מי קודם בעלייה לתורה ביום היארצייט – תלמיד חכם או בעל בית פשוט?

מי קודם בעלייה לתורה ביום היארצייט – תלמיד חכם או בעל בית פשוט? דמיינו לעצמכם שבת בבית הכנסת ,ספר התורה מונח פתוח על הבימה ,והציבור ממתין להפטרה .שני יהודים ניצבים יחד ,שניהם נושאים בלבם צער עמוק של יום היארצייט .אחד מהם הוא תלמיד חכם מופלג ,שקול התורה בוקע ממנו בכל רגע ,ותורתו מלווה אותו כצל. השני הוא בעל בית פשוט ,אך לבו כואב כפלים – היום הוא יום פטירת…

מי קודם בעלייה לתורה ביום היארצייט – תלמיד חכם או בעל בית פשוט? דמיינו לעצמכם שבת בבית הכנסת ,ספר התורה מונח פתוח על הבימה ,והציבור ממתין להפטרה .שני יהודים ניצבים יחד ,שניהם נושאים בלבם צער עמוק של יום היארצייט .אחד מהם הוא תלמיד חכם מופלג ,שקול התורה בוקע ממנו בכל רגע ,ותורתו מלווה אותו כצל. השני הוא בעל בית פשוט ,אך לבו כואב כפלים – היום הוא יום פטירת אביו וגם יום פטירת אמו .הקהל כולו ממתין להכרעה שאינה פשוטה :למי מביניהם יינתן המפטיר? מי יעמוד על הבימה ויזכה לומר קדיש ולהפטיר לעילוי נשמת יקיריהם? השאלה נוקבת ומטלטלת את אמות הסיפים :האם תורתו של הבן מכריעה את הכף ,או שמא צערו של מי שאין לו אלא את הקדיש הזה מחייב להקדימו? כאן מתנגשים שני עולמות עוצמתיים – כבוד התורה מחד גיסא, וכבוד ההורים ומצות כיבוד אב ואם לאחר פטירתם מאידך גיסא .אנו ניצבים בפני רגע שבו השוויון של עולם האמת פוגש את ההיררכיה של העולם הזה ,והמתח ביניהם מבקש הכרעה. בפרשתנו ,פרשת כי תצא ,מציבה התורה גבול ברור וקדוש בפני כל המבקש לגבות חוב, ומכוחו אנו למדים על החובה שלא לעשוק את מי שנשמתו תלויה במעשה מסוים ,גם אם אינו במעמד חברתי גבוה .הפסוקים מלמדים אותנו כי קיימת הגנה עליונה על דבריו ועל זכותו של כל יהודי.

בספר דברים (פרק כד ,פסוק יד) נאמר :לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. רשי (דברים כד ,יד) ביאר :לא תעשוק שכיר עני ואביון – אזהרה שלא לעכב שכרו .רשי מלמד אותנו כי החומרה מיוחדת כשהשכיר הוא עני ואביון ,שכן עושק כזה אינו רק עניין ממוני אלא פגיעה ישירה בקיומו של החלש ,שכל עולמו תלוי באותו שכר. הרמבן (דברים כד ,יד) ביאר :התורה חסה על כבודו של העני .הרמבן מוסיף יסוד עמוק – גם אם יש לבעל הבית טענות משפטיות או סיבות מדוע אינו חייב לשלם עכשיו ,התורה רואה בעיכוב זה עושק ,שכן היא מגינה על צלם האלוקים שבאדם ומצווה שלא לבזות את העני. האבן עזרא (דברים כד ,יד) ביאר :מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך – ללמדך שלא משנה מה מעמדו ,בין אם הוא אחיך ,בין אם גר ,כלול באזהרה .