האם משה רבנו התרפא מערלות השפתיים, ומתי? — שמות עמ׳ 253–257

האם משה רבנו התרפא מערלות השפתיים, ומתי? — שמות עמ׳ 253–257 אם נעמיד את דמותו של משה רבנו במלוא קומתה ,מתייצבת לפנינו תמיהה חדה ונוקבת. כיצד יתכן שמנהיג הנבואה ,מוסר התורה ושליח הגאולה ,נושא עמו לאורך הדרך ערלות שפתים וכבדות דיבור ,והרי מקובל ביד חז"ל שבשעת מתן תורה נתרפאו כל החולים וכל בעלי המומים. וכאן השאלה חודרת .האם אפשר לומר שמשה רבנו ,שזכה לדיבור…

האם משה רבנו התרפא מערלות השפתיים, ומתי? — שמות עמ׳ 253–257 אם נעמיד את דמותו של משה רבנו במלוא קומתה ,מתייצבת לפנינו תמיהה חדה ונוקבת. כיצד יתכן שמנהיג הנבואה ,מוסר התורה ושליח הגאולה ,נושא עמו לאורך הדרך ערלות שפתים וכבדות דיבור ,והרי מקובל ביד חז"ל שבשעת מתן תורה נתרפאו כל החולים וכל בעלי המומים. וכאן השאלה חודרת .האם אפשר לומר שמשה רבנו ,שזכה לדיבור פנים אל פנים ולמסירת התורה כולה ,נשאר גם לאחר מתן תורה עם אותו חסרון בדיבורו ,או שמא יש לחלק בין תקופות חייו ולומר שהיה זמן שנרפא וזמן שלא נרפא .ואולי כלל אין כאן רפואה במובנה הפשוט ,אלא הנהגה אלוקית מכוונת ,ששכינה מדברת מתוך גרונו ,ואין הדיבור נובע מכח טבעו אלא מכח השליחות. השאלה מתחדדת כאשר מעמידים זה מול זה את דברי הראשונים והמדרשים .יש שכתבו בפירוש שנסתלק ממשה מעצור לשונו ,ויש שבנו יסוד רעיוני עמוק שכבדות הדיבור לא היתה מום מקרי כלל ,אלא צורך של הנהגה ,כדי שלא יאמרו ישראל שנמשכו אחריו מחמת צחות לשונו וכח רטוריקה אנושית ,אלא רק מחמת האמת האלוקית שדיברה מפיו. ומתוך כך מתעוררת שאלה נוספת .אם אכן נתרפא ,מתי אירע הדבר .האם כבר ביציאת מצרים .האם בשעת מתן תורה .האם רק בסוף ארבעים שנה ,כאשר נאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל .או שמא אין לדבר על רפואה כלל ,אלא על חילוק בין דיבור נבואי לדיבור אנושי רגיל ,שבזה היה כבד פה ,ובזה לא היה. ומכאן נדרשת הכרעה .האם יש כאן מחלוקת מהותית בין חז"ל והראשונים ,או שכולם מודים ליסוד אחד ,אלא שכל אחד מדבר מזוית אחרת ,פעם מצד הפשט ופעם מצד סוד ההנהגה ,ופעם מצד כבוד הנבואה ומעמד התורה. "ואני ערל שפתים" (שמות ו יב) .פסוק זה נאמר לאחר שכבר עמד משה לפני פרעה ,דיבר עמו ,הוכיחו והתרה בו ,ואף על פי כן שב ואומר משה לפני הקב"ה ואני ערל שפתים .יש להתבונן ,מה משמעות חזרה זו ,ומה היא מלמדת על מצבו של משה באותה שעה ,אם עדיין היה בו אותו חסרון בדיבור ,או שאין הדברים אמורים אלא מצד טענת משה כלפי שליחותו, ולא מצד מציאות של מום בפועל. בפרושו על התורה (שם) כתב רש"י :ערל שפתים .אטום שפתים ,ואיני יכול לדבר לפניך דברים כהוגן .מדבריו משמע כפשט הכתוב ,שמשה מעיד על עצמו על קושי ממשי בדיבור, ולא רק על מיעוט כח שכנוע או העדר בקיאות בלשון. אולם הרשב"ם בפרושו על התורה (שם) כתב שאין הכוונה למום טבעי ,אלא לכך שאינו בקי בלשון מצרים בחיתוך הדיבור ,לפי שברח משם בילדותו .החזקוני בפרושו על התורה

