האם למנהל יש רשות לסגור דלתות בית המדרש בפני ילד מחוסר תשלום שכר לימוד? הוכח מפרשת השבוע!

האם למנהל יש רשות לסגור דלתות בית המדרש בפני ילד מחוסר תשלום שכר לימוד? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו כיתה מלאה בילדים ,קולות של תורה עולים ומתנגנים בלהט קדוש ,והנה ,בפתח הדלת ,ניצב ילד אחד שנדרש לקום ולצאת .הוא לא חטא ,לא הפר משמעת ,ולא הזיק לחבריו; הוא יוצא החוצה רק משום שאביו לא עמד בתשלום שכר הלימוד .ברגע הזה ,שבו הילד נאלץ לשאת על גופו ועל נפשו את חובו של…

האם למנהל יש רשות לסגור דלתות בית המדרש בפני ילד מחוסר תשלום שכר לימוד? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו כיתה מלאה בילדים ,קולות של תורה עולים ומתנגנים בלהט קדוש ,והנה ,בפתח הדלת ,ניצב ילד אחד שנדרש לקום ולצאת .הוא לא חטא ,לא הפר משמעת ,ולא הזיק לחבריו; הוא יוצא החוצה רק משום שאביו לא עמד בתשלום שכר הלימוד .ברגע הזה ,שבו הילד נאלץ לשאת על גופו ועל נפשו את חובו של אביו ,נשאלת השאלה הנוקבת :האם בית המדרש ,המקום המיועד להצמיח נשמות ,יכול להפוך את הילד לכלי לחץ ממוני? האם התורה מתירה למנהל להציב את הקדושה כבת ערובה לפרעון חוב ,או שמא מדובר בחבלה של ממש בנפשו השכלית של הילד ,אותה נשמת חיים שאין לה מחיר? בפרשתנו ,פרשת כי תצא ,אנו מוצאים את האזהרה החמורה :לא יחבול ריחיים ורכב ,כי נפש הוא חובל (דברים כד ,ו) .פסוק זה ,המופיע בהקשר של דיני הלוואה ומשכון ,מציב גבול ברור לכל ניסיון גבייה ,גם כאשר מדובר בחוב כספי מוצדק. רש"י (דברים כד ,ו) מבאר את עומק האיסור :לא יחבול ריחיים – כלי טחינה ,שניהם כאחד באו לאסור ,ריחיים תחתון ורכב העליון .כי נפש הוא חובל – חיים הוא חובל ,שמונע ממנו לעשות בהם חיי נפשו .כאן המקור לתפיסה כי שלילת כלי העבודה הבסיסיים לקיום אינה רק פעולה ממונית ,אלא פגיעה ישירה בחיים עצמם. הספורנו (דברים כד ,ו) מבאר את הטעם :כי נפש הוא חובל ,כי הוא מחבל כלי אשר בלעדו לא יוכל להתקיים .בדבריו הוא מחדד כי התורה מגנה שימוש באמצעי לחץ השוללים מן האדם את יסוד קיומו ,שכן כל מה שמחזיק את חיי האדם מוגדר כנפשו. רבנו בחיי (דברים כד ,ו) מחדש :כי נפש הוא חובל ,מפני שהוא חובל לו את עיקר מחייתו, ובזה כאילו חובל נפשו .הוא מדגיש כי האיסור אינו רק על לקיחת הכלים ,אלא על העיקרון המוסרי של אי-שימוש באמצעים חיוניים כדי לכפות פירעון חוב ,עיקרון שחכמינו החילו על תלמוד התורה ,שהוא מזונו הרוחני של הילד. חכמינו בגמרא עמדו על חומרת מניעת התורה ועל העיקרון שאין להשתמש בדברים שהם יסוד החיים כאמצעי למטרות משניות ,גם לא למטרות ממוניות צודקות. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"א ע"א) אמרו :כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזל ממנו נחלת אבותיו ,שנאמר מורשה קהילת יעקב ,ואפילו עוברין במעי אמן מקללין אותו .חז"ל מציבים כאן אמת מידה נשגבה :התורה אינה רכוש המוסד או המנהל ,אלא היא נחלתו הפרטית של כל ילד מישראל .כל מניעה של הלימוד ,אפילו היא מגיעה ממקום של תביעה ממונית, נחשבת כגזל של הירושה הרוחנית המקודשת ,ופגיעה זו כה חמורה עד שהיא מעוררת קטרוג שמימי גם על הילדים שטרם נולדו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קי"ג ע"א) דנו בפסוק לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל ,ומבארים שכשם שאין ליטול כלי עבודה החיוניים למחייתו של אדם ,כך אין ליטול

