האם מצות מילה מתקיימת גם במקום חשש סכנה? — שמות עמ׳ 239–246

האם מצות מילה מתקיימת גם במקום חשש סכנה? — שמות עמ׳ 239–246 מצות מילה ,יסוד הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים ,מצוה שנמסרה במסירות נפש מדור לדור ,נצטוו עליה ישראל אף במחיר סכנה ,עד שאמרו חזל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה שניתנה בשמיני .ומאידך גיסא ,התורה ציותה ונשמרתם מאד לנפשותיכם ,וחי בהם ולא שימות בהם ,וכל פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה .והלב תמה ,כיצד…

האם מצות מילה מתקיימת גם במקום חשש סכנה? — שמות עמ׳ 239–246 מצות מילה ,יסוד הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים ,מצוה שנמסרה במסירות נפש מדור לדור ,נצטוו עליה ישראל אף במחיר סכנה ,עד שאמרו חזל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה שניתנה בשמיני .ומאידך גיסא ,התורה ציותה ונשמרתם מאד לנפשותיכם ,וחי בהם ולא שימות בהם ,וכל פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה .והלב תמה ,כיצד משתלבים שני יסודות אלו יחד ,מצוה שמעצם טבעה כרוכה בחשש סכנה ,מול הכלל שאין דבר עומד בפני פקוח נפש. הרי בגמרא מבואר שמילה היא בכלל מסירות נפש ,ואף על פי כן קבע הרמבם להלכה שאין מלין תינוק שיש בו חולי או חשש סכנה ,מפני שסכנת נפשות דוחה את הכל ,ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם .ולשון זו עצמה עוררה את גדולי האחרונים לתמיהה גדולה ,מדוע נזקק הרמבם לטעם שאפשר למול לאחר זמן ,והלא גם אם אי אפשר למול לאחר זמן ,אין שום מצוה שדוחה פקוח נפש. ומאידך מצינו בדברי האבני נזר והשום משמואל חידוש גדול ,שכל מילה היא עצמה בגדר סכנה ,ואף על פי כן ציותה התורה למול ,לפי שמצות מילה ניתנה באופן כזה שהסכנה הטבעית נדחית מפניה ,בין מצד שהציווי עצמו מרפא ,ובין מצד שמצות מילה בשמיני מעמידה את ישראל למעלה מסדר הטבע ,בשמיני שהוא למעלה משבעת ימי הבריאה .ואם כן מתחדדת השאלה ,האם אכן אין שום סכנה שיכולה לדחות מצות מילה, או שמא יש לחלק בין סכנת המילה עצמה לבין סכנה נוספת הבאה מחמת חולי ,חולשה, או נסיבות חיצוניות. והשאלה מתחדדת עוד יותר מפרשת השבוע ,כאשר משה רבינו עצמו אומר אמול ואצא לדרך סכנה היא ,ודוחה את המילה מפני חשש סכנה ,והרי לפי דברי האבני נזר היה מקום לומר שאין סכנה דוחה את המילה כלל .ואם כן כיצד נהג משה כך ,ומה נשתנה דינו מדין הדורות הבאים .האם יש כאן חילוק בין קודם מתן תורה ולאחר מתן תורה ,בין הנהגה טבעית להנהגה ניסית ,בין יחיד לשליחות כללית. נמצא לפנינו בירור עמוק ויסודי ,האם מצות מילה מחייבת גם במקום חשש סכנה ,מהו גדר הסכנה שנדחית מפניה ומהו גדר הסכנה שדוחה אותה ,וכיצד משתלבת מצוה זו עם הכלל הגדול של וחי בהם .בירור זה אינו עיוני בלבד ,אלא נוגע למעשה לדורות ,לכל מקום שבו מתעורר ספק רפואי ,חשש חולשה ,או מצב גבולי ,וממנו נלמד כיצד התורה מאזנת בין קדושת הברית לבין שמירת החיים. הפסוק העומד ביסוד בירור הסוגיה הוא הכתוב בפרשת השבוע" :ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד כ"ד). בפרושו על התורה כתב רש"י שיבקש המיתו על שלא מל את בנו ,ומיד הוסיפה צפורה ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ,ללמד שהעיכוב במילה הוא שעמד בעוכרו של

