מום שנעשה בנס — האם הוא נחשב מום? — וארא עמ׳ 268–276

מום שנעשה בנס — האם הוא נחשב מום? — וארא עמ׳ 268–276 יש מצבים שבהם התורה אינה שואלת רק מה אירע ,אלא כיצד אירע .לא עצם התוצאה עומדת במרכז ,אלא הדרך שבה נוצרה .מום הוא בדרך כלל ביטוי לחסרון ,לפגיעה בשלמות הגוף ,לסטייה מן התבנית השלמה שבה נברא האדם .אך מה דינו של שינוי גופני שאינו נובע מחולי ,מחבלה או משחיקה טבעית ,אלא נולד מתוך הנהגה אלוקית גלויה ,מתוך נס…

מום שנעשה בנס — האם הוא נחשב מום? — וארא עמ׳ 268–276 יש מצבים שבהם התורה אינה שואלת רק מה אירע ,אלא כיצד אירע .לא עצם התוצאה עומדת במרכז ,אלא הדרך שבה נוצרה .מום הוא בדרך כלל ביטוי לחסרון ,לפגיעה בשלמות הגוף ,לסטייה מן התבנית השלמה שבה נברא האדם .אך מה דינו של שינוי גופני שאינו נובע מחולי ,מחבלה או משחיקה טבעית ,אלא נולד מתוך הנהגה אלוקית גלויה ,מתוך נס .האם גם הוא ייקרא מום ,או שמא דווקא משום שנעשה על ידי שמים ,אין בו שמץ פגם אלא עומק נסתר של שליחות ותיקון. דמותו של משה רבינו מעמידה שאלה זו בכל חריפותה .משה ,אדון הנביאים ,שליח ה' לגאולת ישראל ,מעיד על עצמו בלשון קשה וברורה" ,ואני ערל שפתיים" .אין זו אמירה רטורית בלבד ,אלא תיאור ממשי של קושי בדיבור ,עד כדי כך שהוא עצמו תולה בו את

אראו תשרפ

חוסר הצלחת שליחותו .והנה חז"ל קבעו שבעל מום פסול לישב בסנהדרין ,בית הדין העליון של ישראל ,המקום שבו נדרשת שלמות הגוף והנפש כאחד .כיצד ייתכן אפוא שמשה רבינו, שעל פיו יישק כל דבר ,יושב בסנהדרין אם הוא עצמו מוגדר כבעל מום. "וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (שמות ו י"ב) .הפסוק אינו מסתיר את הקושי ,אלא מציב אותו במרכז .מכאן עולה השאלה העקרונית ,האם עצם היות האדם בעל חיסרון תפקודי פוסלת אותו מדין הנהגה ושררה ,או שמא יש לחלק בין מום שמקורו בהשחתה טבעית לבין מום שמקורו בנס. החתם סופר בשו"ת (או"ח סימן יב ד"ה ואגב) עמד על קושיה זו בחריפות ,ושאל כיצד היה מותר למשה רבינו לשבת בסנהדרין ,והלא בגמרא במסכת סנהדרין (דף לו ע"ב) מבואר שבעל מום פסול לישב בדין .ותירץ יסוד גדול ,שמכיוון שהמום של ערל שפתיים נעשה על ידי נס ,כפי שמבואר במדרש בענין הגחלים ,אין זה נחשב מום כלל .התורה מגדירה מום כלשון השחתה, כמו שנאמר "משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב כה) ,וביאר הרמב"ן (דברים לב ה) שהשחתה היא פגיעה בתמימות הגוף ובשלמותו .אך כאשר השינוי בא על דרך נס ,אין כאן השחתה אלא הנהגה אלוקית מכוונת ,וגופו של משה לא נחשב מושחת מתמימות ,וממילא אין כאן מום הפוסל. יסוד זה מקבל חיזוק מדברי המהר"ם שיק בשו"ת (יו"ד סימן קעג) ,שדן באדם צעיר שצמחו לו שערות לבנות ,וכתב שאין זה נחשב מום .ראייתו מן הגמרא במסכת ברכות (דף כח ע"א), שם מבואר שנעשה נס לרבי אלעזר בן עזריה ,שהיה בן י"ח שנה ובלילה אחד גדלו לו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות ,כדי שיהא נראה כזקן וראוי לנשיאות .וכי יעלה על הדעת שנעשה על ידי נס בעל מום ,והלא בעל מום פסול להיות נשיא .אלא שיש לחלק בין מום כלפי שמים ודיני הנהגה ,שאינו מום כלל ,לבין מום כלפי מנהג העולם וההסתכלות החברתית, שייתכן שייחשב כחסרון חיצוני בלבד. הבחנה זו מתחדדת בדברי ספר נשמת אברהם (יו"ד קפ"ב סק"א) ,המביא בשם מו"ר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שפסק לבחור בן עשרים שנה ששערות ראשו וזקנו לבנות שלא מחמת מחלה ,ומתבייש לצאת בין האנשים ,שמותר לו לצבוע אותן שיהיו שחורות .טעם ההיתר הוא משום ששערות לבנות בבחור צעיר נחשבות מום ,ואין איסור בהסרת מום כזה .כאן מתברר שמושג המום אינו חד־ממדי ,ויש מום הלכתי הפוסל לעבודות מסוימות ,ויש מום חברתי ונפשי הפוגע בכבוד האדם ובמעמדו בעיני הבריות. מכאן מתחדדת השאלה בכל עומקה ,האם מום שנעשה בנס דינו כמום כלל ,או שמא יש לראות בו סימן לשליחות ולא פגם ,והאם ההבחנה בין מום כלפי שמים למום כלפי בני אדם יוצרת שתי מערכות דין נפרדות בהגדרת השלמות האנושית. "וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (שמות פרק ו פסוק י"ב) .הפסוק הזה אינו נאמר בדרך אגב ,אלא נכתב כלשון טענה

