האם משה רבנו היה מגמגם? — שמות עמ׳ 246–253

האם משה רבנו היה מגמגם? — שמות עמ׳ 246–253 התורה עצמה מדגישה שוב ושוב את קושי הדיבור של משה רבנו ,ולא הסתפקה בביטוי אחד אלא חזרה ואמרה כבד פה ,כבד לשון ,ערל שפתים .לשון כפולה ומשולשת זו אינה מקרית ,והיא תובעת בירור .האם מדובר בפגם גופני ממש ,גמגום טבעי ,כעין מום בדיבור, או שמא אין כאן מום כלל אלא מציאות אחרת ,עמוקה ועדינה יותר ,הקשורה לשליחותו ולמהות…

האם משה רבנו היה מגמגם? — שמות עמ׳ 246–253 התורה עצמה מדגישה שוב ושוב את קושי הדיבור של משה רבנו ,ולא הסתפקה בביטוי אחד אלא חזרה ואמרה כבד פה ,כבד לשון ,ערל שפתים .לשון כפולה ומשולשת זו אינה מקרית ,והיא תובעת בירור .האם מדובר בפגם גופני ממש ,גמגום טבעי ,כעין מום בדיבור, או שמא אין כאן מום כלל אלא מציאות אחרת ,עמוקה ועדינה יותר ,הקשורה לשליחותו ולמהות נבואתו. מחד גיסא ,בפשטות הכתובים ובדברי רש"י נראה שמשה אכן סבל מכבדות בדיבור ,עד כדי גמגום ממש ,וקשה להתעלם מלשון רש"י שהגדירו כלעוז בלבא .ואם כן מתעוררת תמיהה גדולה ,כיצד ייתכן שנביא אשר דיבר עמו הקב"ה פנים אל פנים ,אשר נבחר להיות שליח הגאולה ומוסר התורה לישראל ,יהיה חסר בשלמות בסיסית כל כך ,כח הדיבור ,שהוא הכלי המרכזי של הנבואה וההנהגה. ומאידך גיסא ,הרשב"ם ,החזקוני ואחרים דחו הבנה זו מכל וכל ,וטענו שאין זה מתקבל על הדעת שמשה רבנו היה בעל מום בדיבור .לדבריהם ,אין כבדות הלשון אלא חוסר בקיאות בלשון מצרים ובסגנונה ,לאחר שנים רבות של ניתוק מן התרבות והלשון המקומית .לפי דרך זו ,אין כאן פגם אלא קושי טכני לשוני ,והביטויים החריפים שבתורה אינם אלא תיאור של מציאות תקשורתית ,לא של מום גופני. והנה בא האבן עזרא והלך בדרך שונה ,ודחה גם את פירוש שכחת הלשון ,וכתב במפורש שכבדות הדיבור היתה טבעית ,מלידה ,ולא נגעה ללשון מצרים דווקא .ואף הוסיף לדייק זאת מתשובת הקב"ה למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם ,שמשמע שהדיבור עצמו ,ככלי פיזי ,הוא העומד כאן במרכז .אך גם בדבריו מצאנו לכאורה סתירה ,שבמקום אחר פירש כבד לשון בלשון מצרים ,והדבר מוסיף עוד קושי להבנת שיטתו. ומעל כל זה עומדת קושיית הר"ן ,שהיא קושיה עקרונית ויסודית .הנביא ,שליח העם ,ראוי להיות שלם בכל השלמויות שההמון מחשיבן ,ובפרט בכח הדיבור ,שהוא המפתח להנהגה ולהשפעה .ואם כן ,כיצד ייתכן שחסרון כזה יהיה אצל משה רבנו .ותשובתו של הר"ן מהפכנית, שהחסרון לא היה חסרון אלא שלמות ,לא מקרה אלא השגחה מכוונת .הקב"ה נטל ממשה את צחות הדיבור ,כדי שלא יאמרו ישראל שנמשכו אחריו מכח כשרונו הרטורי ,אלא יכירו שדבריו אמת מצד עצמם ,מצד כח אלוקי ,ולא מצד קסם אנושי. ומכאן מתחדדת השאלה עוד יותר .האם משה היה באמת מגמגם בפועל ,או שמא הדיבור הכבד היה מצב רוחני ,של דיבור שאינו זורם בדרך הטבע ,כדי לפנות מקום לדיבור אלוקי. והאם חרון אף ה' שנאמר בפרשה הותיר רושם קבוע בדיבורו של משה ,כפי שכתבו הכתב והקבלה והרלב"ג ,או שמא מדובר רק בשלב מסוים קודם מתן תורה. נמצא לפנינו בירור רחב ויסודי ,הנוגע לא רק לדמותו של משה רבנו ,אלא למהות הנבואה

