האם במצווה שאין אדם מחויב לעשותה אומרים שלוחי מצוה אינם ניזוקים? — שמות עמ׳ 229–233

האם במצווה שאין אדם מחויב לעשותה אומרים שלוחי מצוה אינם ניזוקים? — שמות עמ׳ 229–233 יש מצוות שאדם נגרר אליהן מכח ציווי ,ויש מצוות שאדם נכנס אליהן מכח רצון .יש שליחות שאין לאדם ממנה דרך חזרה ,ויש שליחות שעומדת לפניו כבחירה .וכאן מתעוררת שאלה דקה ועמוקה ,שאינה נוגעת רק לדין מסוים ,אלא לעצם הבנת כוח המצוה והגנתה .האם ההבטחה הגדולה של חז״ל ,שלוחי מצוה אינם…

האם במצווה שאין אדם מחויב לעשותה אומרים שלוחי מצוה אינם ניזוקים? — שמות עמ׳ 229–233 יש מצוות שאדם נגרר אליהן מכח ציווי ,ויש מצוות שאדם נכנס אליהן מכח רצון .יש שליחות שאין לאדם ממנה דרך חזרה ,ויש שליחות שעומדת לפניו כבחירה .וכאן מתעוררת שאלה דקה ועמוקה ,שאינה נוגעת רק לדין מסוים ,אלא לעצם הבנת כוח המצוה והגנתה .האם ההבטחה הגדולה של חז״ל ,שלוחי מצוה אינם ניזוקים ,חלה בכל קיום מצוה ,או שמא אינה נאמרת אלא במקום שהאדם מחויב בדבר ,ואילו במקום שהמצוה תלויה ברצונו ,שוב אין אותה שמירה מובטחת. הפסוק שבפרשת השבוע מעמיד אותנו בפני תמיהה חריפה .משה רבינו ,בדרכו למצרים, בדרך במלון ,נפגש עם סכנת מיתה" .ויהי בדרך במלון ויפגשהו ויבקש המיתו" .והדבר תמה. משה אינו יוצא לדרך של חולין ,אלא לשליחות אלוקית ,שליחות שאין דוגמתה ,שליחות גאולת ישראל .ואף על פי כן ,דווקא בדרך זו ,דווקא באמצע השליחות ,מתעורר קטרוג כה חמור .והאור החיים הקדוש עמד על כך וכתב שמצד אחד היה למשה מונע ,משום ששלוחי מצוה אינם ניזוקים ,והמצוה שעוסק בה קונה לו פרקליט השומר עליו .ומאידך גיסא ,כיוון שלא היה עסוק בפועל בהליכת המצוה אלא היה במלון ,התעורר אותו מצב של סכנה ,עד שנזקקה צפורה למעשה להצלתו. אלא שכאן נכנס יסוד נוסף בדברי האור החיים ,המעמיק את השאלה עוד יותר .במקום אחר בפרשה ,על הפסוק "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" ,דן האור החיים האם שליחותו של משה למצרים היתה חיוב גמור ,או שמא היתה תלויה ברצונו .ולשיטתו באחד הביאורים, הקדים הכתוב את ההליכה לשליחות כדי ללמד שהדבר תלוי בהסכמתו וברצונו של משה. אם ירצה ,ישלח ,ואם לא ירצה ,לא יכריחנו .ולפי זה יוצא חידוש גדול ,שמשה רבינו ,בשעה שיצא לדרך למצרים ,לא עשה מצוה שהוא מחויב בה מצד עצמו ,אלא מצוה שקיבל על עצמו מרצונו. ומכאן מתחדדת החקירה .אם שליחות זו לא היתה חובה מוחלטת אלא תלויה ברצונו של משה ,האם עדיין חלה עליה ההגנה של שלוחי מצוה אינם ניזוקים .והאור החיים עצמו כתב שבזכות שליחות זו ניצול משה מן המלאך ,אף על פי שלפי אותו ביאור לא היה מחויב בדבר .ואם כן יש מקום לומר שגם מצוה שאדם אינו מחויב בה ,אלא בוחר לקיימה ,יש בה כוח הגנה של שליחות מצוה. אלא שמא יש לדחות ראיה זו .אפשר לומר שמה שכתב האור החיים שההצלה באה מכח שלוחי מצוה ,נאמר רק לשיטתו האחרת ,שמשה היה מחויב ללכת ,ולא לאותו ביאור שבו הדבר תלוי ברצונו .ואם כן אין מכאן ראיה ברורה למצוה שאינה חובה. והדבר אינו עומד רק ברובד של פלפול בפסוק ,אלא נוגע לדברי פוסקים מפורשים .החידא בברכי יוסף ,וכן בשו"ת תורת חסד ,כתבו בפירוש שהכלל שלוחי מצוה אינם ניזוקים נאמר רק במצוה שחייבים לעשותה ,ולא במצוה שאינה חובה גמורה .ומאידך ,בשו"ת חכם צבי כתב

