“ביומו תתן שכרו" מול "ולקחתם לכם ביום הראשון" – מי קודם?

“ביומו תתן שכרו" מול "ולקחתם לכם ביום הראשון" – מי קודם? דמיין את התמונה הבאה :ערב חג הסוכות יורד על העיר .בבית נמוך קומה עומד בעל־בית ירא שמים ,פועם בליבו רצון עז לקנות את המצוות היקרות של החג – שופר מהודר ,סט ד' מינים נאה ,וקישוטים לסוכה .בכיסו מונחים מטבעות ספורים ,אך החשבון המר כואב: הכסף הזה מספיק לקניית המצוות ,או לתשלום השכר לפועל שסיים את עבודתו עמו…

“ביומו תתן שכרו" מול "ולקחתם לכם ביום הראשון" – מי קודם? דמיין את התמונה הבאה :ערב חג הסוכות יורד על העיר .בבית נמוך קומה עומד בעל־בית ירא שמים ,פועם בליבו רצון עז לקנות את המצוות היקרות של החג – שופר מהודר ,סט ד' מינים נאה ,וקישוטים לסוכה .בכיסו מונחים מטבעות ספורים ,אך החשבון המר כואב: הכסף הזה מספיק לקניית המצוות ,או לתשלום השכר לפועל שסיים את עבודתו עמו היום. שכָ רוֹ השמש מתחילה לשקוע ,והדילמה צורבת :מצד אחד ,קול התורה קורא "בְ יוֹ מוֹ ִת ּ ֵתן ְ ׂ וְ ל ֹא ָתבוֹ א עָ לָ יו הַ ֶּׁש ֶמש" – מצוות עשה מן התורה ,הזהרה חמורה של חז"ל ש"אליו הוא נושא

את נפשו" .מצד שני ,ימי החג הממשמשים ובאים דורשים שופר ,סוכה ונטילת לולב – מצוות שכל יהודי ממהר לקיימן בשמחה ובחרדת קודש .השאלה חדה כתער :האם יקדים את הדין שבין אדם לחבירו וישלם לפועל ,ובכך יוותר על קניית צרכי החג? או שמא יקיים את מצוות החג המובהקות ,וידחה את תשלום השכיר לעת מצוא? השאלה אינה טכנית בלבד; היא נוגעת בלב ליבה של האמונה – כיצד מאזנים בין קדושת החג לבין חובת החמלה המוחלטת כלפי הזולת ,ומי מבין אלו הוא הידור המצווה האמיתי בעיני קונו. בתורתנו הקדושה אנו מוצאים יסודות המגדירים את חומרת הדין של שכר השכיר ,יסודות המאירים לנו את הערך העליון שנתנה התורה לדאגה לזולת .כאשר אנו מעמיקים בפרשנות הפסוקים ,אנו מגלים השקפה שאינה רואה בתשלום השכר רק עסקה כלכלית ,אלא מעשה של חיים וחסד. בספר דברים (פרק כד ,פסוק טו) נאמר :ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. רש"י (דברים כד ,טו) ביאר :על שכרו הוא סומך את נפשו ,שעליו הוא חי .רש"י מלמדנו כי אין זה חוב כספי גרידא אלא חוב של חיים ,שכן הפועל תולה את עצם קיומו ואת נפשו בפרוטות המגיעות לו ,ועיכוב התשלום הוא פגיעה אנושה במחייתו. הרמב"ן (דברים כד ,טו) ביאר :כי עני הוא התורה חסה עליו ביותר ,כי אין לו ממון להתפרנס. הרמב"ן מדגיש כי המצווה מבוססת על מידת הרחמים ,שהרי העני זקוק לכל פרוטה ,והתורה נותנת בידינו כלים לשמור על כבודו ולהגן עליו מפני מצוקה. הספורנו (דברים כד ,טו) ביאר :ברוב הדוחק ימסור נפשו על עבודתו ,ויצעק אל ה' אם תעכב. הספורנו מצייר את המציאות שבה השכיר מצפה בדריכות ובאמונה לטיפת הצדק מבעל הבית ,וכל דחייה היא הפרה של האמון והחמלה הנדרשות מאיתנו. האור החיים (דברים כד ,טו) ביאר :התורה כפלה את החיוב גם בעשה וגם בלא תעשה ,כדי ללמד שמניעת תשלום בזמנה היא גם חיסרון בקיום המצווה וגם עבירה חמורה המעידה על חוסר רגישות. המלבי"ם (דברים כד ,טו) ביאר :הטעם כי עני הוא אינו רק תיאור מצב ,אלא הוא עצמו יסוד החיוב ,שאם לא כן ,הפגיעה בו אינה עיכוב זמני אלא סכנת חיים ממשית .