כבוד הספר או קיום המצוה: האם מותר לפתוח ספר תורה לצורך שניים מקרא ואחד תרגום?

כבוד הספר או קיום המצוה: האם מותר לפתוח ספר תורה לצורך שניים מקרא ואחד תרגום? יש מצוות שבהן עיקר המעשה גלוי וברור ,ויש מצוות שבהן עיקר המבחן טמון דווקא באופן הקיום ,לא פחות מאשר בעצם החיוב .קריאת שניים מקרא ואחד תרגום שייכת לסוג השני. מחד גיסא ,זו מצוה אישית ,שקטה ,נעשית בין אדם לעצמו ובין דפיו של חומש .מאידך גיסא ,היא נוגעת בלב מושגי הקדושה הציבורית…

כבוד הספר או קיום המצוה: האם מותר לפתוח ספר תורה לצורך שניים מקרא ואחד תרגום? יש מצוות שבהן עיקר המעשה גלוי וברור ,ויש מצוות שבהן עיקר המבחן טמון דווקא באופן הקיום ,לא פחות מאשר בעצם החיוב .קריאת שניים מקרא ואחד תרגום שייכת לסוג השני. מחד גיסא ,זו מצוה אישית ,שקטה ,נעשית בין אדם לעצמו ובין דפיו של חומש .מאידך גיסא ,היא נוגעת בלב מושגי הקדושה הציבורית ,בקדושת ספר התורה ,ובשאלה למי נכתב הספר ומה ייעודו. כאשר אדם מבקש להדר במצוה זו ולקרוא מתוך ספר תורה עצמו ,מתעוררת שאלה חדה.

גם לנשמה מגיע אוכל

האם הוא מרומם את המצוה ומקרב את עצמו אל קדושת הכתב ,או שמא הוא חוצה קו דק ופוגע בכבודו של הספר ,שנכתב ונועד בראש ובראשונה לקריאה בציבור .האם ספר תורה הוא ספר לימוד ככל הספרים ,אלא שבקדושתו עליונה ,או שמא הוא חפץ של קדושה שיש לו ייעוד מוגדר ,וכל שימוש החורג ממנו טעון בחינה זהירה. השאלה מתחדדת עוד יותר לאור העובדה שקריאת שניים מקרא ואחד תרגום איננה קריאה ציבורית כלל .אין כאן מנין ,אין כאן ברכה ,ואין כאן מעמד של קריאת התורה כתקנת משה וישראל .מדובר בלימוד אישי ,ואף על פי כן לימוד זה נקבע כתקנה מחייבת מדברי חז"ל ,עד שנאמר בו שמאריכים ימיו ושנותיו של אדם .נמצא שקדושת המצוה מצד אחד, וקדושת הספר מצד שני ,נפגשות זו עם זו ,ואין ברור מאליו איזו מהן גוברת. מכאן מסתעפות שאלות רבות .האם יש הבדל בין ספר תורה של יחיד לספר תורה של ציבור .האם עצם הוצאת הספר מן ההיכל לצורך קריאה פרטית יש בה משום זלזול ,או שמא כל עוד הקריאה נעשית לשם מצוה ,אין בכך כל פגם .האם הקריאה מחומש נחשבת קיום מלא ,או שמא דברים שבכתב ראויים להיקרא דווקא מתוך כתבם .והאם מנהגי גדולי הדורות שקראו שמו"ת מספר תורה הם הוראה לכלל ,או הנהגה מיוחדת ליחידים גדולים ובקיאים. במוקד כל אלו עומדת שאלה אחת יסודית .מהו היחס הנכון בין קדושת ספר התורה לבין חובת לימוד התורה של היחיד .האם הקדושה מגבילה את השימוש ,או שמא היא עצמה נועדה להאיר את לימודו של כל אדם מישראל ,גם בשעה שהוא יושב לבדו ומשלים פרשיותיו. בתחילת ספר שמות נאמר" :ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (שמות א א) .פסוק זה, הפותח את גלות מצרים ואת בנין האומה מתוך ירידה ,שימש לגדולי המפרשים יסוד לרמזים העוסקים בהתמדת התורה ובקביעות הקריאה בה .אין זה מקרה שדווקא בפתח ספר שמות, ספר ההתהוות והבנין ,הונח רמז העוסק בסדר קבוע של קריאת התורה. בעל הטורים בפרושו על התורה עומד על ראשי התיבות של "ואלה שמות" ,ומבאר שהם רומזים לחיוב הקריאה של שנים מקרא ואחד תרגום ,ומוסיף שמי שלומד את הסדר בקול נעים ובנעימה של תורה ,זוכה לאריכות ימים ושנים .בדבריו מתגלה חיבור עמוק בין סדר הקריאה הקבוע לבין עצם החיות של האדם .הקריאה איננה רק ידיעה ,אלא מעשה של חיים, המחבר את האדם אל רצף הדורות ואל שמות בני ישראל עצמם. הלבוש בהלכות שבת (או"ח סימן רפה) מביא אף הוא את הרמז שבפסוק "ואלה שמות" ,ומדגיש שהחיוב של שנים מקרא ואחד תרגום איננו הנהגה צדדית אלא חובה שנטועה כבר ברמזי התורה שבכתב .עצם פתיחת הספר בשמות מלמדת שהתורה מבקשת שכל אחד מישראל יקרא את הדברים בשמו ,בפיו ,ובקולו ,ולא יסתפק בשמיעה כללית. הפרי מגדים במשבצות זהב (או"ח סימן רפה) הולך בדרך זו ,ומבאר שראשי התיבות אינם באים כדרוש בעלמא ,אלא כהעמדת יסוד לכך שסדר הקריאה השבועי הוא חלק מהותי ממחזור החיים של התורה .התורה איננה נלמדת באקראי ,אלא נקראת ונשנית בסדר קבוע, ופסוק זה רומז לסדר זה כבר בפתח הגלות.