גם לנשמה מגיע אוכל

שאין לומר שמצוה קלה ,ואפילו מדרבנן ,תגרע בכוחה ממצוה דאורייתא שקיבלו האבות על עצמם ,ומשמע מדבריו שעצם קיום המצוה ,אף שאינה מחויבת באותו אופן ,יש בה כוח שמירה. נמצא שאנו עומדים בפני שאלה עקרונית .האם ההגנה של המצוה נובעת מן הציווי והחיוב, או מעצם הדבקות ברצון השם .האם מצוה מגינה מפני שהיא חובה המוטלת על האדם ,או מפני שהאדם בחר להיכנס אל תחום הקדושה ולעשות רצון קונו .והאם יש לחלק בין מצוה שנכפית על האדם לבין מצוה שהוא נוטל על עצמו באהבה וברצון. ומכאן נשאלת שאלתנו :האם הכלל הגדול שנאמר בדברי חז"ל ,שלוחי מצוה אינם ניזוקים, נאמר גם במצוה שאין האדם מחויב בה מעיקר הדין ,אלא שנכנס אליה מדעתו וברצונו ,או שמא כל עיקר ההגנה נאמרה רק במקום שיש חיוב גמור ומוחלט ,והאדם אינו עושה אלא מה שמוטל עליו ,ואילו במקום שהמצוה תלויה בבחירתו ,שוב אין אותה שמירה מובטחת. הפסוק שבפרשת השבוע מעמיד יסוד ברור לבירור שאלה זו" :ויהי בדרך במלון ויפגשהו ויבקש המיתו" (שמות ד כב). משה רבינו נמצא באמצע הדרך למצרים ,ושליחותו היא שליחות אלוקית שאין למעלה הימנה ,ואף על פי כן מתעורר עליו קטרוג של מיתה .והאור החיים הקדוש עמד על כך, שמצד אחד היה לו מונע ,משום ששלוחי מצוה אינם ניזוקים ,והמצוה שעוסק בה קונה לו פרקליט השומר עליו ,ומצד שני ,כיוון שלא היה עוסק בפועל בהליכת המצוה אלא שהה במלון ,נפתח פתח לקטרוג. אלא שבדברי האור החיים יש עומק נוסף .בפרשת שליחותו של משה ,על הפסוק "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" ,דן האור החיים האם הליכתו של משה למצרים היתה בגדר חיוב מוחלט ,או שמא היתה תלויה ברצונו ובהסכמתו .ובאחד מביאוריו כתב שהקב"ה לא הכריח את משה ,אלא אמר לו לכה ,אם אתה חפץ במצוה זו ,אני אשלים חפצך ואשלחך .ומתוך כך ביאר שטענותיו של משה לא נבעו מסירוב לציווי מחייב ,אלא מהעמדת רצונו ,והקב"ה השיבו עד שהלך מדעתו. ולפי זה מתחדד הספק .אם אכן הליכתו של משה למצרים היתה מצוה שתלויה ברצונו, ולא חיוב כפוי ,ואף על פי כן כתב האור החיים שניצול משום ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, הרי שיש ראיה גדולה שגם מצוה שאינה חובה גמורה ,אלא מתקיימת מתוך בחירה ,יש בה כוח הגנה של שליחות מצוה. אלא שמא יש מקום לדחות .אפשר לומר שמה שכתב האור החיים שניצול מכח שלוחי מצוה ,נאמר רק לאותו ביאור שבו משה היה מחויב ללכת ,ולא לביאור שבו הדבר תלוי ברצונו .ואם כן אין מכאן ראיה ברורה ,אלא הספק עומד בעינו. ועל גבי ספק זה מצאנו מחלוקת מפורשת בדברי הפוסקים .החיד"א בספרו ברכי יוסף (אה"ע סימן ט) ,וכן בשו"ת תורת חסד (אה"ע סימן ה ס"ק ג) ,כתבו להדיא שאין אומרים שלוחי מצוה אינם ניזוקים אלא במצוה שהאדם מחויב לעשותה ,אבל לא במצוה שאינו חייב בה.