תומש תשרפ

כולה .האם שליח ה' חייב להיות שלם בכלי האנוש ,או שמא דוקא חסרון אנושי הוא המאפשר גילוי אלוקי נקי .האם הדיבור של משה היה דיבור פגום ,או דיבור שנשבר כדי שלא יתערב בו כח האדם. הפסוק היסודי העומד במרכז הבירור הוא דברי משה עצמו בפרשת השבוע" :ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד י) ,ובהמשך נאמר עוד" :ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו יב). בפרושו על התורה כתב רש"י שכבד פה וכבד לשון פירושו בכבדות אני מדבר ,ובלשון לעז בלבא ,דהיינו גמגמן .מדבריו עולה בפשטות שמדובר בקושי ממשי בדיבור ,קושי פיזי בהוצאת האותיות ,ולא רק בבעיה לשונית של חוסר בקיאות .לפי דרך זו ,התורה מתארת מציאות גופנית ממש ,ומשה עצמו טוען שאינו ראוי להיות שליח מפני מגבלה זו. הרשב"ם בפרושו על התורה דחה הבנה זו בחריפות ,וכתב שאין הכוונה למום בדיבור כלל, אלא לכך שאינו בקי בלשון מצרים ובחיתוך לשונם ,מפני שברח משם בקטנותו ועתה הוא בן שמונים .והוסיף הרשב"ם שאין ראוי לומר על נביא שדיבר עמו הקב"ה פנים אל פנים שיהיה מגמגם ,ואין הדבר מצוי בדברי תנאים ואמוראים .החזקוני הלך בדרך זו ממש ,והעמיד את כל כבדות הלשון כקושי תרבותי ולשוני בלבד. האבן עזרא בפרושו על התורה חלק על הרשב"ם ,וכתב שאין לומר ששכח לשון מצרים, שהרי הכתוב הזכיר שני דברים ,כבד פה וכבד לשון ,ומשמע שמדובר בקושי מהותי בדיבור עצמו .והוסיף לדייק מתשובת הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם ,ששם מדבר על עצם כלי הדיבור ,ולא על לשון מסוימת .לפי דרכו ,משה נולד עם קושי בהוצאת האותיות, ולא היה יכול לבטא את כולן בקלות .עם זאת ,בפרושו הקצר פירש כבד לשון על לשון מצרים ,ודבר זה יוצר מורכבות בשיטתו ,אך מכל מקום ברור שלדעתו יש כאן קושי ממשי בדיבור. הרמב"ן בפרושו על התורה עמד על שאלה צדדית אך יסודית ,כיצד ידעו ישראל שמשה הוא הגואל אם גם הוא שמע את מסורת פקד פקדתי .והביא מדברי המדרש שנתלש משה מבית אביו כדי שלא יאמרו שאביו מסר לו את הסימנים .אף שאין דבריו עוסקים ישירות בכבדות הדיבור ,משתמע מדבריו שהאמון במשה לא נבע מכשרונו האנושי אלא מהשגחה אלוקית ברורה ,דבר המשתלב היטב עם התפיסה שכבדות הדיבור אינה פגם מקרי אלא חלק מן ההנהגה האלוקית. הר"ן בדרשותיו עמד במפורש על תמיהת הרשב"ם ,כיצד ייתכן שנביא גדול יהיה חסר בכח הדיבור .ותירץ יסוד גדול ,שמשה רבנו נשלם בכל שלמות נביא ,אלא שהוסר ממנו בכוונה הדיבור הצח ,כדי שלא יאמרו שההמון נמשך אחריו מחמת כשרון הדיבור והרטוריקה .דוקא משום שהיה כבד פה וכבד לשון ,לא יכלו דבריו להתקבל אלא מכח

