2. בשלח עמ׳ 123–135 — מעבר לגבולות החובה: האם יופי המצווה הוא תנאי בעצם קיומה?

2. בשלח עמ׳ 123–135 — מעבר לגבולות החובה: האם יופי המצווה הוא תנאי בעצם קיומה? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו נפעמים ומשתוממים מול המראה הנשגב על שפת הים הגועש ,כאשר רבבות מישראל ,מתוך סערת הנפש וגובה הלהבה של הגאולה ,פורצים בקריאה אחת המהדהדת מקצה העולם ועד סופו" :זה א-לי ואנווהו" .ברגע זה ,בתוך ענני הכבוד והתעלות הנשמה, נזרע היסוד המרטיט של כל עבודת השם…

2. בשלח עמ׳ 123–135 — מעבר לגבולות החובה: האם יופי המצווה הוא תנאי בעצם קיומה? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו נפעמים ומשתוממים מול המראה הנשגב על שפת הים הגועש ,כאשר רבבות מישראל ,מתוך סערת הנפש וגובה הלהבה של הגאולה ,פורצים בקריאה אחת המהדהדת מקצה העולם ועד סופו" :זה א-לי ואנווהו" .ברגע זה ,בתוך ענני הכבוד והתעלות הנשמה, נזרע היסוד המרטיט של כל עבודת השם לדורותיה – המושג המופלא של "הידור מצווה" .אין מדובר כאן רק בציות יבש לפקודת המלך ,אלא בתביעה נשמתית עמוקה לפרוץ את גבולות הדין הקר ולנסות ,בכל כוח הבשר והדם ,להוסיף נוי ויופי למלכות שמיים. חז"ל במכילתא ובמסכת שבת פורסים לפנינו יריעה רחבה ומרעידה ,כשהם מבקשים להגדיר מהו אותו "ואנווהו" .נתיב אחד קורא לאדם "התנאה לפניו במצוות" – לעשות סוכה נאה ,לולב נאה וספר תורה בכתב אומן; נתיב שני ,קדוש ונורא של אבא שאול ,תובע מאיתנו "היה דומה לו" – לעצב את כל אישיותנו כבבואה של מידותיו של הקדוש ברוך הוא; ואילו אונקלוס הגר סולל דרך שלישית ומבאר ששיא היופי הוא בבניין בית המקדש. כאן בוקעת ועולה תהייה עצומה המטלטלת את כותלי בית המדרש :מהו באמת מקומו של ה"נוי" בתוך היכל ההלכה? האם כאשר אדם ניצב מול המצווה ,הוא ניצב מול גזירת מלך גרידא שבה ה"מעשה" הוא הכל וה"יופי" אינו אלא תוספת רשות ,או שמא היופי הוא הוא נשמת המצווה? הדרמה מתעצמת לנוכח פסיקת הגמרא בשבת הקובעת כי חובה על האדם להדר בספר תורה בדיו נאה ,בלבלר אומן ובכורכו בשיראין נאין .האם ייתכן שבורא עולם ,שברא את כל תבל ומלואה ,זקוק לדיו נאה או לקולמוס של אומן? ומה נענה על אותן שאלות נוקבות המנסרות בחלל הלימוד :האם חובה זו היא חיוב גמור מן התורה המלמד על מהות המצווה, או שמא רק תקנת חכמים שנועדה לחבב עלינו את המצוות? וגרוע מכך – מה יעלה בגורלו של קיום שבו חסר ההדר? האם אדם שיצא ידי חובתו במינימום ההכרחי ,נחשב כמי שקיים את המצווה בשלמותה ,או שמא חוסר ההידור פוגם בעצם הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמיים? אנו ניצבים מול מבוכה רבתית בין קטבי ה"לכתחילה" ל"בדיעבד" ,בין הדרת פני המצווה לבין עומק חובת הממון ,ומבקשים לדעת :עד היכן מגעת יד האדם המבקש "להתנאות" לפני קונו ,והאם היופי הוא המלצה חסידית או שמא דין גמור שבלעדיו המצווה עומדת כגוף ללא נשמה? לאחר שפתחנו את שערי המחשבה אל מול הדרמה הגדולה של הנוי במצוות ,אנו פונים אל שורש הדברים ,אל הפסוקים המהווים את שטר המטען של כל המושג הזה בפרשתנו .בלב ליבה של שירת הים ,כאשר כל ישראל חוזים במראות אלוקים ,בוקעת הקריאה" :זה א-לי ואנווהו א-להי אבי וארוממנהו" (שמות טו ,ב) .הקשר הישיר של הפסוק לשאלתנו הוא בתיבת "ואנווהו" ,שחז"ל ראו בה את הציווי להוסיף יופי והדר לכל מעשה מצווה .אנו ניגשים כעת