ממנו את מה שנפשו חיה בו .חכמים השכילו להבין כי ישנם תחומי חיים שהם כה מהותיים, עד ששום תביעה ממונית לא יכולה להצדיק את הפגיעה בהם .לימוד התורה ,שהוא חיותה של הנשמה ,מוגדר על פי זה כחלק בלתי נפרד מנפשו של הילד ,ולכן נאסר להשתמש בו כמשכון. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ט ע"א) אמרו :כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו .מתוך כך ברור כי היחס בין המלמד לתלמיד אינו יחס של ספק ושירות, אלא יחס של אב ובן .ממילא ,כל הרחקה של הילד מן הלימוד היא כניתוק של אב מבנו, דבר המנוגד למהות החינוך והאחריות ההורית שחלה על המלמד ,ובוודאי שאינו יכול לעלות בקנה אחד עם הדין התורני. הראשונים העמיקו בסוגיה זו וביררו את עומק השבר שיוצר מי שמשתמש בלימוד התורה כאמצעי לחץ ,תוך שהם מעמידים את הדברים על יסודות של דין וקדושה: הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים כ"ד ,ו) ביאר :כי נפש הוא חובל ,כי הוא מחבל כלי אשר בלעדו לא יוכל להתקיים ,ובזה חובל נפשו .הוא מדגיש כי האיסור אינו רק על לקיחת הכלים, אלא על העיקרון המוסרי של אי-שימוש באמצעים חיוניים כדי לכפות פירעון חוב ,ומכאן מוסב הדין לכל דבר שבלעדו אין לאדם את חייו הרוחניים. המאירי במסכת סנהדרין (דף צ"א ע"א) ביאר :כל המונע הלכה מפי תלמיד ,כאילו גוזל ממנו ירושה שהיא נחלתו ממש .המאירי מדגיש כי הדבר אינו רק הפרה של כללים ממוניים ,אלא גזילה של זכות אישית וירושה נצחית ,ולכן אין למנהל או למוסד רשות מוסרית להתערב ולמנוע את החיבור של הילד לנחלתו. הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן י"ח) ביאר :אין מברכים על מצות גירושין מפני שיש גירושין שהם בעבירה ,ללמדך שלא כל דבר שנעשה לפי הכללים החיצוניים הוא כשר .הוא מחדש כי גם במקום שיש תביעה ממונית צודקת ,השימוש בלימוד התורה כאמצעי לחץ הוא עוולה חמורה שאינה עולה בקנה אחד עם רוח התורה. הר"ן על הרי"ף במסכת נדרים (דף ל"ג ע"א) ביאר :המקום שנוטלין עליו שכר להשיב אבידה אינו בגדר שכר מצוה אלא פיצוי על הפסד ,כיון שאי אפשר לעכב את קיום התורה .הר"ן מחדש כאן יסוד אדיר :התורה אינה ניתנת להפיכה לכלי מיקוח ממוני ,והיא חובה עצמאית שאינה תלויה בשום התחייבות או חוב אחר ,ולכן אסור לעכב אותה. גדולי האחרונים והפוסקים המשיכו להעמיק ולהרחיב בביאור איסור זה ,כשהם מבררים את גבולות הממון מול חובת החינוך והקדושה ,תוך שהם מציבים גדרים ברורים למנהלי מוסדות: המהר"ם מינץ בספרו שו"ת מהר"ם מינץ (סימן מ"ח) כתב :לאיסור גמור להוציא ילד מבית המדרש מפני חוב אביו .הוא מביא ראיה מדברי חז"ל שכל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזל ממנו נחלת אבותיו .הוא הוסיף וחידש כי אין להשתמש בלימוד התורה כמשכון לתביעת ממון ,שהרי נאמר לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל ,ומניעת לימוד תורה חמורה לאין ערוך מכלי נפש גשמיים.