גם לנשמה מגיע אוכל

מהותית של משה רבינו על עצם כשירותו לשליחות .אין כאן רק תיאור קושי טכני בדיבור, אלא הצבת חיסרון עצמי כטענה מול הנהגת ה' את עולמו .לשון "ערל שפתיים" לקוחה מעולם המומים והערלות ,לשון של חציצה ,סתימה וחוסר שלמות ,והיא טעונה בירור האם כוונתה למום גופני ממש ,למניעה רוחנית ,או להנהגה אלוקית מכוונת. רש"י בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) כתב ש"ערל שפתיים" פירושו אטום בדיבור ,שאינו מדבר בלשון ברורה ,ולמד זאת ממה שנאמר "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" .מדבריו עולה שהבעיה היא בפועל הדיבור עצמו ,לא בחוסר ידיעה ולא בפחד ,אלא במציאות פיזית או תפקודית המכבידה על הוצאת הדברים מן הפה ,וממילא יש כאן מציאות הדומה למום. רבי משה בן נחמן הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) האריך לבאר שאין כוונת משה לומר שאינו ראוי מצד חסרון מעלות ,אלא שטבע גופו אינו כלי נוח לדיבור לפני מלכים ושרים .עם זאת הדגיש שהקב"ה הוא העושה את האדם פה או אלם ,וכאן נרמז שהחיסרון עצמו הוא חלק מן השליחות ,כדי שלא יאמרו שהנהגת ישראל היתה בכוח חכמת הדיבור, אלא בכוח דבר ה' השורה עליו .מדבריו עולה שכבדות הפה אינה פגם מקרי ,אלא הנהגה מכוונת מלמעלה. רבי אברהם אבן עזרא בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) פירש ש"ערל שפתיים" הוא משל, כעין ערלת הלב והאוזן ,ביטוי לחוסר זריזות והכנה בדיבור ,ולאו דווקא מום גופני מוחשי. לשיטתו אין כאן פסול גוף אלא תיאור סגנון הדיבור ,אולם גם לפי זה משה תופס את עצמו כבלתי ראוי לעמוד לפני פרעה מצד מציאותו. רבי חיים בן עטר האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) חידש שדווקא משום מעלת נשמתו של משה ,היה דיבורו בעולם הזה כבד ומעוכב ,לפי שהדיבור שורשו בעולם העליון ,וכאשר הנשמה גבוהה מן הכלי ,הכלי מתקשה להכילה .לפי זה "ערל שפתיים" אינו מום של חיסרון ,אלא עודף של קדושה שאינה מתיישבת בשלמות בכלי הגוף ,ומכאן שאין זה מום כלל אלא סימן מדרגה. הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו העמק דבר על התורה (שמות ו י"ב) ביאר שמשה חשש שמא חוסר הבהירות והכובד שבדיבורו יפגע בכוח השכנוע כלפי פרעה ,ולכן ראה בזה חסרון מעשי לשליחות .אולם מצד עצם מעלתו ודאי שאין כאן פגם ,אלא מניעה חיצונית שאינה מגדירה את מהותו. מתוך דברי מפרשי התורה עולה תמונה מורכבת .מצד אחד לשון הפסוק מדברת בלשון חיסרון גופני ממש ,לשון ערלה ומניעה .מצד שני ,רבים מן המפרשים מדגישים שאין כאן השחתה של הגוף אלא הנהגה אלוקית מכוונת ,חלק מן השליחות וחלק מן התיקון .מכאן מתברר שכבר בפשוטו של מקרא ובדברי מפרשיו מונחת השאלה ,האם כל שינוי תפקודי בגוף נקרא מום ,או שיש מצבים שבהם דווקא החיסרון החיצוני מגלה שלמות פנימית עמוקה יותר.