גם לנשמה מגיע אוכל

משה רבינו באותה שעה ,ולא עצם ההליכה או הסכנה שבדרך .מדבריו עולה בפשטות שמצות מילה נתפסת כאן כחיוב מוחלט ,עד כדי כך שהעיכוב בה יוצר קטרוג חמור ,אף אצל שליח מצוה. הרמב"ן בפרושו על התורה האריך לבאר את פרטי המאורע ,וכתב שעיקר התביעה על משה היתה מפני שדחה את המילה מפני הדרך ,והיה לו למול תחילה ואחר כך לצאת ,או להמתין עד שימול במקום בטוח .מדבריו ניכר שמצות מילה אינה נדחית אלא במקום סכנה ודאית ומבוררת לתינוק עצמו ,ולא מחמת חשש רחוק או טורח הדרך ,ומכאן יסוד גדול בהגדרת חשש סכנה הראוי לדחות מילה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש בפרושו על התורה חידש יסוד עמוק ,שביקש המיתו בא ללמד על גודל מעלת המילה ,שהיא מצוה המקיימת את האדם ומגינה עליו, וכאשר יש בה פגם או עיכוב ,מתעורר מיד קטרוג .ועם זאת כתב שהטעם שניצול משה הוא מצד שלוחי מצוה אינם ניזוקים ,ללמד שהמילה מצד עצמה מחייבת מסירות ,אך ההשגחה העליונה מאזנת בין הסכנה לבין שליחות הגאולה. הספורנו בפרושו על התורה ביאר שויהי בדרך במלון מורה שלא היה זה בשעת ההליכה ממש אלא בעת מנוחה ,ושם היה מקום לקיים את המילה ללא סכנת הדרך ,ומשום כך נענש על העיכוב .מדבריו מתברר חילוק יסודי בין סכנה הנלווית לעצם הדרך לבין מצב שבו ניתן להסיר את הסכנה ולמול ,ואז אין מקום לדחיה. הכלי יקר בפרושו על התורה הדגיש שהמילה היא אות הברית ,וכאשר משה נשלח לגאול את ישראל בברית ,היה עליו להיות שלם בבריתו תחילה .ומשום כך כל עיכוב ,אף מחמת חשש ,נתפס כחסרון מהותי בשליחותו .מדבריו משתמע שמצות מילה אינה רק מצוה פרטית אלא תנאי רוחני לשליחות ,אך אין מכאן ראיה להתיר מילה במקום סכנה ממשית ,אלא אדרבה להיפך ,שיש להקדים ולבחון היטב היכן הסכנה אמיתית והיכן היא מדומה. מדברי כל המפרשים עולה קו ברור .מצות מילה אכן ניתנה באופן שיש בה מימד של סכנה טבעית ,ואף על פי כן ציותה התורה לקיימה ,אך לא מצאנו מי שיאמר שמילה דוחה סכנה ודאית של פקוח נפש מצד חולי או חולשה .כל התביעה על משה היתה משום שהסכנה לא היתה הכרחית באותה שעה ,והעיכוב לא נבע ממצב רפואי מוכרח אלא משיקול הדרך. בגמרא במסכת גיטין (דף נז ע"ב) דרשו על הפסוק כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה ,אמר רבי יהושע בן לוי זו מילה שניתנה בשמיני .ורש"י שם פירש משום דזימנין דמיית ,כלומר שמציאות רחוקה של סכנה טבעית קיימת במילה ,ואף על פי כן נצטוינו עליה בשמיני ,ומתוך כך מתברר שמצות מילה איננה מצוה שבאה רק במקום שאין בה שום חשש כלל ,אלא מצוה שניתנה באופן שהאדם נכנס אליה עם אחריות וזהירות ,והציווי אינו מבטל את הזהירות אלא מחייב אותה להיות מדויקת. ובגמרא במסכת שבת (דף קלב ע"א) נאמר והלכה זו כללית היא ,כל ספק נפשות דוחה את השבת ,וכל שכן שמצוה שאפשר לדחותה אינה דוחה סכנת נפשות .ומכאן יסוד גדול לעניננו,

