יבמה בין תקווה לעיכוב האם מותר לה לגמור שידוך לפני החליצה?

יבמה בין תקווה לעיכוב האם מותר לה לגמור שידוך לפני החליצה? הדממה בבית שבו יושבת אשה צעירה לאחר מות בעלה אינה רק שתיקה של אבל ,אלא אווירה סמיכה של המתנה תלויה ועומדת .האשה הזו עומדת בצומת שבו הזמן קפא .היא אינה אלמנה רגילה שיכולה לקום וללכת ,היא אשה שזיקת היבם הניחה על כתפיה משא כבד ,קשר רוחני ומשפטי שטרם הותר .בעוד הרוח נושבת בציפורי ומטלטלת את עלי…

יבמה בין תקווה לעיכוב האם מותר לה לגמור שידוך לפני החליצה? הדממה בבית שבו יושבת אשה צעירה לאחר מות בעלה אינה רק שתיקה של אבל ,אלא אווירה סמיכה של המתנה תלויה ועומדת .האשה הזו עומדת בצומת שבו הזמן קפא .היא אינה אלמנה רגילה שיכולה לקום וללכת ,היא אשה שזיקת היבם הניחה על כתפיה משא כבד ,קשר רוחני ומשפטי שטרם הותר .בעוד הרוח נושבת בציפורי ומטלטלת את עלי העץ שבחצר ,היא יושבת ומהרהרת בעתידה .הלב מבקש חיים ,המשפחות לוחצות ,וההצעות מגיעות לפתח ביתה ,מפתות את נפשה להאמין שיש עתיד מעבר לאופק .אך באותו זמן ,היא חשה את כובד האיסור ,את המחסום הבלתי נראה שמונע ממנה לקשור את גורלה לאחר. האם ניתן לפתוח שער לחיים חדשים בטרם ננעלו שערי העבר? האם מותר לה להניח אבן פינה לבית חדש ,כאשר יסודות ביתה הקודם עדיין קשורים בזיקת התורה לאחי בעלה? זוהי הדילמה שבה מתערבבים רצונות הלב עם חומרת הדין ,והשאלה ניצבת כחומה גבוהה :האם מותר ליבמה לגמור שידוך לפני שזכתה בחליצה? בפרשתנו ,פרשת כי תצא ,מצינו את הגדרת זיקת היבום במילים אלו :כי ישבו אחים יחדו

ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה ,ה). רש"י (דברים כה ,ה) מבאר :יחדו שהיו שניהם בעולם כאחד ,ומחדש כי הזיקה תלויה בכך שהיו האחים בחיים יחדיו .ועוד מבאר שם :לא תהיה אשת המת החוצה אזהרה שלא תנשא ליבם עד שתעשה בו חליצה ,ומכאן שהתורה קבעה איסור ברור כל עוד לא הותרה הקשור בטקס החליצה. רבי אברהם אבן עזרא (דברים כה ,ה) מוסיף :ולקחה לו לאשה ,ומבאר שאין זה רשות בעלמא אלא מצוה ,ומתוך כך נלמד שהזיקה המצוותית הזו נשארת טבועה באשה כל עוד לא נעשה מעשה החליצה ,ועל כן היא אינה חופשית להשתייך לאיש זר כלל. הרמב"ן (דברים כה ,ה) מבאר :כי היא מקודשת ליבמה בכח התורה ,ולפיכך אסורה לכל איש זולתו עד שתיפטר בחליצה ,ומבאר כי כח הזיקה הזה חזק כל כך שהוא אוסר אותה בדרך מוחלטת לכל איש אחר ,כשהתורה יוצרת כאן קשר שאינו ניתן להתרה ללא פעולה הלכתית מפורשת. בעל הטורים (דברים כה ,ה) מוסיף :לא תהיה אשת המת החוצה ,יבמה יבוא עליה ,ורומז בסמיכות הפסוקים כי לא זו בלבד שהיא אסורה לאחר ,אלא