אדם שלווה כסף מאדם עני ואדם מעשיר ואין לו להחזיר לשניהם, מי קודם בפרעון החוב – העני או העשיר? הוכח מפרשת השבוע!

אדם שלווה כסף מאדם עני ואדם מעשיר ואין לו להחזיר לשניהם, מי קודם בפרעון החוב – העני או העשיר? הוכח מפרשת השבוע! דמיין את הסצנה :אדם פשוט ,דחוק בממונו ,בידו רק שטר אחד של מאתיים שקלים. מולו ניצבים שני נושים :האחד עני מרוד ,בגדיו קרועים וילדיו רעבים ללחם; השני עשיר מופלג ,יושב ברכבו המפואר וממתין לקבל את כספו .שניהם תובעים בצדק ,שניהם הלוו ממון לראובן ,ושניהם…

אדם שלווה כסף מאדם עני ואדם מעשיר ואין לו להחזיר לשניהם, מי קודם בפרעון החוב – העני או העשיר? הוכח מפרשת השבוע! דמיין את הסצנה :אדם פשוט ,דחוק בממונו ,בידו רק שטר אחד של מאתיים שקלים. מולו ניצבים שני נושים :האחד עני מרוד ,בגדיו קרועים וילדיו רעבים ללחם; השני עשיר מופלג ,יושב ברכבו המפואר וממתין לקבל את כספו .שניהם תובעים בצדק ,שניהם הלוו ממון לראובן ,ושניהם דורשים עתה את פירעון חובם .אך ללווה אין אלא סכום אחד .למי ייתן? האם יחלק את הממון שווה בשווה ,או שמא יקדים את העני ,שהרי אליו הוא נושא את נפשו? השאלה הזו אינה שאלה טכנית בלבד; היא נוגעת בלב ההלכה ובנימי המוסר .מצד אחד ,שורת הדין קובעת שכל נושה זכאי לדמי חובו בשווה ,וכי הדין אינו מבחין בין עשיר לעני במעמד החוב .אך מצד שני ,התורה בכל מקום הדגישה :לא תעשוק שכיר עני ואביון. חז"ל אמרו שהקב"ה ממהר להיפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם .האם יש כאן דין קדימה גמור ,או שמא שניהם שווים? זוהי התנגשות חזיתית בין עקרון הצדק המשפטי לבין קול הרחמים המוסרי ,המציבה אותנו בפני הכרעה המבקשת לגלות לא רק מה הדין אומר, אלא מה התורה דורשת מלב האדם.

בפרשתנו ,פרשת כי תצא ,מציבה התורה גבול ברור וקדוש בפני כל המבקש לגבות חוב, ומכוחו אנו למדים על החובה שלא לעשוק את מי שנשמתו תלויה במעשה מסוים ,גם אם אינו במעמד חברתי גבוה .הפסוקים מלמדים אותנו כי קיימת הגנה עליונה על דבריו ועל זכותו של כל יהודי. בספר דברים (פרק כד ,פסוק יד) נאמר :לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. רש"י (דברים כד ,יד) ביאר :לא תעשוק שכיר עני ואביון – אזהרה שלא לעכב שכרו .רש"י מלמד אותנו כי החומרה מיוחדת כשהשכיר הוא עני ואביון ,שכן עושק כזה אינו רק עניין ממוני אלא פגיעה ישירה בקיומו של החלש ,שכל עולמו תלוי באותו שכר. הרמב"ן (דברים כד ,יד) ביאר :התורה חסה על כבודו של העני .הרמב"ן מוסיף יסוד עמוק – גם אם יש לבעל הבית טענות משפטיות או סיבות מדוע אינו חייב לשלם עכשיו ,התורה רואה בעיכוב זה עושק ,שכן היא מגינה על צלם האלוקים שבאדם ומצווה שלא לבזות את העני. האבן עזרא (דברים כד ,יד) ביאר :מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך – ללמדך שלא משנה מה מעמדו ,בין אם הוא אחיך ,בין אם גר ,כלול באזהרה .האבן עזרא מדגיש כי אין היתר לעשוק גם כאשר האדם נמצא במעמד חברתי נמוך או שונה ,שכן התורה פורסת חסותה על כל הבריות במידה שווה. הספורנו (דברים כד ,יד) ביאר :לא מדובר רק בגזל גלוי אלא גם בתחבולות .עושק כולל מניעת המגיע בדרך ערמה או השהיה מתוכננת ,הכל נקרא עושק .