תומש תשרפ

שמילה אף שהיא מצוה יסודית וגדולה ,כאשר יש חשש סכנה לתינוק דוחים את המילה ,כי פקוח נפש קודם ,ואף על פי שמילה דוחה שבת ,אין היא דוחה סכנת נפש ,שהרי השבת נדחית מפני פקוח נפש וכל התורה נדחית מפני פקוח נפש. ובגמרא במסכת שבת (דף קלד ע"א) מבואר בפרטי דיני מילה ותינוק ,שיש מצבים של חולשה, צהבת ,או מצב גוף שאינו מיושב ,שבהם אין מלים עד שיתברר שהתינוק בריא ויכול לעמוד במילה .ורש"י שם מבאר את החשש ,שהכל הולך אחר מה שמעמיד את התינוק על חזקת בריאות ,וכל מקום שיש ריעותא בגופו אין דוחקים את השעה .ומתוך דברי הגמרא שם ניכר שיסוד הדחיה אינו משום זלזול במילה ,אלא משום שהמילה עצמה ניתנה להיעשות בחיים ובשמירה ,ומצותה להכניס בברית ,לא להכניס בסכנה. ובתוספות במסכת שבת על סוגיות מילה ופקוח נפש ,נתבאר עקרון נוסף ,שמילה שנדחית מפני חולי או חשש סכנה אינה נחשבת ביטול מצוה ,אלא קיום מצוה בצורה הנכונה ,מפני שזמנה של מילה נקבע לשמיני רק כשהתינוק בריא ,וכשהתינוק אינו בריא נעשה זמן המצוה לאחר ההחלמה .ומכאן נפקא מינה להבנת פרשת השבוע ,שאין מקום לתביעה על עיכוב כאשר העיכוב נובע מחשש סכנה רפואי אמיתי ,אלא התביעה היא רק כאשר העיכוב נובע משיקולים שאינם בגדר סכנה מוכחת לתינוק. ובגמרא במסכת יבמות (דף סד ע"ב) נאמר שאם מתו שני אחים מחמת מילה אין מלים את השלישי ,מפני שחזקה היא שנחלש המזג ויש כאן חשש סכנה .ורש"י שם מבאר שהחשש הוא חשש מסוכן ,וההלכה מחייבת להימנע ממילה במקום שהנסיון הרפואי מלמד על סכנה .ומתוך סוגיה זו מתברר שמצות מילה ,אף שהיא מצוה חמורה ,נדחית מפני חשש סכנה גם כאשר החשש אינו ודאי גמור במציאות שלפנינו ,אלא נלמד מחזקה רפואית של משפחה ,והטעם הוא מפני שהחיים קודמים ,והברית אינה נקנית בהקרבת נפש במקום שהסכנה מצויה. ובגמרא במסכת נדרים (דף לא ע"ב) דנו בענין משה רבינו וויבקש המיתו ,ושם התבארו צדדים שונים בטעם התביעה עליו ,ובדברי המהרש"א שם הובאו הדרכים שהובאו בנוסח השאלה ,אם מצד דקדוק עם הצדיקים ואם מצד דין בן נח .ומכאן נלמד שבקשת המיתה שבפרשה אינה שיעור הלכתי פשוט של עונש על ביטול עשה ,אלא סוגיה של הנהגה שמימית ותביעה לפי מדרגה ,והכל צריך להישקל יחד עם הכללים ההלכתיים של פקוח נפש ומילה. נמצא מתוך הגמרות ,שמילה היא מצוה שניתנה בשמיני אף שיש בה מציאות רחוקה של סכנה ,אך כאשר יש חשש סכנה ממשי לתינוק ,או חזקה של סכנה ,או ריעותא רפואית ,דוחים את המילה עד שיבריא ,מפני שפקוח נפש דוחה את הכל ,ומצות מילה עצמה מתקיימת אז בזמנה החדש לאחר ההחלמה .ומכאן נפתח שער להבין כיצד משה רבינו יכול היה לשקול חשש סכנה לתינוק בדרך ,ומהו הגבול בין חשש רחוק שאינו דוחה ,לבין חשש סכנה אמיתי שדוחה.

