המזבח בוכה על הגירושין – משל או מציאות?

המזבח בוכה על הגירושין – משל או מציאות? דמיינו את ההוד הקדום של בית המקדש ,עת המזבח עומד על מכונו בלב העזרה ,אבן איתנה ששפתיה צרובות מאש התמיד .שם ,במקום שבו ריח הקטורת נמהל בתפילות ישראל, מתרחש דבר מה נסתר מן העין אך מזעזע את אמות הסיפים .התורה מגלה לנו שדווקא ברגע שבו אדם בוחר לכרות את הברית שכרת בנעוריו ,נשמע קול של בכי שאין לו מקור גשמי – המזבח עצמו…

המזבח בוכה על הגירושין – משל או מציאות? דמיינו את ההוד הקדום של בית המקדש ,עת המזבח עומד על מכונו בלב העזרה ,אבן איתנה ששפתיה צרובות מאש התמיד .שם ,במקום שבו ריח הקטורת נמהל בתפילות ישראל, מתרחש דבר מה נסתר מן העין אך מזעזע את אמות הסיפים .התורה מגלה לנו שדווקא ברגע שבו אדם בוחר לכרות את הברית שכרת בנעוריו ,נשמע קול של בכי שאין לו מקור גשמי – המזבח עצמו מוריד דמעות .לא מדובר בדמעות של חול ,אלא בזעקה אילמת של כלי הקדושה העומד כעדות לכריתת ברית .האם ייתכן כי אבן וגזית מרגישים את הכאב האנושי? ומהו אותו משבר עמוק הטמון בגירושי אשת נעורים ,שגורם למקום הכפרה והרצון להפוך למקום של תוגה? השאלה מונחת לפנינו כפצע פתוח :האם מדובר במשל ציורי המבקש לחדד את חומרת הפירוד ,או שמא במציאות רוחנית נוקבת שבה הקרע בין איש לאשתו מפורר את יסודות הקדושה של המקדש כולו? בפרשתנו ,פרשת כי תצא ,מופיעים דיני הגירושין בפסוקים המגדירים את המציאות המשפטית של הפירוד :כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו (דברים כד ,א) .ובהמשך נאמר :ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר (שם ,ב). רש"י (דברים כד ,א) מבאר :ערות דבר ,דבר ערווה ,שמצא בה דבר מגונה ,ומחדש כי התורה קבעה דרך לגירושין כאשר נפגעה השלמות של הבית ,אך בד בבד חז"ל מורים לנו להביט על כך כעל צעד שתוצאותיו חורגות אל מעבר למסגרת הבית הפרטי. רבי אברהם אבן עזרא (דברים כד ,א) מבאר :וכתב לה ספר כריתת ,וביאר כי לשון כריתת מלמדת על ניתוק גמור ומוחלט ,ובכך הוא עומד על הצד המשפטי והסופי של המעשה הזה, המפרק את הברית שנוצרה בקידושין. הרמב"ן (דברים כד ,א) מחדש :כי בגירושין הללו יש צער על היפרדות האדם מאשתו ,ומבאר כי אף שהתורה התירה את המעשה ,יש בו היבט של פגיעה בחיבור הראשוני שבין איש לאשתו ,דבר המשתקף גם בדברי חז"ל המצערים את המזבח על מעשה זה. הספורנו (דברים כד ,א) מבאר :והיה אם לא תמצא חן בעיניו ,כי כל עוד לא היה זה מתוך דברים של חטא ופגם ,הרי שהגירושין הם מעשה מצער המעורר את מידת הדין ,שהרי האשה שאותה אהב בנעוריו הופכת כעת לזרה לו ,וזהו הקרע שהמזבח אינו יכול לשאת. מילות קישור להבאת דברי חז"ל והגמרות הרלוונטיות מהתלמוד הבבלי ,המאירות את הקשר שבין הגירושין לבין המזבח המוריד דמעות. בגמרא במסכת גיטין (דף צ ע"ב) אמרו :אמר רבי אלעזר :כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ,שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם .האמוראים בגמרא מבארים כי בכי המזבח הוא תגובה ישירה לגירושין של אשת הנעורים ,וכי הקרבנות של אותו אדם אינם מתקבלים עוד ברצון ,שכן הברית שנכרתה בראשית הדרך נשברה ,והמזבח ,מקום הכפרה ,אינו יכול להשלים עם שבירת ברית זו.