גם לנשמה מגיע אוכל

אמתותם הפנימית והכח האלוקי השורה בהם .ולפי זה אין כאן מום כלל ,אלא השגחה מכוונת לשלמות שליחות הנבואה. במדרש תנחומא נאמר שישראל אמרו למשה אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כל כך ,ויש שם לשון שמשה נתרפא על ידי התורה .אולם בעל הכתב והקבלה כתב שחרון אף ה' עשה רושם ,ומשה לא נתרפא לעולם ,וכי היה יכול הקב"ה לרפאותו כשם שקרן עור פניו ,אלא שנשארה בו כבדות הדיבור כרושם של חרון אף ,וכן כתבו גם הרלב"ג ואחרים. נמצא שלפנינו מחלוקת רחבה בין מפרשי התורה .יש שראו בכבדות הדיבור מום טבעי ממש ,יש שראו בה קושי לשוני בלבד ,ויש שראו בה השגחה אלוקית מכוונת שנועדה לנתק את הנבואה מכל כח אנושי טבעי של רטוריקה והשפעה. בגמרא במסכת סוטה (דף יב ע"ב) נאמר על הפסוק "והנה נער בכה" שנאמר במשה ,קרי ליה ילד וקרי ליה נער ,אלא הוא ילד וקולו כנער .ועל זה אמר לו רבי נחמיה ,אם כן עשיתו למשה בעל מום .הרי שהגמרא עצמה חוששת מלייחס למשה רבנו חסרון גופני הפוגם בשלמותו, עד כדי שהעמדת דרשה על שינוי הקול נדחית מפני התוצאה שהיא כביכול עושה אותו בעל מום ,ומכאן יש מקום להבין את עומק דברי מי שדחה בפשיטות לומר שהיה במשה מום של גמגום. רש"י בגמרא במסכת סוטה (דף יב ע"ב) .פירש את לשון הגמרא בדרך המעמידה את עיקר קושיית רבי נחמיה על עצם ההגדרה בעל מום ,ומדבריו ניכר שעצם הייחוס של פגם טבעי למשה איננו ענין קל בדרכי חז"ל ,אלא נקודת זהירות יסודית בכבודו ובשלמותו של מי שנבחר להיות שליח ה' ומוסר התורה. ומעתה ,אף שאין הגמרא שם מדברת במפורש על כבד פה וכבד לשון ,מכל מקום יצאה לנו מתוכה הנחת יסוד חז"לית ,שכאשר באים לפרש תיאורי חסרון על משה ,אין ממהרים להעמידם כמום גופני פשוט ,אלא מבקשים דרך שתעמיד את שלמותו של משה במדרגה הראויה לנביא ולשליח ,או לכל הפחות תבאר שחסרונו אינו חסרון הממעט בכבודו ובתפקידו. ומצד שני ,עצם לשון התורה כבד פה וכבד לשון וערל שפתים ,ותשובת הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם ,מלמדות שגם אפשרות של קושי טבעי בכלי הדיבור אינה זרה מצד עצם העמדת הכתובים ,אלא השאלה היא כיצד לתרגם זאת לשפת חז"ל ,האם כמום הפוגם, או כהנהגה מכוונת שאינה פוגמת אלא בונה את שליחותו. ומכאן נשאלת נקודת העומק ,האם כוונת חז"ל להרחיק כל ייחוס של מום גופני ממש למשה ,וממילא נפרש כבד פה וכבד לשון כקושי לשוני או כהשגחה מכוונת ,או שנאמר שיש מקום להכיר בקושי טבעי מסוים ,אלא שאינו בגדר בעל מום הפוגם במעלתו ,מפני שהוא עצמו חלק ממערכת השליחות ומהשגחת ה' עליו. דרשות הר"ן ,דרוש שלישי (דרוש ג) .כתב יסוד גדול בביאור כבדות פיו של משה רבנו,