גם לנשמה מגיע אוכל

(שם) הלך בדרך זו ,והטעים שאין ראוי לייחס לנביא חסרון גופני ,וכל עיקר הטענה היא מצד לשון ודקדוק הדיבור. רבי אברהם אבן עזרא בפרושו הארוך על התורה (שם) חלק על פירוש זה ,וכתב שאין לומר ששכח לשון מצרים ,שהרי הלשון כבד פה וכבד לשון מורה על קושי בהוצאת האותיות עצמן ,ותשובת הקב"ה מי שם פה לאדם אינה מוסבת על ידיעת שפה אלא על עצם כח הדיבור .מדבריו עולה שהיה כאן חסרון טבעי מסוים ,אך כזה שניתן להשלמה על ידי סיוע אלוקי מיוחד ,אנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) עמד על כך שמשה כבר דיבר עם העם ועם פרעה ,והקשה כיצד יתכן שעדיין הוא טוען ערל שפתים .וביאר שאין זו טענה על עצם היכולת לדבר ,אלא על חוסר הכח והסמכות להשפיע בדיבורו על לב פרעה ,וממילא אין הכרח לומר שמדובר במום מתמשך ,אלא בתחושת חוסר התאמה בין השליחות לבין הכלי האנושי. ובמדרש תנחומא (ריש פרשת דברים) אמרו ישראל למשה ,אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ,ועכשיו אתה מדבר כל כך .ומכאן משמע שבסוף ימיו ,בדיבורו בספר דברים ,ניכר שינוי מהותי ,עד שתמהו עליו ישראל עצמם ,דבר המצריך עיון אם מדובר ברפואה בפועל או בהנהגה אחרת. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף כב ע"ב) נאמר ,בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן .ובגמרא במסכת שבת (דף קמו ע"א) חזרו ואמרו בלשון זו ממש ,ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ומובא בחז"ל שבשעת מתן תורה נתרפאו כל החולים וכל בעלי המומים ,לפי שמעמד הר סיני לא היה רק קבלת תורה בשכל ובהבנה ,אלא שינוי מהותי בעצם מציאותם של ישראל ,עד שפסקה מהם הזוהמא ונזדככו כחות הגוף והנפש כאחד .ומתוך יסוד זה מובן כיצד ראו חז"ל במעמד הר סיני מקור לרפואה כללית ולתיקון כולל ,לא כנס פרטי אלא כהנהגה אלוקית מקיפה. ועל פי זה מתחדדת השאלה בעניינו של משה רבנו .אם אכן בשעת מתן תורה נתרפאו כל בעלי המומים ,האם יש לומר שגם ערלות שפתיו של משה נסתלקה אז ,או שמא עניינו שונה מכל שאר ישראל ,לפי שתפקידו כנביא וכשליח חייב הנהגה אחרת ,שבה אין הדיבור תלוי בשלמות טבעית אלא בגילוי שכינה. רבנו אברהם בן הרמב"ם בפרושו על התורה כתב שדעת רוב החכמים ז"ל היא שנסתלק ממשה רבנו מעצור לשונו .אלא שנחלקו מתי אירע הדבר .רב סעדיה גאון סבר שנסתלקה ערלות השפתים כבר ממצרים ואילך ,והראיה שהרי משה דיבר דיבורים רבים עם פרעה ועם ישראל שלא על ידי תרגומו של אהרן .ולדעתו רפואה זו עצמה היתה מכלל האותות והמופתים שנראו על ידו ,להראות גדולתו לעיני מצרים וישראל כאחד ,שתחילה היה כבד פה וכבד לשון ,ולאחר מכן נתרפא ,ונתברר ששליחותו מאת ה'.

