האם רשאי גבאי בית הכנסת להיכנס לביתו של אדם כדי לגבות נדרי צדקה?

האם רשאי גבאי בית הכנסת להיכנס לביתו של אדם כדי לגבות נדרי צדקה? דמיינו את הגבאי ,שליח הציבור הנאמן ,הצועד במוצאי שבת ברחובות החשוכים .פנקס הנדרים בידו ,והוא נושא את דאגתם של העניים ואת צורכי בית הכנסת על כתפיו .הוא מגיע לפתח ביתו של אדם שהתחייב נדרה לציבור ,אך הבית נעול .השאלה המנקרת בלב הגבאי, המהדהדת במסדרונות ההלכה ,היא נוקבת ומטלטלת :האם מותר לו לפרוץ…

האם רשאי גבאי בית הכנסת להיכנס לביתו של אדם כדי לגבות נדרי צדקה? דמיינו את הגבאי ,שליח הציבור הנאמן ,הצועד במוצאי שבת ברחובות החשוכים .פנקס הנדרים בידו ,והוא נושא את דאגתם של העניים ואת צורכי בית הכנסת על כתפיו .הוא מגיע לפתח ביתו של אדם שהתחייב נדרה לציבור ,אך הבית נעול .השאלה המנקרת בלב הגבאי, המהדהדת במסדרונות ההלכה ,היא נוקבת ומטלטלת :האם מותר לו לפרוץ את גבול הבית ולטול משכון עבור חוב הקודש? האם מותר לו לחצות את הקו האדום שהציבה התורה, "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו" ,למען צורכי העניים וקדושת בית הכנסת? כאן מתגלה קונפליקט עמוק בין שני עולמות :קדושת הנדר והאחריות הציבורית לבין כבודו הפרטי של האדם המוגן בביתו .אנו ניצבים בפני שאלה של גבולות ,של כוחו של השליח ,ושל האופן שבו הממון הפרטי נבלע בתוך מצוות הצדקה. בפרשתנו ,פרשת כי תצא ,מציבה התורה גבול ברור וקדוש בפני כל המבקש לגבות חוב,

גם כאשר החוב צודק וברור .הפסוקים מלמדים אותנו כי לא הכל מותר בשם תביעת הממון, וכי קיימת הגנה עליונה על כבודו של האדם בתוך מרחבו הפרטי. בספר דברים (פרק כד ,פסוק י) נאמר" :כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבט עבטו". רשי (דברים כד ,י) ביאר :לא תבא אל ביתו – הא למדת שמצוה על המלוה שלא ילחצנו ,ולא יכנס לביתו לקחת משכון ,אלא הוא יוציא אליו .רשי מלמד אותנו כי התורה אינה מסתפקת בכך שלא יגזול ,אלא היא חסה על כבודו של האדם לבל ירגיש נלחץ בתוך מבצרו הפרטי, ולכן חובת הלווה להוציא את המשכון החוצה ,אך חובת המלווה היא לעמוד מחוץ לדלת. הרמבן (דברים כד ,י) ביאר :כי תשה הזהיר שלא יבא המלוה אל בית הלוה לקחת המשכון, אבל יעמוד בחוץ ,כי התורה חסה על כבוד האדם ,אפילו רשע ולוה ואינו משלם ,כי ביתו הוא מחסה לו .כאן מתחדד היסוד כי הבית מהווה מחסה לאדם ,וגם כאשר הוא חייב כסף, אין המלווה מורשה לרמוס את כבודו ואת פרטיותו. החזקוני (דברים כד ,י) ביאר :לא תבא אל ביתו – שלא יהא נראה כגזלן .החזקוני חושף את הפן החברתי ,כי הכניסה לביתו של אדם ללא רשותו נראית כלפי חוץ כמעשה של גזלן ,ולכן המלווה נדרש לשמור על מראית עין של יושרה וכבוד. ספר החינוך (מצוה תקס) ביאר :שלא ימשכן המלוה בעצמו ,אלא יעמוד בחוץ וישלח שליח בית דין ,כדי שלא יתבייש הלווה .בעל ספר החינוך מדגיש כי האיסור אינו רק טכני ,אלא הוא עניין מוסרי שמטרתו למנוע את הבושה מהלווה ,שכן החינוך ליראת שמים עובר דרך השמירה על כבודו של הזולת. הגמרות מציבות בפנינו תמונה מורכבת ומרתקת ,שכן הן בוחנות את המתח שבין חובת הגבייה הציבורית לבין השמירה על כבוד הבית. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נד ע"א) אמרו :הואיל וגבאים תובעין אותו בשוק .הגמרא מלמדת אותנו כאן כי דרך הגבייה הראויה והמקובלת היא תביעה ברשות הרבים .