בגמרא במסכת סנהדרין (דף כב ע"א) הביאו שוב את המימרא :כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ,שנאמר כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך .בגמרא שם דנים בגודל הצער על פירוד של זוג ,ומלמדים כי אשת הנעורים היא השותפה האמיתית לחיים ,ופגיעה בה היא פגיעה בברית השמימית ,עד כדי כך שגם מקום עבודת הקודש משתתף בצערו של העולם. רש"י במסכת גיטין (דף צ ע"ב ד"ה אפילו מזבח) מבאר :שאין הקדוש ברוך הוא מוחל לו ,ומבאר כי בכי המזבח הוא ביטוי לכך שהקב"ה שומע את זעקת האשה שנעזבה ,ועל כן אין האדם יכול למצוא מנוחה או כפרה לפני ה' בדרך הרגילה ,כי השכינה עזבה את ביתו וגם מזבח הכפרה מוחה נגדו. תוספות במסכת גיטין (דף צ ע"ב ד"ה אפילו) מבארים :דאשת נעורים חביבה עליו ביותר. בתוספות מדגישים את החיבה הגדולה והקשר הנפשי העמוק שיש לאדם עם אשתו הראשונה, ועל כן החומרה בגירושין אלו היא מיוחדת במינה ,שהרי לא מדובר רק בהתרה משפטית אלא בניתוק של חלק מנשמתו של האדם. הראשונים ,אשר העמיקו בסוגיה זו וביררו את עומק השבר שיוצר המגרש את אשת נעוריו, העמידו את הדברים על יסודות של דין וקדושה: המאירי (חידושי המאירי למסכת גיטין דף צ ע"ב) ביאר :כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ,כלומר ,שאף הסניגור שלו נעשה לו קטגור ,ואין לו לשום אדם ללמד עליו זכות .בדבריו מדגיש המאירי כי הבכי אינו תיאור ציורי בלבד ,אלא ביטוי חריף לכך שהמזבח ,שאמור לשמש סניגור לפני בורא עולם ,הופך לקטגור המעיד על פגמו של האדם, ובכך נחסמת דרך הכפרה הרגילה שניתנה לאדם במקדש. המהרש"א (חידושי אגדות למסכת סנהדרין דף כב ע"א) פירש :כל המגרש את אשת נעוריו אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ,משל הוא ,כאילו המזבח בוכה עליו .בטעם הדבר ביאר כי המגרש את אשת נעוריו ממעט אכילת זבחים ,שהרי אשת נעורים מצויה שמביאה קיני זיבה ולידה למזבח .בדבריו גילה המהרש"א כי ישנו רובד מעשי לצערו של המזבח ,שכן הפירוד מונע את זרימת הקרבנות המטהרים והמכפרים שהיו אמורים להגיע למזבח מכוח חיי המשפחה התקינים ,ובכך נפגעת עבודת ה' בפועל. גדולי האחרונים והפוסקים המשיכו להעמיק ולהרחיב בביאור סוד הבכי המזבח ,כשהם מבררים את הקשר שבין הבית הפרטי לבין היכל הקודש: החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק ז סימן לד) כתב :זיווג ראשון מכריזין עליו בת פלוני לפלוני ,וכל אדם נוצר פלג גופא ,ואין צורתו שלמה אלא עם אשתו המזומנת לו משעת יצירה .ומבאר כי כשמגרש את אשתו הראשונה ,הרי זה אות שהרעו מעשיו ואבד את בת זוגו האמיתית ,וכיון שקרבן התמיד היה מכפר על עוונותיהם של ישראל ,ובזה לא הצליח המזבח לכפר עליו עד כדי כך שהפסיד את בת זוגו ,על זה מזבח מוריד דמעות .בדבריו העמיק לראות בגירושין עדות לכך שהאדם איבד את שלמותו הרוחנית ,עד שהכפרה של המזבח כבר אינה מועילה להשיב את הקשר האבוד. התורת חיים (על מסכת סנהדרין דף כב ע"א) ביאר :כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד

עליו דמעות ,לפי שעל ידי הבאת שלום בין איש לאשתו נעשו שיתין ,שהוא יסוד המזבח. ומחדש שם כי כיוון ששלום הבית הוא היסוד שעליו נבנה המזבח ככלי להשראת שכינה, הרי שהמתקוטט עם אשתו ומגרשה פוגע ביסוד המזבח עצמו ,ולכן המזבח בוכה על הקרע שנוצר בבסיס הקיום הרוחני של עם ישראל. התפארת יעקב (על מסכת גיטין דף צ ע"ב) ביאר :כי המזבח נברא לתכלית לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי הקרבנות ,וכשישראל שרויים בשלום ביניהם שכינה שורה ביניהם .ואם חלילה אין שלום בין איש לאשתו ,הרי נסתלקה השכינה ,ונמצא שהמזבח, שתפקידו להשרות שכינה ,אינו ממלא עוד את שליחותו ,ולכן המזבח ,בבחינת כלי שאינו מתפקד כראוי ,מוריד דמעות על האדם המגרש את אשתו. המהר"ם שיף (חידושי המהר"ם שיף על מסכת גיטין דף צ ע"א) ביאר :כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ,לפי שהאדם נברא מעפר המזבח שנאמר מזבח אדמה תעשה לי ,ואילו האשה נבראה מצלע .נמצא שהאיש מחובר למזבח מעצם מהותו ,וכאשר הוא מגרש את אשתו ,הוא מפקיע את עצמו ממקום כפרתו ,ומראה כאילו אין הקב"ה חפץ בכפרתו ,ועל כן מידה כנגד מידה המזבח מוריד עליו דמעות. גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו המשיכו לבאר את עומק הזעזוע שהמזבח חש בשעה שהבית היהודי נפרם ,תוך שהם משלבים את רוחב היריעה של ההלכה עם מבט השקפתי נוקב: הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן צח) ביאר :וצריך ביאור, מהו לשון אפילו מזבח מוריד עליו דמעות .ונראה לומר ,דהמזבח הרי רגיל לדמעות ,כי כמה וכמה באים לשפוך שיחם ודמעותיהם עליו בשעת הקרבת קרבנותיהם ,והרי זה טבעו של המזבח להיות מקום בכי ותחנונים .ואף על פי כן ,בענין זה של גירושין מתרגש המזבח ביותר עד שאינו יכול עוד להתאפק ,וגם הוא עצמו מוריד דמעות .בדבריו העמיק לגלות כי גם מקום שרגיל בכל דמעה אנושית ,אינו יכול להישאר אדיש מול דמעותיו של הבית הנפרד, שכן הכאב על ברית הנישואין שנשברה חורג מכל צער אחר. המשנת יוסף (חלק ב עמוד סח) מחדש :הגמרא אומרת כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות .והנה בגמרא בקידושין אמרו ראה חיים עם האשה אשר אהבת זו התורה .אם כן אשתו הראשונה של האדם היא התורה שלמד עוד בבטן אמו עם המלאך. וכשהוא מגרש את אשתו הראשונה היינו שמסלק מעליו את התורה ,אזי המזבח מוריד עליו דמעות ,כי המזבח מיותם ונשאר ריק :קרבנות כבר אין ,והתורה שהייתה תמורת הקרבנות נגרשה ממנו .בהסבר מופלא זה מבאר כי הבכי אינו רק על קשר אנושי ,אלא על הזנחת הקשר הנצחי שבין האדם לבין תורתו ,שבה נכרתת הברית האמיתית מראשית היצירה. כאשר אנו מבקשים לתרגם את עומק הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,אנו מוצאים כי בכי המזבח אינו נותר בין דפי הגמרא ,אלא מציב תמרור אזהרה לכל אדם בהנהגתו הביתית. להלן הנפקא מינות וההשלכות למעשה: ראשית ,כוחו של השלום בבית אינו עניין פרטי אלא יסוד רוחני ,ולשיטת התורת חיים

