האם מותר לרופא שומר תורה ומצוות להחליף תורנות שבת עם רופא שאינו שומר שבת? — שמות עמ׳ 257–262

האם מותר לרופא שומר תורה ומצוות להחליף תורנות שבת עם רופא שאינו שומר שבת? — שמות עמ׳ 257–262 שאלת הרופא העומד על משמרתו בשבת אינה שאלה טכנית של לוח תורנויות בלבד ,אלא צומת טעון שבו נפגשים שבת ,פיקוח נפש ,אחריות רוחנית ,וכוונת הלב .מצד אחד עומדת השבת בקדושתה ,עם געגועו של אדם להיות בביתו ,עם משפחתו ,סביב שולחן השבת ,ולא בין מסדרונות בית החולים .מצד שני עומדת…

האם מותר לרופא שומר תורה ומצוות להחליף תורנות שבת עם רופא שאינו שומר שבת? — שמות עמ׳ 257–262 שאלת הרופא העומד על משמרתו בשבת אינה שאלה טכנית של לוח תורנויות בלבד ,אלא צומת טעון שבו נפגשים שבת ,פיקוח נפש ,אחריות רוחנית ,וכוונת הלב .מצד אחד עומדת השבת בקדושתה ,עם געגועו של אדם להיות בביתו ,עם משפחתו ,סביב שולחן השבת ,ולא בין מסדרונות בית החולים .מצד שני עומדת ההצלה ,שליחות כבדה ונשגבה ,שאין גדולה הימנה ,להציל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה. ובתוך המתח הזה נולדת ההתלבטות .רופא שומר תורה ומצוות ,שיודע את ערכה של שבת ואת כאב החילול ,מקבל הצעה מרופא שאינו שומר עדיין תורה ומצוות .זה מוכן מרצונו הטוב להחליף תורנות ,הוא יישא בעול השבת בבית החולים ,וחברו ישלים זאת ביום חול. לכאורה יש כאן רווח ברור ,פחות חילול שבת מצד השומר שבת ,שמחת הבית ,ותחושת רווחה רוחנית .אך מנגד מתעוררת שאלה חריפה ,האם בהסכמתו אינו גורם לכך שחברו יחלל שבת במלאכות שאינן נצרכות לפיקוח נפש ,והאם אין כאן משום לפני עור ,או סיוע לדבר עבירה. הספק מתחדד עוד יותר כאשר שוקלים את המציאות כהווייתה .אותו רופא שאינו