גם לנשמה מגיע אוכל

הרמב"ם ,משנה תורה הלכות מילה (פרק א הלכה יז) .כתב שמי שמל ובא אחר כך לידי סכנה הרי זה שופך דמים ,כיון שמצות מילה אינה מצוה של דחיקת השעה אלא של עשיה בהשקט ובדעת מיושבת ,ומתוך לשונו ניכר שעיקר החיוב הוא לעשות את המילה באופן של שמירה יתירה ,וכל שהרפואה מורה חשש סכנה הרי זו עבירה להכניס את התינוק למילה אף לשם מצוה. הרמב"ם ,משנה תורה הלכות מילה (פרק א הלכה יח) .כתב שאין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי ,וסכנת נפשות דוחה את הכל ,ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם .ומתוך דיוק לשונו מתבאר יסוד כפול ,שמצות מילה מצד עצמה נדחית מפני פקוח נפש ,וגם שהדחיה אינה ביטול מצוה אלא העמדת זמנה החדש ,כי המילה קיימת ותתקיים לאחר שיעבור החולי ,והחיים קודמים לכל. רבי יעקב בן אשר ,טור יו"ד (סימן רסב) .כתב שאין מלין את החולה עד שיבריא ,והוסיף פרטי דינים של המתנה אחר חליו ,ולשונו מורה שההלכה קבעה בזה כללים של זהירות מדוקדקת, מפני שמילה אף שהיא דוחה שבת אינה דוחה סכנה ,כי כל התורה נדחית מפני פקוח נפש, וכל שכן מצוה שאפשר להשלימה לאחר זמן. רבי יוסף קארו ,בית יוסף יו"ד (סימן רסב) .ביאר את שורש הדבר בדברי הפוסקים ,שמאחר שעיקר המילה היא להכניסו בברית חיים ,אין מציאות של מצוה במקום שסופה סכנה, וההמתנה עצמה היא קיום רצון התורה ,שהרי התורה מסרה את דין המילה לחכמים ולרופאים הבקיאים בהערכת מצב התינוק ,וכל מקום שיש חשש סכנה אין כאן צד להחמיר אלא להמתין. רבי יוסף קארו ,שלחן ערוך יו"ד (סימן רסב סעיף ב) .פסק שאין מלין את החולה עד שיבריא, ואפילו כחולשא בעלמא דוחים ,וכל שכן חולי שיש בו חשש .ומתוך פסיקתו ניכר שהגדרת חשש סכנה במילה רחבה היא ,שאין מחפשים ודאות ,אלא כל חשש רפואי שמוגדר כחולי אצל תינוק הוא סיבה לדחיה ,כי כך היא תקנת החיים שבתורה. רבי משה איסרליש ,הגהות הרמ"א יו"ד (סימן רסב סעיף ב) .הוסיף פרטי המתנה אחר הבראה, להרחיק את הספק ולהחזיק את התינוק בחזקת בריא גמור ,ומדבריו עולה שאין המילה נקנית בדחיפות אלא בסבלנות ,וכל המתנה שמכוחה נמנעת סכנה נחשבת הנהגת מצוה ולא ויתור על מצוה. רבי דוד הלוי סגל ,טורי זהב יו"ד (סימן רסב ס"ק א) .ביאר שטעם הדחיה אינו מפני שהמילה קלה ,אלא מפני שפקוח נפש דוחה הכל ,והוסיף שכל מקום שיש צד סכנה אין אומרים נעשה ונבטח ,אלא דוחים עד שיתברר מצב הבריאות ,כי במילה אין מקום להסתמך על הרוב כנגד חשש הקיים לפנינו בתינוק זה. רבי שבתי הכהן ,שפתי כהן יו"ד (סימן רסב ס"ק ב) .דקדק בגדרי החולי והחשש ,והעמיד שהולכים אחר אומדנא של רופאים ובקיאים ,וכאשר ההערכה הרפואית מורה על חשש אין