האבן עזרא מדגיש כי אין היתר לעשוק גם כאשר האדם נמצא במעמד חברתי נמוך או שונה ,שכן התורה פורסת חסותה על כל הבריות במידה שווה. הספורנו (דברים כד ,יד) ביאר :לא מדובר רק בגזל גלוי אלא גם בתחבולות .עושק כולל מניעת המגיע בדרך ערמה או השהיה מתוכננת ,הכל נקרא עושק .הספורנו מלמד אותנו שלא די להימנע מגזל ממש ,אלא יש לנהוג ביושר נקי וברגישות ,מבלי לחפש פרצות כדי למנוע מאדם את המגיע לו. האור החיים הקדוש (דברים כד ,יד) ביאר :הבדיל בין עושק לבין בל תלין .עושק הוא עצם ההחזקה בלא לשלם ,ובל תלין הוא עיכוב בתשלום .שניהם חמורים ,מפני שהעני חי משכרו, וכשאתה מעכב אותו אתה נוגע בנפשו ממש ,וזו פגיעה חמורה במי שתלוי בך. הגמרות מציבות בפנינו תמונה מורכבת של מתח בין מעלת התורה המרוממת את לומדיה, לבין הצורך של כל אדם למצוא נחמה וזכות עבור יקיריו. בגמרא במסכת הוריות (דף יג עמוד א) אמרו :תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ .חז"ל מלמדים אותנו כאן כי המעלה של תורה היא כה גדולה ,עד שהיא מציבה את לומד התורה במדרגה ראשונה בכל ענייני כבוד ושררה .התורה היא עצם קיומו של עם ישראל ,ומי שנושא אותה בקרבו ראוי לקדימה בכל ענייני הציבור. בגמרא במסכת גיטין (דף נט עמוד א) שאלו :מפני מה אמרו תלמידי חכמים קודמים לכל? מפני שהם מגדילים שלום בעולם .הגמרא מגלה לנו כי קדימתו של תלמיד חכם אינה כבוד אישי גרידא ,אלא אינטרס ציבורי – לומדי התורה משפיעים על כלל ישראל שלום ,סדר ותיקון ,ולכן קדימתם היא טובת הציבור כולו. בגמרא במסכת ברכות (דף מז עמוד ב) מצאנו :כבוד הציבור דוחה כבוד תלמיד חכם .כאן נחשפת המגבלה – אין מדובר במעלה מוחלטת שאין לה סוף ,אלא במערכת שבה יש מקום גם לצרכי הציבור .כאשר מדובר במצווה המיועדת לניחום הציבור או לניחותא לנפטר ,ייתכן שקדימת תלמיד חכם נסוגה מפני הזכות של האדם הפשוט.

בגמרא במסכת קידושין (דף לא עמוד ב) למדנו :ברא מזכה אבא .חז"ל מלמדים שמעשי הבן – כל מצווה וכל דבר תורה – מוסיפים זכות לאביו .מתוך כך אנו למדים שתלמיד חכם שכל כולו תורה ,זכותו גדולה ומגינה על אביו גם מבלי שיעלה לעלייה מיוחדת ,בעוד הבן הפשוט שאין בידו אלא אמירת קדיש והפטרה ,תלוי כולו בזכות זו לניחום אביו. נקודת העומק העולה מתוך דברי חז"ל אלו היא המפגש שבין מעלת התורה לבין הניחותא שזקוק לה האדם הפשוט .