שהיא נתונה ברשות היבם ,וכל מחשבה על יציאה מחוץ למסגרת זו נחשבת כפגיעה במצוה. ספר החינוך (מצוה תקמ"ז) מחדש :לרומם שם המת בישראל שלא יכרת שמו ,ומפני זה נתחייבה היבמה להיבעל ליבם או לחלוץ ממנו ,ומבאר כי כל עוד היא קשורה בעבותות המצוה הזו ,היא אינה בעלת הבית על רצונותיה במובן של יציאה לחופשי ,שכן כל הווייתה כעת מוקדשת להמשכת זרעו של המת. הספורנו (דברים כה ,ה) מבאר :לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ,כי בהיותה יבמה היא מיוחדת לייבום ,וכאילו היא כבר אשתו של היבם ,ולכן כל שידוך או התחייבות לאדם אחר נחשבים כדבר הסותר את מהות היותה שייכת בזיקה ליבם. בגמרא במסכת יבמות (דף כ ע"א) מובא :מצות יבום קודמת למצות חליצה ,ועכשיו שאינן מתכוונין לשם מצוה אמרו חליצה קודמת .בגמרא מבארים כי הזיקה שבין היבם ליבמה היא המניע העיקרי למצב בו היא נמצאת ,וכל עוד לא בוצעה החליצה – מצות הייבום היא הקשר הדומיננטי המוטל עליהם ,ורק מחמת חסרון הכוונה לשם שמים הכריעו חכמים להקדים את החליצה ,דבר המלמד על כך שהזיקה עומדת בעינה עד לרגע החליצה. בתלמוד ירושלמי (מסכת יבמות פרק ד הלכה א) מבארים את חומרת הזיקה :כל יבמה שנפלה לפני יבם ,הרי היא בחזקת איסור עד שיעשה בה מעשה המתיר ,ומבארים שם שחז"ל ראו בזיקה זו כוח האוסר אותה על השוק ,ואין שום צד להקל בקשריה כל עוד המצב ההלכתי לא השתנה במעשה חליצה מוגדר וברור. תוספות במסכת יבמות (דף כ ע"א ד"ה מצוה) מבארים :והשתא אין ראוי ליבם אלא לחלוץ, דחיישינן דילמא לא לשם מצוה הוא בא עליה .בתוספות מדגישים כי הקשר הרוחני וההלכתי

נותר חי וקיים ,וגם במציאות שבה החליצה היא הדרך הנכונה ,היבמה נותרת תחת כובד זיקת היבם ,ואין בכוחה לפעול כרצונה עד למימושה של חליצה בפועל. הרא"ש במסכת יבמות (פרק ד סימן טז) כתב :יבמה אסורה לשוק כל זמן שלא חלצה ,ואסור לישראל לקדשה .בביאורו מדגיש הרא"ש כי האיסור אינו מוגבל לנישואין ממש ,אלא חל על כל צורה של שייכות או קניין המכונה קידושין ,ומכאן נובעת ההבנה שכל התחייבות לשידוך עם אחר נתפסת כצעד בלתי תקין המהווה חלק מהתקשרות האסורה ,שכן האשה שייכת בזיקה מהותית ליבמה. הר"ן בתשובותיו (סימן מז) פירש :יבמה שלא חלצה ונשתדכה לאחר ,אין בזה היתר לכתחילה כלל ,דהא אסורה לשוק היא ,ואפילו במעשה שידוך איכא למיחש דמחזי כקידושין .