אראו תשרפ

בגמרא במסכת סנהדרין (דף לו ע"ב) נאמר שאין מושיבין בסנהדרין אלא אנשים שלמים בגופם ובמראיהם ,ושם הובא שבעל מום פסול לישב בדין .עצם הדין אינו מנומק שם בטעם טכני בלבד ,אלא משמע שהוא נובע מהגדרת הסנהדרין כמקום של שלמות ,שבו היושבים מייצגים את צלם האדם השלם ,הן בדעת והן בגוף .רש"י שם ביאר שבעל מום אינו ראוי לדון משום שצריך שיהא הדיין נאה במראהו וראוי לכבוד הציבור ,ומתוך דבריו עולה שהפסול אינו מצד חסרון שכלי אלא מצד הופעה ושלמות חיצונית הנדרשת לדין .תוספות שם הוסיפו לדון האם כל מום פוסל או רק מום הניכר לעין ,ומתוך דבריהם עולה שכבר בדברי הראשונים יש הבחנה בין פגם מהותי לבין חסרון חיצוני שאינו פוגע בעצם האישיות, אלא בכבוד המעמד בלבד. מתוך סוגיה זו מתחדדת השאלה בענייננו ,האם ערלות שפתיים של משה רבינו ,אף אם היא חיסרון בדיבור ,בכלל אותה הגדרת מום הפוסל לישיבה בסנהדרין ,או שמא אין דינה כמום כלל ,מפני שאינה השחתה של הגוף אלא הנהגה אלוקית מיוחדת ,וכפי שיבואר בדברי האחרונים. בגמרא במסכת ברכות (דף כח ע"א) מסופר על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא ,ועל כך שנעשה לו נס וגדלו לו שערות לבנות בלילה אחד כדי שיהא נראה כבן שבעים שנה .רש"י שם פירש שהשיבה באה לו מן השמים כדי שתתקבל נשיאותו על הציבור ,ולא כמציאות טבעית של זקנה .מכאן עולה בבירור שנס שגרם לשינוי חיצוני בגוף לא נחשב פגם או מום, אלא אדרבה הכשרה והשלמה לתפקיד .תוספות שם עמדו על כך שהשיבה בדרך כלל היא סימן חולשה ,אך כאן נהפכה לסימן של כבוד וסמכות ,ומכאן שאין דנים שינוי נסי לפי כללי הטבע ,אלא לפי תכליתו ומשמעותו. מצירוף שתי הסוגיות יחד מתברר יסוד חשוב ,מום הפוסל בדיני תורה אינו כל שינוי או חיסרון הנראה לעין ,אלא שינוי הנחשב השחתה של הגוף מתמימותו .כאשר השינוי בא על ידי נס ,לשם הנהגה ,שליחות או תיקון ,אין הוא מוגדר השחתה אלא הנהגה אלוקית ,וממילא אין לו דין מום לעניין פסול סנהדרין או נשיאות. החתם סופר בשו"ת (או"ח סימן י"ב ד"ה ואגב) ביאר יסוד עקרוני בהגדרת מום ,ובדבריו מונחת אבן היסוד לכל הסוגיה .לאחר שהקשה כיצד ישב משה רבינו בסנהדרין והלא בעל מום פסול ,חילק בין מום שנעשה בדרך טבעית לבין מום שנעשה על ידי נס .לשיטתו ,אין המושג מום תלוי בעצם החיסרון התפקודי ,אלא בשאלה האם הגוף הושחת מתמימותו .מקור הדבר בלשון התורה "משחתם בהם מום בם" (ויקרא כ"ב כ"ה) ,שממנה למד שהגדרת מום היא השחתה ופגיעה בשלמות הטבעית של הגוף .ומכיוון שערלות שפתיים של משה נגרמה על ידי נס ,אין כאן השחתה אלא הנהגה אלוקית מכוונת ,וגופו של משה נשאר בתמימותו ,ועל כן אין כאן מום הפוסל לישיבה בסנהדרין .יסוד זה משתלב עם דברי הרמב"ן בפרושו על התורה (דברים ל"ב ה) ,שביאר ש"מום" הוא מצב שבו הגוף יוצא משלמותו הטבעית ונעשה מושחת ,וממילא כל שינוי שאינו בגדר השחתה אינו בכלל מום.