תומש תשרפ

שהנביא ראוי להיות שלם בכל השלמויות הנכבדות בעיני ההמון ,כי הוא שלוח אליהם ודבריו צריכים להיות נשמעים .ואם כן תמה ,איך יתכן שתחסר למשה מעלת הדיבור .ועוד הוסיף, שחז"ל הרחיקו שיהיה למשה מום גופני ,שהרי אמרו בגמרא בסוטה על דרשה מסוימת שאם כן עשיתו למשה בעל מום .ומתוך כך ביאר שהחסרון בדיבור לא היה מקרה ולא פגם, אלא השגחה גמורה ,כדי שלא יייחסו ישראל את משיכתם אחר משה לצחות דיבורו וכשרון לשונו ,שהרי ידוע כיצד צחות הדיבור מושכת את ההמון עד שהשקר נדמה אמת .לכן הוסר ממשה הדיבור הצח ,כדי שגם האמת שלו לא תתקבל אלא מתוך חוזק הגילוי והברור ,ולא מצד כח רטורי .וזה עומק תשובת ה' למשה מי שם פה לאדם ,שהתשובה מספקת לשאלתו, כי החסרון עצמו הוא חלק מן השליחות. הרמב"ן ,בפרושו על התורה (שמות ג יח) .הקשה כיצד יאמינו ישראל למשה בסימן פקד פקדתי ,שמא שמע זאת במסורת כמותם ,ותירץ שקבלו מיוסף ששמע מפי הנביא אביהם שהראשון שיבא ויאמר בלשון הזה הוא הגואל ,והקב"ה הבטיח שלא יבא אדם ויכזב .והביא עוד ממדרש שמות רבה שנתלש משה מבית אביו בן שתים עשרה ,כדי שלא יאמרו שאביו מסר לו את הסימנים ,וכשבא והגיד לישראל האמינו בו .מתוך דבריו מתברר עיקרון ,שהאמון במשה בנוי על השגחה וסימן אלוקי ,לא על כשרון אנושי .ואף שאין הרמב"ן מדבר כאן ישירות על כבדות הדיבור ,הרי יסוד זה משתלב עם דרשות הר"ן ,שכדי להעמיד את הנהגת משה על כח אלוקי ,הוסרו ממנו נקודות שעלולות להתפרש ככח טבעי מושך. רבי אברהם אבן עזרא ,בפרושו על התורה (שמות ד י) .כתב שהאומר ששכח לשון מצרים אינו נכון ,כי נאמר כבד פה וכבד לשון ,ועוד ניכר מתשובת ה' מי שם פה לאדם או מי ישום אלם ,שאינו מדבר על לשון מצרים אלא על עצם כלי הדיבור .לכן פירש שמשה נולד כבד פה ,שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון ,רק קצתן היה מוציא בכבדות. והוסיף לבאר את הפסוק אנכי אהיה עם פיך ,שהקב"ה ילמדו לדבר מילים שאין בהן מן האותיות שהן כבדות על פיו .לפי דרכו יוצא שכבדות הדיבור היא מציאות טבעית ממש ,אך אין היא גורעת ממעלת הנבואה ,כי הקב"ה מסדר את הדיבור כפי הצורך. הרשב"ם ,בפרושו על התורה (שמות ד י) .פירש שכבד פה וכבד לשון אין עניינו מום בדיבור כלל ,אלא שאינו בקי בלשון מצרים ובחיתוך לשונם ,כי בקטנותו ברח משם ועתה הוא בן שמונים .והוסיף טענה עקרונית ,וכי אפשר נביא שדיבר עמו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו יהיה מגמגם בלשונו .ואף כתב שאין הדבר בדברי התנאים והאמוראים ואין לחוש לספרים החיצונים .החזקוני הלך בדרך זו ,והעמיד את כל כבדות הדיבור כקושי לשוני תרבותי ולא כמום טבעי. נמצא ששלוש דרכים עומדות לפנינו בדברי הראשונים .דרך אחת ,שאין כאן מום כלל אלא חוסר בקיאות בלשון מצרים .דרך שניה ,שיש כאן קושי טבעי מלידה ,והקב"ה מסייעו בדיבור לפי צורך השליחות .דרך שלישית ,שאין זה מקרה ולא מום אלא השגחה מכוונת, להסיר ממשה את כלי ההשפעה הטבעיים כדי שתתגלה אמת התורה מתוך עצמה.