הספורנו מלמד אותנו שלא די להימנע מגזל ממש ,אלא יש לנהוג ביושר נקי וברגישות ,מבלי לחפש פרצות כדי למנוע מאדם את המגיע לו. האור החיים הקדוש (דברים כד ,יד) ביאר :הבדיל בין עושק לבין בל תלין .עושק הוא עצם ההחזקה בלא לשלם ,ובל תלין הוא עיכוב בתשלום .שניהם חמורים ,מפני שהעני חי משכרו, וכשאתה מעכב אותו אתה נוגע בנפשו ממש ,וזו פגיעה חמורה במי שתלוי בך. הגמרות מציבות בפנינו תמונה מורכבת של מתח בין הדין הפורמלי הדורש שוויון לבין הרגישות התורנית לנפשו של העני. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קיא עמוד ב) נאמר :ביומו תתן שכרו ...עני קודם לעשיר. חז"ל מלמדים אותנו כאן כי בענייני שכר שכיר ,לעני יש דין קדימה מפורש ,מפני שהוא נושא את נפשו על שכרו וחייו תלויים בו ממש. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קיב עמוד א) הוסיפו :כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו .הרי שצערו של העני אינו נמדד בממון בלבד ,אלא הוא פגיעה עמוקה בעצם החיים והקיום ,ולכן התורה פורסת עליו חסות מיוחדת. בספרי (פרשת כי תצא פרשה רעח) דרשו :למה נאמר עני ואביון? ממהר אני להיפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם .חז"ל קובעים כאן כי הקב"ה מחשיב את דינו של העני כדין חמור ורגיש ביותר ,עד שדינו מקדים לכל דין אחר.

בגמרא במסכת מכות (דף ג עמוד ב) מצאנו :זמן הפירעון של הלוואה רגילה הוא שלושים יום. כאן נחשפת המגבלה – דין הקדימה של העני מיוחס לשכר שכיר ,שם התלות היא מיידית, ואילו בהלוואה רגילה הדין הוא שונה. נקודת העומק העולה מתוך דברי חז"ל אלו היא המפגש שבין חובת הדין לבין היחס לנפש האדם .נראה כי בעוד הלוואה רגילה מתנהלת תחת מסגרת של זמן קצוב ,הרי שחוב כלפי עני שחייו תלויים בכך נושא בחובו תביעה אלוקית פנימית ,הדורשת מאיתנו להבחין בין מי שמשקיע לבין מי שנלחם על קיומו. הראשונים נדרשו להכריע במתח שבין העיקרון המשפטי של שוויון בין נושים לבין המצווה המוסרית וההלכתית להעדיף את מי שנפשו תלויה במעשיו: הרמב"ם בהלכות שכירות (פרק יא הלכה ב) כתב :מצות עשה לתת שכר השכיר ביומו ,שנאמר ביומו תתן שכרו ,ואם איחר עבר בלא תעשה ,שנאמר לא תבוא עליו השמש ,והוא שיתבענו. הרמב"ם מדגיש את החובה המיוחדת לגבי שכר שכיר ,ומתוך דבריו משמע כי חובה זו ממוקדת במערכת היחסים המיוחדת שבין מעביד לשכיר ,ולא מצאנו כי הרחיב זאת לדין הכללי של פירעון הלוואות בין נושים שונים. הטור בחושן משפט (סימן שלט) ביאר :המשהה שכר שכיר עובר בלא תעשה ,שנאמר לא תעשוק שכיר עני ואביון .הטור מתמקד בחומרת העיכוב של שכר שכיר ,וגם הוא ,בדומה לרמב"ם ,אינו מזכיר דין קדימה בהלוואות רגילות ,ובכך משמר את ההבחנה בין סוגי החובות השונים. הרא"ש במסכת בבא מציעא (פרק ט סימן לח) ביאר :העני קודם לעשיר ,שהרי כתיב לא תעשוק שכיר עני ואביון .הרא"ש מעמיד את הקדימה על בסיס הפסוק המפורש ,אולם הדברים נאמרים בהקשר הישיר של שכר שכיר ,המגדיר את תלותו של העני בשכרו כמקור קיומו היחיד. הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים כד ,יד) ביאר :מצוות לא תעשוק איננה רק דין ממוני, אלא גם מצוות צדקה ,כדי שלא יצטער העני ויהיו חייו תלויים בכך .