והתפארת יעקב ,מי שמשקיע מאמץ בשלום ביתו אינו רק מרוויח את שלוות נפשו ,אלא מחזק את יסוד המזבח והשכינה בעולם .השקעה בבניית קשר איכותי וביישוב מחלוקות היא כקיום מצווה תמידית המעמידה את עבודת המקדש עצמה. שנית ,לעניין שייכות האשה לעבודת הקרבנות ,כפי שעולה מדברי המהרש"א ,עולה נפקא מינה מוחשית לכך שהאשה בחייה קשורה באופן עמוק ויסודי לעבודת הקודש והמקדש. הערכת פועלה של האשה אינה מוגבלת לתחום הבית בלבד ,אלא היא שותפה מלאה להשראת השכינה ולטהרה בעם ישראל. שלישית ,בחובת בחינת המעשים של האדם ,לפי דברי החתם סופר ,גירושין מאשת נעורים הם בבואה למצב רוחני לקוי שבו האדם איבד את בת זוגו המיועדת לו משמים .מכאן נלמד כי על האדם מוטל לבחון תדיר את דרכיו ולתקן את מידותיו ,כדי שלא יגיע לידי פירוד שאין ממנו דרך חזרה ,אלא יזכה לשמר את הברית שניתנה לו. רביעית ,ביחס לתורה ,על פי המשנת יוסף ,הזנחת לימוד התורה מוגדרת כגירושין מאשת הנעורים הרוחנית .מכאן נובעת חובה למעשה לקבוע עתים לתורה ולעמול בה ,כי התורה היא החיבור הראשון של האדם ,והתרחקות ממנה גורמת למזבח הפנימי של האדם להיוותר ריק ומיותם. חמישית ,בנוגע למודעות לחומרת הגירושין ,מכל המקורות עולה כי הגירושין אינם רק הליך משפטי ,אלא פעולה המטלטלת את הקודש .המודעות הזו מחייבת כל אדם לשקול בכובד ראש ובסבלנות כל צעד בביתו ,תוך הבנה שהחלטותיו מקרינות על המציאות הרוחנית הכללית. העמקה רעיונית בדברי חז"ל מגלה כי הקשר שבין המזבח לבין בכי על גירושין נובע מתפיסה יסודית במחשבת ישראל :הבית אינו מקום מקלט פרטי מפני העולם ,אלא הוא מהווה את המיקרוקוסמוס של המקדש כולו .כשהגמרא מלמדת שהמזבח מוריד דמעות, היא אינה מתארת תגובה פיזיולוגית של אבן ,אלא היא חושפת את הקשר האונטולוגי שבין איש ואשה לבין השראת השכינה .השלום בין בני הזוג הוא הכלי היחיד המאפשר לשכינה לחנות בתוכם ,והמזבח ,המקום שבו מתממש החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים ,תלוי לחלוטין בשלמות הברית הזו. על פי תפיסה זו ,אנו מבינים את עומק השבר .כאשר האדם מגרש את אשת נעוריו ,הוא אינו מבצע פעולה טכנית של פירוד ,אלא הוא מחריב את המזבח הפרטי שהוקם בביתו .אשת הנעורים מייצגת את החיבור הראשוני ,את תמימות הנפש ואת הברית שנכרתה בעת שהאדם עדיין לא נגוע בסיבוכי החיים .כשזו נשברת ,נוצר חלל רוחני שאינו ניתן למילוי ,והצער על כך אינו נשאר רק בביתו של האדם ,אלא מהדהד בבית המקדש כולו. נמצא שהבכי הוא ביטוי לכך שהמזבח חש באובדן המקדש המוקטן .אם הבית הוא בבואה של המשכן ,הרי שכל סדק בבית מערער את יציבות השכינה בעולם .חז"ל ביקשו ללמדנו שהחיבור שבין בני הזוג הוא הוא עבודת הקרבנות העליונה ביותר ,ומי שמפרק את הקשר הזה ,כביכול פוגע באפשרות לכפרה ולרצון לפני המקום .זהו עומק המושג שהזכירו

