנפש שבוחרת בדרך הישרה היא נפש שיוצאת מן

המיצר אל המרחב ,נפש שזוכה לחופש אמיתי – חופש מהתלות בתוצאות ,וחופש מהצורך לשלוט בעולם דרך עקמומיות. כשאנו מבקשים לזקק את המוסר הפנימי מתוך הסוגיה המרה הזו ,עלינו להביט הישר אל תוך הלב פנימה ,אל המקום שבו נולדות המזימות הרחוקות מן האור .מוסר התורה אינו אוסף של חוקים חיצוניים בלבד ,אלא הוא הדרך שבה האדם מעצב את זהותו בצלם אלוקים. הרצון להשתמש בחטא ככלי שרת לצרכים אישיים הוא כשל מוסרי חמור ,שכן הוא מעיד על תפיסה שבה הקדושה נמדדת לא לפי מהותה ,אלא לפי התועלת שהיא מפיקה לאדם .זהו תהליך שבו המוסר הופך להיות כפוף לרצונותיו של האדם ,ובכך הוא מאבד את תוקפו ואת מעמדו כציווי עליון שאינו תלוי בדבר. המוסר התורני תובע מאיתנו יושרה פנימית שאינה מתפשרת .אדם שחי בתוך נישואין מרים וקשים ,הניסיון שלו לברוח אל עוון הנדרים הוא בריחה מאחריות ומהתמודדות. המוסר מלמד כי עלינו להיות אמיצים מספיק כדי לעמוד מול המציאות כפי שהיא ,מבלי לחפש נתיבי מילוט עקומים .אם המציאות אינה ניתנת לתיקון ,התורה העניקה לנו כלים ישרים וגלויים – דרך הגירושין והשלום – שבהם ניתן ללכת בראש מורם .הניסיון "לנצח" את המציאות באמצעות מניפולציה רוחנית הוא ניסיון שמבזה את האדם ואת הקודש כאחד. אנו נדרשים לזכור כי המצווה אינה מגן שניתן להשתמש בו כדי לכסות על חטאים. הניסיון של האדם להשתמש בנדר ככתובת דמים כדי להביא מוות ,הוא הופך את הנדר – ביטוי הקדושה הגבוה ביותר – למכשיר של הרס .מוסר זה מלמד אותנו לשחרר את הצורך בשליטה על תוצאות חיינו .האדם המוסרי הוא זה שסומך על הנהגת ה' ובוחר בדרך הנכונה, גם אם היא קשה ,גם אם היא דורשת סבלנות וגם אם היא דורשת פרידה כואבת ,ובלבד שלא יטמא את ידיו בחטא. בנוסף ,עלינו להבין כי המוסר הוא המקום שבו האדם פוגש את זולתו לא ככלי משחק, אלא כבן אדם .גם כאשר מדובר באשה הממררת את חייו ,המוסר התורני אינו מתיר לאדם להשיל ממנה את צלם האלוהים שבה ולראות בה מטרה שיש לחסל באמצעות תחבולה. זהו מבחן עמוק של מידות :האם אדם מסוגל לשמור על אנושיותו ועל קדושת הדיבור שלו גם בתוך שיא הכאב והמרירות? האם הוא מסוגל לא לשקוע אל תהומות השנאה והמזימה? לבסוף ,המוסר התורני מעניק לנו את הכלים לבנות אישיות שאינה נזקקת לקיצורי דרך. אם אנו שרויים בצרה ,הדרך לצאת ממנה היא דרך התיקון ,דרך האמת ודרך הבירור העצמי. לא ייתכן שהשחרור מן הצרה יבוא במחיר של כניסה לתוך חטא חמור .כשאנו מפנימים את ההשלכות המוסריות הללו ,אנו זוכים לבנות בתוכנו עולם של יושר פנימי ,כזה שאינו פוחד מהאמת ואינו נזקק למסכות ,אלא צועד בדרך המלך ,נקייה ,בהירה ומלאה באהבת השם ויראתו .לסיום ,כשאנו יוצאים מהדיון הזה אל חיי המעשה ,עלינו לזכור כי כל מעשה שאנו עושים צריך להיבחן במבחן הטהרה :האם הוא מבטא רצון אמיתי להידבק בה' ,או שמא הוא כלי לסיפוק צרכים זמניים ומטשטשי אמת. האמת הפשוטה היא שהחיים מורכבים אך אינם דורשים עקיפת המוסר כדי לשרוד