תומש תשרפ

אולם בדרשות הר"ן בדרוש החמישי ביאר יסוד שונה לחלוטין .לדעתו אין ענין כבדות הדיבור מום טבעי שנזקק לרפואה כלל ,אלא הנהגה אלוקית מכוונת .משה רבנו הושלם בכל שלמות נבואית ,אלא שהוסר ממנו הדיבור הצח בהשגחה גמורה ,כדי שלא יחשבו ההמון שנמשכו אחריו מחמת כח רטוריקה וצחות לשון ,שהרי מי שהוא צח הדיבור יכול להפוך גם דברי שקר לאמת בעיני השומעים .לפיכך נבחר משה להיות כבד פה וכבד לשון ,עד שהאמת תתקבל רק מכח עצמותה ,ולא מכח כלי הדיבור .ולפי יסוד זה משמע שגם במצרים ,ואף בשעת מתן תורה ,לא היה כאן רפוי טבעי ,אלא המשך אותה הנהגה ,ששכינה מדברת מתוך גרונו ,ולא דיבורו העצמי. ובמדרש תנחומא ריש פרשת דברים נאמר ,אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, אמרו ישראל אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ,ועכשיו אתה מדבר כל כך .ועל כך אמר רבי יצחק ,אם אתה חייך שנה את התורה והתרפא ,ומשה כבר למד את כל התורה .ומדרש זה משמע בפשטות שבסוף ארבעים שנה חל שינוי ניכר בדיבורו של משה ,עד שנחשב הדבר כרפואה ,שכן דיבורו היה ארוך ,מסודר ורצוף ,כדרך אדם המדבר בכח עצמו. ובתורה שלימה ריש פרשת יתרו הובא בשם מדרש וישמע יתרו ,ששמע שנתרפא משה מערלות לשונו .וכן הביא רבנו אברהם בן הרמב"ם שם ,שניכר שינוי בדיבורו של משה באותה שעה .אולם יש לעיין ,האם כוונת מדרש זה לרפואה טבעית ממש ,או שכוונתו שכיון שבאותה שעה שכינה דיברה מתוך גרונו ברציפות ובבהירות ,נחשב הדבר כרפואה לענין הופעת הדיבור ,אף אם מצד טבעו עדיין היה כבד פה. ועל זה מתיישבים הדברים זה עם זה .אפשר לומר שמה ששכינה דיברה מתוך גרונו לא היה אלא בשעת נבואה ושליחות ,אבל לא בכל דיבור אנושי רגיל .ולכן יש מקום לומר שבתחילת שליחותו ,ואף במצרים ,היה כבד פה מצד טבעו ,אלא שבשעת שליחות סייעו הקב"ה בדיבור. ובסוף ארבעים שנה ,לאחר שלמד את כל התורה ונשלמה שליחותו ,ניכר שינוי גם בדיבורו הטבעי ,עד שאמרו ישראל ועכשיו אתה מדבר כל כך. ובספר הגלגולים לרבנו המהרח"ו בשם רבו האריז"ל ,על פי הזוהר הקדוש ,הובא חידוש נוסף ,שגם לעתיד לבוא יהיה משה רבנו ערל שפתים ,ואליהו הנביא יהיה מתורגמנו .ודברים אלו מורים בבירור שאין ערלות השפתים נתפסת כמום מקרי ,אלא כתכונה שורשית הקשורה לעצם מהותו של משה ,שאינה בטלה אף בשלמות הגאולה ,אלא נלווית אליה הנהגה משלימה. ובספר תורת יעקב לגרי"ח סופר האריך לבאר שכל המקורות הללו אינם סותרים זה את זה ,אלא מדברים בשתי מערכות שונות .מצד טבעו האנושי היה משה כבד פה ,ותכונה זו לא נסתלקה לגמרי .מצד שליחותו ונבואתו ,היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ,ולעתים נראה הדבר כרפואה גמורה .ובסוף ימיו ,כאשר נאמר אלה הדברים ,ניכר רפוי מסוים גם במישור הגלוי ,עד שתמהו עליו ישראל.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינות העולות מן הבירור הזה אינן רק בעיון שבדמותו של משה רבנו ,אלא נוגעות לעצם ההבנה כיצד פועלת הנהגה אלוקית בעולם ,וכיצד יש להתבונן בחסרון ובשלמות. נפקא מינה ראשונה היא בהגדרת מום אצל שליח מצוה ונביא .אם נאמר שכבדות הדיבור של משה היתה מום טבעי שנתרפא בשלב מסוים ,הרי יש מקום לומר ששלמות השליח כוללת גם שלמות טבעית ,וכאשר מסתיימת תקופת ההכנה והשליחות מתבססת ,ראוי שתופיע שלמות זו בגלוי .אך אם נאמר כדברי דרשות הר"ן וספר הגלגולים ,שאין כאן מום אלא הנהגה ,הרי יוצא שחסרון חיצוני אינו פגם בשליחות ,אלא לעתים הוא עצמו תנאי לקיומה בשלמותה. נפקא מינה שניה היא בהבנת כח הדיבור בתורה .אם משה נתרפא לגמרי והיה דיבורו צח כאדם רגיל ,יש מקום להבין שדיבור התורה שבספר דברים הוא דיבור אנושי שנמסר בנבואה. אבל אם נאמר שגם אז שכינה מדברת מתוך גרונו ,אלא שבצורה רצופה ובהירה יותר ,הרי שגם ספר דברים כולו עומד במדרגה של דיבור אלוקי שאינו תלוי בכלי הדיבור הטבעיים של האדם. נפקא מינה שלישית נוגעת לשאלה כללית יותר ,האם רפואה הבאה מכח מעמד הר סיני היא רפואה טבעית או רפואה תפקודית .אם נאמר שבשעת מתן תורה נתרפאו כל בעלי המומים כפשוטו ,יש כאן שינוי ממשי בטבע הגוף .אך אם נאמר שזו רפואה של תפקיד ושל הנהגה ,הרי שהרפואה אינה ביטול החסרון אלא העלאתו למדרגה שבה אינו מעכב עוד. ומכאן נפתח פתח להרחבה רעיונית .התורה אינה דורשת מן האדם שלמות חיצונית כדי לשכון בו דבר ה' .פעמים שדווקא במקום שבו האדם חסר ,שם מתגלה יותר בבירור שהכח אינו שלו אלא של מעלה .משה רבנו ,שהיה כבד פה וכבד לשון ,נעשה הכלי למסירת התורה, כדי שלא תתערב בה מחשבה אנושית של כח ,כריזמה או צחות לשון ,אלא תעמוד כאמת צרופה שאינה נשענת אלא על עצמה. ובהרחבה מחשבתית ניתן לומר ,שכאשר הדיבור מושלם מדי ,יש חשש שהשומע יישבה בצליל ולא יעמיק בתוכן .ואילו כאשר הדיבור כבד ,נדרש השומע להתאמץ ,והאמת מתקבלת לא מפני נעימותה אלא מפני כובד משקלה .בזה מתברר עומק הנהגת ה' ,שבחר למסור את התורה דווקא על ידי מי שאין דיבורו מושך את הלב מצד עצמו. ובהרחבה מוסרית עולה מכאן לימוד עמוק לעבודת האדם .אין לאדם להמתין עד שירגיש עצמו שלם ומוכשר בכל פרט כדי לפעול את שליחותו .פעמים שהחסרון עצמו הוא חלק מן השליחות ,ואם ינסה האדם לבטלו בכח ,יאבד את ייחודו .שלמות אמיתית אינה תמיד בהסרת החסרון ,אלא בהפיכתו לכלי לגילוי רצון ה'. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :יש אדם החושש לדבר ,להשפיע ,ללמד או להנהיג, מפני שהוא מרגיש כבד פה ,חסר בטחון או חסר כשרון .מדמותו של משה רבנו נלמד שאין