גם לנשמה מגיע אוכל

המהר"ם שיק בשו"ת (יו"ד סימן קע"ג) הרחיב עיקרון זה והעמידו בהקשר נוסף .הוא דן באדם צעיר שצמחו לו שערות לבנות ,ושאל האם יש לראות בכך מום .ראייתו מן הגמרא במסכת ברכות על רבי אלעזר בן עזריה ,שנעשה לו נס וגדלו לו שערות לבנות כדי שיהא ראוי לנשיאות .מתוך כך ביאר שאין לומר שנס זה הפך אותו לבעל מום ,שהרי בעל מום פסול לנשיאות .אלא שיש לחלק בין מום כלפי שמים ודיני הנהגה ,שאינו נחשב מום כלל ,לבין מום כלפי מנהג העולם וההסתכלות החברתית ,שייתכן שייחשב כחיסרון חיצוני .דבריו מחדדים שהגדרת מום בהלכה אינה זהה תמיד להגדרת מום בעיני בני אדם ,ויש הבחנה ברורה בין דין תורה לבין נורמות חברתיות. הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ,כפי שהובא בספר נשמת אברהם (יו"ד קפ"ב סק"א) ,יישם הבחנה זו להלכה למעשה .הוא פסק לבחור צעיר ששערות ראשו וזקנו לבנות שלא מחמת מחלה, ומתבייש בכך בין הבריות ,שמותר לו לצבוע את שערותיו .ההיתר בנוי על כך ששערות לבנות בבחור צעיר נחשבות מום במובן החברתי והנפשי ,ואין איסור בהסרת מום כזה. מדבריו עולה שבתחום דיני הנהגת האדם בחברה ,יש מקום להתייחס למום גם מצד פגיעתו בכבוד האדם ובשלוות נפשו ,אף אם אין לו משמעות של פסול הלכתי לעניינים של שררה או קדושה. מצירוף דברי החתם סופר ,המהר"ם שיק ודברי הגרש"ז אויערבאך מתברר מהלך ברור. מום הלכתי הוא פגיעה בתמימות הגוף בדרך של השחתה טבעית .שינוי שנעשה בנס אינו מום ,אלא הנהגה אלוקית .עם זאת ,ייתכן ששינוי כזה ייחשב מום כלפי מנהג העולם והרגשת האדם ,ולעניין זה יש מקום לדון בהסרתו או בהתייחסות אליו מצד כבוד הבריות. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. אם נתמנה דיין או דיין תורני לתפקיד ציבורי ונמצא בו חסרון תפקודי שנולד על ידי הנהגה נסית מוכחת ,יש מקום גדול לומר שאינו בכלל מום הפוסל ,כי אין כאן השחתה של הגוף מתמימותו אלא שינוי שנעשה משמים לתכלית ,וכעין יסוד החתם סופר בשו"ת (או"ח סימן י"ב ד"ה ואגב). אם מדובר בחסרון שניכר לעין וגורם זילותא או פגיעה בכבוד המעמד הציבורי ,יש לדון אם הפסול תלוי בהגדרת מום הלכתית או במראית כבוד הציבור ,וכאן יש מקום לבירור לפי חילוקי התוספות בגמרא במסכת סנהדרין (דף לו ע"ב) כפי שנתבאר בשלב הקודם ,ולפי יסוד המהר"ם שיק בשו"ת (יו"ד סימן קע"ג) שחילק בין דין תורה לבין מנהג העולם. אם נעשה שינוי בגוף על ידי נס כדי להכשיר אדם לשררה או הנהגה ,כגון שיבה שנוספה כדי שתתקבל סמכותו ,מסתבר שאין זה מום אלא אדרבה השלמה לתפקיד ,מכח הגמרא במסכת ברכות (דף כח ע"א) כפי שהעמידוה הראשונים. אם צעיר נתבייש בשינוי חיצוני שנעשה שלא מחמת מחלה ,כגון שיער לבן מוקדם ,והוא