תומש תשרפ

זה ספק רחוק אלא ספק ממשי ,והלכה היא שלא לדחוק את השעה ,כי סכנת נפשות דוחה, והדחיה אינה פוגמת בברית אלא שומרת עליה שלא תהפך חלילה לפתח של סכנה. רבי יחיאל מיכל אפשטיין ,ערוך השלחן יו"ד (סימן רסב סעיפים ח עד יב) .בנה את הדברים בלשון רחבה ,שמצות מילה היא מצוה של חיים ,ולכן כל חשש סכנה בתינוק ,בין מצד חולשה בין מצד סיבה משפחתית ובין מצד נסיבות הדרך והזמן ,דוחה את המילה לשעתה, ומאחר שהמצוה אפשר לקיימה אחר כך ,אין כאן הפסד מצוה אלא שמירה על נפש ישראל שהיא יסוד כל התורה. ומתוך דברי הראשונים והפוסקים הללו מתברר גבול ברור .עצם העובדה שמילה ניתנה בשמיני ואף שיש בה מציאות רחוקה של סכנה אינה הופכת אותה למצוה הדוחה פקוח נפש, אלא להפך ,היא מצוה המחייבת זהירות יתירה ,ולכן סכנה רפואית ממשית דוחה אותה, והדחיה עצמה נכללת בסדר קיומה של מצות מילה ,כי זמנה נקבע לשמיני רק כאשר התינוק עומד בבריאות הראויה ,וכאשר אינו עומד בה ,זמן המצוה נדחה מאליו עד שתתיישב דעת הרפואה. רבי משה סופר ,שו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רמה) .עמד על דברי הגמרא בגיטין שדרשו כי עליך הורגנו כל היום זו מילה שניתנה בשמיני ,והקשה שהמציאות מוכיחה שאין תמותה מחמת מילה אלא במיעוט רחוק מאד .וביאר שבכח מצות מילה עצמה יש שמירה והגנה, אלא שמצד דרך הטבע אכן קיימת אפשרות רחוקה של סכנה ,ואף על פי כן ציוותה תורה למול .ומכאן חידש יסוד ,דבמילה סומכים על הרוב ואין חוששים למיעוט הרחוק ,אך כל זה רק כל זמן שאין ריעותא לפנינו ,אבל במקום שיש חולי או חולשה ניכרת ,אין זה עוד מיעוט רחוק אלא חשש ממשי ,ושם אין מצוה לדחוק את השעה. רבי אברהם בורנשטיין ,אבני נזר ,כפי שהובאו דבריו בשם משמואל (אמור) .ביאר שעצם מצות מילה נמסרה לישראל באופן שיש בה סכנה טבעית ,ואף על פי כן נצטוו עליה ,ולפיכך אין לומר שמילה נדחית מחמת עצם הסיכון הכללי שבה .ומתוך כך ביאר את לשון הרמב"ם שכתב ואפשר למול לאחר זמן ,שאילו לא היתה אפשרות דחיה ,היה מקום לומר שאין דוחים את המילה מפני אותה סכנה טבעית הכלולה בה ,אלא שהתורה עצמה קבעה מסלול של דחיה כשיש חולי ,כדי שהמצוה תתקיים בשלמות ולא תתהפך חלילה לפגיעה בנפש. רבי שמואל בורנשטיין ,שם משמואל (אמור) .העמיד בזה שני טעמים עמוקים .האחד, שמאמר הציווי עצמו מרפא ומגן מסכנת המילה הרגילה .והשני ,שישראל במצות מילה שניתנה בשמיני עומדים למעלה מסדר הטבע ,ושמיני הוא למעלה משבעת ימי הבריאה. ומתוך כך ביאר נפקא מינה ברורה ,שכאשר מצטרפת סכנה נוספת חיצונית מלבד עצם המילה ,כגון חולי ,חולשה או נסיבות חריגות ,אז אין עוד מקום להישען על אותה הנהגה עליונה ,והמילה נדחית .ובזה יישב את מעשה משה רבינו בדרך ,שקודם מתן תורה עדיין לא זכו ישראל לאותה מדרגה של הנהגה ניסית ,ולכן חשש סכנה חיצונית לתינוק דחה את המילה.