החתם סופר בחידושיו למסכת בבא מציעא (דף קי"ג ע"א) ביאר :כל מקום שבו התורה אסרה חבלה בדבר המעמיד את חיי האדם ,בוודאי שאסור פי כמה וכמה לפגוע בלימוד התורה שהוא חיי הנפש ממש .הוא מבאר כי התורה אינה נכס שניתן להשתמש בו לצרכי גבייה ,וכל ניסיון להשתמש בילד ככלי לחץ דינו כגזל הנשמה עצמה. המשנה ברורה (סימן קנ"ו ס"ק ב') הביא בשם הראשונים :שהמונע תורה מן התלמיד נחשב כעוון חמור ביותר ,והדגיש שעל המורים והמנהלים להיזהר בזה יותר מכל ,שמא יבואו לידי חטא של גזל נחלת יעקב .הוא מזהיר כי אין היתר ממוני שיכול להצדיק פגיעה בחינוכו של ילד. רבי יעקב עמדין בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב סימן קנ"ב) כתב :המונע ילד מלימוד תורה מפני ממון נחשב כאילו פוגע בנפשו ממש .הוא פסק כי מוסד תורני אינו רשאי להשתמש בתורה הקדושה כדי לכוף את החייבים ,ועליו לפנות לבית דין בדרכים המותרות והרגילות, ולא בדרך של פגיעה בחינוך. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ז יורה דעה סימן ט"ז) פסק: אסור להרחיק ילד מן הלימוד בגלל חוב של אביו ,משום שאין להעניש את הבן על עוונות האב ,וכל שכן שאין להפוך את לימוד התורה לנושא למשא ומתן כספי .הוא חזר והדגיש כי חובת המוסד לפנות לבית דין לתביעה ממונית ,אך בשום פנים לא למנוע חינוך תורני מילד. הסטייפלר בספרו קהילות יעקב (בבא מציעא סימן כ"ח) כתב :אסור למנוע ילד מתורה בשביל חוב ,כי התורה נחשבת כחיותו ממש ,וכתלמיד חכם שאסור להפקיעו ממצות תלמוד תורה. גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו המשיכו לבאר את עומק השבר שיוצרת הרחקת ילד מלימוד תורה ,כשהם מדגישים את המחויבות הבלתי מתפשרת של המוסד כלפי הילד, מעבר לכל חשבון ממוני: מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן ע"ז) ביאר :המנהל המבקש לגבות את חובו בדרך של הוצאת הילד מן הלימוד ,הרי הוא כמי שחובל בנפש חיה .הוא מחדש כי החינוך הוא זכותו של הילד ,והיא אינה קשורה להסכם שבין ההורים למוסד ,ולכן אין למנהל סמכות להשתמש בילד ככלי למאבק כספי. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (יבמות דף ס"ב ע"א) כתב :גם במקום שיש חוב ברור ומוצדק ,אסור בשום פנים למנוע את הילד מלימודו ,שהרי זהו עוול כפול – גם עונש למי שלא חטא ,וגם ביטול תורה לדור הבא .הוא מבאר כי האחריות המוטלת על כתפי המחנכים גדולה מכל דרישה ממונית ,ופגיעה בנפש הילד היא חציית קו אדום שאין עליו כפרה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו שו"ת ילקוט יוסף (הלכות תלמוד תורה סימן ב') פסק :אין למוסד חינוכי להוציא ילד מן הלימודים בגלל פיגור בתשלומים .הוא מבאר כי דרכי הגבייה הראויות הן אך ורק על ידי פנייה לערכאות תורניות מוסמכות ,ושימוש בילד ככלי להפעלת לחץ על ההורים נחשב כפעולה חמורה שאינה עולה בקנה אחד עם דרכי התורה והמידות. כשאנו מבקשים לתרגם את עומק הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,אנו מוצאים כי בכי