אראו תשרפ

רוצה להסיר את הבושה כדי שיוכל לחיות בין הבריות בנחת ,יש מקום להתיר לו להסיר את הדבר כשאין בזה איסור עצמי של הסרת מום ,וכדברי הגרש"ז אויערבאך שהובאו בספר נשמת אברהם (יו"ד קפ"ב סק"א). אם הכהן בעל מום לענין עבודה במקדש ,והתרחש שינוי בגופו בדרך נס ,יש מקום גדול לדון האם בכלל נתחדש עליו שם מום ,או שמא אין זה מום כי אין כאן השחתה אלא הנהגה נסית ,והעיקרון בנוי על לשון התורה "משחתם בהם מום בם" (ויקרא כ"ב כ"ה) ועל יסוד הרמב"ן בפרושו על התורה (דברים ל"ב ה) שהעמיד מום על השחתה מן התמימות ,אלא שכאן צריך זהירות גדולה כי דיני כהונה ומומים מצויים בפרטיהם ואין להביא הכרעה בלי מקורות מפורשים נוספים. אם בעל תפקיד חינוכי או ציבורי נושא חסרון דיבור או עיכוב לשון ,ויש חשש שיקלו בו הבריות ,יש לעיין האם החשש הוא פסול הלכתי או צורך הנהגתי של קבלת הציבור ,ובזה מתחדד חילוק המהר"ם שיק בין כלפי גבוה לדיני שררה לבין כלפי מנהג העולם ,וכל מקרה יידון לפי המציאות והמעמד. אם אדם רוצה לעשות פעולה חיצונית כדי לכסות חסרון הנראה לעין ,כגון צביעה או תיקון דיבור באמצעים רפואיים ,יש מקום גדול להבחין בין מקום שיש איסור עצמי מצד שינוי חיצוני לבין מקום שכל ההיתר בנוי על כבוד הבריות והסרת בושה ,וכדוגמת פסק הגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם (יו"ד קפ"ב סק"א). אם אדם טוען על עצמו שאינו ראוי לשליחות ציבורית מפני חסרון שניתן לו מן השמים ,יש כאן לימוד גדול שאין מודדים שליחות בכלי הדיבור בלבד ,אלא בתוכן השליחות ובכח דבר ה' הפועל דרכו ,ובזה מתיישב עומק דברי הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) שהחסרון עצמו חלק מן הנהגת השליחות. יש כאן נקודה רעיונית עמוקה הנוגעת לעצם תפיסת השלמות בתורה .העולם רגיל למדוד שלמות לפי מראה ,תפקוד ,רהיטות וכוח חיצוני .התורה ,לעומת זאת ,מודדת שלמות לפי התאמה לייעוד .מום איננו כל חסרון ,אלא חסרון שמוציא את האדם מן התבנית של שליחותו. כאשר החסרון עצמו נוצר על ידי הנהגה אלוקית ,הרי שהוא איננו סתירה לשלמות אלא חלק ממנה. משה רבינו איננו מנהיג למרות ערלות שפתיו ,אלא מנהיג עם ערלות שפתיו .הדיבור הכבד אינו תקלה בדרך לשליחות ,אלא חותם שמבטיח שהשליחות לא תיתפס ככוחו של אדם. דווקא המקום שבו האדם חסר ,שם ניכר שהדברים אינם יוצאים ממנו אלא דרכו .זהו עומק ההבחנה בין מום כהשחתה לבין שינוי כהנהגה .השחתה מנתקת את האדם מייעודו ,הנהגה אלוקית מעצבת אותו לייעודו. מכאן מובן מדוע נס אינו יוצר מום .נס אינו שובר את הסדר כדי לקלקל ,אלא כדי לגלות