תומש תשרפ

החסרון סיבה להימנעות ,אלא לעתים הוא עצמו ההוכחה שהשליחות אינה נשענת על כח האדם אלא על האמת שהוא נושא. יש אדם המבקש רפואה לחסרונותיו ,ואינו מבין מדוע הם מלווים אותו שנים רבות. מכאן נלמד שלעתים הרפואה אינה בהיעלמות החסרון ,אלא בכך שהאדם לומד לפעול מעליו ומתוכו. ויש אדם השומע דברים ואינו מתפעל ,מפני שאין בהם ברק חיצוני .מכאן נלמד לבקש את האמת גם כאשר היא נאמרת בכבדות ,בלי עטיפה ובלי צחות.

עיקר העניין ערלות השפתים של משה רבנו אינה פרט ביוגרפי ,אלא מפתח להבנת דרכה של תורה בעולם .התורה אינה נמסרת על ידי מי שכובש לבבות בכח דיבורו ,אלא על ידי מי שכובש את עצמו להיות כלי לדבר ה' .בין אם נתרפא משה בשלב מסוים ובין אם לא נתרפא מעולם ,ברור ששלמותו לא נמדדה בצחות לשונו אלא בנאמנותו לשליחותו .ומתוך כך מתברר שגם בחיי האדם ,לא הכל נמדד לפי מה שנראה שלם כלפי חוץ ,אלא לפי מידת האמת והמסירות הפנימית שבדברים.