הרמב"ן חושף כאן יסוד מוסרי עמוק – החובה כלפי העני נובעת מהרחמים על מי שחייו מונחים על הכף ,מה שפותח פתח להבנה שגם אם הדין הטכני אינו מחייב קדימה בהלוואה ,המוסר מחייב זאת. הראשונים מניחים לפנינו תשתית כפולה :מחד גיסא ,הדין הממוני הקפדני שאינו מבחין בין נושה לנושה; ומאידך גיסא ,התפיסה התורנית הרואה בעני את מי שחייו תלויים בממונו, מה שמטיל עלינו חובה מוסרית שלא להתעלם ממצוקתו. גדולי האחרונים והפוסקים עמלו להכריע במתח שבין שורת הדין היבשה לבין המצוקה האנושית הזועקת לשמים: הגאון רבי משה סופר בעל החתם סופר בחידושיו למסכת בבא מציעא (דף קיא עמוד ב) ביאר: מצוות ביומו תתן שכרו מיוחדת בשכיר ,כי עליו אמרה תורה ואליו הוא נושא את נפשו.

החתם סופר מחדש שאין ללמוד מדין זה לכל חוב ,שכן התורה הגבילה את החובה המיוחדת לשכיר בלבד ,בהיותו תלוי בקיומו המיידי בשכר זה. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עח) ביאר :הלוואה אינה דומה לשכירות ,כי השכיר חייו תלויים באותו שכר מיידי ,מה שאין כן בהלוואה שיש לה זמן .הוא מבאר כי מאחר והלוואה מוגדרת כהסכם לזמן ממושך ,אין לעני עדיפות על פני נושה אחר ,והחוב צריך להתחלק בשווה. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן בעל החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק י נתיב החסד סעיפים יח–יט) כתב :עני קודם לעשיר .הוא מבאר כי גם בהלוואה יש להעדיף את העני ,אולם הוא נשאר בצריך עיון האם קדימה זו תקפה רק כשיש לו לשלם לשניהם או אפילו כשאין לו אלא לאחד בלבד. הגאון רבי משה בנבנישתי בספרו שו"ת פני משה (חלק ב סימן נו) ביאר :אם באים לבית דין אין מרחמים בדין ,אלא שניהם שווים .הוא מבאר כי בבית דין עלינו להיצמד לדין הממוני היבש ,אך אם הלווה משלם מרצונו ,ודאי טוב שיקדים את העני כמידת חסידות. הגאון רבי יוסף עזריאל מהרש"ם בספרו שו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שנט) ביאר :המנהג בבתי הדין היה לחלק בשווה ולא להעדיף עני .הוא מבאר כי במישור המשפטי אין לתת עדיפות לעני ,ורק ברצונו החופשי של הלווה ניתן להכניס את מידת הרחמים ,אך לא כחובה משפטית. גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו המשיכו ללבן את הסוגיה ,כשהם מנסים לגשר בין עולמות המשפט והמוסר במציאות החיים המורכבת של ימינו: הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (דברים כד ,יד) ביאר :התורה הדגישה את התואר 'עני ואביון' כדי לחדד את רגישותה לצער האדם ,אך אין זה משנה את הלכות הממון הקבועות בדין .הוא מבאר כי התורה מחנכת אותנו למבט מוסרי שונה על החיים, מבלי שהדבר יגרור שינוי בהגדרות המשפטיות של 'בעל חוב’. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך במכתביו (הובאו בקובץ פוסקים) ביאר :כשם שאין כופין על הצדקה ,כך אין לכפות על הקדמת חוב לעני ,שהרי הלוואה היא חוזה שוויוני בין שני צדדים. עם זאת ,הוא הוסיף כי אם הלווה נמצא במצב שבו הוא יכול להכריע ,עליו לזכור שמידת הדין של הלוואה אינה סותרת את מידת הרחמים של התורה ,וראוי לו לאדם לבחור בדרך המקרבת את העני למנוחה. הגאון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז ,חושן משפט סימן ו) ביאר :הלוואה שניתנה לעני למחייתו שונה מהותית מהלוואה עסקית לעשיר .