המפרשים עמדו על כך שזו אינה רק דרך מנומסת ,אלא הדרכה הלכתית שנועדה למנוע פגיעה בפרטיותו של אדם בתוך ביתו ,גם כאשר מדובר בחוב לצדקה. בגמרא במסכת כתובות (דף מט ע"ב) אמרו :ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת .הגמרא מגלה לנו כאן את עומק המחויבות לנדרי צדקה .החיוב הוא כה תקיף ,עד שבית דין מוסמכים לכפות את הפירעון ואף לעקל נכסים ,גם כאשר מדובר בזמנים לחוצים ,כדי להבטיח את צורכי העניים שלא ייוותרו ללא מענה. בגמרא במסכת ערכין (דף כא ע"ב) דנו במי שהתחייב להקדש ואינו משלם ,ואמרו :כופין אותו עד שיתן .חז"ל מחדשים כאן כי נדרי צדקה והקדש אינם נחשבים כחוב ממוני רגיל, אלא כחיוב בעל אופי מיוחד של כפייה ,הנובע מכך שהממון כבר הופרש ואינו שייך עוד לנודר ,אלא לעניים או למקדש.

מתוך כך אנו עומדים על מתח פנימי :מצד אחד ,חז"ל מדגישים שהגבאים תובעים בשוק ולא נכנסים לבית ,מה שמחזק את איסור הכניסה .מצד שני ,הכוח לכפות ולמשכן על הצדקה מעניק לבית הדין סמכות רחבה יותר מזו של מלווה פרטי .נראה כי ההבחנה טמונה בשאלה מי הוא הגובה – האם גבאי פועל על דעת עצמו ,או שבית דין מפעיל את כוחו. הראשונים נדרשו להכריע במתח שבין כבוד הבית לבין כוחו של הנדר לצדקה ,ודבריהם מהווים את המסד להבנת ההיתרים והאיסורים בעניין זה: הרש"ש בחידושיו למסכת בבא מציעא (דף נד ע"א) ביאר :מלשון תובעין בשוק נראה שגם גזבר ההקדש אינו רשאי להיכנס לביתו של אדם לעבוט ,ממש כמו הדיוט .הרש"ש מחדש כי גם גבאי צדקה ,ששליחותו לשמים ,אינו מורשה לרמוס את כבוד הלווה ,ואין הוא שונה ממלווה פרטי לעניין איסור הכניסה לבית. בספר התרומות (שער א חלק ג דין ב) ביאר את תשובת רבנו אלפסי :אם הלווה הוא אלם ומתחמק ,ורע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו ,מותר להיכנס לביתו לדעת את מצפוניו, ואפילו על ידי שליח ,משום שממשכנין על הצדקה .ספר התרומות פותח פתח במקרה של התחמקות מכוונת וזדונית ,תוך שהוא מסייג זאת לדוחק גדול ,שכן בצדקה ובמס לא נאמר הדין של בחוץ תעמוד כפי שנאמר בהלוואה רגילה. הרא"ש במסכת בבא קמא (פרק ג סימן יב) ביאר :הלשון תובעין בשוק אינה דין תורה בצדקה, אלא היה מנהג המדינה שלא להיכנס לביתו של אדם לגבות ממנו ,אלא היו תובעים אותו ברשות הרבים .הראש מחדש כי אין איסור הלכתי גורף על הגבאי ,אלא המנהג המכובד והראוי הוא שעיקר התביעה תעשה בשוק ,ולא כדרך של גביית חובות אלימה. רבי יצחק אייזיק חבר בספרו בטל תורה ביאר :תמוה לומר שיש איסור זה בהקדש, שהרי הלאו לא תבוא אל ביתו לא שייך בנדרי צדקה .הוא מבאר כי האיסור מהתורה שייך רק במלווה שחפץ ברווחיו האישיים ,אך בנדרי צדקה ,שהם חובה ציבורית וקדושה ,הדין משתנה לחלוטין. גדולי האחרונים והפוסקים העמיקו בבירור ההלכה למעשה ,כשהם מפלסים דרך בין חובת גביית הצדקה לבין שמירת כבודו של הנודר: הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (פרק ז נתיב החסד סעיף כ) כתב: מי שנדר בפיו סכום לצדקה – מותר לגבאי להיכנס לביתו ולמשכנו ,משום שאין זה בא על ידי הלוואה אלא כהתחייבות מצווה .הוא דימה זאת לדין ערב או שכיר כתף שמותר למשכנם. הפרי מגדים במשבצות זהב (יורה דעה סימן רנז סק ו) כתב שממשכנין על הצדקה משום שהיא חובת הציבור והעניים ,והרי זה כחוב שאינו דומה לחוב רגיל שבו נאמר בחוץ תעמוד. ערוך השולחן (יורה דעה סימן רנז סעיפים ד-ה) האריך להדגיש שנדרי צדקה הם חיוב ממוני גמור ,ובית דין יכולים לכוף עליהם ,ואף על ידי משכון .אולם הוא הזהיר שגם כאשר מותר – אין ראוי לגבאי יחיד לפרוץ אל תוך הבית בלא בית דין ,אלא כל כפייה נעשית בכובד ראש.

מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קסג) דן בשאלת גבאי צדקה הנכנס לביתו של הנודר ,ופסק שנדרי צדקה נחשבים כחיוב ממוני גמור ,ובית דין רשאים לכוף עליו. אולם הוא הדגיש שאין רשות לגבאי יחיד להיכנס בלא הוראת בית דין ,ושכל היתר זה אינו אלא מתוך כוונה לשם שמים ובכובד ראש גדול. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ח יורה דעה סימן יט) כתב שנדרי צדקה הם חיוב ממוני גמור ,ובית דין יכולים לכוף עליהם .אולם לגבי עצם הכניסה לבית ,הוא הזהיר שיש לעשות זאת רק על פי הוראת בית דין מוסמך ובאופן מוסדר ,כדי למנוע ביזיון ומחלוקת. הגאון רבי יצחק יעקב ווייס בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן קמה) הבהיר שבגביית נדרי צדקה יש לנקוט זהירות יתירה ,כי הגבאי אינו בעל חוב אלא שליח הציבור ,ועל כן אינו רשאי לנהוג על דעת עצמו אלא כפי שהורו לו בית דין. הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו שו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן פח) כתב שצדקה נחשבת כחיוב ציבורי ,ויש כוח לכפות עליה .אך הוא הדגיש שאיסור התורה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו עדיין עומד במקומו לגבי יחיד ,ולכן רק כוח בית דין מתיר ,ולא הגבאי בעצמו. בדורות האחרונים ,כאשר המציאות החברתית והארגונית בקהילות ישראל השתנתה ,גדולי הפוסקים הוסיפו להאיר את השאלה מנקודות מבט המותאמות לימינו ,תוך שהם משלבים את הדין היבש עם דרישות המוסר והנהגת הציבור: הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (יבמות דף סב עמוד א) ביאר :במציאות של ימינו ,כאשר גביית צדקה נעשית בדרכים ממוסדות ,יש להקפיד עוד יותר שלא לבוא בטרוניה אישית אל ביתו של הנודר .הוא מחדש כי גם אם מבחינה הלכתית קיימת אפשרות לכפייה ,הרי שבעידן שבו הכבוד נרמס בקלות ,על הגבאי לפעול ברגישות המקסימלית כדי שלא לגרום לחילול השם או לניכור של הקהל כלפי המוסדות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תלמוד תורה וצדקה) פסק :אף שמדין תורה יש לכוף על הצדקה ,על הגבאי להימנע מכל פעולה העלולה להצטייר כפגיעה בפרטיות הבית .הוא מבאר כי כוחו של בית הדין נועד להבטיח את קיום המצווה ,אך אין להשתמש בו באופן שרירותי ,אלא רק לאחר שננקטו כל דרכי הנועם והשכנוע. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן עז) ביאר :ההבחנה בין חוב ממוני לחובת צדקה אינה מתירה לפרוץ גדרות .הוא מדגיש כי גם כאשר התורה העניקה סמכות רחבה לענייני הקדש ,הרי שהיא סמכה על כך שמי שמפעיל סמכות זו ינהג ביראת שמים טהורה .הוא מחדש כי פגיעה בביתו של אדם מחמת חוב צדקה עלולה להביא לתוצאה הפוכה ,שבה הנודר יתרחק מהצדקה במקום להתקרב אליה ,ולכן חובה עלינו לשקול כל צעד במאזני הזהב של כבוד הבריות. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,אנו מוצאים כי הדיון על גביית נדרי צדקה אינו נותר בין דפי הגמרא ,אלא מציב תמרור אזהרה לכל גבאי ושליח ציבור .להלן הנפקא מינות וההשלכות למעשה:

