מדוע רצה המלאך להמית את משה משום שלא מל את בנו, אם אין חיוב מיתה על כך? — שמות עמ׳ 233–239

מדוע רצה המלאך להמית את משה משום שלא מל את בנו, אם אין חיוב מיתה על כך? — שמות עמ׳ 233–239 יש עבירות חמורות בתורה שעונשן מפורש ,ויש מצוות עשה גדולות ויסודיות ,ואף על פי כן אין אנו מוצאים בהן עונש מיתה .וכאן ,בפרשת השבוע ,עומדת התורה ומציבה תמונה מטלטלת ,כמעט בלתי נתפסת .משה רבינו ,אדון הנביאים ,שליח הגאולה ,האיש אשר הקב"ה מדבר עמו פנים אל פנים ,עומד בדרך…

מדוע רצה המלאך להמית את משה משום שלא מל את בנו, אם אין חיוב מיתה על כך? — שמות עמ׳ 233–239 יש עבירות חמורות בתורה שעונשן מפורש ,ויש מצוות עשה גדולות ויסודיות ,ואף על פי כן אין אנו מוצאים בהן עונש מיתה .וכאן ,בפרשת השבוע ,עומדת התורה ומציבה תמונה מטלטלת ,כמעט בלתי נתפסת .משה רבינו ,אדון הנביאים ,שליח הגאולה ,האיש אשר הקב"ה מדבר עמו פנים אל פנים ,עומד בדרך למצרים ,ופתאום נאמר עליו לשון חריפה מאין כמותה. "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ויבקש המיתו".

גם לנשמה מגיע אוכל

והלב תמה .מהו החטא החמור כל כך .במה נכשל משה עד כדי בקשת מיתה .והלא כל מה שנאמר בדברי חז"ל הוא שלא מל את בנו .ומיד מתעוררת השאלה בכל עוזה .וכי מי שאינו מל את בנו מתחייב מיתה .וכי ביטול מצות עשה ,חמורה ככל שתהיה ,דינה מיתה בידי שמים. שאלה זו כבר הקשו גדולי הראשונים והאחרונים .המהרש"א בגמרא במסכת נדרים, השיטה מקובצת שם ,והחתם סופר בפרשת השבוע .כולם עומדים מול אותו קושי .אין לך הלכה בתורה שמחייבת מיתה על מי שלא מל את בנו ,ואפילו אם עבר על מצוה זו בזדון. ואם כן ,מדוע כאן ,אצל משה רבינו ,מבקשת מידת הדין להמיתו. המהרש"א מציע בזה שני מהלכים .האחד ,על פי הכלל הידוע שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה .מה שאצל אדם רגיל אינו אלא עיכוב או שגגה ,אצל צדיק בדרגתו של משה הופך לתביעה חמורה עד כדי סכנת מיתה .והמהלך השני ,עמוק ומטלטל עוד יותר, שמשה באותה שעה עדיין דינו כבן נח ,ובבן נח אמרו אזהרתן זו היא מיתתן ,וכל אזהרה שאינו מקיים דינה מיתה. אלא שעל כך חולקת השיטה מקובצת .לשיטתו אין לומר אזהרתן זו היא מיתתן אלא בלא תעשה ,ובשבע מצוות בני נח ,ולא במצות עשה .ועוד ,שמשה עצמו שקל שיקולים הלכתיים כבדי משקל .אמול ואצא לדרך ,סכנה היא לתינוק .ויש כאן יסוד של וחי בהם ולא שימות בהם ,ואף קודם מתן תורה ,יש היגיון לבטל מצוה אחת כדי לקיים מצוות הרבה ,וכל שכן שאין דוחים פיקוח נפש של התינוק מפני מצות מילה .ואם כן ,לפי שיטה זו ,קשה עוד יותר, על מה נענש משה. והחתם סופר פותח פתח נוסף ,מחודש ומפליא .לשיטתו ,כוונת הכתוב ויבקש המיתו אינה מיתה סופית ,אלא הנהגה זמנית .המלאך ביקש להמיתו ולחזור ולהחיותו מיד ,כדי שבאותה שעה יהיה משה מת ופטור ממצות מילה ,ולא ייכשל במה שימול את בנו ביום השמיני כשהוא עדיין בדרך ובמצב סכנה .וצפורה ,שהבינה את עומק הסכנה ,חששה שמיתתו אפילו לשעה תנתק את קשר החיתון והשליחות ,ועל כן הזדרזה למול את הבן ואמרה חתן דמים למולות. נמצא לפנינו ספק גדול ויסודי .האם עצם ביטול מצות מילה הוא שעמד כאן לדיון ,או שמא מדרגת משה ,דינו כבן נח ,סכנת הדרך ,או הנהגה עליונה מיוחדת ,הם שיצרו כאן תביעה חריגה שאין לה דוגמה בשאר דיני התורה. ומכאן נשאלת שאלתנו :מדוע רצה המלאך להמית את משה רבינו משום שלא מל את בנו, והרי מי שאינו מל את בנו אינו חייב מיתה ,ומהו הבסיס ההלכתי או ההנהגתי לתביעה חמורה זו ,כפי שהיא מתגלה בפרשת השבוע. הפסוק העומד בלב הסוגיה נאמר בפרשת שמות ,בשעה שמשה רבינו בדרכו למצרים, קודם עמידתו לפני פרעה" .ויהי בדרך במלון ויפגשהו ויבקש המיתו" (שמות ד כד). רש"י בפרושו על התורה (שם) מביא מדברי חז"ל שהסכנה באה על משה מחמת שנתרשל

