איך אפשר היום להחיות מתים?
איך אפשר היום להחיות מתים? הוכח מפרשת השבוע! יש מושגים בתורה שנשמעים גדולים מן החיים ,כמעט שייכים לעולם אחר .תחיית המתים היא מן המושגים הללו .עניין של קץ הימים ,של הבטחה אלוקית ,של נס שאין לאדם בו נגיעה .והנה באה התורה בפרשת שמות ,ובפסוק שקט כביכול ,ומטלטלת את כל ההנחה הזו מן היסוד .לא בתחזית עתידית ,לא בנבואה רחוקה ,אלא בתוך סיפור חי ,בתוך מהלך של…
איך אפשר היום להחיות מתים? הוכח מפרשת השבוע! יש מושגים בתורה שנשמעים גדולים מן החיים ,כמעט שייכים לעולם אחר .תחיית המתים היא מן המושגים הללו .עניין של קץ הימים ,של הבטחה אלוקית ,של נס שאין לאדם בו נגיעה .והנה באה התורה בפרשת שמות ,ובפסוק שקט כביכול ,ומטלטלת את כל ההנחה הזו מן היסוד .לא בתחזית עתידית ,לא בנבואה רחוקה ,אלא בתוך סיפור חי ,בתוך מהלך של שליחות וגאולה ,היא משתמשת בלשון מפתיעה" .כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". והלב שואל מיד .מתו .והלא חיים היו. רש"י במקום אינו משאיר את הדברים בערפל .מי הם האנשים המבקשים את נפשך .דתן ואבירם .והלא חיים היו .אלא שירדו מנכסיהם ,והעני חשוב כמת .ובמילים קצרות אלו נפתח פתח מסוכן ומופלא כאחד .אם עני חשוב כמת ,נמצא שיש מיתה שאינה גופנית ,ויש חיים שאינם תלויים בנשימה .ואם כך ,מתעוררת שאלה עמוקה ,כמעט חתרנית .האם יש תחיית מתים שכבר מתרחשת בעולם הזה .האם יש לאדם יכולת ,לא בדרך נס אלא בדרך מעשה, להחיות מתים. השאלה אינה רעיונית בלבד ,אלא נוגעת בלב ההבנה של מהות החיים והמוות על פי התורה .אם התורה קוראת לאדם חי בשם מת ,מפני מצבו הכלכלי ,מפני השפלתו ,מפני מצוקתו ,הרי שהחיים אינם מוגדרים רק בקיום הגוף .וממילא יש לשאול .אם יש מיתה כזו, האם יש גם תחייה כזו .האם אפשר להשיב לאדם את חייו עוד קודם תחיית המתים העתידה. והשאלה הולכת ומעמיקה לאור דברי הזוהר הקדוש ,שמפרש את הפסוק "וצדקה תציל ממות" לא כהצלה מופשטת בלבד ,אלא כפעולה ממשית של החייאה .עני חשוב כמת ,והנותן צדקה מחיה אותו .ואם האדם מחיה את העני ,אומר הזוהר ,אף הקב"ה מחיה אותו .נמצא