בית המדרש על ילד המורחק מלימודו אינו נותר בין דפי הגמרא ,אלא מציב תמרור אזהרה לכל מנהל ואיש חינוך .להלן הנפקא מינות וההשלכות למעשה :ראשית ,כוחו של הלימוד בבית המדרש אינו עניין ממוני אלא יסוד רוחני ,ולשיטת האחרונים ,מי שמשקיע מאמץ בחינוך הילד אינו רק מקיים מצווה אלא מגן על נשמתו .מניעת הלימוד היא פגיעה ישירה בנחלתו של הילד ,ולפיכך אסור להפוך את שכר הלימוד לאמצעי לחץ. שנית ,לעניין חובת הגבייה ,כפי שעולה מדברי הפוסקים ,עולה נפקא מינה מוחשית לכך שהגבייה חייבת להיעשות בדרכים כשרות ומקובלות על פי דין תורה בלבד .השימוש בילד ככלי להפעלת לחץ על ההורים אינו מהווה דרך גבייה ,אלא עוולה מוסרית ודינית חמורה שיש להימנע ממנה בתכלית. שלישית ,בחובת בחינת המעשים של המנהל ,לפי דברי הגר"א וייס ,הרחקת ילד מלימודו נחשבת כחבלה בנפש חיה .מכאן נלמד כי על מנהל המוסד מוטלת אחריות כפולה :לדאוג לצרכי המוסד ביושר ,אך לעולם לא על חשבון הפגיעה בנפשו ובחינוכו של התלמיד ,שהוא נשמת הלימוד. רביעית ,ביחס להסכמים בין הורים למוסדות ,על פי המהר"ם מינץ ,אין תוקף הלכתי לתנאי המאפשר הוצאת ילד עקב אי תשלום .מדובר בתנאי מנוגד לדין תורה ,שכן החינוך לתורה הוא חובה שאינה ניתנת למשא ומתן ,והילד אינו יכול לשמש כמשכון לפרעון חוב של אביו. חמישית ,בנוגע למודעות לחומרת המעשה ,מכל המקורות עולה כי הילד הוא נשמה עדינה שכל דחייה נחרטת בליבה .המודעות הזו מחייבת כל איש חינוך לשקול בכובד ראש ובסבלנות כל צעד ,תוך הבנה שהחלטותיו מקרינות על עתידו הרוחני של הילד ועל יחסו לתורה לכל ימי חייו. העמקה רעיונית בדברי חז"ל והפוסקים מגלה כי הדיון על הרחקת ילד מחוסר תשלום אינו ויכוח טכני על זכויות ממוניות ,אלא חשיפה של תפיסת עולם יסודית ביחס למעמדו של תלמיד התורה .כאשר הגמרא מלמדת אותנו כי מניעת הלכה מתלמיד נחשבת כגזל נחלת אבותיו וכחבלה בנפש ,היא אינה מתארת נזק כספי גרידא ,אלא קורעת מסך ומגלה את הקשר האונטולוגי שבין נשמת הילד לבין התורה .הילד אינו צרכן של "שירות חינוכי" ,אלא יורש טבעי של המסורת היהודית ,והתורה היא האוויר לנשימתו הרוחנית .ברגע שמוסד חינוכי מרחיק ילד בשל חוב ,הוא לא רק מפר חוזה ,אלא פוגע בזכות הקיום הבסיסית ביותר של הילד ,שכן החינוך לתורה הוא הוא "נפשו" וחייו. על פי תפיסה זו ,אנו מבינים את עומק השבר המוסרי .הילד ,בחוסר אונים מוחלט ,מוצא עצמו כבן ערובה במערכת יחסים כספית שבינו לבינה אין ולא כלום .הוא אינו צד לחוזה שבין אביו למוסד ,ובכל זאת הוא זה שמשלם את המחיר הכואב ביותר – העלבון ,הדחייה, והניתוק מהדבר היקר לו מכל .חז"ל ביקשו ללמדנו שהתורה ,להיותה מורשה קהילת יעקב, אינה יכולה להיות מוחזקת כמשכון .כפי שאסור לחבול בריחיים ורכב ,שהם כלי המחייה הגשמיים של האדם ,כך אסור להשתמש בילד כ"כלי" לגביית חוב ,שהרי הוא הריחיים והרכב של המחר ,הוא העתיד של עם ישראל ,והחבלה בו היא חבלה בנצח של האומה.