גם לנשמה מגיע אוכל

סדר עמוק יותר .שיבה שנוספה לרבי אלעזר בן עזריה לא הפכה אותו לפחות שלם ,אלא ליותר מתאים .ערלות שפתיים של משה לא הפכה אותו לפחות ראוי ,אלא הבהירה שכל דיבורו איננו דיבור אנושי רגיל .הגוף אינו נבחן לפי נוחותו ,אלא לפי נאמנותו למה שנדרש ממנו. הרעיון הזה חוצה את גבולות הסוגיה ההלכתית ונוגע בשאלת הזהות של כל אדם .פעמים רבות אדם רואה בעצמו חסרון ,חולשה ,עיכוב .התורה מלמדת שיש לשאול שאלה אחת לפני הכל ,האם החסרון הזה הוא השחתה או הנהגה .אם הוא השחתה ,יש לתקנו .אם הוא הנהגה ,יש להבין כיצד הוא משרת את הייעוד .לא כל מה שמפריע הוא מום ,ולא כל מה שכואב הוא פגם. וזה עומק ההבדל בין מום כלפי שמים למום כלפי בני אדם .בני אדם מודדים לפי הופעה, לפי נורמה ,לפי קליטה חברתית .שמים מודדים לפי שליחות .ומה שנראה כחיסרון בעיני אדם ,עשוי להיות דיוק אלוקי עמוק בעיני שמים. בהרחבה מחשבתית ניתן לראות שהסוגיה כולה יונקת משתי תפיסות עולם מנוגדות ביחס לאדם .תפיסה אחת רואה באדם יצור שאמור להתאים את עצמו לתבנית אידיאלית קבועה מראש .כל סטייה מן התבנית ,כל חריגה מן הנורמה ,נתפסת כפגם שיש להסירו או להסתירו. תפיסה זו היא תפיסת העולם החיצונית ,שבה שלמות פירושה אחידות ,והכשרה פירושה דמיון למודל מקובל. התורה מציגה תפיסה אחרת לחלוטין .האדם נברא בצלם ,אך הצלם איננו قالب אחיד אלא קריאה אישית .שלמות איננה אחידות אלא נאמנות .אין שני בני אדם בעלי אותו ייעוד, וממילא אין שני כלים זהים .מה שנראה ככלי פגום לפי מדידה חיצונית ,עשוי להיות הכלי המדויק ביותר לשליחות מסוימת .מכאן מובן מדוע מום מוגדר כהשחתה ולא כסטייה. השחתה פירושה הרס של הכלי ביחס לייעודו ,לא ביחס לנורמה כללית. משה רבינו עומד כמודל מחשבתי חד .אילו היה רהוט ,כריזמטי ,שופע דיבור ,היה קל לייחס את הנהגת ישראל לכוח אישיותו .ערלות השפתיים שומטת את האפשרות הזו מן השורש .המנהיג הגדול בתולדות האנושות איננו נואם ,איננו רטוריקן ,איננו שחקן .הוא כלי. וככל שהכלי שקוף יותר ,כך האור העובר דרכו ברור יותר .במובן זה ,החסרון איננו רק הנהגה, אלא תנאי לגילוי. מכאן גם ההבחנה המחשבתית בין נס לשבר .שבר מערער את המשמעות ,נס מעמיק אותה .שינוי שנולד ממקרה או מחולי עלול לנתק את האדם מייעודו ,אך שינוי שנולד מהנהגה אלוקית מחייב את האדם לחפש את משמעותו .השאלה איננה למה זה קרה ,אלא למה זה ניתן .במקום לראות בנס חריגה מן הטבע ,התורה רואה בו גילוי של טבע עמוק יותר, טבע שבו כל פרט מותאם למטרה. בהקשר זה מתברר גם עומק דברי הראשונים והאחרונים שעמדו על כך שמום שנעשה בנס אינו מום .אין זו קביעה טכנית ,אלא הצהרה מחשבתית .התורה איננה מודדת אדם