שצדקה אינה רק חסד ,אלא כוח של תחייה .ואם כך ,מתחדדת השאלה עד הקצה .האם האדם יכול להיעשות שותף להקב"ה במעשה של תחיית מתים. ומכאן נפתח רובד נוסף של עומק .לא כל עני הוא אותו עני .יש עני שפושט ידו ואינו מתבייש ,ויש עני חשוב ,שמתבייש לבקש ,שסובל בשקט ,שמצטמק ורע לו .עליו אמרו עני חשוב כמת .לא מפני שאין לו כסף בלבד ,אלא מפני שנשמט ממנו כבודו ,חיותו ,תחושת קיומו .ואם כך ,כאשר מחיים אותו ,אין זו רק נתינה של פרנסה ,אלא השבה של חיים ממש. והדברים מקבלים משנה תוקף מסיפורי חז"ל והצדיקים ,מבנימין הצדיק שהחיה נפשות בצדקה ונעשה מושא לדין של מיתה וקיבל תוספת חיים ,ועד לדברי גדולי הדורות שראו בצדקה לא רק מצוה שבין אדם לחברו ,אלא פעולה קוסמית שיש לה הד בעולם הזה ובעולם הבא .ואם כך ,שוב עולה השאלה במלוא חריפותה .איך אפשר היום להחיות מתים .לא לעתיד לבוא ,לא בכוח נס ,אלא כאן ועכשיו ,בתוך חיי המעשה. נמצאנו עומדים מול שאלה שאינה דרשנית בלבד ,אלא נוגעת בהבנת יסודות התורה .מהי מיתה .מה הם חיים .מה כוחה של צדקה .ועד היכן מגיע חלקו של האדם במעשה התחייה. הפסוק העומד ביסוד השאלה נאמר בפרשת שמות בשעה שהקב"ה מצווה את משה לשוב למצרים" .ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד יט) .לשון הפסוק מעוררת תמיהה כבר בפשטה ,שהרי אותם אנשים ,דתן ואבירם ,עתידים להופיע עוד פעמים רבות בהמשך הפרשיות ,ומפורש שלא מתו מיתה גופנית באותה שעה. רש"י בפרושו על התורה (שמות ד יט) מעמיד את היסוד הגדול שעליו בנויה כל הסוגיה .מי הם האנשים המבקשים את נפשך .דתן ואבירם .והלא חיים היו .אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת .בדבריו הקצרים של רש"י מתברר שהתורה משתמשת במושג מיתה לא רק במשמעות ביולוגית ,אלא כמצב קיומי .ירידת האדם מנכסיו ,אובדן מעמדו וכבודו ,הופכים אותו בעיני התורה למת בחייו. הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות שם) מבאר שאין כוונת הפסוק להודיע למשה על מיתת אויביו כפשוטה ,אלא להסיר את הפחד מפני הסכנה ,כי אותם אנשים שוב אין בידם כוח לפגוע בו .מתוך דבריו עולה שמיתה זו היא מיתה של כוח והשפעה ,וכאשר ניטל מן האדם כוחו ומעמדו ,דינו כמת לענין הנהגת המציאות. אבן עזרא בפרושו על התורה (שמות שם) כותב שדרך הכתוב לקרוא לאדם מת כאשר ניטל ממנו עיקר חיותו ,אם מחמת עוני ואם מחמת חולשה .דבריו מחדדים שהמושג חיים בתורה כולל קיום ,יכולת והשפעה ,ולא עצם הנשימה בלבד. האברבנאל בפרושו על התורה (שמות שם) האריך לבאר שהפסוק בא ללמד על שינוי המצב האנושי ולא על שינוי ביולוגי .דתן ואבירם איבדו את מעמדם ואת כוחם ,ולכן מבחינת הנהגת ה' בעולם שוב אינם נחשבים כחיים במובן הפועל והמשפיע .מתוך כך נפתחת ההבנה שמיתה וחיים בתורה הם מושגים מוסריים וחברתיים לא פחות משהם גופניים.
הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה (שמות ד יט) מדגיש שהעוני אינו רק חוסר ממון, אלא מצב של שבירת הנפש והורדת האדם ממצבו האנושי .ולכן קראה התורה למצב זה מיתה ,מפני שהאדם חדל מלהיות פועל בעולם כפי ייעודו .מדבריו מתבאר שעיקר החיים הוא היכולת לעמוד בכבוד ולהשפיע. החיד"א בפירושו נחל קדומים על התורה (שמות שם) כותב שהעני חשוב כמת לא מצד גופו אלא מצד צערו ובזיונו ,שהרי עני המתבייש לבקש מאבד את חיותו הפנימית .ומכאן נלמד שכאשר מסירים ממנו את העוני ,אין זו רק הקלה כלכלית אלא השבת חיים ממש. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער ל) מבאר שהמושג מיתה בתורה נאמר על הסתלקות הצורה והשלמות מן האדם .וכאשר אדם יורד לעניות המבזה את צורתו האנושית, הרי הוא כמת ,וכאשר מחזירים לו את יכולתו לעמוד בכבוד ,הרי זו תחייה ממשית. מתוך דברי מפרשי התורה מתברר יסוד חד וברור .התורה עצמה מגדירה עוני כמיתה ,לא כמליצה אלא כהגדרה ערכית .וממילא מתבקשת השאלה הבאה בעוצמתה .אם יש מיתה כזו בעולם הזה ,האם יש גם תחייה כזו בעולם הזה .ואם העני חשוב כמת ,האם המחיה את העני בצדקה אינו אלא מחיה מתים ממש. בדברי חז"ל מתברר שההגדרה של עוני כמיתה איננה דרש בלבד ,אלא יסוד מושגי עמוק המלווה את התורה שבכתב ונפרש בהרחבה בתורה שבעל פה ,עד שנוצר ציר ברור בין עוני, מיתה ותחייה. בגמרא במסכת נדרים (דף סד ע"ב) אמרו חז"ל ארבעה חשובים כמת ,עני ,מצורע ,סומא ומי שאין לו בנים .לשון הגמרא חריפה וברורה .אין כאן משל או גוזמה ,אלא קביעה .עני חשוב כמת .רש"י שם מבאר שעני חשוב כמת מפני שאין לו חיות ,שהרי כל ימיו בצער ודאגה. מתוך דבריו עולה שחיות האדם נמדדת ביכולת קיום בכבוד ,ולא בעצם קיום הגוף בלבד. ובגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט ע"א) הפליגו חז"ל בכוחה של צדקה ,ואמרו גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ,ומצלת ממיתה .ואף שאין שם לשון מפורשת של תחייה ,עצם ההצלה ממיתה מלמדת שהצדקה פועלת במקום שבו החיים עצמם נתונים בסכנה .רש"י שם מבאר שהצדקה מצלת ממיתה ממש ומדין קשה ,ומתוך כך מתרחב המושג מיתה מעבר למוות פיזי בלבד. ובמדרש תנחומא (פרשת ראה סימן י) נאמר כל מי שהוא נותן פרוטה לעני ,הקב"ה נותן לו נפשו .מדרש זה קושר במפורש בין נתינה לעני לבין נפש ,לא רק שכר או ברכה ,אלא חיות. הנתינה מחוללת שינוי במישור הקיומי של הנותן והמקבל גם יחד. והזוהר הקדוש בפרשת עקב (רעג) העמיק יסוד זה בלשון נוקבת .על הפסוק "וצדקה תציל ממות" (משלי י ב) פירש ,עני חשוב כמת ,ואיהו מחיה ליה ,אוף קודשא בריך הוא מחיה ליה. הזוהר קובע מהלך של מידה כנגד מידה .האדם המחיה את העני ,שהוא כמת ,נעשה שותף במעשה תחייה ,וממילא הקב"ה מחיה אותו .כאן מופיעה לראשונה בלשון מפורשת ההגדרה שהנותן צדקה מחיה מתים.