גם לנשמה מגיע אוכל

שומר שבת ,אם יישאר בביתו ,יחלל שבת כרצונו ,אולי אף במלאכות חמורות יותר. בבית החולים ,לעומת זאת ,רוב מעשיו נסובים סביב חולים ,חלקם פיקוח נפש גמור וחלקם לפחות צורך רפואי שיש בו היתר או דחיה .האם יש מקום לומר שבכך ממעטים חילול שבת ,או שמא אין מחשבים חשבונות כאלה ,וכל חילול שבת שנעשה ביד אדם הוא באחריות מי שגרם לו. ומכאן נפתחת שאלת עומק נוספת .מה משקלה של כוונת העושה .האם רופא שאינו שומר שבת ,אף שעושה בפועל מעשה הצלה ,נחשב כעושה מצוה ,או שמא כיון שכוונתו גם לפרנסתו ולשכרו ,ואף בלאו הכי אינו נזהר בשבת ,אין מעשהו מצטרף למצוה אלא נשאר בגדר חילול שבת .ואם כן ,האם מותר לרופא השומר שבת להעמידו במצב כזה ,או שדווקא הוא מחויב לשאת בעול ,כדי שלא תיעשה ההצלה מתוך חילול שבת גרידא. ומתוך כך מתעוררת גם זיקת הפרשה לשאלה .משה רבנו נשלח לגאול את ישראל ,ושליחותו עמדה תמיד במתח שבין רצון ה' לבין הנהגת המציאות .האם במקום שיש שליחות ומצוה ניתן לסמוך על כך שהמעשה כולו ייזקף לזכות ,או שיש להבחין דק בין שליחות מצוה שנעשית בטהרה ובכוונה ,לבין מעשה שנעשה מתוך רצון זר אף שתוצאתו מצוה. השאלה אפוא איננה רק האם מותר להחליף תורנות ,אלא מהי אחריותו של אדם שומר תורה ומצוות כלפי חילול שבת של חברו ,כיצד שוקלים תוצאה מול כוונה ,ומהו הגבול שבין הצלת נפשות שהיא מצוה עליונה ,לבין סיוע לחילול שבת שאין בו הכרח גמור. "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב כה) .פסוק זה נאמר בסיום תיאור השעבוד והאנחה ,והוא חותם את הפרק בביטוי כפול ,ראיה וידיעה .לא די בכך שהקב"ה רואה את הסבל ,אלא שהוא יודע ,כלומר שוקל ,בוחן ומעמיד כל מעשה בהקשרו המלא ,עם כוונתו ועם תוצאתו גם יחד. בפרושו על התורה (שם) כתב רש"י וידע אלהים .נתן לב ולא העלים עיניו .כלומר אין כאן ידיעה סתמית ,אלא עמידה על עומק המצב ,על פרטי המעשים ועל שורשם .ומכאן נפתח פתח להבנה שהשגחת ה' אינה נמדדת רק לפי מה שנעשה בפועל ,אלא גם לפי מי שעושה ולשם מה. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) ביאר שוירא אלהים את בני ישראל עניינו ראיית העמל והאנחה ,וידע אלהים פירושו שידע את מחשבתם ואת צדקת לבם בתוך הצרה .לא כל אנחה שוה ,ולא כל מעשה שוה ,אלא יש אנחה של אמונה ויש אנחה של יאוש, והקב"ה יודע להבחין ביניהן .מדבריו עולה יסוד גדול ,שהקב"ה מצרף כוונה למעשה ומעשה לכוונה ,וכל הנהגתו נבנית על צירוף זה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) הרחיב וכתב שוירא אלהים את בני ישראל הוא ראיה חיצונית של השעבוד ,וידע אלהים הוא ידיעה פנימית של