ראשית ,כוחו של הנדר לצדקה הוא אמנם חיוב ממוני גמור שבית דין רשאים לכוף עליו, אך כל כפייה כזו אינה נתונה לשיקול דעתו הפרטי של הגבאי .נפקא מינה היא שאין רשות לגבאי יחיד להיכנס לביתו של אדם על דעת עצמו כדי למשכן ,וכל פעולה כזו מחייבת הוראה מפורשת ומוסדרת של בית דין מוסמך. שנית ,לעניין חומרת איסור הכניסה לבית ,עולה נפקא מינה מוחשית כי הבית נשאר מבצרו של האדם גם כאשר הוא חייב כסף לצדקה .ההיתרים שנאמרו בפוסקים לגבי כפייה נועדו למצבי קיצון של התחמקות במזיד ובדוחק גדול ,ולא למצבים שגרתיים ,שבהם יש לנקוט בדרכי נועם ולהימנע מכל פגיעה בכבוד המשפחה. שלישית ,בבחינת המעשים ,לפי דברי הפוסקים ,על הגבאי מוטלת אחריות כפולה :לדאוג לצרכי הציבור והעניים ביושר ,אך לעולם לא במחיר של השפלת האדם בביתו .מכאן נלמד כי גבאי אינו בעל חוב רגיל ,אלא שליח מצווה ,והתנהלותו צריכה לשקף את קדושת הצדקה ולא את הצדדים הלוחמניים שבה. רביעית ,ביחס לנדרי צדקה ,על פי דברי האחרונים ,ישנה הבחנה בין ממון פרטי שגבאי בא להפקיע לבין חפץ של מצווה שכבר הופרש ונועד לשמים .אולם גם הבחנה זו אינה מתירה פריצה אלימה לבית ,אלא מחייבת כובד ראש ,יראת שמים והפעלת שיקול דעת שנועד להציל את הנודר מהפרת נדרו ולא לבזותו. חמישית ,בנוגע למודעות לחומרת המעשה ,מכל המקורות עולה כי הבית הוא מקום פרטיותו של האדם והוא מחסה לו .מודעות זו מחייבת את הגבאי לשקול כל צעד ,תוך הבנה שהחלטותיו מקרינות על היחס של הקהילה כולה לצדקה ,שכן צדקה נועדה לפתוח לבבות ודלתות ולא לנעול אותן. העמקה רעיונית בדברי חז"ל והפוסקים מגלה כי הדיון על כניסת הגבאי לבית הנודר אינו ויכוח טכני על זכויות ממוניות ,אלא חשיפה של תפיסת עולם יסודית ביחס לקדושת הבית ולמקומו של החסד בעולמנו .כאשר התורה מצווה לא תבוא אל ביתו לעבט עבטו ,היא אינה עוסקת רק בהגנה על חפציו של האדם ,אלא בהגנה על המרחב המקודש שבו הוא בונה את חייו .הבית הוא מבצרו של האדם ,המקום שבו הוא עומד מול בוראו ומשפחתו ,וכל כניסה גסה אליו מפרה את השלווה שנועדה לאפשר לאדם לגדול בטהרה. על פי תפיסה זו ,אנו מבינים את עומק השבר המוסרי בכניסה לא ראויה .הגבאי ,שבא בשם העניים ובשם המצווה ,נושא על כתפיו שליחות קדושה .אך ברגע שהוא פורץ את מחיצת הבית ,הוא מסתכן בהפיכת הצדקה – שנועדה לבנות גשרים בין בני אדם – לכלי של ניכור ובושה .חז"ל ביקשו ללמדנו שהתורה אינה חפצה בבניינם של מוסדות על חורבות כבודו של היחיד .כפי שאסור לחבול בריחיים ורכב ,שהם כלי המחיה הגשמיים של האדם ,כך אסור להשתמש בבית ככלי לגבייה אם הדבר כרוך בביזוי ובהפרת הפרטיות. נמצא שהכניסה לבית היא ביטוי למתח עמוק ביחסי שליח הציבור והיחיד .הקהילה היא גוף שחי ונושם ,אך היא אינה יכולה לדרוס את האיברים המרכיבים אותה .הבית הוא בבואה