תומש תשרפ

רבנו החיד"א בספרו חומת אנך על תחילת פרשת שמות מביא בשם רבנו אפרים את אותו רמז ,ומעמיק בו ,ש"ואלה שמות" בא לרמוז שכל שם ושם מישראל מתקיים על ידי דיבור התורה בפיו ,ושנים מקרא ואחד תרגום הם הדרך שבה התורה נקראת בשלמותה ,הן בלשון הקודש והן בלשון המבארת .בדבריו ניכר שהתרגום איננו תוספת טכנית ,אלא חלק מן השלמת השם והזהות של הלומד. מתוך דברי המפרשים הללו עולה יסוד ברור .הקריאה הקבועה של שנים מקרא ואחד תרגום איננה תקנה מנותקת מן המקרא ,אלא נטועה כבר ברמזי פתיחת ספר שמות .התורה נפתחת בשמות ,וממשיכה בקריאה החוזרת ונשנית של אותם דברים בפי כל אחד מישראל. מכאן נובע הקשר הישיר בין קביעות הקריאה לבין חיות התורה והאדם גם יחד. בגמרא במסכת ברכות (דף ח ע״א) נאמר :לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ,שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. עצם לשון הגמרא עוסקת במעשה הקריאה ובחובת ההשלמה ,אך אינה מגדירה באיזה כתב ובאיזה אופן יש לבצע את הקריאה .אין בגמרא אזכור לחומש ,ואין אזכור לספר תורה ,אלא קביעה עקרונית של מעשה קריאה כפול עם תרגום .מכאן נפתחת השאלה האם אופן הקריאה נמדד רק בעצם הקריאה ,או שמא יש משמעות הלכתית לכתב שממנו נקראת התורה. רש״י בגמרא (שם) מפרש מהות המעשה בלבד ,שיקרא המקרא פעמיים והתרגום פעם אחת ,ואינו מגביל את הקריאה לכתב מסוים .שתיקה זו מלמדת שאין מצד הסוגיה עצמה קביעה שמעשה הקריאה צריך להיעשות דווקא מתוך ספר תורה ,אלא עיקר הדגש הוא על עצם הקריאה והשלמת הפרשה. תוספות (שם) עוסקים בגדר הזמן של ההשלמה עם הציבור ,וגם הם אינם מזכירים כלל שאלה של כתב או קדושת הספר ,ומתוך כך עולה בפשטות שהסוגיה עצמה רואה את הקריאה כמעשה לימוד וקריאה ,ולא כמעשה קריאה ציבורית התלוי בדיני ספר תורה מתוך כך עובר הדיון אל דברי הפוסקים שעמדו במפורש על השאלה האם מותר ,ראוי ,או אסור להוציא ספר תורה לצורך זה. בשו״ת הרדב״ז (חלק ג סימן תקכ״ט) נשאל במי שיש לו ספר תורה בביתו וגם חומש ,באיזה מהם עדיף לקיים קריאת שנים מקרא ואחד תרגום .תשובתו יסודית .אם הקורא בקי בניקוד, בטעמים ובסוף פסוק ,ספר תורה עדיף משום קדושתו .ואם אינו בקי ,החומש עדיף מפני שיש בו ניקוד וטעמים .בדבריו אין רמז לאיסור כלל ,אלא הבחנה מעשית בין איכות הקיום לבין כבוד הספר. הט״ז (או"ח סימן רפה) מחזק כיוון זה ,וכותב שירא שמים ראוי לו לקרוא לפחות פעם אחת את הסדרה מספר תורה ,משום שדברים שבכתב עיקרם להיקרא מתוך ספר תורה שלם .עם זאת גם אצלו אין זו חובה גמורה אלא מעלה והידור למי שראוי לכך. הבאר היטב (או"ח סימן רפה) מביא את דברי הרדב״ז ומוסיף עדות על מנהג האר״י,