תומש תשרפ

במצות מילה ,שלא מל את בנו מיד .אף שלשון הכתוב סתומה ואינה מפרשת את החטא ,חז"ל קיבלו שהעיכוב במילה הוא שעמד ביסוד הקטרוג .אולם כבר מתוך דברי רש"י מתעוררת התמיהה ,שהרי אין כאן אזכור של עונש הלכתי ,אלא תיאור של בקשת מיתה מצד מידה עליונה ,שאינה מתיישבת בפשטות עם דיני התורה הידועים לנו. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) מעמיק בנקודה זו ,ומבאר שאין הכוונה שחטאו של משה היה חטא רגיל של ביטול מצוה ,אלא שהיתה כאן הנהגה מיוחדת כלפי משה רבינו ,מחמת גודל שליחותו .לדעתו ,הקב"ה תבע ממשה שלמות מוחלטת ,וכיון שנמצא בו עיכוב במצוה יסודית כל כך כברית מילה ,התעורר קטרוג חמור ,לא מצד דין עונש רגיל ,אלא מצד הנהגת מידה כנגד מידה בשליח גאולת ישראל. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) כתב בלשון חריפה ,שמה שויבקש המיתו אינו מפני שחייב מיתה מצד הדין ,אלא מפני גודל קדושת המצוה וגודל מעלתו של משה. והוסיף לבאר שמשה היה שליח מצוה ,ושלוחי מצוה אינם ניזוקים ,ולכן לא היתה כוונת המלאך להמיתו בפועל ,אלא לעורר עליו תביעה חמורה שתביא לתיקון מידי ,וכאשר צפורה מלה את בנה ,מיד סר הקטרוג .מדבריו עולה שהמיתה כאן איננה עונש משפטי ,אלא איום הנהגתי הבא לזעזע ולתקן. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה (שם) מדגיש את לשון "ויבקש" ,שאין פירושה שהיתה כאן גזירת מיתה מוחלטת ,אלא בקשה ,תביעה ,התעוררות של מידת הדין .והוא מבאר שהפסוק מלמד על פער עצום בין הנהגת כלל ישראל להנהגת מנהיגם .מה שנדחה או נסבל אצל אדם רגיל ,אינו נסבל אצל מי שנשלח להוציא את ישראל ממצרים ולהיות אב לנבואה. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער מג) כתב שמצות מילה איננה מצוה פרטית בלבד ,אלא אות הברית בין הקב"ה לישראל ,והעיכוב בה אצל מי שעתיד להכניס את ישראל בברית של תורה וגאולה יוצר סתירה פנימית חמורה .ועל כן נתעורר כאן קטרוג של מיתה, לא מצד העונש ,אלא מצד הסתירה שבין השליחות לבין המעשה. מתוך דברי מפרשי התורה עולה קו ברור .אין כאן דין פשוט של מי שאינו מל את בנו, אלא הנהגה מיוחדת כלפי משה רבינו .המיתה איננה עונש הלכתי קבוע ,אלא איום הנהגתי, תביעה עליונה כלפי מי שנדרש לדיוק מוחלט בכל מעשיו .מצות המילה ,בהיותה יסוד הברית ,נעשית כאן אבן בוחן לשלמות השליחות. ומתוך כך חוזרת ועולה שאלתנו בעומקה .אם מצד דין תורה אין עונש מיתה על ביטול מצות מילה ,כיצד ייתכן שכאן נדרש משה רבינו למיתה .האם מצד דין בן נח ,מצד דקדוק עם הצדיקים ,מצד הנהגה זמנית של מיתה ולאחריה חיות ,או מצד קדושת השליחות והברית, וכיצד משתלבים דברי המהרש"א ,השיטה מקובצת והחתם סופר עם דברי מפרשי התורה על הפסוק. המהרש"א בגמרא במסכת נדרים (דף לא ע"ב) הקשה בפירוש ,וכי על ביטול מצות עשה