גם לנשמה מגיע אוכל

הכתב והקבלה ,בפרושו על התורה (שמות ד יד) .כתב לבאר שהלשון "ויחר אף ה' במשה" מלמדת כלל ביד רבותינו שכל מקום שנאמר חרון אף עושה רושם ,ואף כאן עשה רושם, שלא נתרפא משה לעולם מכבדות לשונו .והוסיף ביאור ,שהרי היה ביד הקב"ה לעשות לו כבוד ולרפאותו מכבדות לשון כשם שעשה לו כבוד בקרן עור פניו ,אלא שנשארה בו כבדות הדיבור כרושם של חרון אף ,ובכלל זה מה שנאמר "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא" ,שהוא אבל אתה לעולם לא תתרפא בדבור ,ולכן נתקן המעמד כך שאהרן יהיה המליץ והדובר העומד לצדו בשליחותו. הרלב"ג ,בפרושו על התורה (שמות ד יד) .כתב בדרך זו עצמה ,שחרון אף ה' גרם סילוק מדרגה מסוימת של השגחה מיוחדת בענין שימת הדברים בפי משה באופן של דיבור שלם וברור ,ולכן ניתנה שליחות הדיבור לאהרן שיהיה הוא למליץ .ומתוך דבריו ניכר שאין כאן רק ענין טכני של עזרה בשליחות ,אלא הנהגה של מידה כנגד מידה ,שמאחר שמשה הציג את כבדות פיו כמניעה ,נעשה הדבר בפועל למסגרת קבועה של הנהגת השליחות ,שאהרן ידבר ומשה יהיה העיקר במאמר ה' ובהנהגה. מדרש תנחומא ,אלה הדברים .הובא שישראל אמרו למשה אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כל כך ,ובא שם מהלך שמעמיד כח התורה כמרפא וכמיישב את הדיבור ,שכאשר אדם עמל בתורה מתוך עמל פנימי מתיישבת דעתו ומתיישבים גם כלי ההבעה והדיבור .ומתוך מדרש זה נראית אפשרות להבין שהכבדות אינה מוכרחת להישאר באותה מידה ,ויש צד לומר שעל ידי תורה ושליחות נתחדש כח דיבורו של משה. הנה מתוך עיון בדברים עולה שמתחלקים האחרונים בבירור נקודת התוצאה .יש דרך אחת כדברי הכתב והקבלה והרלב"ג ,שכבדות הלשון נשארה ,והסיוע שניתן למשה אינו רפואה גמורה אלא מסגרת של שליחות שבה אהרן נעשה מליץ ,וזה עצמו הרושם של חרון אף .ויש דרך אחרת ,הבונה את דברי המדרש שהדיבור השתנה מצד הופעת התורה והשליחות ,אך גם לפי דרך זו אין הכרח לומר שנתרפא משה באופן של צחות לשון טבעית ,אלא שנתחדש אופן דיבורו מכח ההשגחה והלימוד ,והחסרון נעשה כלי לשליחות ולא מניעה. ומכאן נשאלת שאלתנו בהעמקה למעשה ,האם נפקא מינה יש כאן להבנת מעלת משה ותוקף הנהגתו ,האם כבדות הדיבור היא מום טבעי הנשאר ,או קושי לשוני חולף ,או הנהגה מכוונת שנשארה במתכונתה כדי שתהא האמת מתקבלת מצד עצמה ,וכל צד יוליד דרך אחרת בהבנת הפסוקים ובבנין דמות הנביא. לאחר שפרשנו את השיטות כולן ,נביא עתה נפקא מינות למעשה ,שבהן מתברר כיצד המחלוקת העיונית משליכה על הבנה ,הנהגה ותפיסה הלכתית ורוחנית. הנפקא מינה הראשונה היא בהגדרת שלמות הנביא והמנהיג .אם נאמר כדרך הרשב"ם והחזקוני שאין כאן מום כלל אלא קושי לשוני בלבד ,יוצא ששלמות הנביא כוללת גם שלמות טבעית בדיבור ,וכל תיאור של כבדות הוא חיצוני ותלוי נסיבות .אולם אם נאמר כדרך האבן