הוא מבאר כי בנסיבות כאלו ,גם אם הדין היבש שווה ,הלווה שמשלם לעני תחילה מקיים מצוות 'ועשית הישר והטוב' ,שכן העני נושא את נפשו על כספו זה ,ואין זה נחשב כהעדפה בלתי מוצדקת. הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו שו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תרלב) ביאר :במציאות של מחסור בממון ,הלווה רשאי להקדים את העני ,ואין העשיר יכול לטעון טענת 'למה הוא

ולא אני' ,שכן זכותו של העני לחיים קודמת לזכות העשיר לרווח .הוא מחדש כי העדיפות של העני אינה רק מידת חסידות ,אלא נובעת ממהות החובה שבין אדם לחברו. הגאון רבי יצחק יעקב ווייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן קו) ביאר :כל הכרעה במצב של חוסר יכולת לפרוע לשניהם צריכה להיעשות מתוך תיאום ושקיפות .הוא מבאר כי הלווה צריך להסביר לשניהם את מצבו ,ובכך הוא מקיים מצוות 'והייתם נקיים מה' ,תוך שהוא משתדל לתת לעני את חלקו תחילה ,כדרך המוסר התורני. כשאנו בוחנים את הסוגיה בעיניים של עולם המעשה ,אנו מגלים שהמתח שבין הדין למוסר אינו רק דיון תאורטי ,אלא דפיקה על דלת ליבו של האדם הנמצא במצוקה כלכלית. להלן הנפקא מינות וההשלכות למעשה: ראשית ,במישור המשפטי הטהור ,אם הנושים תובעים את הלווה בבית דין ,אין לדיינים סמכות להורות לו להקדים את העני ,שכן החוב שווה ערך ואין עדיפות לנושה אחד על פני משנהו .הנפקא מינה היא שבית הדין יחלק את הממון הקיים באופן יחסי לגובה החובות ,ואין להעניק עדיפות על פי מעמד כלכלי. שנית ,במישור ההנהגה האישית ,אם הלווה מחליט מרצונו להקדים את העני ,הרי זו מעלה של חסידות והתנהגות לפנים משורת הדין .הנפקא מינה היא שאין העשיר יכול לבוא בטענות משפטיות כנגד הלווה על העדפת העני ,שכן בתחום החסד והרחמים ,ללווה יש את החירות לכוון את ליבו למצוקת הזולת. שלישית ,אם העני זקוק לכסף לצורך קיומו הבסיסי והמיידי ,בעוד העשיר זקוק לו לצורך עסקי ,נפקא מינה היא שחובתו המוסרית של הלווה להקדים את העני מקבלת משנה תוקף, שכן התורה הגדירה זאת כהצלת נפש ממש ,וזו עדיפות מוסרית המבטאת את יראת השמים של הלווה. רביעית ,במידה והלווה מבקש לשלם לשניהם אך יכול לעשות זאת רק בתשלומים ,הנפקא מינה היא שעליו לתת עדיפות בזמן לעני .גם אם אין בכוחו לוותר על חובו של העשיר ,הרי שסדר העדיפויות בזמן הוא ביטוי להבנת המצוקה של העני ,שחייו תלויים בפת לחמו יום ביומו. חמישית ,בנוגע למוסדות או עמותות ,במצב של מחסור בתקציב ,הנפקא מינה היא שיש לקבוע נוהל שבו ספקים קטנים או נזקקים מקבלים קדימות בתשלום על פני ספקים אמידים .מנהל שפועל כך אינו רק מנהל חכם ,אלא כזה המיישם את ערכי התורה בתוך המערכת הארגונית ,מתוך הבנה שקיומו של האדם קודם לרווחי העסקים. העמקה רעיונית בסוגיה זו מגלה כי הדיון על הקדמת העני לעשיר אינו רק ויכוח על סדרי פירעון חובות ,אלא חשיפה של תפיסת הצדק המקראית לעומת הצדק האנושי הקר .בעוד שהחברה האנושית בונה מערכות של שוויון מוחלט כדי למנוע אפליה ,התורה מלמדת אותנו כי קיים עולם שבו השוויון אינו התכלית הסופית ,אלא הרחמים הם המצפן העליון .האדם הניצב עם מאתיים השקלים האחרונים שלו אינו פקיד בנק המנהל מאזן ,אלא שליח של ה' בעולם .כשהוא בוחר להקדים את העני ,הוא למעשה אומר שהחיים – הקיום האנושי –