גם לנשמה מגיע אוכל

חייבים מיתה .ותירץ תחילה על פי הכלל הידוע בגמרא במסכת בבא קמא (דף נ ע"א)

שסביביו נשערה מאד ,שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה .ולפי זה אין כאן לימוד לדורות ,אלא הנהגה מיוחדת כלפי משה רבינו ,שמדרגתו הגבוהה מחייבת דיוק שאין כדוגמתו .מה שאצל אדם רגיל נחשב עיכוב או שגגה ,אצל משה נתבע כדין חמור עד כדי סכנת מיתה. ובהמשך דבריו הוסיף המהרש"א תירוץ נוסף ,עמוק עוד יותר ,שמשה באותה שעה עדיין היה בדין בן נח .ובבן נח אמרו אזהרתן זו היא מיתתן ,שכל אזהרה שנצטווה עליה ואינו מקיימה דינה מיתה .ולפי זה ,כיון שנצטווה משה במילה ולא קיים ,נתחייב מיתה מצד דינו כבן נח ,ולא מצד דיני ישראל. אולם השיטה מקובצת שם חלקה על הבנה זו ,וכתבה שאין אומרים אזהרתן זו היא מיתתן אלא בשבע מצות בני נח ובלא תעשה ,ולא במצות עשה .ועוד הוסיפה לבאר שמשה רבינו לא התרשל סתם ,אלא שקל שיקול של סכנה .אמול ואצא לדרך ,סכנה היא לתינוק .ויש כאן יסוד של וחי בהם ולא שימות בהם ,ואף קודם מתן תורה יש מקום לומר שמבטלים מצוה אחת כדי לקיים מצוות הרבה ,וכל שכן שאין דוחים פיקוח נפש של התינוק מפני מצות מילה .ולפי זה ,לא רק שאין כאן חיוב מיתה ,אלא אדרבה ,יש צד לומר שמשה נהג כדין. החתם סופר בפרשת השבוע ,בדבורו על הפסוק אז אמרה חתן דמים למולות ,הלך בדרך מחודשת לגמרי .לשיטתו ,כוונת הכתוב ויבקש המיתו אינה מיתה גמורה וסופית ,אלא הנהגה זמנית .המלאך ביקש להמית את משה ולחזור ולהחיותו מיד ,כדי שבאותה שעה יהיה משה מת ופטור ממצות מילה ,ולא יכשל במה שימול את בנו ביום השמיני במצב של סכנה בדרך. וצפורה ,שהבינה את עומק הדבר ,חששה שמיתה אפילו לשעה תנתק את שלשלת השליחות והברית ,ועל כן הזדרזה למול את הבן מיד ,ובכך סילקה את הקטרוג. בדברי החתם סופר מתברר שאין כאן עונש על חטא כלל ,אלא הנהגה עליונה שמטרתה למנוע כשל עתידי .המיתה אינה תגובה לעבירה ,אלא אמצעי להפקיע חיוב בשעה מסוימת, וכאשר נעשה התיקון בפועל על ידי צפורה ,בטלה כל ההנהגה הזו. נמצא שלפנינו שלש שיטות עקרוניות .לשיטת המהרש"א ,יש כאן דין של דקדוק עם הצדיקים או דין בן נח .לשיטת השיטה מקובצת ,אין כאן חיוב מיתה כלל ,ומשה פעל מתוך שיקול הלכתי נכון ,והקטרוג נבע מסיבה אחרת .ולשיטת החתם סופר ,אין כאן עונש אלא הנהגה זמנית שנועדה למנוע כשל. ומכאן מתחדדת השאלה עוד יותר .האם בקשת המיתה נבעה מחטא ועונש ,מהנהגה מיוחדת כלפי צדיקים ,מדין בן נח ,או ממהלך עליון של תיקון ושל מניעת תקלה .והאם ניתן ללמוד מכאן כלל לדורות ,או שכל הפרשה כולה שייכת למדרגתו הייחודית של משה רבינו ולשליחותו שאין לה אח ורע.