נראה כי בעוד התורה מעלה את התלמיד חכם למדרגה עליונה, דוקא העובדה שתורתו מגינה עליו ומעניקה לו זכויות רבות ,מאפשרת לשקול אם אינו זקוק לניחותא הנוספת של העלייה ,בשעה שחברו ,שאין לו אלא מצווה זו ,זקוק לה בכל מאודו. הראשונים נדרשו להכריע במתח שבין כבוד התורה לבין הזכות שנועדה לנפטר ,ודבריהם מהווים את הבסיס לכל הדיון ההלכתי בעניין זה: הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה ט) כתב :כל תלמיד חכם שקדם לעלות בכל דבר – קודם .הרמב"ם קובע כלל יסודי שהחכם קודם לכל ,לא מתוך הערכה לאישיותו בלבד ,אלא מתוך כבוד התורה .מכאן עולה כי עצם הקדמת החכם היא קיום מצוות כיבוד תלמידי חכמים ,הנחשבת ככבוד התורה עצמה. הרא"ש במסכת הוריות (פרק ג סימן ב) ביאר :הטעם שתלמיד חכם קודם לכהן גדול הוא משום שתורתו מגינה עליו ועל הדור כולו .הרא"ש מבחין בין מעלה טקסית לבין מעלה מהותית – הקדימות כאן אינה עניין של גינונים חיצוניים ,אלא ביטוי לכוח ההגנה והזכות שמעניקה התורה ללומדיה. הריטב"א במסכת קידושין (דף לא עמוד ב) ביאר את דברי הגמרא ברא מזכה אבא :זכותו של הבן אינה מוגבלת לאמירת קדיש בלבד ,אלא כל מצווה שהוא עושה וכל לימוד תורה בו הוא עוסק ,עולה לעילוי נשמת האב .הריטב"א מחדש כי כאשר הבן הוא תלמיד חכם ,האב זוכה ביתר שאת דרך לימודו ,גם מבלי שיעלה הבן למפטיר. המהר"ם מרוטנבורג בחידושיו למסכת ברכות (דף מז עמוד ב) ביאר את הכלל כבוד הציבור דוחה כבוד תלמיד חכם :אין כבוד החכם דוחה מצוות שמיועדות להועיל לרבים .המהר"ם מחדש כי כאשר ישנה מצווה שיש בה ניחותא לנפטר או תועלת לציבור ,אין זה נחשב כביטול כבוד התורה ,אלא כקדימות של המצווה על פני כבוד החכם. הראשונים יוצרים כאן מתח מופלא :מחד גיסא ,העיקרון המקודש שכבוד התורה קודם לכל; ומאידך גיסא ,ההכרה בכך שזכותו של בן תלמיד חכם אינה תלויה בעלייה בודדת ,אלא מקיפה את כל אורח חייו .עולה השאלה האם המתח הזה מוכרע לטובת החכם או לטובת מי שזקוק לזכות זו כנחמה יחידה. גדולי האחרונים והפוסקים העמיקו בבירור ההלכה למעשה ,כשהם מפלסים דרך בין כבוד התורה לבין הניחותא הנדרשת לנפטר: רבנו חיים יוסף דוד אזולאי בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן רפד סק"א) כתב :נשאלתי על מקרה

בו יש שניים בעלי יארצייט באותו שבוע ,אחד תלמיד חכם ואחד בעל בית פשוט .החכם ששאל טען כי בעל הבית עדיף ,שכן לתלמיד חכם תורתו מגינה גם בלי עלייה ,בעוד בעל הבית אין לו אלא קדיש והפטרה .החיד"א השיב כי קדימה יש לתלמיד חכם ,שהרי כבוד התורה קודם .