בביאורו מסביר הר"ן כי מעבר לאיסור העצמי ,קיים חשש למראית עין של קידושין ,דבר המטיל צל כבד על כל פעולה של השתדכות קודם החליצה ,גם אם היא נעשית בדרך של הסכמה בלבד ,שכן הדבר עלול להטעות את הציבור ולדמות את היבמה כמי שכבר מותרת לאחר. ועתה נביא את דברי האחרונים והפוסקים אשר העמיקו בסוגיה זו וביררו את גדרי הזיקה שבין היבמה ליבם ,וכיצד הם משליכים על היתר ההשתדכות. בשו"ת בנימין זאב (חלק א סימן סט) ביאר :ביבמה שהשתדכה לאחר קודם חליצה ,והעלו שצריכים להקפיד שלא לעשות כן ,מטעמי איסור כפולים :האחד שהיא אגודה בזיקת היבם; השני שמא ירצה היבם לייבם ולא לחלוץ ,ואז נמצא שההתחייבות לשידוך מכניסה את היבמה למצב של סתירה ממשית בין דיניה לבין חיוביה .לדבריו אפילו אם עברה ושידכה ,סוף סוף החליצה מועילה לאחר מכן ,אך לכתחילה אסור בתכלית ,שכן המצב הבלתי ודאי של היבם יוצר תקלה שאין להקל בה ראש. בשו"ת רבי אליהו גוטמאכר (אהע"ז סימן נא) כתב :פשוט הדבר שאסור ליבמה להשתדך קודם חליצה ,כשם שאסור לאשה להשתדך קודם גט .הוסיף שם כי האיסור חמור יותר ,שהרי בגט האיסור אינו אלא לאו ,ואילו ביבמה האיסור חמור יותר ,איסור כרת לשוק בלא חליצה .עוד מבאר שם כי אף היבם עצמו אסור להשתדך לאשה אחרת קודם חליצה ,וכמו שהביא הב"ח (אהע"ז סימן קס"ה) ,ומכאן נלמד קל וחומר ליבמה שלא תעשה מעשה של השתדכות כלל. בספר גט פשוט (סדר חליצה ס"ק לה) ביאר :יבמה שהשתדכה לאיש אחר בעוד זיקתה קיימת לכתחילה אסור ,אך אם נעשה ,אחר החליצה מותרת לו .למד מכאן שהדין הוא איסור מדרבנן, שגזרו משום מחזי כשתי נשים ,כלומר שנראה כאילו יש לה שני בעלים היבם והחתן המיועד, ומשום כך יש להתרחק מכל קשר שיוצר את הרושם הזה. גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו העמיקו להאיר את הסוגיה הזו מתוך ראייה רחבה של ההלכה והמציאות ,וכך אנו רואים את הדברים בביאורם: הגאון רבי אליהו גוטמאכר (שו"ת אהע"ז סימן נא) כתב :פשוט הדבר שאסור ליבמה להשתדך קודם חליצה ,כשם שאסור לאשה להשתדך קודם גט .בביאורו המקיף שם הוסיף להחמיר, שהרי בגט האיסור אינו אלא לאו ,ואילו ביבמה האיסור חמור בהרבה ,שהרי היא עומדת

באיסור כרת לשוק כל עוד לא הותרה בחליצה .בדבריו העלה כי אף היבם עצמו מנוע מלהשתדך לאחרת קודם שנעשה המעשה המתיר ,ומכאן מתחזק הדין גם עבור היבמה ,שאין לה שום פתח להשתדך כל עוד זיקתה אגודה ליבם. ספר חליצה כהלכתה (עמוד רפו ואילך) ביאר :נטיית ההלכה היא לאסור לגמור שידוך קודם החליצה ,כי אף שאין השידוך נחשב לנישואין ,מכל מקום יש בו זיקה של התחייבות לנישואין, והרי זה מחזי כשוק ,וגם מכניס את היבם למצב של עיכוב או כפייה ,וממילא קרוב הדבר לאיסור גמור .מחדש שם כי יש להבחין בין שידוך שיש בו התחייבות כספית או שטר לבין דיבורים בעלמא ,אך גם באלו האחרונים יש להחמיר כדי שלא להגיע לידי מכשול .