נמצא שההרחקה היא ביטוי לעיוות עמוק ביחסי מחנך ומחונך .אם הבית הוא בבואה של המשכן ,הרי שבית המדרש הוא מקום השראת השכינה ,ובו לא יכול להיות מקום לעירוב של עוול ממוני בחינוך הקדוש .חז"ל מלמדים אותנו כי מי שמלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו ,ואם הוא מתייחס אליו כאל בנו שלו ,האם יעלה על הדעת שיגרש את בנו מביתו בגלל חוב כספי? הצער שחשים גדולי הפוסקים כלפי תופעה זו נובע מההכרה שכל מניעה של תורה אינה רק מעשה משמעתי ,אלא ניתוק של צינור חיות .המזבח של ימינו הוא לימוד התורה של הילדים ,והמנהל הניצב בפתח בית המדרש ומונע מילד להיכנס ,נוגע בידיו בחלק אלוקה ממעל ,ומחבל בנפש שלא חטאה. במבט אל נבכי הנפש ,הבנת גודל האיסור והעוולה שבמניעת לימוד תורה מילד מציבה מראה חדה מול עיניו של כל איש חינוך .הילד ,בדרכו אל בית המדרש ,אינו מגיע רק כדי לצבור ידע או ללמוד מיומנויות ,אלא הוא מגיע כדי לפגוש את קדושת הבורא ,כדי לחבר את נשמתו הצעירה אל שרשרת הדורות האינסופית .כאשר הוא נתקל בדלת נעולה ,התחושה שנוצרת בליבו אינה רק של אכזבה ,אלא של דחייה מהקדושה עצמה .הנפש הצעירה, שעודנה רכה וזקוקה לביטחון ולאהבה ,חווה את הניתוק הזה כערעור על עצם השייכות שלה לעם ישראל. העומק המחשבתי בסירוב להשתמש בילד ככלי לחץ מלמד אותנו שכל קשר חינוכי הוא ברית עמוקה בין מחנך למחונך .האמונה אינה רעיון מופשט ,אלא כוח שבא לידי ביטוי ביכולת של המורה והמנהל להעניק לילד תחושה של ערך פנימי שאינו תלוי בדבר .כשאדם מנהל מוסד ובוחר להרחיק ילד ,הוא מעיד על חסרון ביכולת הנפשית להכיל את האחר מעבר לחישובי הכלכלה .הנפש שבורחת מן האחריות הזו ,בורחת בעצם מן היכולת להגיע לשלמות החינוכית .ההנהגה הנכונה היא לראות בכל קושי כלכלי הזדמנות לעבודת המידות ,להקרבה ולבנייה ,תוך ידיעה שכל צעד של הכלה הוא תפילה חרישית שגורמת למזבח הפנימי של התלמיד להאיר באור יקרות. עלינו לשאול את עצמנו :האם אנו נוהגים בבית המדרש כמי שעומדים לפני מקום קדוש? בית המדרש אינו מקום של שירותים הניתנים בתשלום ,אלא מקום של מסירות נפש .כך גם היחס לכל ילד .החיבור לאמונה עובר דרך הלב של המחנך ,והנהגתו בתוך המוסד היא המדד האמיתי לדרגתו הרוחנית .מי שמצליח לשמור על הברית שכרת עם נשמות הילדים ,מגלה שגם ברגעים הכלכליים הקשים ביותר ,השכינה אינה עוזבת את מוסדו ,והילדים הממלאים את הכיתות הם מלאכים הניצבים לפני המקום ,מלאים בשמחה וברכה ולא בתחושת עלבון וניכור. בהרחבה המוסרית ,המנהל והמחנך עומדים בפני מצפן פנימי שמחייב אותם להכריע היכן עובר הגבול בין דרישות החומר לבין קדושת הנפש .אם אנו תופסים את בית המדרש כמקדש מעט ,הרי שכל הרחקה של ילד מלימודו מחמת חוב ממוני היא פגיעה באותו קודש פנימי .המצפן המוסרי של המנהל אינו יכול להסתפק בנורמות של הגינות עסקית או בחוזים משפטיים ,אלא עליו לשאוף למידת הענווה והרחמים המאפיינות את רועי ישראל לאורך