גם לנשמה מגיע אוכל

שתלמיד היה קורא לפניו מתוך חומש בטעמים והוא עצמו קורא מתוך ספר תורה .כאן מתחדד שהקריאה מספר תורה נתפסת כעילוי ,אך היא מותנית בידיעה מדויקת ובזהירות בכבוד הספר. בספר דעת קדושים בהלכות ספר תורה (סימן רעד ס״ק ז) מעיד המחבר שנהג שנים רבות לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום מספר תורה ,ומתוך עדותו עולה שלא ראה בכך פגיעה בכבוד הספר ,אלא קיום ראוי של המצוה. האדמו״ר הזקן בשולחן ערוך הרב (או"ח סימן רפה) כותב שמי שרגיל בפסקי טעמים בעל פה טוב שיקרא שנים מקרא בספר תורה כשר בכל ערב שבת ,ושוב מתברר שהדבר תלוי בבקיאות הקורא ולא בעצם ההיתר. לעומת זאת ,בדברי האחרונים מתפתחת מגמה זהירה יותר .בשו״ת דברי יציב (יו"ד סימן קעב

ס״ק ג) כתב שבזמן הזה אין מוציאים ספר תורה לצורך שנים מקרא ואחד תרגום .הטעם לכך אינו משום איסור עצמי ,אלא משום שינוי המציאות והחשש לפגיעה בכבוד הספר כאשר ניתן לקיים את המצוה בשלמות מתוך חומש. בשו״ת משנה שכיר (או"ח סימן סא) ,על פי דברי הפרישה והש״ך ,מבואר שבזמננו עיקר הלימוד מתקיים מחומשים וספרים מודפסים ,וממילא אין ראוי להשתמש בספר תורה לצורך לימוד פרטי כאשר אין בכך צורך .לפי דרך זו ,השאלה איננה אם הקריאה מספר תורה מותרת ,אלא האם היא מוצדקת כאשר ניתן לקיים את המצוה בדרך פשוטה יותר. רבנו החיד״א בספרו לדוד אמת (סימן ה אות נג) מדייק שמצות הקריאה מספר תורה שייכת בעיקר לשליח ציבור לצורך בדיקה ודיוק ,ואילו להוציא ספר תורה לצורך לימוד או תרגול קריאה פרטית אסור ,משום שאין זה צורך הספר עצמו .מכאן נובעת הגבלה משמעותית ,לא מצד מעשה הקריאה אלא מצד כבוד הספר וייעודו. מנגד ,בשלחן גבוה (על השולחן ערוך שם ס״ק יב) תמה על דברי הפרישה ,והעיד על גדולים שנהגו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום מתוך ספר תורה ,והדגיש שאין בכך כל זלזול ,שהרי עיקר נתינת התורה שבכתב היא כדי ללמוד ממנה. בשו״ת נודע ביהודה (מהדורה תניינא יו"ד סימן קעד) כתב בלשון חריפה שאין לומר שלימוד יחיד מספר תורה הוא הורדה מקדושתו ,שהרי התורה ניתנה להילמד ,ולא נאמר שייעודה מצומצם לקריאה בציבור בלבד. בדברי גדולי הדור האחרונים מצאנו גם הבחנות מעשיות .מו״ר הגר״מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ד סימן עג) כתב שיש לחלק בין ספר תורה של יחיד לספר תורה של ציבור ,שספר של ציבור ייעודו לקריאה בציבור ,ואילו ספר של יחיד יש מקום להעדיף בו קריאה פרטית .אף שדבריו קשים מצד לשון הרמב״ם ,מכל מקום הם משקפים זהירות רבה בכבוד ספרי התורה של הציבור. מאידך ,בשו״ת הרדב״ז (חלק ה סימן קנז) מצאנו היתר מפורש אף לגבי ספר תורה שבבית