של המשכן ,ובו לא יכול להיות מקום לעירוב של לחץ ממוני שאינו נעשה בדרך של קדושה. הצער שחשים גדולי הפוסקים כלפי תופעה זו נובע מההכרה שכל מניעה של כבוד האדם אינה רק מעשה משמעתי ,אלא ניתוק של צינור חיות שבין חברי הקהילה .המזבח של ימינו הוא האמון ההדדי ,והגבאי הניצב בפתח הבית ונוהג בענווה ,נוגע בידיו בחלק אלוקה ממעל, ומכבד את נפש האדם שנוצרה בצלם. במבט אל נבכי הנפש ,הבנת גודל האיסור והעוולה שבפגיעה בפרטיות הבית בשם גביית נדרי צדקה מציבה מראה חדה מול עיניו של כל גבאי ושליח ציבור .האדם ,בהיכנסו אל תוך ביתו ,מבקש למצוא בו את השלווה ואת הביטחון ,את המקום שבו הוא מוריד את מסכות החוץ ופוגש את עצמו ואת בני משפחתו בטהרה .כאשר הגבאי ,מתוך שליחות המצווה, מתדפק על דלתו בדרך שעלולה להיתפס כחדירה למרחב הפרטי ,הנפש הצעירה והבוגרת כאחד חווה את הניתוק הזה כערעור על הבסיס המוגן ביותר בחייה. העומק המחשבתי בסירוב להשתמש בכוחו של הבית ככלי לחץ מלמד אותנו שכל קשר ציבורי הוא ברית עמוקה בין הקהילה לפרט .האמונה אינה רעיון מופשט ,אלא כוח שבא לידי ביטוי ביכולת של הגבאי להעניק לנודר תחושה של כבוד פנימי שאינו תלוי במצבו הכלכלי. כשאדם מנהל את קופת הקהילה ובוחר להפעיל כוח ,הוא מעיד על חסרון ביכולת הנפשית להכיל את האחר מעבר לחישובי הקופה .הנפש שבורחת מן האחריות הזו ,בורחת בעצם מן היכולת להגיע לשלמות החינוכית והקהילתית .ההנהגה הנכונה היא לראות בכל קושי בגבייה הזדמנות לעבודת המידות ,להקרבה ולבנייה ,תוך ידיעה שכל צעד של הכלה הוא תפילה חרישית שגורמת למזבח הפנימי של הקהילה להאיר באור יקרות. עלינו לשאול את עצמנו :האם אנו נוהגים בבית של אדם כמי שעומדים לפני מקום קדוש? הבית אינו מקום של משא ומתן כספי ,אלא מקום של מסירות נפש .כך גם היחס לכל אדם המחוייב לצדקה .החיבור לאמונה עובר דרך הלב של השליח ,והנהגתו בתוך המערכת היא המדד האמיתי לדרגתו הרוחנית .מי שמצליח לשמור על הברית שכרת עם כבוד הציבור ופרטיות הפרט ,מגלה שגם ברגעים הכלכליים הקשים ביותר ,השכינה אינה עוזבת את קופת הצדקה ,והנדבות המצטברות הן מלאכים הניצבים לפני המקום ,מלאים בשמחה וברכה ולא בתחושת עלבון וניכור. בהרחבה המוסרית ,הגבאי ושליח הציבור עומדים בפני מצפן פנימי שמחייב אותם להכריע היכן עובר הגבול בין דרישות הקופה לבין קדושת הבית .אם אנו תופסים את הקהילה כמשפחה אחת ,הרי שכל חדירה לפרטיותו של אדם מחמת חוב ממוני היא פגיעה באותו קודש פנימי. המצפן המוסרי של הגבאי אינו יכול להסתפק בנורמות של גבייה טכנית או בסמכויות משפטיות ,אלא עליו לשאוף למידת הענווה והרחמים המאפיינות את רועי ישראל לאורך הדורות .השאלה המוסרית אינה מה מגיע לקופת הצדקה ,אלא מהי האחריות המוטלת על כתפי מי שנמצא בעמדת השפעה על כבודו של הזולת .הלווה או הנודר אינו אמצעי להשגת כספים ,אלא אדם שנברא בצלם ,וכל שימוש בו ככלי לחץ מסיט את המצפן המוסרי אל עבר האנוכיות במקום אל עבר השליחות.