תומש תשרפ

המחשבות והלבבות ,מי מצטער על חילול שמו ומי מצטער רק על כאבו האישי .ועל פי זה נבחר משה לגואל ,מפני שצערו היה על צער השכינה ולא רק על סבל הגוף. ובמדרש שמות רבה (א לה) דרשו וידע אלהים .ידע מי עושה לשם שמים ומי עושה שלא לשם שמים .ידיעה זו היא שמניחה את היסוד להנהגת הגאולה ,שאין הגאולה נמסרת אלא למי ששליחותו נקיה וטהורה. ומתוך כך מתבאר הקשר לשאלתנו .לא כל מעשה הצלה שוה בערכו הרוחני .יש הצלה שנעשית מתוך שליחות ,יראת שמים וקבלת עול ,ויש הצלה שנעשית מתוך הרגל ,אינטרס או אדישות למצוה ,ואף על פי שתוצאתן החיצונית דומה ,הרי שבשמים אין הן שוות .וירא אלהים וידע אלהים ,הראיה רואה את המעשה ,והידיעה בוחנת את הכוונה. ומכאן יסוד לפרשתנו כולה .משה רבנו נבחר לגואל לא רק מפני שעשה מעשה הצלה אחד או אחר ,אלא מפני שידע אלהים את עומק לבו ,את רצונו ואת כוונתו .שליחות של מצוה אינה נבחנת רק לפי התוצאה ,אלא לפי מי שנושא אותה ואיך הוא נושא אותה. בגמרא במסכת שבת (דף קלב ע"א) נאמר ,חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ומתוך לשון זו למדנו שיסוד היתר חילול שבת בפיקוח נפש אינו היתר גרידא ,אלא דחיה של השבת מפני ערך עליון יותר ,קיום חיי האדם ושמירת שבתותיו בעתיד .ומכאן שמעשה החילול עצמו מוגדר כמעשה מצוה ,ולא כעבירה שנדחתה בלבד. ובגמרא במסכת יומא (דף פה ע"ב) אמרו ,פיקוח נפש דוחה את השבת ,וכל הזריז הרי זה משובח .ושם מבואר שאין כאן מקום לחומרות או להימנעות ,אלא חיוב גמור לפעול ולהציל. ומכאן עולה יסוד ,שכאשר מתקיים פיקוח נפש אמיתי ,אין האדם נחשב מחלל שבת כלל, אלא מקיים מצוה. אולם בגמרא במסכת סנהדרין (דף עד ע"א) ובכמה מקומות מבואר יסוד אחר ,שאונס פוטר רק כאשר אין רצון פנימי לעבירה ,אבל אם יש גם רצון וגם מעשה ,אין האונס מפקיע את שם העבירה .יסוד זה הוא שעמד בבסיס חידושו של הבית הלוי. הבית הלוי בפרשת שמות (ד"ה וירא אלהים) חידש חילוק עקרוני .אונס מועיל לפטור מאיסור רק כאשר בלא האונס לא היה עושה את המעשה .אבל אדם שפרוץ בעבירה ,וגם כשאין עליו אונס היה עושה אותה ,אין האונס מגדיר את מעשהו כהיתר .ולפי זה כתב שבאדם המחלל שבת דרך קבע ,גם כאשר עושה מלאכה מחמת אונס ,אין זו מלאכה של היתר אלא מעשה חילול שבת ,אלא שאינו נענש מחמת האונס .יסוד זה נוגע ישירות לשאלתנו ,האם רופא שאינו שומר שבת נחשב כעושה מצוה כאשר הוא מחלל שבת לצורך חולה. בחלקת יואב בדיני אונס (ענף ב) הלך בדרך זו ,והוכיח מכמה סוגיות שאין האונס מתיר את המעשה ,אלא רק פוטר מן העונש ,וכאשר מצטרף למעשה רצון לעבירה ,שם העבירה אינו נפקע.

גם לנשמה מגיע אוכל

וכן כתב בקובץ הערות (סימן מט סק"ג וסק"י) ,שאם יש גם רצון וגם מעשה ,אין לומר שהאונס מפקיע את האיסור ,והמעשה נשאר בגדר עבירה .אלא ששם חידש חילוק חשוב ,שבחולה אין הדבר כן ,לפי שבפיקוח נפש אין כאן מעשה איסור שנעשה בהיתר ,אלא מעשה איסור שנדחה מעיקרו ,ולכן אין מצרפים את הרצון למעשה ,כי גוף המעשה מוגדר כמצוה. ומכאן נולדת מחלוקת עקרונית .לפי הבית הלוי ,גם בחולה יש מקום לומר שאדם המחלל שבת דרך קבע ,אף כשהוא עושה זאת לצורך פיקוח נפש ,אין מעשהו מתקדש לגמרי כמצוה. ולפי הקובץ הערות ,בפיקוח נפש אין מקום לחילוק זה ,וכל העושה מעשה הצלה נחשב כעושה מצוה ,אף אם רצונו הפנימי פגום. ועל זה יש לעיין מדברי הרמב"ם בהלכות שבת (פרק ב הלכה טז) ,שכתב ,נתכוון להעלות דגים והעלה תינוק פטור ,אפילו לא שמע שטבע ,הואיל והעלה תינוק עם הדגים .מדבריו משמע בבירור שאין מחשבת העבירה פוגמת כאשר בפועל נעשתה הצלה שאין לה תחליף, והמעשה כולו נידון כמעשה הצלה. ומכאן יש לחלק חילוק נוסף ,שכאשר אין אחר שיציל ,הרי עצם ההצלה הופכת את המעשה כולו למצוה גמורה ,ואין מקום לצרף מחשבות זרות .אבל כאשר יש אחר שיכול להציל, ומתעוררת השאלה מי יעשה זאת ובאיזו כוונה ,כאן חוזר ועולה משקל הכוונה ושאלת לפני עור וסיוע לדבר עבירה. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל דן בשאלה זו בהרחבה בספרו אגרות משה (או"ח חלק ד סימן עט) .שם כתב שמותר לרופא שומר שבת להחליף תורנות עם רופא שאינו שומר שבת .יסוד דבריו הוא במציאות החיים של אותו רופא שאינו שומר שבת ,שכאשר יישאר בביתו יחלל שבת במזיד בכל המלאכות שיזדמנו לו ,ואף יותר ממה שיעשה בבית החולים .ואילו בבית החולים ,רוב המלאכות שייעשו על ידו יהיו לצורך חולים ,שחלקן פיקוח נפש ממש וחלקן לכל הפחות צורך רפואי שיש בו דחיה או היתר ,ורבות מהן אינן אלא מדרבנן .נמצא שאין כאן גרימה לחילול שבת נוסף ,אלא לכל היותר החלפת מלאכות במלאכות ,ואף יש צד של מיעוט חילול שבת .ולפי זה אין כאן משום לפני עור ,שהרי אינו מכשילו בעבירה חדשה ,אלא מציאות חייו ממילא כרוכה בחילול שבת. לעומת זאת דעת הגרש"ז אוירבאך זצ"ל מחמירה בזה בכמה מקומות .בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה קל) כתב שאם יש לפני החולה שני רופאים ,אחד שומר תורה ומצוות ואחד שאינו שומר ,יש להעדיף את הרופא השומר תורה ומצוות .טעמו הוא שהשומר שבת עושה את מעשה הרפואה מתוך כוונת מצוה ,ואילו העבריין אף שעושה בפועל מעשה הצלה, כוונתו אינה לשם מצוה אלא לשם פרנסה או מתוך אדישות למצוה ,ודומה הדבר למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ,שיש בזה פגם מצד המחשבה .ולפי זה יש חשש של לפני עור או לכל הפחות גרעון בעצם קיום המצוה כאשר מעמידים את החילול בידי מי שאינו נזהר.