במדרש משלי (פרשה י) על אותו פסוק נאמר ,אין כתיב וצדקה תציל ממיתה ,אלא ממות, ממיתה קשה וממיתה משונה .מדרש זה מרחיב את מושג המוות ,ומלמד שיש מצבים של מוות פנימי ,חברתי ונפשי ,שהצדקה מצילה מהם .ומתוך כך מתחדדת ההבנה שתחייה אינה בהכרח החזרת הנשימה ,אלא החזרת החיות. ובירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) נאמר ,כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות .מבואר כאן שהדיבור ,הכבוד והשבת הערך לעני הם חלק בלתי נפרד מן ההחייאה .לא רק הכסף מחיה ,אלא ההכרה האנושית. דברי חז"ל הללו מציבים יסוד ברור .עוני הוא מיתה במובן עמוק .צדקה איננה רק חסד אלא פעולה של הצלת חיים ,ואף של תחייה .ומתוך כך נפתח פתח רחב להבנת דברי הראשונים והאחרונים ,שראו במעשה הצדקה שותפות ממשית במידת התחייה של הקב"ה ,הן בעולם הזה והן לעתיד לבוא. רבנו ניסים גאון בפירושו על מסכת נדרים (דף סד ע"ב) כתב שמה שאמרו עני חשוב כמת אין הכוונה שאין בו חיים כלל ,אלא שחייו תלויים באחרים ואינם חיים של שלמות ,ומתוך כך מי שמחזיקו ומעמידו הרי הוא כנותן לו חיים חדשים .מדבריו עולה שהצדקה אינה רק סיוע אלא יצירת מצב קיומי חדש. הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ז) כתב שמעלה גדולה שאין למעלה ממנה היא להחזיק ביד ישראל שמך ,ולתת לו מתנה או הלוואה או שותפות כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות .לשון זו מורה בבירור שאין מדובר רק בהקלה רגעית ,אלא בהעמדת האדם על רגליו .זהו בדיוק מעבר ממצב של מיתה קיומית למצב של חיים עצמאיים. רש"י בפרושו על התורה על הפסוק "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד יט) כותב :מי הם האנשים המבקשים את נפשך? דתן ואבירם .והלא חיים היו ,אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת .בדברי רש"י מתחדש חידוש יסודי ,שהתורה עצמה קוראת למצב של עוני בשם מיתה ,לא מצד הגוף אלא מצד ערך החיים .ירידה מנכסים איננה רק שינוי כלכלי ,אלא איבוד מעמד ,כוח והשפעה ,עד שנחשב האדם כמת במובנה של הנהגת התורה. הר"ן בדרשותיו (דרוש עשירי) ביאר שצדקה נוגעת בשורש החיים ,מפני שהחיים נמשכים מן החסד ,וכאשר האדם עושה חסד הוא מתחבר למידת החיים עצמה .ולפי זה מי שמחיה עני ,שהוא חשוב כמת ,נוגע בשורש התחייה ,ומכאן כוח הצדקה להגן מן המוות ואף לפעול תחייה מדה כנגד מדה. רבנו בחיי בפרושו על התורה (דברים טו ז) כתב שהנותן צדקה אינו רק משלים חסרון ממון, אלא משיב נפש נשברת ,והנפש היא עיקר חיות האדם .ומתוך כך מתבאר שתחייה אינה ענין של גוף בלבד אלא של השבת הנפש למקומה. הזוהר הקדוש בפרשת עקב (רעג) מפרש את הפסוק בספר משלי "וצדקה תציל ממות" (י ב) בלשון חדה :עני חשוב כמת ,ואיהו מחיה ליה ,אוף קודשא בריך הוא מחיה ליה .הזוהר