המלבי"ם מלמדנו שכל חיוב במצווה הוא גם תביעה למוסר ,והמוסר הזה הוא שמכשיר אותנו להיות בני תורה הרגישים לזולת. רבינו בחיי (דברים כד ,טו) ביאר :מצווה זו כלולה בכלל ואהבת לרעך כמוך ,כשם שאדם דואג לפרנסתו ,כך עליו לדאוג לשכירו ,והימנעות מכך היא פגיעה בצלם אלוקים. חכמינו בגמרא מציבים בפנינו תמונה חותכת וחד־משמעית ,המלמדת שעיכוב שכר אינו סוגיה ממונית גרידא אלא תביעה רוחנית כבדת משקל ,המערערת את הקשר שבין האדם לבין קונו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קי ע"ב) נאמר :ביומו תתן שכרו מצות עשה .ולא תבא עליו

השמש מצות לא תעשה .מכאן למדו חכמים כי חיוב תשלום השכיר הוא כפול ומכופל – גם חיוב אקטיבי של עשה וגם איסור חמור של לאו ,וזאת משום שהתורה הקפידה עד מאוד שלא להשאיר את העני חסר כל בסוף יום עבודתו. עוד שם בגמרא (דף קיא ע"א) הוסיפו חכמים מילים נוקבות :כל הכובש שכר שכיר – כאילו נוטל נשמתו ממנו .חז"ל מגדירים את העיכוב לא כטעות טכנית או עיכוב זמני ,אלא כמעשה חמור של נטילת חיים ,המבטא את עוצמת התלות של העני בשכרו ואת האחריות המוטלת על כתפי בעל הבית. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צא ע"א) נאמר :כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו .חכמים השוו בין מניעת שכר ממוני לבין מניעת שכר רוחני ,ובכך לימדונו כי כשם שגזל רוחני הוא פגיעה אנושה ,כך גזל ממוני של שכיר הוא פגיעה בצלם האלוקים שבאדם ובחיותו ממש. בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) נאמר :גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה .יסוד זה מהדהד בלב הדיון שלנו – שכן חובת תשלום השכר היא חיוב גמור ומוחלט, בעוד שמצוות אחרות שניתן לקיימן בדרכים חלופיות ,או שאינן עומדות בסתירה מיידית לחיי הזולת ,נחשבות במערכת השיקולים לבעלות מעמד שונה. הגמרות הללו מחדדות את ההבנה כי חז"ל ראו בשכר השכיר את אבן הבוחן ליחסו של האדם לחברו .כלל המפתח העולה מהן הוא שהאחריות לחיות הזולת עומדת במרכז ,ואין התורה מתירה לאדם להתעלם מצרכיו הקיומיים של הפועל למען מטרות אחרות ,יהיו חשובות ככל שיהיו. הראשונים פורסים בפנינו יריעה הלכתית עמוקה ,המדגישה כי המצווה אינה רק עניין של חמלה ,אלא חובה משפטית ורוחנית בעלת משקל מכריע. הרמב"ם בהלכות שכירות (פרק יא הלכה ב) ביאר :כל העובר על מצוה זו ובא לידו שכר שכיר ולא נתן לו ,עובר בשני לאוין ובעשה אחד .הרמב"ם מציב תשתית ברורה לדין – העיכוב אינו מסתכם באיסור אחד ,אלא במערכת מורכבת של איסורים המעניקים למצווה זו חומרה יתרה שאין כדוגמתה במצוות רבות אחרות. הטור בחושן משפט (סימן שלט) ביאר :המצווה היא דין גמור ,ולא עוד אלא שעובר על עשה ולא תעשה .הטור מדגיש כי התורה לא הותירה את התשלום במישור המוסרי בלבד ,אלא העלתה אותו לדרגה של חובה משפטית שאין להשתמט ממנה ,מה שמעלה את השאלה על סדר העדיפויות מול מצוות אחרות. רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער ג אות נא) ביאר :כל המעכב שכר שכיר זעקתו עולה השמימה ותפילתו נשמעת ,ועוון זה מחמיר יותר מדיני גזל רגיל .הוא מחדש שהפגיעה בעני המצפה לשכרו יוצרת קטרוג מיוחד בשמים ,והקב"ה עומד כביכול לצידו של הנפגע ,מה שמחייב אותנו ליתר זהירות. ספר החינוך (מצוה רכז) ביאר :שורש מצוות ביומו תתן שכרו הוא חינוך נפשנו במידת