תומש תשרפ

לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה ,ונעמיד מה ניתן ללמוד לדורות מפרשה שנראית לכאורה שייכת רק לגדלותו של משה רבינו. הנפקא מינה הראשונה היא בגדר ענישה על ביטול מצות עשה .מן הסוגיה יוצא ברור שאין ללמוד מכאן שאדם המבטל מצות מילה של בנו מתחייב מיתה מצד הדין הרגיל ,שהרי גם המהרש"א לא תלה את המיתה בדין של כל אדם ,אלא או בדקדוק עם הצדיקים כחוט השערה או מצד דין בן נח שהיה למשה באותה שעה .ומכאן שכל דין מיתה כאן אינו בנין אב לדין עונש על ביטול עשה אצל ישראל ,אלא הנהגה פרטית ותביעה לפי מדרגה ,או דין השייך לשלב קודם מתן תורה. הנפקא מינה השניה היא בהבנת הכלל סביביו נשערה מאד .לפי תירוץ המהרש"א הראשון, נלמד לדורות יסוד בהנהגת שמים ,שככל שאדם מתעלה במדרגתו ,נדרשת ממנו זהירות גדולה יותר ,ודקדוק קטן נעשה עילה לתביעה חמורה .אין זה כלל הלכתי של בית דין ,אלא הנהגת שמים המבקשת מהאדם הגדול להיות נקי גם מדקות שבדקות .ומתוך כך כל אדם לפי ערכו צריך לפחד מן ההתרשלות במצוות ,כי מה שנראה לו כקל עלול להיות חמור לפי מדרגתו. הנפקא מינה השלישית היא במעמד בן נח לגבי מצות עשה .המהרש"א תלה את הדבר בדין בן נח ,ואילו השיטה מקובצת סברה שאין אזהרתן זו היא מיתתן אלא בלא תעשה ובשבע מצוות שלהם .נפקא מינה בזה לענין הבנת הסוגיות ,האם ניתן להרחיב את עקרון אזהרתן זו היא מיתתן גם למצות עשה שנצטוו עליהן בהוראת שעה או בקבלה מיוחדת ,או שאין לזה מקום כלל .למעשה אין בידינו להכריע כאן לדין ,אך ברור שהשיטה מקובצת מצמצמת מאוד את האפשרות לתלות עונש מיתה במצות עשה אצל בן נח. הנפקא מינה הרביעית היא בדין סכנה אצל מצות מילה קודם מתן תורה .השיטה מקובצת העמידה את שיקולו של משה על יסוד וחי בהם ולא שימות בהם ,אף שעדיין לא ניתנה תורה .ומתוך דבריה נלמד עקרון הנהגתי ,שגם קודם מתן תורה היה מושרש בהנהגת האבות והצדיקים שהמצוות ניתנו לחיים ולא למוות ,ושיש מקום לבטל קיום מצוה במקום סכנה כדי לקיים מצוות הרבה .וזה יסוד גדול בהבנת מהלכי התורה ,שהשכל הישר של קדושה מכוון לאותה אמת. הנפקא מינה החמישית היא לפי החתם סופר ,האם המיתה שבפסוק היא עונש או תיקון .אם נקבל את דרכו ,יוצא שאין כאן כלל ענישה על העבר ,אלא מניעת תקלה לעתיד ,והדבר מלמד על הנהגה עליונה מופלאה ,שלפעמים נדמה לאדם שהוא נענש ,ובאמת הוא מובא למצב של תיקון ומניעת מכשול .נפקא מינה בזה בחיי המעשה ,כשאדם פוגש עיכובים וירידות ,שלא ימהר לפרש הכל כעונש ,אלא יבדוק שמא יש כאן קריאה לתיקון ,או סילוק מכשול שהוא אינו רואה עדיין.