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי אליעזר יהודה ולדנברג ,שו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן פא) .האריך לברר בגדרי מילה אצל תינוק שיש בו צהבת ,וחילק בין סוגי צהבת ,יש שהיא תופעה שכיחה ויש שהיא סימן למחלה .והעמיד שכל ההכרעה תלויה בבירור המציאות ובהערכת הסיכון הרפואי ,וכל מקום שיש חשש סכנה ,אפילו ספק רחוק הנחשב לרפואה כספק ממשי ,אין למול עד שיסור החשש, כי אין זו חומרא אלא קיום גמור של ונשמרתם מאד לנפשותיכם. מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף ,ילקוט יוסף (שבת כרך ד עמוד שנח) .כתב שבתינוק שנדחתה מילתו מפני צהבת או חשש סכנה ולאחר מכן הבריא ,אין צריך להמתין שבעה ימים כבחולי שיש בו סכנה ודאית ,אלא מלים אותו מיד כשמצבו הרפואי מאפשר ,ללמד שדחית מילה מפני סכנה אינה גזירת המתנה טכנית אלא הליכה אחר הסרת הסיכון בפועל. מו"ר הגרש"ה וואזנר ,שו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רטו) .הדגיש שבעניני מילה וחשש סכנה אין מקום להכרעות שטחיות או למהר מטעמי זריזות ,אלא יש להפעיל אחריות כבדה של פיקוח נפש ,וכל ספק שמתקבל אצל הבקיאים כריעותא מחייב דחיה ,מפני שמצות מילה אינה מצוה של מסירות נפש במובן של סיכון התינוק ,אלא מצוה של חיים וברית. ומתוך דברי האחרונים מתברר קו אחד ברור .אף שמצות מילה ניתנה בשמיני ואף שיש בה סכנה טבעית רחוקה ,אין זו מצוה הדוחה פיקוח נפש .הסכנה הכללית הרחוקה הכלולה בעצם המילה נדחית מכח הציווי ,אך כל ריעותא רפואית ממשית ,חולי ,חולשה ,חזקה משפחתית, או נסיבות שמגבירות סיכון ,דוחה את המילה עד שתוסר הסכנה .והדחיה אינה ביטול מצוה אלא קביעת זמנה האמיתי של המצוה ,כי מצות מילה ניתנה להכניס לחיים ולא חלילה להכניס לסכנה. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה ,כפי שהם עולים מן המקורות כולם. הנפקא מינה הראשונה היא בהגדרת הסכנה .אין די בכך שמצות מילה כוללת סכנה טבעית רחוקה ,שכן סכנה זו נכללה בעצם ציווי התורה ונידחת מפניו .אולם כל מקום שיש ריעותא לפנינו ,חולי ברור ,חולשה ניכרת ,צהבת משמעותית ,או חשש רפואי המוגדר על ידי הבקיאים כספק סכנה ,הרי זו סכנה ממשית הדוחה את המילה ,ואין לומר בזה שהמצוה תגן ,כי אין סומכין על הנס במקום פיקוח נפש. הנפקא מינה השניה היא בהבחנה בין סכנת המילה עצמה לבין סכנה חיצונית .סכנת המילה הכללית ,זו הקיימת בכל מילה ,נדחית מכח הציווי .אך כאשר מצטרפת סכנה נוספת שמקורה בגוף התינוק או בנסיבות חיצוניות ,אין כאן עוד אותה הנהגה של שמיני למעלה מן הטבע ,אלא חובת זהירות גמורה ,והמילה נדחית עד שתוסר אותה סכנה. הנפקא מינה השלישית היא בדין דחיית המילה .דחיה זו אינה נחשבת ביטול מצוה ,אלא קביעת זמן המצוה מחדש .זמנה של מילה הוא בשמיני רק כאשר התינוק בריא וראוי לכך, וכאשר אינו בריא ,זמן המצוה נדחה מאליו עד שיבריא .ממילא אין כאן ויתור על הברית אלא שמירה עליה שלא תהפך חלילה למקור של סכנה.