קודמים לחוזים ולפרוטוקולים .השוויון בבית הדין הוא צדק משפטי ,אך העדיפות שניתנת לעני בלב הלווה היא צדק אלוקי ,כזה שרואה את הדמעה לפני שהוא רואה את השטר. העומק המחשבתי בסירוב להפוך את הקדמת העני לחובה משפטית בבית דין נועד להגן על עקרונות הדין ,כדי שלא כל אדם יחליט על דעת עצמו את מי לחייב .אולם ,ההכרה כי יש כאן מצוות חסד גדולה מלמדת אותנו שהתורה מבקשת להוציא אותנו מתוך המרובע של ה"מותר והאסור" אל המרחב הרחב של ה"רצוי והראוי" .הוויתור על הנוחות של העשיר או ההמתנה שלו הם לאו דווקא עונש עבורו ,אלא הזמנה עבורו להשתתף בחסד הגדול הזה. התורה דוחפת אותנו להבין שחובות אינם רק דפים של נייר ,אלא קשרים בין נפשות ,וקשר עם נפש נזקקת הוא תמיד עמוק יותר ומחייב יותר מקשר עסקי גרידא. נמצא שהדיון הזה הוא הזדמנות עבורנו להכיר באחריות האישית שיש לכל אחד מאיתנו על זולתו .הגבאי או הלווה בסיפורנו אינם רק מחזיקי כסף ,הם מחזיקי חיים .השוויון בעליות או בפירעונות הוא בסיס הכרחי ,אך החסד הוא הקומה העליונה של הבית .התורה אינה מוותרת על הדין ,אך היא מוסיפה לו את הנשמה .השכינה שורה במקום שבו יהודים נוהגים זה בזה באהבה ובאחריות ,ומבינים שגם אם יש דרגות בממון בעולם הזה ,הרי שבסוד הנצח – כולנו תלויים זה בזה .הדרך שבה אנו מכריעים למי לשלם היא המעשה המקדש את היום יום שלנו והופך אותו מעוד יום של עסקים ליום של עבודת ה’. בנבכי הנפש ,ההכרעה בין העני לעשיר היא רגע של חשיפת האמת הפנימית ביותר של האדם .האדם הניצב מול שתי תביעות צודקות אינו רק פותר משוואה ממונית ,הוא ניצב מול המזבח הפנימי שלו .הקושי שבלב ,הדופק המואץ בשעה שהוא מבין שכל החלטה תגרום לכאב ,הוא הניסיון המזוקק ביותר לראות האם הוא שייך לעולם של 'דין' בלבד ,או לעולם שבו השכינה חופפת על כל צעד .ההחלטה להעדיף את העני אינה פעולה של זלזול בעשיר, אלא כניעה לקול האלוהי הפועם בתוך החמלה .זהו רגע של התעלות שבו האדם משתחרר מהאחיזה המוגבלת בנכסים ,ומכיר בכך שהוא רק צינור להעברת שפע ,וצינור זה מחויב בראש ובראשונה להגיע אל המקום שבו האור כמעט כבה. החיבור לאמונה מתגלה כאן בשיאו :אדם המקדים את העני מאמין באמונה שלמה ש'הזן ומפרנס לכל' הוא בעל הבית ,ושהמחסור שלו הוא זמני .הוא מבין שצעקת העני אינה רק צעקה של בשר ודם ,אלא קריאה של מי שחייו מופקדים בידי שמים .כשאדם מרגיש זאת, הוא הופך לשותף בבנין העולם .ההנהגה הנכונה אינה לחפש את הדרך הקלה שבה לא יתבעו אותו ,אלא את הדרך שבה ירגיש שהוא מקיים את רצון הבורא .נפש האדם צמאה להרגיש שהיא לא רק מספר במערכת ,אלא אישיות שרואים אותה ,שכואבים איתה ,ושהחברה סביבה דואגת לשמירה על צלם האלוקים שלה בכל מחיר. עלינו לשאול את עצמנו בעוצמה :האם אנו חיים את חיינו כחשבונאים המחשבים הפסד ורווח ,או כאנשי אמונה החיים את תביעת הנצח? הלב הוא היכל הקודש ,והחלטותינו המעשיות הן התפילות החרישיות ביותר שלנו .מי שבוחר לפעול מתוך רגישות ,מי שמוכן לקחת סיכון כלכלי או חברתי כדי שלא להותיר את העני בייאושו ,מגלה שגם בעולם הזה,