עם כל זה הוסיף כי המנהג הפשוט ברוב קהילות ישראל הוא שאין משגיחין בזה כלל ,אלא נוהגים שכולם שווים ,והקדימה היא לפי עצם החיוב ולא לפי היותו תלמיד חכם. הגאון רבי משה בנבנישתי בספרו שו"ת המהראנ"ח (חלק ב סימן ע) ביאר :במצווה אשר ציונו ה' אין חולקין כבוד לרב ,כי מצווה מוטלת על כל יחיד בעצמו .הוא מבאר כי מאחר שכל אדם חייב בעצמו במצוות הניחום והעלייה ,אין מקום לתת לתלמיד חכם קדימה כביטוי של כבוד ,שהרי כל אחד מקיים את חובתו האישית כלפי הנפטר. הגאון רבי חיים בנבנישתי בעל שיירי כנסת הגדולה (או"ח סימן תרס) כתב :אין כבוד הרב דוחה את מצוות היחיד ,כי יותר קרוב אדם אצל עצמו לקיים מצוותו .הוא מחדש שאין הכרח ללמוד דין קדימות בעלייה מדין קדימות כללי של תלמיד חכם ,שכן בענייני מצווה אישית כל אדם קודם. הגאון רבי יעקב לורברבוים מליסא בספרו שערי אפרים (שער ט סעיף מב) כתב :גם אם אחד מהם תלמיד חכם ואפילו אם אביו מת תחילה והחזיקו בנו במפטיר ,אין בזה חזקה קבועה. לעניין יארצייט שניהם שווים ואין האחד קודם לחברו מצד תוארו ,אלא יש לנהוג בשוויון. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בעל הביאור הלכה (סימן קל"ו) ביאר :אם יש שני חיובים בבית הכנסת ,יעשו גורל ביניהם ,מלבד אם אחד מהם תלמיד חכם שהוא קודם .אולם הוא מסתפק אם דין זה אמור גם בעניין יארצייט ,שכן בעלייה ליארצייט עיקר הניחותא היא לנפטר ,ושם אין עדיפות לבנו שהוא תלמיד חכם. בדורות האחרונים ,הפוסקים נדרשו להכריע במציאות הקהילתית המשתנה ,כשהם מאזנים בין היחס המכובד הראוי לתורה לבין המנהג המקובל בענייני נחמת אבלים: מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קכז) ביאר :בענייני יארצייט אין להעדיף תלמיד חכם ,שהרי עיקר העלייה היא לניחותא לנפטר ולא לכבוד החי .עם זאת הוא הוסיף ,שאם הציבור כולו רואה בקדימת החכם משום כבוד התורה ,רשאים לכבדו ,אך זאת אינה הנהגה של חיוב גמור אלא ביטוי של הנהגה טובה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ה ,יחוה דעת סימן כז) כתב בפירוש :מי שיש לו יארצייט על אביו קודם לאחרים ,אף אם האחר תלמיד חכם .הוא מבאר כי תכלית העלייה היא עילוי נשמת הנפטר ,ואין לומר שכבוד החכם דוחה את עילוי הנשמה של הנפטר .הוא הוסיף כי במקום שניתן ליישב זאת בדרכי שלום ,טוב לעשות גורל. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו שו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן רה) הטעים :הסיבה לכבד תלמיד חכם בקדימות היא מפני מעלת התורה .אולם כשמדובר ביארצייט ,אין ההקדמה נועדה לכבודו אלא לזכות את הוריו ,ובזה כולם שווים .לכן הוא כתב שמנהג נכון הוא שלא להעדיף תלמיד חכם ,אלא אם כן הוא מוותר לאחרים לשם שלום.