הרחמנות והחסד ,ולא נהיה אכזרים .כאן מובא הפן החינוכי ,לפיו המצווה נועדה לעצב את דמות האדם ולהרחיק אותו מהאכזריות הטבעית שעלולה להתעורר כאשר ממון בידו והעני ממתין לו. הראשונים מניחים יסודות המבהירים כי השאלה אינה רק מה מותר ,אלא מהי דמות האדם המבקש לקיים את רצון ה' – אדם המעמיד את הרחמים והצדק כערך עליון ,גם במחיר של ויתור על נוחותו או על קיום מצוות אחרות שאינן דוחקות כמותן. גדולי האחרונים והפוסקים עמדו על המשמר להגן על כבוד הפועל ,תוך שהם משרטטים גבולות ברורים ומעשיים למתח שבין חובת השכר לבין קיום מצוות היום. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאורו אהבת חסד (פתיחה לדיני שכר שכיר) ביאר: הרבה אנשים מזלזלים במצווה זו מפני חסרון ידיעה ,דאילו ידעו שיש בזה מצוות עשה היו מזדרזים בה כשם שמזדרזים במצוות שופר ,לולב וסוכה .הוא מעורר את האדם להתבונן כי הפועל העני הממתין למעותיו הוא ה'חפצא' של המצווה ,ודחיית השכר היא זלזול בקדושת המצווה לא פחות מהזנחת מצוות החג. הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלט) ביאר :אם יצטרך אדם להפסיד הפסד גדול כדי לשלם שכר שכיר ביומו לא חייב הכתוב בכך ,שכן יסוד המצווה הוא ממידת צדקה וחסד ,ולא ציוותה תורה לאבד ממון גדול .מכאן עולה השאלה האם הפסד מצווה יקרה כגון שופר נחשב להפסד ממון גדול ,ודבריו מהווים אבן בוחן לדיון הרחב. הגאון רבי יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תניינא ,יורה דעה סימן פא) ביאר :המעכב שכר שכיר נחשב כגוזל ממש ,ודבר זה חמור מאוד ,והעובר עליו כגוזל עני .בדבריו הוא מסיט את הדיון מהתנגשות בין מצוות לדין גזל ,שבו אין מקום לוויתור של הפועל ,שכן זכותו הממונית אינה ניתנת להפקעה למען מצוות אחרות של בעל הבית. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רסא) ביאר :כאשר יש התנגשות בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחבירו ,הרי שבמצוות ביומו תתן שכרו, שיש בה לאו ועשה ,ואף חשש גזל וצעקת העני ,הרי שחיובה גדול יותר .הוא הכריע למעשה כי אם אין לאדם כסף לשניהם ,עליו לשלם תחילה לפועל ,ולחפש דרכים חלופיות לקיום מצוות החג. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן נג) ביאר :החיוב של ביומו תתן שכרו הוא חיוב דאורייתא חמור מאוד ,ועל כן יש להקדימו למצוות עשה אחרות ,כל זמן שאפשר לקיים את מצוות החג באמצעות אחרים .הוא מחדד כי בעוד שהפועל זקוק לפרנסתו המיידית ,מצוות רבות ביהדות ניתנות להשלמה ,מה שמכתיב את סדרי העדיפויות במציאות הדחק. גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו המשיכו ללבן את הסוגיה מתוך דאגה עמוקה לשלום הבריות ולכבוד שמים ,כשהם מביטים במציאות הקהילתית ובתביעה הרוחנית העולה מן החובה המוסרית וההלכתית.

הגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ה סימן רסד) ביאר :הפסד מצוות שופר או סוכה הוא הפסד כואב ,אך מניעת תשלום שכר שכיר גורמת לא רק הפסד מצווה אלא גם חילול השם ,גזל וצעקה שעלולה לעלות השמימה .הוא הכריע ששלום הבריות וחובת הדאגה לשכיר קודמים ,שכן הלב שמרגיש את זעקת העני אינו יכול להישאר אדיש למען מטרות אחרות. הגאון רבי יעקב בלוי בספרו פתחי חושן (שכירות פרק ט) ביאר :המעכב שכר שכיר עובר על לאו ועשה ,ובכל התנגשות עם מצוות אחרות הכלל הוא שהפועל קודם .עם זאת ,הוא סייג כי אם מדובר בפועל עשיר שאין לו כל דוחק והוא מביע הסכמה ברורה להמתין ,ניתן להקל ולדחות את התשלום כדי לא להחמיץ מצוות החג. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (חושן משפט סימן שלט) ביאר :בספק שכזה, כשניצבת לפניו מצוות עשה של שופר או סוכה מול מצוות ביומו תתן שכרו ,צריך להעדיף את השכיר ,מפני שבין אדם לחבירו חמור יותר וממנו אי אפשר להשתמט .הוא מדגיש כי מצוות שבין אדם למקום ניתנות לכפרה ביום הכיפורים ,אך עוול שבין אדם לחברו דורש ריצוי ישיר. הפוסקים הללו מעניקים לנו מצפן ברור :אף שהלב נוטה לקיים את המצוות החגיגיות, האחריות לשלום הזולת ולפרנסתו היא הציווי המרכזי .הם מתווים דרך שבה האדם לוקח אחריות על מצבו של הפועל ,תוך הבנה שהידור המצווה האמיתי הוא הדאגה לכך שלא יישאר רעב או מושפל בגלל רצוננו הפרטי במצוות יום. כשאנו מעבירים את ההכרעות ההלכתיות אל תוך חדר העבודה ,אל פנקס החשבונות של בעל הבית ואל דלת הבית של הפועל ,אנו מוצאים את הנפקא מינות המעשיות המדריכות את צעדינו במציאות החיים: ראשית ,הכלל המנחה הוא שראשית יש לנסות ולקיים את שתי המצוות .אדם שיש בידו סכום מצומצם יכול לשלם לפועל ,ובמקביל להשתדל לקיים מצוות החג בדרכים שאינן מצריכות הוצאה כספית נוספת – כגון שמיעת שופר בבית הכנסת אצל אחרים ,נטילת לולב במתנה על מנת להחזיר ,או ישיבה בסוכה של חבר .בדרך זו הוא יוצא ידי חובת כל הדינים. שנית ,במציאות שבה אין כל אפשרות לקיים את מצוות החג בדרך חלופית ,הרוב המכריע של הפוסקים מכריע כי תשלום השכר קודם .הטעם לכך נעוץ בעובדה שמצוות ביומו תתן שכרו היא חובה דאורייתא הכוללת לאו ועשה ,ועיכובה כרוך בחשש גזל וחילול השם ,בעוד שמצוות שופר או סוכה ,אף שהן נעלות ,עשויות להפוך לאונס במצב של דחק כלכלי. שלישית ,בסיטואציה של שכיר שסיים עבודתו בלילה ,ובעל הבית ניצב בפני הברירה בין תשלום שכר לבין קיום תפילת ערבית וקריאת שמע בזמנה ,ההלכה מכריעה שיש לשלם את השכר תחילה .המצווה שבין אדם לחברו מוגדרת כחיוב דוחק שאין לו שעה אחרת, בעוד שתפילה וקריאת שמע הנדחות מחמת אונס שכזה נחשבות להפסד שאינו מוגדר כביטול מרצון.