תומש תשרפ

ומאידך ,בשו"ת חכם צבי (סימן א) כתב שאין לומר שמצוה קלה ,ואפילו מדרבנן ,תגרע בכוחה ממצוה דאורייתא שקיבלו האבות על עצמם ,ומשמע מדבריו שעצם קיום המצוה, אף אם אינה בגדר חיוב גמור ,יש בה כוח שמירה. נמצא שהשאלה איננה שולית כלל ,אלא נוגעת בעצם הבנת כוח המצוה .האם ההגנה נובעת מן החיוב ,או מן הדבקות ברצון השם .האם מה שמגן הוא עצם הציווי ,או עצם הכניסה לתחום שליחות שמימית ,אפילו מתוך רצון ובחירה. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה בפרשת שמות (שמות ד כב) כתב במפורש שמה שניצול משה רבינו מן המלאך היה מצד היותו שליח מצוה ,והביא את הכלל שלוחי מצוה אינם ניזוקים .ודבריו שם נאמרו אף לאחר שכתב שבאותה שעה לא היה עוסק בפועל בהליכת המצוה אלא היה במלון ,ואף על פי כן סוף כל סוף חשוב כשלוחי מצוה .מדבריו משתמע שעצם היות האדם במסגרת שליחות מצוה ,אף אם יש בה הפסק מסוים ,מעניקה לו הגנה עקרונית .וכאשר מצרפים לכך את דבריו בפרשת שמות (שמות ג י) שבאחד הביאורים הליכתו של משה למצרים היתה תלויה ברצונו ,יוצא לכאורה שגם מצוה שאינה מחויבת מצד הדין אלא מתקיימת מתוך רצון ,יש בה שם שליחות מצוה לענין שמירה. אולם החיד"א בספרו ברכי יוסף (אבן העזר סימן ט) כתב חידוש ברור ,שאין אומרים שלוחי מצוה אינם ניזוקים אלא במצוה שחייבים לעשותה ,אבל במצוה שאינה חובה אין לאדם לסמוך על כלל זה .ודבריו מורים שההגנה אינה נובעת מעצם המעשה הטוב ,אלא מן הציווי המחייב ,שכאשר התורה הטילה חובה על האדם ,היא גם נתנה לו שמירה מיוחדת בקיומה. וכן כתב בשו"ת תורת חסד (אבן העזר סימן ה ס"ק ג) ,שהטעם ששלוחי מצוה אינם ניזוקים הוא מפני שהאדם עושה דבר שמחויב בו ,והקב"ה אינו מביא תקלה על ידי מי שמקיים ציוויו. אבל במצוה שאינה חובה ,אף שהיא מצוה גדולה ,אין בה אותה הבטחה של שמירה ,שהרי אין כאן קיום של ציווי מחייב אלא הנהגה של חסידות או רצון טוב. ומאידך גיסא ,בשו"ת חכם צבי (סימן א) כתב שאין לומר שמצוה קלה ואפילו מדרבנן תיגרע בכוחה ממצוה דאורייתא שקיבלו האבות על עצמם .מדבריו עולה יסוד אחר ,שהכוח של המצוה אינו נמדד רק לפי דרגת החיוב ההלכתי ,אלא לפי עצם היותה רצון השם .ואם כך, גם מצוה שאינה מחויבת באותו אופן ,ואף מצוה שקיומה נובע מקבלה או מרצון ,יש בה כוח של שמירה והגנה. נמצא שהמחלוקת נעוצה בהגדרת שורש ההגנה .לדעת החיד"א ותורת חסד ,השמירה נובעת מן החיוב ,מן הציווי המחייב ,ולכן היא מצומצמת למקום שבו האדם אינו פועל מתוך בחירה אישית אלא מתוך קבלת עול .ולדעת החכם צבי ,השמירה נובעת מעצם הדבקות ברצון השם ,וכל מקום שיש בו קיום מצוה אמיתי ,אף שאינו מחויב באותו אופן ,יש בו מעלה של שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובחזרה לדברי האור החיים הקדוש ,יש מקום לעיין האם דבריו נוטים יותר לשיטה הראשונה או לשיטה השניה .האם כשהוא כתב שניצול משה משום ששלוחי מצוה אינם