הגאון רבי יצחק יעקב ווייס בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן קמה) הוסיף :מנהג ירושלים היה שכולם שווים בחיוב יארצייט ,ותלמיד חכם אינו קודם אלא אם הציבור קיבל עליו כך במפורש .הוא מסיים שאין כאן דין מוחלט אלא מנהג ,ויש להכריע תמיד בדרכי שלום. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,אנו מוצאים כי הדיון על קדימות ביארצייט מציב מראה חדה מול עיניו של הציבור ,כשהוא דורש מאיתנו למצוא את האיזון בין כבוד התורה לבין רגישות הנפש .להלן הנפקא מינות וההשלכות למעשה: ראשית ,למרות העיקרון שחכם קודם בכל דבר ,קובעים פוסקי זמננו כי בענייני יארצייט אין דין קדימה לתלמיד חכם .נפקא מינה היא שאין להשתמש בתוארו של אדם ככלי להכרעה בבית הכנסת ,אלא יש להתייחס לכל אבל כמי שזכאי למצוא ניחומים בדרכו ,בלא הבדל בין מי שלמד תורה לבין מי שאינו תלמיד חכם. שנית ,לעניין מספר ההורים שנפטרו ,עולה נפקא מינה מוחשית כי העלייה אינה ניתנת לפי עוצמת הכאב או ריבוי הצרכים ,אלא היא זכות שווה לכל נפטר .אין דין קדימה למי שנפטרו לו שני הורים על פני מי שנפטר לו הורה אחד ,שכן השוויון מול המוות והצורך בעילוי נשמה הוא מוחלט. שלישית ,בבחינת המעשים ,לפי דברי הפוסקים ,על הגבאי והציבור מוטלת אחריות לוודא כי המנהג אינו הופך למקור למחלוקת .מכאן נלמד כי במידה ונוצרת התנגשות ,הדרך הראויה ביותר היא לעשות גורל או לפצל את הזכויות באופן שיאפשר לשני הצדדים למצוא את נחמתם ,שכן אין ערך לעלייה המגיעה על חשבון פגיעה בלב הזולת. רביעית ,ביחס לחזקות ,נלמד כי אין חזקה קבועה במפטיר או בעלייה מסוימת .בכל שנה ושנה מחדש ,הקהילה והאבלים אמורים לנהוג לפי מצבם הנוכחי ,מתוך הבנה שהעלייה היא ניחותא לנפטר ולא רכוש פרטי המועבר בירושה או מתוך זכות עבר. חמישית ,בנוגע למעורבות הציבור ,מכל המקורות עולה כי כבוד החכם הוא ערך נעלה, וקהילה שחפצה בכך יכולה לכבדו מיוזמתה ובאישור האבל השני ,אך הדבר חייב להיעשות בדרכי נועם ולא ככפייה הלכתית .רגישות זו היא הביטוי המזוקק ביותר של תורה שדרכיה דרכי נועם. העמקה רעיונית בסוגיה זו מגלה כי הדיון על קדימות ביארצייט אינו רק ויכוח על סדר העליות בבית הכנסת ,אלא חשיפה של יחסנו אל האמת שמאחורי הפטירה .כאשר אנו ניצבים מול ספר התורה הפתוח ומבקשים להעלות את נשמת ההורים ,אנו נוגעים בנקודה שבה כל התארים האנושיים משילים את עצמם .בחיים ,החברה בונה מדרגות – תלמיד חכם במקומו ,ובעל הבית במקומו ,וזהו יסוד חשוב לבניית עולם מסודר ומכובד .אולם בבית הקברות ,ובשעה שאנו מבקשים את ניחום האבלים לעילוי נשמת הנפטרים ,כל המחיצות האלו נעלמות .התורה ,שכה מדגישה את חשיבות הכבוד לתלמיד חכם ,מלמדת אותנו בעצמה שכאשר מדובר בעילוי נשמה של נפטר ,הניחום של הבן הפשוט שקול לניחומו של החכם הגדול ביותר.