תומש תשרפ

ובספר שולחן שלמה (סימן שכח סעיף יב יד אות ה) הובאו דבריו בחריפות יתרה ,שאם החולים הם יהודים ,אסור להחליף תורנויות עם ישראל אחר שהוא עובר עבירה ,מפני שהלה בעיניו מחלל שבת ,ואף אם מצד הדין אין כאן חילול שבת גמור מחמת פיקוח נפש ,מכל מקום מצד מחשבתו ורצונו הוא מחלל שבת ,והמסייע לכך דומה למי שמכשיל חברו בדבר עבירה. ושם מבואר שאף אם מבחינה אובייקטיבית המעשה מותר ,מכל מקום אין להתעלם מכוונת העושה כאשר דנים באחריות המסייע. מאידך ,יש לצרף כאן את דברי הקובץ הערות שהובאו ,שלגבי חולה ופיקוח נפש אין מצרפים מחשבת עבירה למעשה ,כי גוף המעשה נדחה מעיקרו ,וכל העושה אותו מקיים מצוה .ולפי זה יש מקום לומר שגם רופא שאינו שומר שבת ,כאשר הוא עוסק בפועל בהצלת נפשות ,אין מעשיו נידונים כחילול שבת כלל ,אלא כקיום מצוה ,אף אם אורח חייו הכללי פגום .ואם כן חוזר הצד להיתר של אגרות משה למקומו. נמצא שלפנינו שתי דרכי פסיקה ברורות .דרך אחת רואה את המציאות הכוללת ,את מיעוט חילול השבת בפועל ואת העדר גרימת עבירה חדשה ,ומתירה את ההחלפה .דרך שניה שמה את הדגש על כוונת העושה ועל האחריות הרוחנית של השומר מצוות שלא להעמיד חילול שבת ביד מי שאינו מחשיב את השבת ,ומחמירה בדבר. נפקא מינות למעשה היוצאות מן הסוגיה נוגעות בכמה מעגלים .ראשית ,בשאלה האם רופא שומר תורה ומצוות רשאי להעדיף את טובת ביתו ושלום משפחתו כאשר ברור לו שבפועל אין תוספת חילול שבת בעולם ,ואף יש צד של מיעוט חילול .לשיטת אגרות משה, כיון שהרופא שאינו שומר שבת יחלל שבת בין כך ובין כך ,והחלפת התורנות אינה יוצרת עבירה חדשה אלא משנה את זירתה ,מותר להחליף ,ואין כאן לפני עור .לשיטת הגרשז"א, עצם ההעמדה של חילול שבת ביד מי שאינו רואה עצמו מחויב למצוה ,אף אם המעשה מותר מצד פיקוח נפש ,יש בה פגם ,ולפיכך יש להחמיר ולא להחליף כאשר מדובר בחולים יהודים ויש חלופה של רופא שומר מצוות. נפקא מינה שניה היא בהבנת מעמדו ההלכתי של רופא שאינו שומר שבת העוסק בפיקוח נפש .אם נוקטים כקובץ הערות ,שבפיקוח נפש אין צירוף רצון למעשה כי גוף המעשה נדחה והופך למצוה ,יש מקום לראות גם את פעולת הרופא שאינו שומר שבת כמצוה גמורה .אם נוקטים כבית הלוי והגרשז"א ,כוונת העושה משפיעה על הגדרת המעשה ,וממילא יש מקום לחשש אף במקום שהתוצאה היא הצלה. ומכאן להרחבה רעיונית .התורה אינה נמדדת רק בתוצאות אלא גם בדרך .פיקוח נפש דוחה שבת ,אך אין הוא מוחק את ערכה של שבת ולא את אחריותו של האדם לבחור מי נושא את דגל המצוה .השאלה אינה רק מי מציל ,אלא כיצד נעשית ההצלה ובאיזו תודעה .זהו עומק דברי חז"ל שוירא אלהים וידע אלהים ,הראיה רואה את המעשה ,והידיעה חודרת אל הכוונה. ובהרחבה מחשבתית יש כאן לימוד עמוק על שליחות .יש שליחות שנעשית מתוך קבלת