הראשונים והאחרונים :הגירושין הם עדות לכישלון האדם לשמור על מקדשו ,והדמעות הן התגובה הטבעית של הקדושה על מקום שהפך חול. במבט אל נבכי הנפש ,גילוי דעתם של חז"ל על בכי המזבח מציב מראה חדה מול עיניו של כל אדם .הבית היהודי אינו אוסף של רצונות פרטיים החיים תחת קורת גג אחת ,אלא הוא יצירה משותפת של נשמות שנפגשו כדי להפוך את העולם למקום של קדושה .הנישואין הם המסע המרתק ביותר של האדם ,שבו הוא לומד לצאת מעצמו ,לוותר על האנוכיות ולהכיל עולם שלם שאינו הוא .כאשר אדם נשאר נאמן לאשת נעוריו ,הוא בעצם מוכיח את גבורת הרוח שלו – היכולת להמשיך ולאהוב גם כשהשגרה שוחקת ,גם כשהקשיים מרימים ראש, וגם כשהדמות שמולו משתנה עם השנים. העומק המחשבתי בבכי המזבח מלמד אותנו שכל קשר בין איש לאשתו הוא ברית עם השכינה .אמונה אינה רק ידיעה עיונית ,אלא כוח שבא לידי ביטוי ביכולת לשמור על הבית מלוכד ואוהב .כשאדם מגרש ,הוא מעיד על חסרון ביכולת הנפשית להכיל את האחר ,ובכך הוא מנתק את הצינור שדרכו שורה השכינה בביתו .הנפש שבורחת מן המחויבות הזו ,בורחת בעצם מן היכולת להגיע לשלמות אישית .ההנהגה הנכונה היא לראות בכל מריבה ובכל קושי הזדמנות לעבודת המידות ,להקרבה ולבנייה ,תוך ידיעה שכל צעד של פיוס הוא תפילה חרישית שגורמת למזבח הפנימי של האדם להאיר באור יקרות. עלינו לשאול את עצמנו :האם אנו נוהגים בביתנו כמי שעומדים לפני מזבח? המזבח לא היה מקום של נוחות ,אלא מקום של מסירות .כך גם הבית .החיבור לאמונה עובר דרך הקירות של הבית הפרטי ,והנהגת האדם בתוך משפחתו היא המדד האמיתי לדרגתו הרוחנית .מי שמצליח לשמור על הברית שכרת ,מגלה שגם ברגעים הקשים ביותר ,השכינה אינה עוזבת את ביתו ,והמזבח – אותה נשמה אלוהית שבקרבו – מלא שמחה וברכה ולא צער ודמעות. בהרחבה המוסרית ,המזבח הבוכה מציב בפנינו מצפן פנימי של אחריות עמוקה .אם אנו תופסים את הבית כמקדש ,הרי שכל מילה של פגיעה וכל התנהלות של חוסר רגישות הן כחילול הקודש באותו מקדש .המצפן המוסרי של האדם לא יכול להסתפק רק בנורמות של הגינות חברתית ,אלא עליו לשאוף למידת הענווה וההקרבה המאפיינות את הקרבנות שהיו עולים על המזבח .השאלה המוסרית אינה מה מגיע לי ,אלא מה אני יכול להעניק כדי לשמר את הברית שנכרתה ,וכמה מן האגו שלי אני מוכן להקריב על מזבח השלום המשפחתי כדי שהשכינה תמצא בו מקום מנוחה. המצפן הזה מחייב אותנו לריסון עצמי ולעבודה מתמדת על המידות .היכולת להמתין, להקשיב ולהתגבר על הדחף להגיב בתוקפנות בשעת כעס היא הדרך שבה אדם בונה את המזבח הפרטי שלו .כאשר המצפן מכוון לשלום ,האדם מבין שכל מאמץ שהוא משקיע בחיזוק הקשר עם אשתו הוא בעצם פעולה של תיקון עולם .זוהי אחריות מוסרית שאינה מאפשרת לברוח מן הקשיים ,אלא דורשת לעמוד איתן ולמצוא את הדרך חזרה אל הלב, מתוך הבנה שכל ויתור על הבית הוא פגיעה באושיות הקדושה של עם ישראל. במקום שבו המזבח בוכה ,אנו נדרשים להזיל את דמעות התפילה שלנו עוד קודם לכן –