בדבריו נראה כי העמיק לבחון את המצב בו היבמה יוצרת מחויבות לאדם אחר בשעה שעדיין לא השתחררה מהקשר הקודם ,וראה בכך פגיעה מוחשית בזיקה ההלכתית המחייבת. כאשר אנו באים לתרגם את הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,אנו נדרשים לבחון את הנפקא מינות העולות מן הדברים במצבים שונים של שידוכי היבמה: אם נכתב שטר שידוכין עם קנס קודם החליצה ,נראה שיש לאסור לכל הדעות ,שהרי הדבר נחשב כהתחייבות גמורה ונמצא כמבטל למעשה את זיקת היבם באופן אקטיבי. במקום שנעשה שידוך בדיבור בלבד בלא כתיבת שטר ,יש מן הפוסקים שיאסרו זאת מן הדין ,בעוד שיש שיקלו לומר שאין זה אלא חומרא מדרבנן ,ובדיעבד לא נעקרה האפשרות להיתר לאחר החליצה. אם חלצה האשה לאחר מכן ,הרי שלכל הדעות מותרת היא למי שנשתדכה לו ,אלא שהשאלה נותרת בשאלה האם נעשתה עבירה או תקלה בשעת השידוך שנעשה קודם החליצה. כאשר היבם גילה דעתו שהוא חפץ בייבום ולא בחליצה ,פשוט וברור שאסור לכל הדעות לעשות שידוך עם אחר ,שהרי בזה יש מכשול גדול ודאי אף לעניין החרמות והקנסות הכרוכים בדבר ,והדבר עלול להוביל לסבך הלכתי שאין לו מוצא. העמקה רעיונית בדברי חז"ל מגלה כי הקשר שבין יבמה ליבמה קודם החליצה איננו מצב משפטי טכני גרידא ,אלא זיקה רוחנית עמוקה ומהותית .הגמרא במסכת יבמות (דף כ ע"א) מלמדת ש"מצות יבום קודמת למצות חליצה" ,ורק מפני שאין דורנו מכוון לשם שמים העדיפו חכמים את החליצה .משמעות הדבר היא שעצם מציאותה של היבמה קשורה בנשמתה ובחייה בהמשכת זרעו של האח המת ,והקשר הזה עומד ותלוי במציאות האלוהית עד שתתבצע פעולת החליצה בפועל. על פי זה נבין מדוע החמירו חכמים שלא תשתדך לאחר ,שכן בשעה זו עדיין היא אגודה בבית אחיה המת ,וכל נטייה לשידוך אחר נתפסת כהסרת הקשר והזיקה שעדיין לא הותרה .בכך יש משום זלזול לא רק כלפי מצות הייבום ,אלא כלפי עצם הרעיון שהמשפחה בישראל נמשכת אף לאחר מות אחד מאחיה ,ומתוקף זה היבמה נחשבת כמי שעדיין מחוברת לאחיו דרך היבם. נמצא שהשידוך קודם החליצה נתפס כהכרזה מוקדמת מדי שניתק הקשר ,בשעה שהתורה עצמה לא התירה זאת עד שנעשה טקס החליצה .חז"ל החשיבו זאת כדבר הפוגע במהות של

ייבום וחליצה ,שהרי עיקרם לשמר את שם האח בתוך משפחתו .לכן ,כל מעשה שמצייר כאילו היא כבר חופשית בעוד שלא נעשתה החליצה ,נראה כעקירה של עצם יסוד המצוה .וממילא, ההבנה הזו מעמידה באור חדש את חומרת הדברים :אין זה רק גדר טכני של איסור נישואין, אלא פגיעה בסמל ובמהות של המשכיות המשפחה בישראל ,שעליה התורה הקפידה כל כך. במבט מחשבתי אל נבכי הנפש ,זיקת היבום מייצגת רעיון עמוק המטלטל את תפיסת הקיום הפרטי :לאדם אין קיום מנותק ,אלא הוא חוליה חיונית בשרשרת נצחית של בית ישראל .