העומק המחשבתי בסירוב להשתמש בתואר התורני ככלי לקדימות ביארצייט טמון בהבנה שהעלייה לתורה היא צינור רוחני של 'ניחותא לנפטר' .בעוד שתלמיד חכם זוכה לנחמה ותיקון דרך עצם לימודו וקדושת מעשיו ,הרי שהבן הפשוט זקוק לכל רגע של עלייה, לכל מילה של קדיש ,כדי להרגיש שהוא מקיים את מצוות הוריו .הוויתור של תלמיד חכם, או ההחלטה הקהילתית לנהוג בשוויון ,אינם זלזול בתורה חלילה ,אלא ביטוי למידת הרחמים וההכלה שיוצאת מתוך לימוד התורה האמיתי .התורה נועדה להגדיל שלום בעולם ,ואין שלום גדול יותר מזה שנוצר כאשר יהודים דואגים זה לנחמת זה בשעת אבלם. נמצא שהוויכוח הזה הוא הזדמנות עבורנו להכיר בערך הנשמה המשתחררת מהגוף. השכינה שורה במקום שבו יהודים נוהגים זה בזה באהבה ,ומבינים שגם אם יש דרגות בעולם הזה ,הרי שבסוד הנצח – כולנו בנים אהובים לפני המקום .הגבאי בבית הכנסת ,המקבל את פני האבלים ,אינו עורך דין המודד זכויות משפטיות ,אלא שליח של קהילה המחבקת את יתומה .השוויון בעליות אינו ויתור על כבוד התורה ,אלא הוכחה לכך שתורתנו היא תורת חיים ,המעניקה מקום לכל נפש ,לכל כאב ולכל דמעה ,מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו הוא עולם מלא לפני בורא עולם. במבט אל נבכי הנפש ,הבנת המקום המאוזן שבין כבוד התורה לבין נחמת האבל מלמדת אותנו על גודל הנפש של האדם מישראל .כל אבל הניצב בבית הכנסת ביום היארצייט אינו מחפש רק טקסיות ,הוא מחפש עוגן .הוא מחפש את התחושה שגם הוא ,בתוך הקהילה ,הוא דמות נוכחת ומשמעותית .כאשר תלמיד חכם ,שזכה להאיר את העולם בתורתו ,בוחר לראות באבל שלידו שווה ערך ,הוא מקדש את שם שמים באופן העמוק ביותר .הוא מראה שהתורה שרכש אינה מרוממת אותו מעל אחיו כדי להשקיף עליהם מלמעלה ,אלא כדי להוריד את האור שלה אל תוך הלבבות השבורים של הקהילה. העומק המחשבתי בחיבור הזה הוא הידיעה שהאמונה אינה רק רעיונית אלא מעשית .אדם שמרגיש את כאב חברו ,שנותן מקום למי שזקוק לנחמה יותר ממנו ,מגלה את צלם האלוקים שבו .ההנהגה הנכונה היא לראות בכל יארצייט הזדמנות לעבודת המידות ,להקרבה ולבנייה, תוך ידיעה שכל צעד של הכלה הוא תפילה חרישית שגורמת למזבח הפנימי של הקהילה להאיר באור יקרות .נפש האדם צמאה להרגיש שרואים אותה ,ושכבודה אינו נרמס תחת דרישות פורמליות .כשאנו פועלים כך ,אנו לא רק מקיימים הלכה ,אלא מחברים שמים וארץ. עלינו לשאול את עצמנו :האם אנו נוהגים בבית הכנסת בלב פתוח לכל? הלב הוא היכל הקודש של הקהילה ,והנחמה היא הדיבור של השכינה אלינו .החיבור לאמונה עובר דרך הלב של השליח ,והנהגתו בתוך המערכת היא המדד האמיתי לדרגתו הרוחנית .מי שמצליח לשמור על הברית שכרת עם כבוד הציבור ופרטיות הפרט ,מגלה שגם ברגעים הכואבים ביותר ,השכינה אינה עוזבת את קהילתנו .נחמת אבלים היא מצווה המקשרת אותנו לנצח ,והדרך שבה אנו מכבדים את האדם הפשוט ביום פקודתו היא המעשה שיבנה את בניין הבית שכולנו מצפים לו. בהרחבה המוסרית ,המצפן הפנימי של הציבור ושל כל יחיד המעורב בניהול סדרי בית הכנסת מחייב אותנו לעצור ולשאול :מהי התכלית של המעמד שאנו יוצרים? אם נניח