רביעית ,כאשר הפועל אינו עני ,אלא אדם בעל אמצעים שאין לו דוחק כלכלי כלל ,וניתן להיווכח בבירור שהוא מוכן להמתין – בין במפורש ובין מתוך הבנה ברורה – הרי שאז ניתן להקל ולדחות את התשלום ליום המחרת כדי לא להחמיץ את המצוות היקרות של החג .זהו מצב של הסכמה המפוגג את חשש הגזל. חמישית ,אם גבאי או בעל בית נדרשים להכריע במצב כזה ,הדרך הישרה היא לנסות לפייס את הפועל בדרכי נועם .אם הדבר אינו צולח ,הרי שהמחויבות לשכר השכיר עומדת כחומה בצורה ,שכן המוסר התורני מלמדנו שהידור המצווה נבחן בראש ובראשונה ביושרה הפנימית ובדאגה למי שנפשו נושאת את תקוותה למעשי ידינו. ההעמקה הרעיונית בסוגיה זו חושפת בפנינו את ההבנה שבית היהודי אינו רק מקום לקיום טקסים ,אלא מרחב שבו מתגלה קדושת החיים בכל רגע ורגע .כאשר אנו ניצבים בפני הבחירה בין תשלום שכר לבין קניית מצוות החג ,אנו נדרשים לברר מהו באמת 'הידור המצווה' .הנטייה האנושית היא לראות בחפצי המצווה – השופר המהודר ,האתרוג הנאה, הקישוטים לסוכה – את שיא הקדושה ,כאילו אלו הם החפצים שקונים לנו את הקרבה לה'. אך האמת העמוקה שהתורה מלמדת אותנו כאן היא שהקדושה אינה שוכנת רק בחפצים, אלא בראש ובראשונה ביחסים שבינינו לבין הזולת .כאשר אדם בוחר לשלם לפועל את שכרו גם במחיר של הישארות ללא חפצי מצווה מהודרים ,הוא לא איבד את החג ,אלא הוא חי את החג במדרגתו הגבוהה ביותר – מדרגת אהבת הבריות המעשית. העומק המחשבתי בסירוב להקדים את המצווה לחובת השכר מלמדנו יסוד אמוני כביר: הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במצוות הבאות על חשבון עולו של הזולת .כיצד יכול יהודי להניח את הלולב בידו ,לחוש את קדושת האתרוג ,ולהרגיש שלם בלבבו ,אם הוא יודע שבאותו רגע עומד פועל עני הממתין למעותיו כדי לקנות לחם לביתו? השאיפה להדר במצווה על גבי גזל, או אפילו על גבי עיכוב שכר המצר את לב העני ,היא היפוך התורה .העמקה זו מכריחה אותנו להתעלות מעל המשיכה האסתטית והטקסית של המצוות ,ולהבין שהקדושה האמיתית מתחילה במקומות האפורים ,בחובות הממוניות ,ביושר האישי שבין אדם לחברו ,שם אנו מוכיחים האם אנו יראי שמים באמת ,או רק מחפשים את חיצוניות המצווה. נמצא שהדיון הזה הוא הזמנה עבורנו להכיר באחריות המשותפת שלנו .ההלכה אינה מותירה את הפרט בודד במערכה ,אלא מחברת אותו אל גורל העם כולו .מי שבוחר לפעול מתוך הבנה שהפועל אינו 'עובד' בלבד אלא בן אדם שבורא עולם ברא ,מבין שהשלום והיושר הם התכלית שמאחדת את כולם .