גם לנשמה מגיע אוכל

ובהכרעה למעשה ,אין מקום לומר שמי שאינו מל את בנו חייב מיתה מצד דין תורה ,אלא שהפרשה מלמדת או על דקדוק עם הצדיקים לפי מדרגתם ,או על דינים והנהגות שלפני מתן תורה ,או על מהלך של תיקון למנוע תקלה .ובכל הדרכים עולה יסוד אחד ,שמצות מילה בהיותה אות הברית היא מצוה יסודית ,וכל עיכוב בה ,אפילו מחמת שיקולים ,דורש בירור מדוקדק ותשומת לב ,ובפרט אצל אדם שנושא שליחות כללית. ובהרחבה רעיונית מתברר כי מילה אינה רק מצוה פרטית על גוף התינוק ,אלא ברית שמטביעה באדם את חותם הקדושה .ולכן כשמשה רבינו ,שליח הגאולה ,מתעכב בה, מתעורר קטרוג חריף ,לא מצד עונש בלבד ,אלא מצד הפער שבין שליחות הגאולה לבין חסרון בברית. ובהרחבה מחשבתית נלמד שכל תפקיד גדול בעולם ,כל שליחות רוחנית ,אינה עומדת בפני עצמה .היא נשענת על יסודות של מצוות פרטיות ,של בית ,של ברית ,של קדושה. מי שמבקש להוציא אחרים לחירות חייב להיות נאמן בקדושתו האישית ,אפילו בפרטים שנראים קטנים. ובהרחבה מוסרית יוצא מסר חד ,שהאדם נבחן דווקא בדרך ,במלון ,ברגעי הביניים .לא בבית המדרש ולא בשעת ההתגלות ,אלא כשעוצרים בדרך ,כשעייפים ,כשמרפים לרגע .שם מתברר אם המצוה חיה בלבו ,ואם השליחות מלווה אותו גם בפרטים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :מצוות גדולות ותפקידים גדולים אינם פוטרים מן הדקדוק בפרטים הקטנים ,אלא מחייבים יותר. כאשר אדם רואה עיכוב או קושי ,אל ימהר לפרשו רק כעונש ,אלא יחפש את התיקון שהשמים מבקשים ממנו. הזהירות במצוות הבית והמשפחה היא יסוד לכל שליחות ציבורית ורוחנית. רגעי הביניים והעייפות הם שעת מבחן ,ושם נבנית נאמנות האדם.

עיקר העניין בקשת המיתה על משה רבינו אינה מלמדת שמי שאינו מל את בנו חייב מיתה מצד הדין ,אלא מגלה הנהגה עליונה עמוקה .או שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ,או שמשה באותה שעה היה בדין מיוחד של בן נח ,או שהיתה זו הנהגה זמנית למנוע תקלה .ובכל הדרכים עולה מסר אחד ,ברית המילה היא יסוד ,ומי שנושא שליחות גאולה נדרש להיות שלם בבריתו .וכאשר האדם נאמן בפרטי ביתו, מתברר שגם שליחותו הכללית תתקיים בשלמות.

תומש תשרפ