אראו תשרפ

לפי שלמות פיזית ,אלא לפי שלמות הכיוון .הגוף אינו אידיאל לעצמו ,אלא אמצעי .וכאשר האמצעי שונה כדי לשרת מטרה אלוקית ,אין בו פגם אלא דיוק. מכאן נולדת מחשבה מרחיקת לכת על היחס לחסרונות בכלל .יש חסרונות שדורשים תיקון ,ויש חסרונות שדורשים הקשבה .יש פגמים שיש לרפא ,ויש תכונות שיש להבין כיצד הן נושאות שליחות .ההבחנה הזו היא אחת מן העמוקות שבתורה ,והיא מונחת ביסוד כל הדיון על מום שנעשה בנס. ההרחבה המוסרית של הסוגיה נוגעת בנקודה רגישה ויומיומית מאוד ,האופן שבו אדם מביט על עצמו ועל זולתו .חברה נוטה למהר ולתייג .מי שאינו מדבר באופן חלק ,מי שנראה שונה ,מי שנושא סימן חיצוני חריג ,זוכה לעיתים למבט של חוסר שלמות .ההלכה מלמדת זהירות עמוקה מן המבט הזה .לא כל חסרון הוא פגם ,ולא כל חריגה היא פסילה. מן הדיון במום שנעשה בנס עולה מוסר השכל רחב .יש בני אדם הנושאים עמם קושי שניתן להם שלא בבחירתם .לעיתים הקושי הזה מעצב את אישיותם ,את רגישותם ,את יכולת ההקשבה שלהם ואת עומק עמידתם מול החיים .מי שממהר לראות בקושי הזה מום, עלול לפסול כלי יקר .התורה מחנכת לבחון את האדם לפי אחריותו ,יושרו ונאמנותו לייעודו, ולא לפי שלמות חיצונית. הבחנה זו מחייבת גם את האדם כלפי עצמו .אדם עלול להפסיק להאמין בשליחותו מפני שהוא מודע לחסרונותיו .משה רבינו עצמו מעלה טענה זו לפני הקב"ה .אך התשובה האלוקית אינה תיקון החסרון אלא שליחותו .לפעמים התיקון אינו הסרה אלא קבלה .מוסר התורה איננו דורש מהאדם להיות אחר ,אלא להיות נאמן למה שהוא נדרש להיות. עוד עולה כאן קריאה מוסרית עדינה ביחס לכבוד הבריות .גם כאשר חסרון אינו מום הלכתי ,ייתכן שהוא פוגע בנפש האדם ובכבודו .במקומות אלו מצאה ההלכה דרכים להקל ולהתיר הסרת בושה ,כפי שראינו בדברי הגרש"ז אויערבאך .אין זו סתירה לאמונה בשליחות, אלא ביטוי לרגישות אנושית עמוקה שהתורה עצמה מחייבת. וביסוד הכל עומדת אחריות מוסרית של הנהגה .מי שמופקד על ציבור ,על חינוך ,על דין ,נבחן לא בשלמות חיצונית אלא ביכולת לשאת את השליחות בענווה .דווקא מי שיודע את מגבלותיו ,מסוגל לעמוד נקי מגאווה .זהו מוסר התורה ,לא שלמות שמרחיקה ,אלא שלמות שמקרבת. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :יש אדם הנושא בקרבו חסרון והוא ממהר להגדיר את עצמו כפסול ,כבלתי ראוי ,כמי שנגרע מן השלם .מן הסוגיה מתברר שאין השאלה מה חסר לאדם ,אלא האם החסרון משחית את ייעודו או מעצב אותו .פעמים שהקושי הוא המקום שבו האדם נפגש באמת עם שליחותו. יש אדם הרואה בזולתו מגרעת חיצונית ומסיק ממנה על מהותו .התורה מחייבת זהירות