גם אם החלטנו לשלם שכר שכיר קודם לקניית המצוות ,אין זה הפסד ,אלא רכישת מצווה מסוג אחר לגמרי – מצוות עשה דאורייתא של קדושת החיים. הוויתור על 'הידור' חיצוני למען ה'הידור' הפנימי של יושר מול הפועל הוא כלי רוחני המלמד אותנו שאנו שייכים זה לזה ,ושהדאגה לכל יהודי היא המעבר ההכרחי כדי להגיע לקב"ה. בנבכי הנפש ,ההתמודדות בין תשלום שכר לבין קניית צרכי החג היא שעת מבחן לאמונה הפנימית .האדם עומד בפתחו של חג ,ליבו עורג אל הקדושה ,והרצון להעניק לעצמו ולמשפחתו את המצוות המהודרות ביותר מניע את נפשו .אולם כאן מתגלה הדינמיקה

הנפשית העדינה :האם האהבה למצווה מתועלת לצמיחה אישית ולזיכוך המידות ,או שמא היא נלכדת בתוך דפוסי נוחות ואסתטיקה דתית? הנפש שמרגילה את עצמה לראות בתשלום שכר הפועל עבודת ה' של ממש ,היא נפש שזכתה להבין את סוד הקשר האמיתי עם בורא עולם .החג אינו מתחיל בברכת שהחיינו על האתרוג ,אלא בהחלטה השקטה ,בתוך חדרו של בעל הבית ,שלא לעבור על איסורי התורה למען נוי המצווה .זוהי התחלה של נפש שמעדיפה את הדיוק שבין אדם לחברו על פני ההידור שבין אדם למקום ,והיא הזוכה לחיבור צלול וטהור שאין למעלה הימנה. החיבור לאמונה מתגלה בשיאו כאשר האדם מבין שגם אם יחסר לו השופר או הלולב המהודר ,אם עשה את חובתו כלפי הפועל ,הרי שהוא עשה את רצון ה' בשלמות .האמונה השלמה היא הידיעה שהקדוש ברוך הוא הוא הבוחן כליות ולב ,והוא רואה את הכיסופים ואת הוויתור ,גם אם הם לא באו לידי ביטוי במעשה חיצוני מרהיב .זוהי הנהגה של ענווה גדולה – הנהגה שאינה זקוקה לאישור חיצוני או לסט מצוות נוצץ כדי להוכיח את נאמנותה לה' .אדם שחי כך מבין שהקדושה האמיתית של החג אינה נמדדת בטיב המינים או באיכות השופר ,אלא במידת הנחת ,היושר והאחדות שהוא מביא למשפחתו ולסביבתו .הוא הופך למגדלור עבור כל סביבתו ,ומשדר מסר שקט אך עוצמתי :האמונה אינה אוסף של חפצים, אלא חיבור רך ומופלא לבורא עולם דרך הלב ודרך כף היד שנותנת את שכר העמל. עלינו לשאול את עצמנו בעוצמה :האם אנו רוצים להיכנס לחג דרך השער של מצוות האדם ,או דרך השער של מצוות המקום? הלב הוא היכל הקודש ,והחלטותינו המעשיות הן התפילות החרישיות ביותר שלנו .מי שבוחר לפעול מתוך הבנה שהיושר קודם לכל הידור, מגלה שגם בעולם הזה ,השכינה שורה על מעשיו .השמירה על הגבולות הפנימיים של הענווה היא השמירה על כבודן של כל המצוות כולן .היכולת לומר בלבי 'אני מוותר על הלולב המהודר למען צדקתו של השכיר' היא היכולת לומר 'אני מכבד את בוראי באמת' .