קושר כאן קשר ישיר בין הגדרת העני כמת לבין כוח הצדקה כהחייאה ממש .מי שנותן צדקה אינו רק מציל ממות עתידי ,אלא מחיה מצב של מיתה קיומית בהווה ,ומידה כנגד מידה זוכה שהקב"ה מחיה אותו .זהו מקור יסודי להבנת הצדקה כפעולה של תחיית מתים במובן הרוחני והקיומי. בספר בית נאמן לרבי יצחק ביגה זצ"ל (נדפס בוונציה שפ"א דף עב) כתב שהאדם הנותן צדקה מחיה את העני וברעב פודה נפשו ממות .ומבאר שם על פי המעשה בבנימין הצדיק ,שאמרו כל מלאכי השרת ,המקיים נפש אחד מישראל כאילו קיים עולם מלא ,ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעת בניה נגזר עליו למות בקוצר שנים ,והוסיפו לו כ"ב שנה .נמצא ,כדבריו ,שהאדם המחיה את העני בצדקה נעשה שותף להקב"ה ,וכמו שהוא מחיה מתים כך הנותן צדקה מחיה מתים .ומוסיף יסוד עמוק ,שמכוח זה עתידין המתים לחיות ,מידה כנגד מידה ,כשם שהחיה העני בעולם הזה כך הקב"ה מחיהו לעתיד לבוא .דברי הבית נאמן מחדדים שהצדקה פועלת לא רק במישור החברתי אלא במידת הדין והחיים עצמם. המהר"ל מפראג בנתיב הצדקה כתב שצדקה היא כנגד מידת החיים ,מפני שהחיים הם נתינה מתמדת ,וכאשר האדם נותן הוא מדמה עצמו לבוראו .ולכן נאמר וצדקה תציל ממות, לא רק הצלה אלא הפיכת הדין למידת חיים. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בדרושיו על צדקה כתב שעיקר כוח הצדקה הוא בהחזרת האדם למעמדו ולכבודו ,והכבוד הוא יסוד החיות .עני חשוב כמת מפני שנשבר כבודו ,וכאשר מחזירים לו את כבודו מחזירים לו את חייו. בספר פניני רבנו הקהילות יעקב (עמוד סב) מובא מעשה שסיפר רב אחד שלמד אצל הגאון רבי א"א גורדון זצ"ל ,שבא אליו פעם לבקש כסף להוצאותיו ,ואמר לו הגאון אמור דבר תורה ואתן לך .פתח ואמר ,הנה אמרו חז"ל עני חשוב כמת ,והלכה בידינו מצוה לקיים דברי המת. וכששמע זאת הגאון השיב לו ,מצוה לקיים דברי המת זהו כשאומר המת מה יעשו בכסף שלו ,ולא מה לעשות בכסף של אחרים .ואף על פי כן נתן לו כסף להוצאותיו .וכתב על כך מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל ששמע באופן אחר ,שמה שאמרו מצוה לקיים דברי המת הוא דווקא כשמצווה בחייו ולא כשמצווה כשהוא כבר מת .מדברים אלו עולה דיוק הלכתי דק ,אך יחד עמו מתחדדת שוב ההכרה שדברי חז"ל על עני חשוב כמת אינם מליצה אלא הגדרה בעלת משקל הלכתי ומחשבתי. מספר הראשל"צ ורבה של ירושלים הגאון רבי שלמה עמאר מעשה עמוק להבנת דברי חז"ל .כשגר בחיפה והיה מתפלל בליל שבת בבית כנסת בשכונת חליסה ,היה מלווה זקן מופלג בשנים וביראת שמים ,ואמר לו אותו זקן :למה כתוב "עני חשוב כמת" ,ודי שיאמר עני כמת .ופירש ,שעני הרגיל לפשוט ידו ולבקש די מחסורו אינו כמת ,שכבר רגיל בזה ואינו מתבייש כלל .אבל עני שהוא חשוב ,ומתבייש לבקש מאחרים ,והוא מצטמק ורע לו וסובל מחסורו בסתר ,הוא חשוב כמת .דבריו מגלים שהמיתה שעליה דיברה התורה איננה מחסור גרידא אלא בושה ,כיווץ הנפש ואיבוד הכבוד ,ומכאן שהחייאה פירושה בראש ובראשונה השבת הכבוד והיכולת לחיות כאדם.