גם לנשמה מגיע אוכל

ניזוקים ,כוונתו היתה לצד שהשליחות היתה חיובית ומחייבת ,או שגם לשיטתו שהשליחות תלויה ברצון ,סוף כל סוף קיבל משה על עצמו את השליחות ונעשה שליח מצוה בפועל, ומכאן באה ההגנה. ומתוך כך מתחדדת הנפקא מינה .אדם הנכנס למצוה שאינו מחויב בה ,כגון הידור מצוה, מצוה התלויה ברצון ,או קבלת שליחות ציבורית שאין עליו חיוב גמור ,האם רשאי הוא לסמוך על שמירה של שלוחי מצוה ,או שמא חייב הוא לנהוג ככל אדם ולהיזהר ולא לסמוך על הבטחה זו. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי התורה והמצוה. הנפקא מינה הראשונה היא בהגדרת עצם ההגנה .לשיטת החידא בברכי יוסף ותורת חסד, אדם העוסק במצוה שאינה מוטלת עליו כחיוב גמור אינו בכלל ההבטחה של שלוחי מצוה אינם ניזוקים ,וממילא אינו רשאי לסמוך על שמירה מיוחדת ,וחייב לנהוג בזהירות יתירה ככל אדם .לעומת זאת לשיטת החכם צבי ,כל קיום מצוה אמיתי ,אף שאינו מחויב באותו אופן ,יש בו שם מצוה לענין שמירה ,וכל שכן כאשר המצוה נובעת מקבלת עול ורצון לעשות נחת רוח ליוצרו. הנפקא מינה השניה היא בשליחויות ציבוריות וקבלות פרטיות .אדם המקבל על עצמו שליחות שאין עליו חיוב מעיקר הדין ,כגון יציאה למקום סכנה לצורך חסד ,הוראה ,או הצלת ממון ,האם רשאי הוא לסמוך על שמירת המצוה .לפי שיטת המחמירים ,אין לו להיכנס לסכנה על סמך הכלל של שלוחי מצוה ,ולפי שיטת המקילים ,כל עוד קיבל על עצמו את השליחות לשם שמים ונעשה שליח בפועל ,יש לו מעלה של שליחות מצוה. הנפקא מינה השלישית היא בהפסק באמצע קיום המצוה .מדברי האור החיים הקדוש עולה שגם כאשר יש לאדם שם של שליח מצוה ,ההגנה תלויה בהיותו עסוק בפועל במעשה המצוה .במצוה שאינה חובה ,שבה עצם הכניסה למצוה תלויה ברצון ,כל הפסק עלול להחליש עוד יותר את ההגנה ,ויש מקום גדול לחוש לדברי החיד"א שאין כאן הבטחה גמורה. הנפקא מינה הרביעית היא לענין סמיכה על נס .גם לשיטות הסוברות שמצוה שאינה חובה מגינה ,אין הכוונה להתיר לאדם להכניס עצמו לסכנה ודאית .כל הראשונים והאחרונים מודים שאין סומכים על נס ,וההגנה של שלוחי מצוה נאמרה במקום שאין שכיח היזקא או כאשר הסכנה אינה ודאית .ובמצוה שאינה חובה ,צד זה חמור יותר ,והאדם נדרש לשיקול דעת גדול. הנפקא מינה החמישית היא בהכרעה המעשית .מתוך צירוף דברי האור החיים ,החידא, תורת חסד והחכם צבי ,עולה שלמעשה אין ראוי לאדם לסמוך על הכלל של שלוחי מצוה אינם ניזוקים במקום שהמצוה אינה מוטלת עליו כחיוב ,ובפרט כאשר יש צד סכנה .ואף אם יש מעלה גדולה בקיום מצוה מרצון ,מכל מקום ההבטחה המוחלטת נאמרה בעיקר במקום חיוב ,ולא במקום בחירה.