תומש תשרפ

הכנסת ,שעמד מוכן ליחידים לקרוא בו שנים מקרא ואחד תרגום ,ומתוך דבריו עולה שבמציאות מסוימת ראו בכך אף מעלה. מו״ר הראשל״צ הגר״ע יוסף זיע״א בספרו חזון עובדיה (שבת חלק א עמוד שג) ובשו״ת יביע אומר (חלק ח יו"ד סימן לו) כתב בלשון המלצה שמצוה מן המובחר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום מתוך ספר תורה ,כל עוד הקריאה נעשית כראוי ובטעמי המקרא ,והוסיף שאם הקריאה תהיה בלא טעמים ,עדיף החומש. מן המקורות כולם עולה תמונה מורכבת אך מסודרת .מעיקר הדין אין איסור להוציא ספר תורה לצורך קריאת שנים מקרא ואחד תרגום ,ויש אף מעלה בדבר למי שבקי ויודע לקרוא כהלכתה .אולם מצד מנהג העולם ,שינויי המציאות ,ושיקולי כבוד ספר תורה ,נהגו רבים שלא להוציא ספר תורה לצורך זה ,ובפרט מספר תורה של ציבור ,אלא לקיים את המצוה מתוך חומש. לאחר שנתברר יסוד הסוגיה מן המקרא ,מן הגמרא ,ומדברי הפוסקים לדורותיהם ,יש לעבור אל בירור נפקא מינות למעשה ,ומתוכן להעמיק אל המשמעות הרעיונית והמוסרית של הדברים ,עד לסיכום הכולל. נפקא מינות למעשה :מי שיש בידו ספר תורה פרטי והוא בקי בניקוד ובטעמים ובסופי פסוקים ,מעיקר הדין רשאי לקרוא בו שנים מקרא ואחד תרגום ,ואף יש בכך מעלה מסוימת, כל עוד הקריאה נעשית ביראה ובכבוד הראוי. מי שאינו בקי בטעמים ,אף אם יש בידו ספר תורה ,עדיף שיקרא מתוך חומש מנוקד, משום שקריאה בלא דיוק עלולה לפגום במעשה המצוה ובכבוד הכתב. בספר תורה של ציבור ,אף שיש מן הפוסקים שהתירו מעיקר הדין ,המנהג הרווח להימנע מהוצאתו לצורך קריאה פרטית של שנים מקרא ואחד תרגום ,מחשש לפגיעה בכבוד הספר ושלא לצורך ציבורי מובהק. שליח ציבור או בעל קורא המתכונן לקריאתו ,רשאי לעיין ולקרוא מתוך ספר תורה לצורך בדיקה ודיוק ,שכן זהו צורך הספר עצמו ואינו בכלל לימוד פרטי. מי שקורא שנים מקרא ואחד תרגום בלא טעמי המקרא ,אף אם קורא מתוך ספר תורה, יש מן הפוסקים שכתבו שאין זו שלמות הקיום ,ולפי זה פעמים שהחומש עדיף מן הספר. למעשה ,הדרך הישרה לרוב בני אדם היא לקיים המצוה מתוך חומש מודפס ומנוקד ,ובזה יוצאים ידי חובה בלא חשש ,ובלא להיכנס לספיקות של כבוד ספר תורה. השאלה האם להוציא ספר תורה לקריאה פרטית נוגעת במתח שבין קדושה להנגשה .ספר התורה הוא החפץ המקודש ביותר שבידינו ,אך קדושתו איננה נועדה להרחיק את האדם מן התורה ,אלא להעמיק את יראתו כלפיה .ההלכה מבקשת לאזן בין שני הקצוות ,מחד גיסא לא להפוך את הקדושה לחפץ שימושי יתר על המידה ,ומאידך גיסא לא להפוך אותה למחיצה החוצצת בין האדם לבין לימוד התורה.