כאשר אח נפטר בלא בנים ,אחיו נקרא להשיב את האור שנדמה כי כבה ,שכן אין זה מוות פרטי בלבד אלא חיסרון לכל הדורות .התורה מגלה לנו שבישראל ,החיבור המשפחתי והרוחני חזק מן המוות עצמו ,ומחייב את החיים להמשיך את הקיום גם עבור מי שכבר איננו עמנו. על פי זה נבין מדוע אסרו חכמים לכרות ברית שידוך עם אחר טרם חליצה ,כי בכך טמונה סכנה של ניתוק הזיקה בטרם הותרה .פנייה לשידוך חדש נראית כהכרזה פנימית שאין לי עוד קשר לבית אחי ,ובכך נפגם מושג ההמשכיות העמוק .התורה מלמדת שהאדם לא נברא לעצמו אלא כחלק מכלל גדול ואינסופי ,והיבמה מחויבת להזכיר זאת בנוכחותה ,להיות עדות חיה לזיקה שטרם הסתיימה ,עד שייעשה טקס החליצה המנתק אותה בדרך המקודשת והראויה. עוד נשכיל להעמיק ולראות :חליצה עצמה היא פעולה דרמטית ,הסרת הנעל ויריקה בפני היבם ,וכולה באה לבטא שהזיקה אינה נשברת בקלות .רק על ידי מעשה פומבי המבטא את הוויתור על החובה ,ניתק הקשר .נמצא שעד שלא נעשה טקס זה ,האשה אינה חופשית להיקשר לאחר ,כי עדיין פרוסה עליה חופת הדורות ,והקשר לאחיה המת טרם הותרה .יש כאן מסר נוקב לאדם :בעם ישראל גם החיים האישיים ביותר נושאים משמעות לאומית נצחית ,ואדם אינו בוחר לעצמו כרצונו בלבד ,אלא חייו שייכים גם להיסטוריה של עמו ולבניין בית ישראל בדרכי ד' ובקדושתם. מצוות היבום והחליצה מלמדות אותנו יסוד עמוק באחריות ההדדית השורה בין בני אדם. האח איננו יכול לומר בחייו ובתפיסתו כי חייו שלו הם חזות הכל ולסגור את הדלת מאחורי עצמו ,אלא מוטל עליו להרגיש כי גם חייו של אחיו המת מחייבים אותו ,ששמו ומורשתו אינם יכולים להישכח בתהום הנשייה .זהו שיעור עצום במידת הערבות והחסד ,המלמד כי גם כאשר האדם איננו עוד בעולם הזה ,קרוביו מחויבים להמשיך את שליחותו ולשאת את הלפיד שבידו אחז. מכאן מתחדדת ההבנה כי אם היבמה רצה לכרות ברית חדשה עם אחר בטרם חליצה ,הרי שיש בזה ביטוי של בריחה מן השליחות המוטלת עליה בשעה זו .היא נדרשת לשאת בעדינות את זכרו של אחי בעלה ,להמתין בסבלנות עד שהיבם ימלא או ימאן בחובתו .המהלך הזה איננו רק טקס משפטי קר ,הוא מגלם בתוכו את מוסר הערבות המשפחתית שאין בו ויתורים. חכמים זכרונם לברכה לימדו אותנו כי הקשר המשפחתי והחברתי איננו פונקציונלי בלבד, אלא ערכי ורוחני בראש ובראשונה .כל אדם הוא שליח לא רק לעצמו אלא גם לשושלתו, לביתו ולעמו כולו .ממילא ,הקפדת התורה שלא להינשא או אף להיקשר לאחר טרם החליצה איננה רק הלכה טכנית ,אלא קריאה מוסרית עמוקה :אדם אינו חי בחלל ריק ,אלא הוא מחויב