תומש תשרפ

עזרא שיש כאן קושי טבעי בדיבור ,נלמד ששלמות הנבואה אינה תלויה בשלמות הכלים הגופניים ,אלא בכך שהקב"ה משלים את החסר לפי צורך השליחות .ואם נאמר כדרך הר"ן שהחסרון מכוון בהשגחה ,יוצא ששלמות הנביא דוקא מתבטאת בכך שאין שליחותו נשענת על כשרון אנושי כלל. הנפקא מינה השניה היא ביחס לדיבור של תורה ולכח ההשפעה .לפי דרכו של הר"ן ,נלמד שאין מעלת התורה תלויה בכושר רטורי ,אלא אדרבה ,ככל שהדיבור פחות מושך מצד עצמו, כך מתברר שכח התורה הוא באמת מצד אמתותה ולא מצד אומנות הדיבור .ולפי זה יש מקום לחשוש מדיבור צח מדי כאשר הוא נעשה כלי למשיכת לבבות בלא עומק ,ולראות בדיבור פשוט וכבד לעתים מעלה רוחנית. הנפקא מינה השלישית היא בהבנת חרון אף ה' בפרשה .אם נקבל את דברי הכתב והקבלה והרלב"ג שחרון אף עשה רושם וכבדות הדיבור נשארה לעולם ,יוצא שדבר שאדם מציגו כמניעה לשליחות עלול להיקבע עליו כהנהגה קבועה .ומכאן לימוד גדול ,שהאדם צריך להיזהר כיצד הוא מגדיר את חסרונותיו לפני שמים ,שמא יהפכו למסגרת של הנהגה ולא רק לטענה זמנית. הנפקא מינה הרביעית היא ביחס לשותפות בשליחות .אם כבדות הדיבור נשארה ,מובן מדוע אהרן נעשה מליץ קבוע ,לא רק עוזר זמני .ומכאן נלמד יסוד בהנהגת ציבור ,שאין השליחות מוטלת תמיד על אדם אחד בשלמות כל הכוחות ,אלא לעתים השליחות האלוקית נבנית מצירוף כוחות ,זה במחשבה ובהנהגה וזה בדיבור ובביצוע ,ואין בכך חסרון אלא שלמות של כלל. הנפקא מינה החמישית היא בהבנת מדרש הגחלת .אם מקבלים את המדרש כפשוטו ,יש מקום להבין שכבדות הדיבור נוצרה מאירוע גופני .אך אם מקבלים את זהירות הרשב"ם שאין הדברים מפורשים בדברי תנאים ואמוראים ,יוצא שהמדרש אינו בא להעמיד עובדה היסטורית גרידא אלא לבטא רעיון ,שהכבדות אינה מקרה אלא תוצאה של השגחה ,גם אם נתלבשה בסיפור מוחשי. הנפקא מינה השישית היא בחיי המעשה של כל אדם .אם חסרון הדיבור הוא קושי נרכש, עיקר התיקון הוא לימוד והתמדה .אם הוא קושי טבעי ,עיקר העבודה היא קבלה ובנין שליחות מתוך הכלים שניתנו .ואם הוא חסרון מכוון ,עיקר העבודה היא ענוה ,לא לנסות לכסות את החסרון אלא להשתמש בו כדי לתת מקום לאמת עצמה לדבר. כבדות הדיבור של משה רבנו אינה פרט ביוגרפי צדדי ,אלא מפתח להבנת כל מהות מסירת התורה .התורה לא נמסרה לעולם באמצעות אדם שדיבורו שוטף ומלהיב ,אלא דוקא על ידי מי שכבד פה וכבד לשון .בכך נשללת מראש האפשרות לראות בתורה יצירה אנושית שנולדה מכח כריזמה ,שכנוע או אומנות מילולית .הדיבור של משה אינו דיבור שמוכר רעיונות ,אלא דיבור שנושא אמת .הוא אינו סוחף ,אלא מחייב .אינו מפתה ,אלא כופה את