דמעות של רחמים ,של השתדלות ושל חיפוש הדרך לאיחוי הקרעים .המצפן הפנימי אומר לנו שהבית אינו רכוש ,אלא פקדון קדוש שניתן לנו מאת הבורא ,ואנו המופקדים לשמור עליו בטהרה ובאהבה .מוסר זה דוחף אותנו להשקיע בבית את מיטב כוחותינו ,להיות קשובים לרחשי הלב של בן הזוג ,ולראות בכל בוקר ובכל ערב הזדמנות חדשה להתחיל מחדש את עבודת ה' שבתוך הבית ,מתוך יראת כבוד למשמעות הגדולה הטמונה בחיים המשותפים. בחיים המעשיים ,כשאנו יוצאים מבית המדרש אל חיי היום יום ,התובנות הללו מאירות את הדרך ומעניקות לנו כלי עבודה יומיומיים .עלינו להבין כי המזבח אינו שוכן רק בזיכרונות העבר של המקדש ,אלא הוא פועם בתוך הבית שלנו .כל מחווה של התחשבות ,כל הקשבה סבלנית ללב בן הזוג ,כל הבלגה על עלבון אישי ,וכל מילה טובה שנאמרת בבית ,הם הם הקרבנות המובאים על המזבח הפרטי שלנו .זוהי עבודה תמידית ,יומיומית ,שאינה דורשת אש על גבי המזבח החיצוני אלא אש של אהבה ויראת שמים בלבבות הפנימיים .עלינו לזכור תמיד כי כל דקה של שלום היא ניצחון על נטיית הפירוד ,וכל רגע של התעלות משותפת הוא רגע שבו השכינה חונה בתוכנו .כאשר אנו משקיעים בבית ,אנו משקיעים בנצח של עם ישראל ובבניין המקדש העתידי .עלינו להישמר שלא להקל ראש בברית הזו ,לראות בכל יום הזדמנות לשפר את היחסים ,ולדעת שהצלחת הבית שלנו היא ההצלחה הגדולה ביותר של עבודת ה' בעולם .החיים המשותפים הם הדרך להוציא אל הפועל את צלם האלוקים שבנו, והתמדה בדרכי אהבה ושלום היא המבטיחה שדמעות המזבח יהפכו לדמעות של שמחה וגיל בעת שיתקבלו תפילותינו לפניו יתברך.

עיקר העניין: נמצאנו למדים ,כי בכי המזבח על גירושי אשת נעורים הוא ביטוי עמוק לכך שהקשר בין איש לאשתו אינו עניין פרטי אלא יסוד מקודש של עבודת ה' בעולם .מתוך הסוגיות והפוסקים עולה כי הגירושין פוגעים בשורש הזיקה של האדם לקדושה, לסניגוריה השמיימית ולשלמותו האישית .חכמים הורו לנו ששלום הבית הוא הוא יסוד המזבח והשכינה ,וכל קרע בבית הוא קרע בחיבור שבין ישראל לאביהם שבשמים .המהרש"א והחתם סופר הדגישו את אובדן השלמות והקרבנות ,התורת חיים והתפארת יעקב ביארו כי הבית הוא כלי להשראת השכינה ,והמהר"ם שיף והעוללות אפרים עמדו על החיבור המהותי שבין האדם לבין עפר המזבח .המשנת יוסף הוסיף רובד נשגב ,כי אשת הנעורים היא התורה עצמה ,וכל התרחקות ממנה גורמת למזבח הפנימי להיוותר מיותם .המסקנה המעשית לכל אדם היא ברורה: הבית הוא מקדש מעט ,וכל השקעה בשלום הבית ,בחיזוק הברית ובשמירה על האהבה ,היא עבודה קדושה שאין למעלה ממנה .מתוך סגירת הפרק הזה ,אנו יוצאים עם הבנה מחודשת :המזבח אינו בוכה על מי שמחזיק בשלום ,אלא רק על מי שמחמיץ את אוצרות הקדושה המופקדים בידו .על כן ,חובתנו היא לבנות, להשקיע ,לאהוב ולהעריך ,ולזכות לראות את ברכת ה' שרויה בביתנו ,כי בית שבו שורה השכינה הוא המקום המאושר והקדוש ביותר עלי אדמות.