זוהי דרך חיים של התקדשות ,שבה כל שקל המועבר לידי הפועל הופך לעבודת ה' שלמה ,מלאה בביטחון ,ביראת שמים ובאחריות הדדית המבטיחה כי החג יהיה לא רק חג של טקסים, אלא חג של אמת וחסד. המצפן המוסרי של האדם ניצב למבחן הגדול ביותר דווקא במקומות שבהם הלב גועש מרגש של כיסופים למצווה ,ושם טמון הסיכון שהרגש יהפוך למניע להזנחת חובות בסיסיות. בהרחבה המוסרית ,עלינו להבין כי המצפן שלנו אינו מורה לנו רק מהי זכותנו הטכנית, אלא מהי חובתנו כבני תורה המבקשים להלך בדרכי הבורא .כאשר התורה מלמדת אותנו על חובת תשלום שכר שכיר ,היא מצווה עלינו לא רק במעשה הטכני של העברת ממון, אלא בכינון סביבה שבה הקדושה והמוסר שלובים אלו באלו .המצפן המוסרי זועק :הדין מעניק לך את האפשרות לקנות מצוות יום טוב ,אך האחריות ל'חיי נפשו' של העני קודמת לכל הידור חיצוני .הענווה של האדם הבוחר להמתין עם רכישת חפצי המצווה כדי להושיט שכר לפועל ,היא הביטוי המזוקק ביותר למורשת התורה – שהרי היא מלמדת אותנו שרצון ה' אינו מתקיים בניתוק מהצרכים של הזולת.

המצפן מחייב אותנו לריסון עצמי ולאימוץ גישה של 'לפנים משורת הדין' בכל רגע שבו אנו מרגישים שהלב נדחף להיאבק על ההידור האישי שלנו .כשאדם פועל כך ,הוא בונה את אישיותו בקומה רוחנית גבוהה .הוא אינו רואה את 'המצווה המהודרת' כאמצעי להוכיח את נאמנותו לה' ,אלא כהזדמנות להפיץ אור של יושרה .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבנה כי קיום המצוות הוא פקדון שמטרתו להוסיף קדושה בעולם ,ואם ההידור האישי נוצר תוך כדי החסרת לחמו של אחר ,הרי שהוא מחמיץ את ייעודו העמוק .כאשר המצפן מכוון לשם, האדם מוצא את הכוחות הנפשיים להקריב את נוי המצווה למען הצדק החברתי והמוסרי. זוהי רמת המוסר הגבוהה ביותר – היכולת לראות את כובד האחריות מול עינינו ,ולהבין שה' הוא הבוחן את כליותינו ,והוא חפץ יותר ביושרנו מאשר ביופי לולבנו. הגאון בעל ספר החינוך ביאר :מצוות התורה ודברי חז"ל נועדו להעלות את האדם במידותיו, ומקום שבו אדם מבטל את רצונו מפני צדקת חברו הוא המקום שבו השכינה שורה .ביאור הדברים הוא כי כל אדם נושא בתוכו תביעה פנימית להדר במצוות ,ואם הוא מזהה שהתביעה הזו גורמת לו להכשיל אחרים או להלין שכרם ,הוא מבין שזו אינה הדרך הראויה .המצפן המוסרי מזהיר אותנו שלא להפוך את רצוננו להדר במצוות למלחמת הישרדות או להתעלמות מכאב ,אלא להישאר אנשים בעלי לב רחב ,שכן הלב הוא הכלי היחיד שמסוגל להכיל את האמת המורכבת הזו – שאהבת המצוות אינה מנותקת מאהבת הבריות. המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו לכך שהאחריות לא נגמרת בבית הכנסת או בחנות האתרוגים ,אלא נמשכת אל החיים עצמם .הניסיון לבחור ביושר על פני העמידה על ההידור האישי אינו ביטול של הקדושה ,אלא העמקתה .קהילה שחבריה נוהגים כך ,שבה כל יחיד מרגיש ששכר הפועל הוא הזדמנות להוסיף אמת ולא נוי חיצוני ,היא קהילה שהצדק המוסרי בה הוא הכלל הראשון .