גם לנשמה מגיע אוכל

קריאת שנים מקרא ואחד תרגום מבטאת את החיבור שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה ,בין הטקסט לבין הבנתו .ספר התורה מגלם את השלמות האידיאלית של הכתב ,ואילו החומש המנוקד והמבואר מגלם את הדרך שבה התורה נקלטת בשכל האדם .הבחירה כיצד לקרוא איננה רק שאלה טכנית ,אלא משקפת את המקום שבו האדם עומד בין יראת הקודש לבין הצורך בהבנה ובהפנמה. יש כאן לימוד גדול בענין הידור מצוה .לא כל הידור ראוי לכל אדם ובכל מצב .לפעמים הידור שאיננו מותאם ליכולת ולמציאות עלול להפוך לפגיעה בכבוד המצוה עצמה .התורה מלמדת שהשלמות איננה רק בגובה השאיפה ,אלא גם ביושר הדרך ובדיוק המעשה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :הידור במצוה נבחן לא רק בכוונה הטובה אלא בהתאמה למציאות וליכולת האישית .קדושה אמיתית מקרבת את האדם אל התורה ואינה יוצרת נתק או חשש מיותר .סדר קבוע ופשוט בלימוד ,הנעשה בעקביות ,עדיף לעיתים על שאיפה למעלות שאינן בנות קיום .כבוד התורה מתבטא גם בזהירות מלהשתמש בה לצרכים שאינם מוכרחים .האיזון בין יראה להבנה הוא מפתח לעבודת ה' בריאה ועמוקה.

עיקר העניין: השאלה האם מותר להוציא ספר תורה כדי לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום איננה רק דיון הלכתי מצומצם ,אלא ביטוי לשאלה רחבה יותר על יחסנו אל קדושת התורה ואל לימודה .מן הדין ,התורה ניתנה להילמד ,ואף קריאת יחיד מתוך ספר תורה יכולה להיות מעשה של קדושה .אולם ההלכה ,מתוך רגישות עמוקה לכבוד הכתב ולמציאות החיים ,הדריכה את רוב ישראל לבחור בדרך מאוזנת ,לקיים את המצוה בשלמות מתוך חומש ,ולהותיר את ספר התורה למקומו המרכזי והציבורי. וכך ,בין קדושת הספר לבין קביעות הקריאה ,נבנית דרך ישרה שבה התורה נשמרת בכבודה ומתקיימת בלב האדם כאחד.