מדברי כל אלו מתברר יסוד אחד ברור .הצדקה איננה פעולה חיצונית של נתינה ,אלא מעשה של החייאה .היא משיבה לאדם את חייו ,את כבודו ואת מקומו בעולם .ומכאן מתחדדת השאלה המעשית והקיומית כאחת .אם האדם יכול להחיות מתים בעולם הזה על ידי צדקה, כיצד עליו לראות את תפקידו ,ומה המשמעות של תחיית המתים העתידה לאור הנהגה זו. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי התורה .ראשית, מתברר שאין הצדקה נבחנת רק בשיעור הנתינה אלא במהות פעולתה .אין כאן מצוה של העברת ממון בלבד ,אלא פעולה קיומית של השבת חיים .מי שנותן לעני די מחסורו ,ובעיקר לעני חשוב המתבייש לבקש ,אינו מקיים רק מצוה שבין אדם לחברו ,אלא פועל פעולה שמוגדרת בתורה כהפיכת מיתה לחיים .זה מחייב את האדם לראות בכל מפגש עם עני מפגש עם נפש הנתונה בסכנת מוות קיומי. שנית ,יש כאן נפקא מינה בהבנת תחיית המתים עצמה .תחיית המתים איננה מושג מנותק מן החיים ,אלא המשך ישיר של הנהגה שכבר פועלת בעולם הזה .מי שמחיה עניים, מי שמעמיד אנשים על רגליהם ,מי שמחזיר להם את כבודם ואת יכולתם לעמוד בזכות עצמם ,פועל כבר עתה בתוך אותו ציר של תחייה ,ומידה כנגד מידה זוכה להיות חלק מן התחייה העתידה. שלישית ,מתברר שיש להבחין הבחנה דקה בין עני לעני .לא כל עני הוא עני חשוב. יש עני שפושט ידו ואינו מתבייש ,ויש עני ששותק ,מצטמק ורע לו ,שחייו מתים בסתר. עליו אמרו עני חשוב כמת .נפקא מינה זו מחייבת רגישות עמוקה ,חיפוש אחר העני שאינו נראה ,ומתן צדקה בדרך שמחיה ולא מבייש .כאן נבחנת מעלת הנתינה לא בכמות אלא בצורתה. ומכאן נפתחת הרחבה רעיונית .התורה מגלה לנו שתפיסת החיים שלה רחבה לאין שיעור מן ההגדרה הביולוגית .חיים הם יכולת לעמוד בכבוד ,לפעול ,להשפיע ,ולהרגיש שיש לאדם מקום בעולם .מיתה איננה רק הפסק נשימה ,אלא אובדן צלם ,ערך ותקוה .צדקה ,לפי זה, איננה רק תיקון חברתי אלא פעולה מטפיזית ,חיבור למידת החיים האלוקית. ובהרחבה מחשבתית מתברר שהאדם אינו רק מקבל חיים אלא גם נותן חיים .הקב״ה ברא את האדם בצלמו ,וצלם זה מתגלה ביכולת להחיות אחרים .כשם שהקב״ה מחיה מתים ,כך נתן לאדם כוח להחיות מתים במובנם הקיומי .זוהי שותפות עמוקה בין שמים וארץ ,שבה מעשה פשוט של נתינה נעשה מעשה אלוקי ממש. ובהרחבה מוסרית מתגלה קריאה חדה לדור של שפע חיצוני ועוני נסתר .לא כל מוות צועק ,ולא כל עני נראה .יש אנשים שמסתובבים חיים לכאורה ,אך בתוכם משהו כבה. התורה תובעת מן האדם לפתוח עיניים ולב ,ולהבין שמולו לא עומדת בעיה כלכלית אלא נפש הזקוקה להחייאה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש לראות בצדקה לא חובה מעיקה
אלא זכות של החייאה .האדם נדרש לחפש את העני החשוב ,זה שמתבייש ,ולתת לו חיים בלי לפרסם את מותו .האדם נדרש להבין שחיים אינם רק קיום פיזי אלא כבוד ,ערך ויכולת לעמוד בעולם .האדם נדרש לזכור שכל פעם שהוא מחיה נפש מישראל ,הוא נוגע בסוד תחיית המתים.
עיקר העניין התורה מלמדת אותנו שתחיית המתים אינה מתחילה בקץ הימים אלא בלב האדם. כאשר התורה אומרת עני חשוב כמת ,היא מטילה אחריות כבדה על כל מי שיש בידו להחיות .צדקה איננה רק הצלה ממות ,אלא הפיכת מיתה לחיים .מי שנותן לעני ,ובעיקר לעני חשוב ,מחזיר לו את נשמתו ,את כבודו ואת מקומו בעולם. ובמידה שאדם מחיה אחרים בעולם הזה ,כך הקב״ה מחיה אותו לעתיד לבוא. תחיית המתים איננה רק הבטחה ,אלא דרך חיים.