לשאת באחריות למורשת המשפחתית ולערבות הכללית של עם ישראל .אנו נדרשים לבחון את המצפן הפנימי שלנו לאור הזיקה הזו ,ולשאול את עצמנו עד כמה אנו נושאים באחריות למי שסביבנו ,גם כשזה תובע מאיתנו המתנה וריסון של רצונותינו המיידיים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום .המסר הגדול העולה מדיני יבום וחליצה ,ובעיקר מן האיסור לגמור שידוך טרם חליצה ,הוא כי חיי האדם אינם מתנהלים רק על פי רצונו המיידי. עלינו להפנים שחיינו שזורים בחיי אחרים ,משפחה ,קהילה ,עם ,ואף הדורות הקודמים והבאים .בעולם של היום ,שבו היחידיות והעצמאות נתפסות לעתים קרובות כערך עליון, התורה מזכירה לנו שאין לאדם זכות לנתק קשרים כל עוד הוא חלק משלשלת הדורות .גם כאשר הרצון הפנימי מושך קדימה ,יש לעצור ולזכור כי קיימת אחריות כלפי ההיסטוריה של המשפחה וכלפי החובות המוטלות עלינו ממרום .כך גם בחיי היום יום ,אדם נדרש לשקול לא רק את טובתו האישית ,אלא גם את השלכות מעשיו על קרוביו ,על סביבתו ועל עמו. כל החלטה משפחתית ,כל ברית ,כל קשר ,אינם עניין פרטי בלבד אלא חוליה בבניין הכללי של עמנו .לפני שאדם רץ לבנות לעצמו שידוך חדש ,בין אם מדובר בקשר זוגי ,בעסק חדש או באתגר חיים ,עליו לשאול את עצמו ביושר :האם סגרתי כראוי את מה שהיה? האם נתתי כבוד ואחריות לקשר הקודם ,לתפקיד הקודם ,להתחייבות שהייתה לי? רק מי שמסיים שלב אחד בכבוד ובאחריות ,רשאי להתחיל שלב חדש באמת.

עיקר העניין: נמצאנו למדים ,כי ליבמה אסור לכרות שידוך חדש קודם החליצה .ראשית ,מצד עצם הדין היא עדיין אגודה ליבם בקשר התורה ,וממילא כל התחייבות לאחר נוגדת את מצבה ההלכתי .שנית ,מצד חשש תקלה שמא יבקש היבם לייבם ולא לחלוץ ,ונמצא שהשידוך שנעשה יהפוך למכשול חמור .הפוסקים דימו זאת לגט; כשם שאסורה אשה להשתדך קודם שתשתחרר מבעלה בגט ,כך אסורה יבמה להשתדך קודם שתשתחרר ביבום או בחליצה ,ויש מן האחרונים שכתבו שהאיסור חמור אף יותר ,מפני שהאיסור לזרים קיים מן התורה כל עוד לא חלצה .מבחינה רוחנית ומוסרית ,דיני יבום וחליצה מבטאים אחריות הדדית שאין להקל בה ראש ,שכן לאדם אין רשות לבנות את חייו על יסודות רופפים כל עוד לא תיקן את הקשרים הקודמים המחייבים אותו .התורה מחנכת אותנו כי רק מי שסוגר את הפרק הישן כראוי ובאחריות ,רשאי לפתוח דף חדש .על כן, ההלכה וההשקפה כאחת מחייבות :קודם חליצה אין שידוך ,ואחר חליצה הדרך נפתחת. בזה נשמרת גם קדושת המשפחה וגם יציבות הקשרים ,ומתוך כך מתקיימת מצוות ובחרת בחיים באופן הנכון והשלם. ההמתנה אינה זמן אבוד ,היא זמן של בניין אישיות המוכיחה נאמנות לעבר בעודה צועדת לעבר העתיד .רק מתוך סגירה שלמה של עבר שכיבדנו ,אנו זוכים לפתוח דף חדש שיש בו אמת ,טוהר ,ויכולת צמיחה אמיתית.