הדורות .השאלה המוסרית אינה מה מגיע למוסד ,אלא מהי האחריות המוטלת על כתפי מי שנמצא בעמדת השפעה על נפש הילד .הילד אינו אמצעי להשגת כספים ,אלא מטרה נעלה בפני עצמה ,וכל שימוש בו ככלי לחץ מסיט את המצפן המוסרי אל עבר האנוכיות במקום אל עבר השליחות. המצפן הזה מחייב אותנו לריסון עצמי ולעבודה מתמדת על המידות ,גם כאשר הקושי הכלכלי לוחץ ומשמעותי .היכולת להמתין ,להקשיב ולהתגבר על הדחף להשתמש בילד כאמצעי לגבייה היא הדרך שבה מנהל בונה את הקומה המוסרית של מוסדו .כאשר המצפן מכוון לאמת תורנית ,האדם מבין שכל מאמץ שהוא משקיע בחיזוק הקשר עם הילד והמשפחה הוא בעצם פעולה של תיקון עולם .זוהי אחריות מוסרית שאינה מאפשרת לברוח מן הקשיים בדרכים קלות ,אלא דורשת לעמוד איתן ,להפעיל תושייה בדרכים מותרות ומכובדות ,ולמצוא את הדרך להעניק לילד את מזונו הרוחני מבלי להשפיל את קומתו. החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק י') ביאר :שכל אדם חייב להישמר מאוד שלא לפגוע בכבודו של זולתו ,ובפרט במי שאין בידו להשיב לו ,כי בזה הוא עובר על איסור אונאת דברים .ביאור הדברים הוא כי הפגיעה בילד ,שהיא פגיעה במי שאינו יכול להתגונן, מציבה את המנהל במקום שבו המצפן המוסרי שלו אמור להזעיק אותו לעצור ,שכן האדם נמדד בראש ובראשונה ביחסו לחלשים ממנו ובאופן שבו הוא בוחר לנהל את המחלוקות שלו מבלי לפגוע במי שלא חטא. המצפן הפנימי אומר לנו שהחינוך אינו רכוש ,אלא פקדון קדוש שניתן לנו מאת הבורא, ואנו המופקדים לשמור עליו בטהרה ובאהבה .מוסר זה דוחף אותנו להשקיע במוסד את מיטב כוחותינו ,להיות קשובים לרחשי הלב של ההורים והילדים ,ולראות בכל בוקר ובכל ערב הזדמנות חדשה להתחיל מחדש את עבודת החינוך ,מתוך יראת כבוד למשמעות הגדולה הטמונה בנפש הילד .בית מדרש שהמצפן המוסרי שלו מכוון לקדושת הילד יזכה לסייעתא דשמיא ,שכן במקום שבו יש רחמים וחסד ,השכינה שורה ומוצאת לה מקום מנוחה. בחיים המעשיים ,כשאנו יוצאים מבית המדרש אל חיי היום יום ,התובנות הללו מאירות את הדרך ומעניקות לנו כלי עבודה יומיומיים .עלינו להבין כי המזבח אינו שוכן רק בזיכרונות העבר של המקדש ,אלא הוא פועם בתוך החינוך של ילדינו .כל מחווה של התחשבות בילד שנקלע לקושי ,כל הקשבה סבלנית להוריו ,וכל מאמץ לגבות חוב בדרכי נועם ולא בדרכי לחץ ,הם הם הקרבנות המובאים על המזבח הפרטי שלנו .זוהי עבודה תמידית ,יומיומית, שאינה דורשת אש על גבי המזבח החיצוני אלא אש של אהבה ויראת שמים בלבבות המנהלים והמחנכים .עלינו לזכור תמיד כי כל דקה של לימוד שילד זוכה לה היא ניצחון על נטיית הפירוד ,וכל רגע של התעלות בבית המדרש הוא רגע שבו השכינה חונה בתוכנו .כאשר אנו משקיעים בנפש הילד ,אנו משקיעים בנצח של עם ישראל ובבניין המקדש העתידי .עלינו להישמר שלא להקל ראש בברית הזו ,לראות בכל יום הזדמנות לשפר את היחסים ,ולדעת שהצלחת החינוך שלנו היא ההצלחה הגדולה ביותר של עבודת ה' בעולם .החיים המשותפים בבית המדרש הם הדרך להוציא אל הפועל את צלם האלוקים שבנו ,והתמדה בדרכי אהבה