תומש תשרפ

הנפקא מינה הרביעית היא לאחר הסרת הסכנה .כאשר נדחתה המילה מחמת חשש סכנה, אין גוזרים בהכרח זמני המתנה קבועים בכל מצב ,אלא הולכים אחר בירור המציאות .יש חולי שמצריך המתנה יתירה ויש מצב שבו מיד עם הסרת הסיכון ניתן למול .הכל לפי אומד הרופאים והבקיאים ,ואין כאן מקום לחומרות של דחיה מיותרת כשם שאין מקום לזריזות מסוכנת. הנפקא מינה החמישית היא לאחר מתן תורה לעומת קודם מתן תורה .קודם סיני לא זכו ישראל לאותה מדרגת הנהגה ניסית של שמיני למעלה מן הטבע ,ולפיכך מצינו אצל משה רבינו שחשש סכנה חיצונית לתינוק בדרך דחה את המילה .לאחר מתן תורה ניתנה לישראל אותה מסגרת של מצוה שמגינה מסכנתה הכללית ,אך גם אז לא הותרה דחיית פיקוח נפש מפני המילה. ובהרחבה רעיונית מתברר שמצות מילה אינה מצוה של סיכון אלא מצוה של חיבור החיים אל הקדושה .התורה לא ביקשה מן האדם למסור את נפש בנו ,אלא למסור את לבו ואת דרכו לברית .הסכנה הכלולה בטבע אינה מטרה אלא רק מציאות שהציווי מתעלה מעליה ,אך אין התורה מתירה לאדם להכניס את בנו לסכנה מוחשית בשם המצוה. ובהרחבה מחשבתית מתחדד יסוד עמוק .ברית המילה ניתנה בשמיני ,למעלה מן הטבע, אך היא אינה מנתקת את האדם מן האחריות הטבעית .אדרבה ,הקדושה האמיתית אינה בריחה מן החיים אלא נשיאה של החיים עצמם אל מקום גבוה יותר .במקום שהחיים עצמם מתערערים ,שם נעצרת גם המצוה עד שתשוב הקרקע היציבה. ובהרחבה מוסרית עולה קול ברור .אין קיום מצוה מתוך לחץ ,פחד או דחיקת שעה .עבודת ה' האמיתית דורשת אחריות ,שיקול דעת ,ויראת חיים .מי שממהר בשם הקדושה במקום שיש חשש סכנה ,אינו מגלה אמונה אלא ערבוב מסוכן בין מסירות נפש לבין חוסר זהירות. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :מצוה אינה נמדדת רק בלהט הקיום אלא גם באחריות שבה .זהירות על החיים אינה חולשה אלא קיום רצון התורה .דחיית מצוה מחמת סכנה אינה ויתור אלא נאמנות עמוקה למהות המצוה .קדושה שאינה שומרת על החיים עלולה להתהפך חלילה לפגיעה בקדושה עצמה.

עיקר העניין: מצות מילה ניתנה בשמיני ואף שיש בה סכנה טבעית רחוקה ,ציותה התורה למול, והמצוה עצמה מגינה ומרפאה .אך אין זו מצוה הדוחה פיקוח נפש .כל מקום שיש חשש סכנה ממשי לתינוק ,המילה נדחית עד שיסור החשש ,והדחיה אינה ביטול אלא קביעת זמנה האמיתי של המצוה .וכך מתברר שברית המילה ,שהיא אות החיים והקדושה ,ניתנה כדי לקדש את החיים ולא חלילה לסכנם ,וכאשר החיים נשמרים ,גם הברית מתקיימת בשלמותה.

גם לנשמה מגיע אוכל