גם לנשמה מגיע אוכל

השכל להיכנע למציאות עליונה .זהו יסוד רעיוני עמוק ,שהתורה אינה מבקשת רושם ,אלא בירור .לא חוויה ,אלא אמת. בעומק הדברים מתברר שכח הדיבור הוא מן הכלים המסוכנים ביותר שניתנו לאדם. בדיבור אפשר לברוא עולמות של שקר ,לעטוף שקר באמת ,ולהוליך המונים אחר דמיון .לכן, כאשר הקב"ה מבקש למסור תורה נצחית ,שאין בה תערובת אנושית ,הוא מסיר מן השליח את הכלי שעלול לטשטש את הגבול בין אמת אלוקית לבין כח אנושי .כבדות הדיבור של משה יוצרת מצב שבו גם אמת זקוקה לעמל כדי להישמע ,ורק מי שמוכן להתאמץ ,להתבונן, ולהיכנע ,אכן מקבל אותה .בכך מתגלה שהתורה אינה ניתנת לאדם דרך החושים ,אלא דרך ההכרה והאמון. מן הסוגיה עולה ביקורת חריפה על תרבות שמקדשת צחות לשון יותר מאמת פנימית. אדם עלול לטעות ולחשוב שאם אינו רהוט ,אם אינו משכנע ,אם אינו נשמע ,הרי שאין לדבריו ערך .התורה מלמדת את ההפך .יש דיבורים שנשמעים ואינם מחייבים ,ויש דיבורים שכמעט אינם נשמעים ,אך הם חוצבים לב .משה רבנו מלמד שמנהיגות אמיתית אינה נבחנת בכמה אנשים מקשיבים לה ,אלא בכמה אנשים משתנים ממנה .הדיבור הכבד הוא תזכורת מוסרית לכך שהאמת אינה זקוקה לקישוט ,ולעתים הקישוט עצמו הוא הסכנה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :אדם לא צריך לפחד מחסרונותיו ,אלא לשאול מהי השליחות שהם מבררים בו .לא כל מי שמדבר יפה אומר אמת ,ולא כל מי שמתקשה לדבר חסר ערך .אין למדוד השפעה לפי כמות המאזינים אלא לפי עומק השינוי .כאשר הדברים אמיתיים ,גם דיבור כבד יכול לחדור ללב .מי שמבקש להשפיע בשם אמת ,חייב להיזהר שלא להחליף אמת ברושם.

עיקר העניין כבדות פיו של משה רבנו אינה תקלה מקרית ואינה בהכרח מום פשוט .לפי חלק מן המפרשים אין כאן מום כלל אלא קושי לשוני ,ולפי אחרים יש כאן קושי טבעי, ולפי דרכו העמוקה של הר"ן וההולכים עמו מדובר בהשגחה מכוונת ,שנועדה לנתק את מסירת התורה מכל כח אנושי של רטוריקה והשפעה .ולדעת הכתב והקבלה והרלב"ג חרון אף הותיר רושם ,והכבדות נשארה ,ואהרן נעשה מליץ קבוע ,כדי שהתורה תיאמר לא בכח הלשון אלא בכח האמת .ומתוך כל הדרכים עולה מסקנה אחת חדה .התורה לא ניתנה על ידי אדם שדיבורו מושלם ,אלא על ידי אדם שדיבורו נשבר ,כדי שנדע שאין אנו שומעים את קול האדם ,אלא את קול השכינה המדברת מתוך גרונו.

תומש תשרפ