גם לנשמה מגיע אוכל

עול ומסירות למצוה ,ויש מעשה זהה שנעשה מתוך הרגל ,אינטרס או אדישות .אף אם התוצאה שוה ,אין השליחות שוה .ומכאן נלמד שאין התורה מסתפקת בעולם מתוקן של תוצאות ,אלא מבקשת עולם מתוקן של רצונות. ובהרחבה מוסרית מתברר עד כמה עדינה אחריותו של שומר מצוות במרחב הציבורי. אין הוא חי לעצמו בלבד ,וכל ויתור שלו ,אף אם הוא מותר מצד הדין ,נבחן גם בהשפעתו על תפיסת המצוה בעולם .לפעמים ההיתר ההלכתי קיים ,אך מידת החסידות והאחריות הרוחנית תדרוש מן האדם לשאת בעול בעצמו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :אדם העומד בפני הקלה אישית משמעותית ,חייב לשאול לא רק האם הדבר מותר ,אלא גם מה המסר שהוא יוצר .אין כל מצוה נמדדת רק בכמות המעשים ,אלא באיכות הכוונה .ובמקום שיש מחלוקת גדולים ,על האדם לשקול את מצבו ,את סביבתו ואת השפעת מעשיו ,ולהכריע באחריות וביראת שמים.

עיקר העניין שאלת חילופי תורנות בשבת אינה רק שאלה של לוח זמנים אלא מבחן של תפיסת שבת ,פיקוח נפש ושליחות .מצד הדין יש על מי לסמוך להתיר ,כפי שכתב אגרות משה ,במקום שאין תוספת חילול שבת .ומצד היראה והאחריות הרוחנית יש מקום לחומרא ,כפי שנטה הגרשז"א ,שלא להעמיד חילול שבת ביד מי שאינו מחשיב את קדושתה .ובין כך ובין כך נדרש מן הרופא השומר תורה ומצוות לראות את שליחותו כשליחות של קדושה ,שבה גם ההכרעות הקטנות נעשות מתוך עמידה לפני השם, מתוך ידיעה שוירא אלהים וידע אלהים ,הרואה את המעשה ויודע את הלב.