שהמצפן הוא כבוד התורה לבדו ,נסתכן באליטיזם שעלול להרחיק את האדם הפשוט שבא לשפוך את לבו לפני בוראו .אם נניח שהמצפן הוא שוויון טכני בלבד ,נסתכן בטשטוש המעלה העצומה של לימוד התורה .המצפן המוסרי האמיתי מורכב משילוב של יראת שמים המכבדת את לומדי התורה ,לצד מידת הרחמים והשוויון המאפיינת את העמידה לפני ארון הקודש בשעת האבל .המצפן הזה מורה לנו כי בשעה של ניחום אבלים ,המידה העליונה ביותר היא ענווה – ענוות התלמיד חכם שמוותר על זכותו כדי לנחם את חברו, וענוות הקהילה שזוכרת שכולנו בשר ודם. המצפן הזה מחייב אותנו לריסון עצמי ולעבודה מתמדת על המידות ,גם כאשר מדובר בזכויות טקסיות בבית הכנסת .היכולת של אדם לוותר על עלייה המגיעה לו על פי הדין או המנהג ,כדי למנוע צער או מחלוקת ,היא הגשמת היעוד של התורה .כשאנו פועלים כך ,אנו בונים קומה מוסרית שאין לה שיעור .המצפן מכוון אותנו לאמת פנימית :הקדיש וההפטרה אינם פרסים אישיים ,אלא כלים לעבודת ה' .כשהמצפן מכוון לאמת זו ,האדם מבין שכל מאמץ שהוא משקיע בחיזוק הקשר עם האבל והמשפחה הוא פעולה של תיקון עולם .זוהי אחריות מוסרית הדורשת מאיתנו להפעיל תושייה בדרכים מותרות ומכובדות ,ולמצוא את הדרך להוציא את הנחמה אל הפועל מבלי להשפיל את קומתו של אף אדם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על הלכות לשון הרע ומידות טובות) ביאר :כי אדם נמדד בראש ובראשונה ביחסו לחבריו ובאופן שבו הוא בוחר לנהל את המחלוקות שלו מבלי לפגוע במי שלא חטא .ביאור הדברים הוא כי גם בשעה של מריבה על זכויות ,השאלה אינה רק מי צודק ,אלא מי פועל בדרך שתביא שלום לעולם .המצפן המוסרי שלנו אמור להזעיק אותנו לעצור כאשר העלייה לתורה ,שהיא מקור האור והברכה ,הופכת למקור של חיכוך או לתחושת עליונות. המצפן הפנימי אומר לנו שהזכות לעלות לתורה היא פקדון קדוש שניתן לנו מאת הבורא, ואנו המופקדים לשמור עליו בטהרה ובאהבה .מוסר זה דוחף אותנו להשקיע בקהילה את מיטב כוחותינו ,להיות קשובים לרחשי הלב של המתפללים ,ולראות בכל פגישה בבית הכנסת הזדמנות חדשה להתחיל מחדש את עבודת החסד ,מתוך יראת כבוד למשמעות הגדולה הטמונה באדם .קהילה שהמצפן המוסרי שלה מכוון לשילוב של כבוד התורה ושוויון הנפשות בשעת אבל ,תזכה לסייעתא דשמיא ,שכן במקום שבו יש רחמים ושלום ,השכינה שורה ומוצאת לה מקום מנוחה. בחיים המעשיים ,כשאנו יוצאים מבית הכנסת אל סדר יומנו ,התובנות הללו מאירות את הדרך ומעניקות לנו כלים לעבודת המידות בתוך הקהילה .עלינו להפנים כי עולם התורה אינו עולם של חלוקת תארים אלא עולם של התמסרות ,וכל יהודי באשר הוא זקוק להרגשת החיבוק בשעתו הקשה .כל מחווה של ויתור ,כל גורל הנעשה בדרכי נועם ,וכל החלטה משותפת שנועדה להרבות שלום בין אבלים ,הם הם העבודות הגדולות ביותר שניתן להביא לפני המקום. אנו לומדים כי כבוד התורה בא לידי ביטוי אמיתי דווקא בדרך שבה אנו מכבדים את האדם הפשוט ,וכי השכינה אינה שורה במקום של עליונות ,אלא במקום שבו הלבבות פתוחים זה