גם לנשמה מגיע אוכל

גדולה מן המבט הזה .לא כל מה שאינו נוח לעין הוא פגם ,ולא כל חריגה מן המקובל היא פסילה .יש לבחון את האדם לפי יושרו ,אחריותו ועמידתו בניסיון ,ולא לפי שלמות חיצונית. יש מצבים שבהם אדם נדרש לתקן ,לרפא ,להסיר השחתה .אך יש מצבים שבהם התיקון האמיתי הוא הבנה ,קבלה וגילוי משמעות .לדעת להבחין בין השניים זו חכמה של חיים. יש תובנה עמוקה ביחס לבושה .כאשר חסרון חיצוני פוגע בכבוד האדם ומרחיק אותו מן הבריות ,התורה עצמה נותנת מקום להקל ולהתיר דרכים להסרת הבושה .אין זו חולשה, אלא שמירה על צלם האדם. יש אחריות מיוחדת למי שמנהיג אחרים .ההנהגה אינה נבנית על שלמות מדומה אלא על ענווה אמיתית .מי שמכיר את מגבלותיו ,שליחותו נקייה יותר מגאווה ודבריו מתקבלים ממקום של אמת.

עיקר העניין: מום בתורה איננו כל חיסרון ,אלא השחתה .השחתה היא פגיעה בתמימות הכלי עד שאינו ראוי לייעודו .כאשר השינוי נעשה בנס ,אין זו השחתה אלא הנהגה .משה רבינו לא הנהיג את ישראל למרות ערלות שפתיו ,אלא דרכה .הדיבור הכבד הבהיר שהמילים אינן שלו ,והשליחות אינה תולדה של כישרון אנושי אלא של רצון אלוקי. זהו יסוד עמוק בהבנת האדם את עצמו ואת זולתו .לא כל קושי נועד להיעלם, ולא כל חסרון נועד להיגרע .יש חסרונות שהם קריאה ,ויש שברים שהם שער .מי שלומד לשאול לא רק מה חסר לי אלא למה זה ניתן לי ,מגלה שבתוך מה שנראה כפגם מסתתרת לעיתים שלמות מדויקת ,שקטה ועמוקה ,המובילה את האדם אל מקומו האמיתי בעולם.

האם שייך בזמן הזה שיהיה לישראל עבד עברי? יש מושגים בתורה שנשמעים כזיכרון של עולם רחוק ,סדר חברתי שנחתם עם חורבן וגלות, וכאילו שוב אין להם שייכות למציאות חיינו .עבד עברי הוא מן המושגים הללו .התורה מדברת עליו כמציאות חיה ,עם דינים מדויקים של קניין ,יציאה ,חירות ויובל ,והלב תמה, האם כל זה שייך רק לדפי התורה והגמרא ,או שמא יש לו עדיין נוכחות הלכתית גם בזמן שאין יובל ואין שבטים על אדמתם .והנה דווקא הלכה צדדית לכאורה ,בדיני הסיבה בליל הסדר ,פותחת פתח לשאלה עקרונית ומטלטלת ,האם באמת בטל לגמרי מושג עבד עברי מן העולם ,או שמא נותר ממנו גרעין הלכתי חי גם בזמן הזה. "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצריים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו יג) .יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות ,ומכאן ואילך