המצפן הזה מחייב אותנו לריסון עצמי ולעבודה מתמדת על המידות ,גם כאשר הקושי הכלכלי של המוסד לוחץ ומשמעותי .היכולת להמתין ,להקשיב ולהתגבר על הדחף להשתמש בכוח שלטוני כדי להיכנס לבית היא הדרך שבה שליח ציבור בונה את הקומה המוסרית של הקהילה .כאשר המצפן מכוון לאמת תורנית ,האדם מבין שכל מאמץ שהוא משקיע בחיזוק הקשר עם הנודר והמשפחה הוא בעצם פעולה של תיקון עולם .זוהי אחריות מוסרית שאינה מאפשרת לברוח מן הקשיים בדרכים קלות ,אלא דורשת לעמוד איתן ,להפעיל תושייה בדרכים מותרות ומכובדות ,ולמצוא את הדרך להוציא את הצדקה אל הפועל מבלי להשפיל את קומתו של האדם בביתו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק י) ביאר :שכל אדם חייב להישמר מאוד שלא לפגוע בכבודו של זולתו ,ובפרט במי שאין בידו להשיב לו, כי בזה הוא עובר על איסור אונאת דברים .ביאור הדברים הוא כי הפגיעה באדם בתוך ביתו, שהיא פגיעה במי שמבקש מחסה ,מציבה את הגבאי במקום שבו המצפן המוסרי שלו אמור להזעיק אותו לעצור ,שכן האדם נמדד בראש ובראשונה ביחסו לחבריו ובאופן שבו הוא בוחר לנהל את המחלוקות שלו מבלי לפגוע במי שלא חטא. המצפן הפנימי אומר לנו שהצדקה אינה רכוש הקהילה ,אלא פקדון קדוש שניתן לנו מאת הבורא ,ואנו המופקדים לשמור עליו בטהרה ובאהבה .מוסר זה דוחף אותנו להשקיע בקהילה את מיטב כוחותינו ,להיות קשובים לרחשי הלב של הנודרים ,ולראות בכל פגישה הזדמנות חדשה להתחיל מחדש את עבודת החסד ,מתוך יראת כבוד למשמעות הגדולה הטמונה באדם .קהילה שהמצפן המוסרי שלה מכוון לקדושת הבית תזכה לסייעתא דשמיא ,שכן במקום שבו יש רחמים וחסד ,השכינה שורה ומוצאת לה מקום מנוחה. בחיים המעשיים ,כשאנו יוצאים מבית הכנסת אל חיי היום יום ,התובנות הללו מאירות את הדרך ומעניקות לנו כלים לעבודת המידות בתוך הקהילה .עלינו להבין כי המזבח אינו שוכן רק בזיכרונות העבר של המקדש ,אלא הוא פועם בתוך החסד והצדקה שאנו מעניקים זה לזה .כל מחווה של התחשבות במי שנקלע לקושי ,כל הקשבה סבלנית להסבריו ,וכל מאמץ לגבות נדרי צדקה בדרכי נועם ולא בדרכי לחץ ,הם הם הקרבנות המובאים על המזבח הפרטי שלנו .זוהי עבודה תמידית ,יומיומית ,שאינה דורשת אש על גבי המזבח החיצוני ,אלא אש של אהבה ויראת שמים בלבבות הגבאים והעסקנים .עלינו לזכור תמיד כי כל רגע של התעלות בבניין הקהילה הוא רגע שבו השכינה חונה בתוכנו .כאשר אנו משקיעים בכבודו של כל אדם ובשמירה על פרטיותו ,אנו משקיעים בנצח של עם ישראל ובבניין המקדש העתידי .עלינו להישמר שלא להקל ראש בברית הזו ,לראות בכל יום הזדמנות לשפר את היחסים ,ולדעת שהצלחת הצדקה שלנו היא ההצלחה הגדולה ביותר של עבודת ה' בעולם .החיים המשותפים בקהילה הם הדרך להוציא אל הפועל את צלם האלוקים שבנו ,והתמדה בדרכי אהבה ושלום היא המבטיחה שהתפילות שלנו יתקבלו לפניו יתברך בנחת ובשמחה.