זוהי קריאה לאומץ לב מוסרי – להעדיף את המוסר על פני הפאר. כך אנו בונים קומת אדם המכבדת את הבריות ומקדשת את שם שמים ,מתוך ידיעה שכל פעולת ויתור כזו היא תוספת אור במעשה המרכבה של התיקון הפרטי והכללי. בחיי היום יום ,התובנות העמוקות הללו מזמינות אותנו לאמץ הסתכלות רחבה ובוגרת יותר על מערכות היחסים שלנו עם הבורא ועם סביבתנו .עלינו להפנים כי עבודת ה' אינה נמדדת ביופי חיצוני או בהישגים טקסיים בלבד ,אלא במידת האמת והחסד שאנו מחדירים למציאות המעשית .כל החלטה להקדים את תשלום השכר ,כל נכונות להציב את צרכי הזולת בראש סדרי העדיפויות ,מהווה קיום מצווה רב עוצמה שאין לו תחליף .אנו למדים כי הדרך להדר במצוות אינה עוברת בוויתור על צדק ,אלא בהפיכתנו לאנשים של יושר, המאירים פנים לכל פועל ועובד ומרבים כבוד שמים בדרכי נועם .החיים המשותפים שלנו דורשים מאיתנו להפעיל את הלב ,לחנך את בני ביתנו לערכים של רגישות ודאגה לזולת, ולדעת שהצלחתנו האמיתית נמדדת ביכולתנו להעניק לזולת את המגיע לו גם כשזה בא על חשבון הנוחות או ההידור האישי שלנו .הדרך הזו היא דרך המלך של גדולי ישראל ,המלמדת אותנו שדווקא במקומות שבהם הלב נמשך אל הטקס ,נמדדת גדולתו של האדם בבחירתו החופשית בצדק ובאמת .התמדה בדרכי אלו מבטיחה שהמצוות שלנו יעלו לפני בורא עולם

כריח ניחוח ,שכן הלב שמרגיש את גודל השעה ואת חובת החסד הוא הלב שזוכה לקבל את שפע הברכה משמים.

עיקר העניין: נמצאנו למדים ,כי השאלה בדבר הקדימה בין תשלום שכר שכיר ביומו לבין קניית מצוות החג – שופר ,סוכה וד' מינים – היא סוגיה המעמידה את האדם בקו החזית שבין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום .מצד הדין ,חובת "ביומו תתן שכרו" היא מצווה דאורייתא חמורה ,הכוללת עשה ושני לאוין ,ואי-קיומה נחשב בחז"ל כנטילת נשמה ממש ,דבר המצריך דאגה מיידית לשכיר ,בפרט כשהוא עני וסמוך על שכר זה .מאידך ,אף שמצוות החג יקרות וחשובות ,הרי שבהתנגשות ביניהן ,פוסקים רבים וביניהם הגרש"ה וואזנר והראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,הורו כי יש להעדיף את תשלום השכר ,תוך חיפוש דרכים חלופיות לקיום המצוות (כגון שמיעה אצל אחרים) .המסקנה המעשית לכל אדם היא לנהוג ברגישות מרבית :היושר הממוני והדאגה לזולת הם הם ההידור הגדול ביותר לפני ה' ,ומי שמזדרז לשלם לפועל ביומו מקיים את רצון ה' בשלמות ,גם אם נאלץ לוותר על הידור חיצוני במצווה .בכך אנו מקדשים את שם שמים ,מגלים את נאמנותנו לדרכי התורה, ומבטיחים שכל מעשינו יצמחו מתוך לב המבקש אמת וחסד.

פרשת כי תבא