תומש תשרפ

ומכאן נפנה להרחבה רעיונית .מתברר שאין התורה מבקשת מן האדם רק לעשות מצוות, אלא גם לדעת את מקומו בתוך המצוה .מצוה הבאה מחיוב מלמדת קבלת עול ,ומצוה הבאה מרצון מלמדת אהבה .אולם לענין הנהגת שמירה והגנה ,התורה מגלה שהאהבה אינה מחליפה את האחריות ,והבחירה אינה פוטרת מן הזהירות. ובהרחבה מחשבתית מתחדד יסוד נוסף .מי שנכנס למצוה שאינו מחויב בה ,עושה זאת מפני שהוא רוצה להוסיף אור ,לא מפני שנצטווה .דווקא משום כך עליו להיזהר שלא להפוך את רצונו למקור בטחון עצמי .ההגנה של המצוה אינה פרס על יוזמה ,אלא תוצאה של עמידה מדויקת בתוך רצון השם. ובהרחבה מוסרית מתגלה כאן קריאה עדינה לענוה .משה רבינו ,גדול הנביאים ,נכנס לשליחות מתוך רצון והסכמה ,ואף על פי כן מצא עצמו בסכנה בדרך .לא כדי להפחית ממעלתו ,אלא כדי ללמד שאין אדם נעשה מוגן מעצם גדלותו או מרצונו הטוב .גם מצוה גדולה הנעשית מרצון דורשת זהירות ,תפילה ,והכרה שהשמירה אינה מובטחת אלא ניתנת בחסד. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :אדם המקיים מצוה שאינו מחויב בה יראה בה זכות גדולה ,אך לא יסמוך עליה כמגן מוחלט .רצון טוב והידור אינם תחליף לאחריות ולזהירות .הבטחות חזל נאמרו בתוך מסגרת מדויקת ,ולא כהיתר להיכנס לסכנה .הענוה היא השומרת את האדם בתוך המצוה ,ולא תחושת הבחירה והיוזמה.

עיקר העניין הכלל שלוחי מצוה אינם ניזוקים אינו חל באופן שוה על כל קיום מצוה .במקום שיש חיוב גמור ,יש הבטחה מיוחדת של שמירה .במקום שהמצוה תלויה ברצון ובבחירה, יש מעלה גדולה של אהבה ודבקות ,אך אין אותה הגנה מוחלטת .פרשת השבוע ומעשה משה בדרך במלון מלמדים שהמצוה ,גדולה ככל שתהיה ,אינה הופכת את האדם לפטור מן האחריות .דווקא ההולך מרצון צריך לדעת לשמור את דרכו, לבקש רחמים ,ולהלך בענוה ,ומתוך כך תשרה עליו הברכה והשמירה הראויה לו.