השכינה אינה עוזבת את הקהילה .הנתינה לעני היא הצהרה שאין אנו עבדים לממון ,אלא עבדים לבורא ,וכי הדין היבש הוא רק קליפה ,בעוד הלב המלא רחמים הוא הגרעין ,הוא הנשמה ,והוא המפתח לתיקון עולם. המצפן המוסרי של האדם ניצב למבחן הגדול ביותר דווקא במקומות שבהם הדין היבש מעניק לו הגנה מלאה לנהוג אחרת .בהרחבה המוסרית ,עלינו להבין כי צדק שאינו כולל בתוכו חמלה הוא צדק עקר .המצפן שלנו אינו מורה לנו רק מה מותר על פי הכתוב בספרי המשפטים ,אלא מה נכון לעשות בלב של בן תורה .כאשר הלווה ניצב מול שתי תביעות לגיטימיות ,המצפן המוסרי זועק :הדין מעניק לך זכות לבחור ,אך הלב מחייב אותך לאחריות. הענווה של הלווה ,הבוחר להקדים את העני ,היא ביטוי לעליונותה של מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' על פני זכויות הממון הטכניות .זוהי עבודה עמוקה על מידת האמת ,שכן האמת של התורה כוללת את העובדה שהעני נושא את נפשו על לחמו ,וראיית מציאות זו היא חובה מוסרית שאין להתחמק ממנה. המצפן מחייב אותנו לריסון עצמי ולאימוץ גישה של 'לפנים משורת הדין' בכל רגע שבו אנו מבינים כי הדין היבש יביא לצער גדול לזולת .כשאדם פועל כך ,הוא בונה את אישיותו בקומה רוחנית גבוהה .הוא אינו רואה את הכסף כאמצעי לצבירת כוח או כזכות קשיחה, אלא כפקדון שמטרתו להיטיב ולהרבות אור .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבנה כי הזכות לעלות לתורה ,להלוות כספים ,או לנהל עסקים – הכל נגזר מהקשר שלנו לבורא עולם .כאשר המצפן מכוון לשם ,האדם מוצא את הכוחות הנפשיים להקריב מעט מנוחותו או מביטחונו הכלכלי כדי להציל את חברו מרעב או מבושה .זוהי רמת המוסר הגבוהה ביותר – היכולת לראות את האחר כמרכז ,ולא את האינטרס האישי כדבר היחיד הקיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר בספרו אהבת חסד :כי המצווה להקדים את העני אינה רק עצה טובה ,אלא ביטוי של מידת הדין העליונה ,המחייבת אותנו לנהוג ברחמים במקומות שבהם אחרים רואים רק משפט .ביאור הדברים הוא כי כל אדם נושא בתוכו תביעה פנימית מול הבורא ,ואם הוא מחמיץ את שעת הרצון הזו להציל עני ממצוקתו, הוא מפספס את העיקר .המצפן המוסרי מזהיר אותנו שלא להפוך למכונות משפטיות, אלא להישאר אנשים בעלי לב חי ,שכן הלב הוא הכלי היחיד שמסוגל להכיל את האמת המורכבת הזו. המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו לכך שהחוב אינו נגמר בתשלום הכסף ,אלא באחריות על שלום הזולת .הניסיון לבחור בעני אינו ביטול של הצדק ,אלא הרחבתו .קהילה שחבריה נוהגים כך ,שבה כל יחיד מרגיש את כאב חברו ככאבו שלו ,היא קהילה שהצדק המוסרי בה הוא הכלל הראשון .זוהי קריאה לאומץ לב מוסרי – להעדיף את החיים ,את הנפש ,את הכאב, על פני הנייר המאשר את החוב .כך אנו בונים קומת אדם המכבדת את הבריות ומקדשת את שם שמים ,מתוך ידיעה שכל פעולת חסד כזו היא תוספת אור במעשה המרכבה של התיקון הפרטי והכללי. בחיי היום יום ,התובנות העמוקות הללו מזמינות אותנו להסתכלות חדשה על מערכות