גם לנשמה מגיע אוכל

לברר כיצד ראו עמודי עולם ,מפרשי התורה לדורותיהם ,את משמעותה של תיבה זו ואת החובה הנגזרת ממנה. תרגום אונקלוס (שמות טו ,ב) מתרגם את הפסוק כך" :דין א-לי ואבני ליה מקדש א-להי אבא ואפלח קדמוהי" .הביאור בדבריו הוא שההידור האמיתי ,הנוי הגדול ביותר שאדם יכול להעניק לבוראו ,אינו מסתכם בחפץ פרטי כזה או אחר ,אלא בבניית משכן קבע לשכינה. אצל אונקלוס" ,ואנווהו" הוא מלשון "נווה" ,מקום מושב ,והידור המצווה הוא היכולת להפוך את העולם הזה למקום שבו הקדוש ברוך הוא יכול לשכון בתוכנו. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות טו ,ב) מרחיב את היריעה עוד יותר" :דין א-להנא וניבני ליה בית מוקדשא דהוא נוי ואינוון דכל עלמא ."...יונתן מדגיש שבית המקדש הוא הוא ה"נוי" של העולם כולו .מכאן אנו למדים יסוד עמוק :הידור מצווה אינו רק יופי אסתטי ,אלא הוא הדרך שבה אנו מכריזים שחפצי המצווה שלנו הם המרכז והיופי של המציאות כולה. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טו ,ב) ,מביא את דרשת חז"ל הידועה" :אונקלוס תירגם לשון נוה ...ודבר אחר זה אלי ואנוהו ,ארוממנו ואשבחנו ,ואין ואנוהו אלא לשון נוי .התנאה לפניו במצוות ,עשה לפניו סוכה נאה ,לולב נאה ,שופר נאה ,ציצית נאה ,ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה ובלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" .רש"י מעמיד כאן את התשתית לכל מהות ההידור :היופי הוא חלק מהשבח שאנו חולקים לבורא .כשאנו משתמשים בדיו נאה או בכתב אומן ,אנו בעצם אומרים שהמצווה יקרה בעינינו כל כך ,עד שאין אנו יכולים להסתפק בפחות מהמובחר. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,ב) בפירושו הקצר והמדויק כותב" :ואנווהו ,מגזרת נוה, כמו במדבר נוה .והטעם ,אעשה לו נוה ,והוא המקדש .ויש אומרים שהוא מלשון נוי ,כמו ונוה בנשים" .האבן עזרא מציב בפנינו שתי אפשרויות :האחת היא בניית הבית הפיזי, והשנייה היא הפיכת המצווה עצמה למפוארת ונהדרת .לפי דבריו ,הנוי הוא חלק בלתי נפרד מרוממות הא-ל. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טו ,ב) ,מעמיק בסוד התיבה" :זה אלי ואנוהו ,לשון נוה, שיהיה לי לנוה ובו אשכון ...ודרשו בו לשון נוי ,התנאה לפניו במצוות ...כי המצווה המהודרת היא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" .הרמב"ן מחבר בין הנווה לבין הנוי :הדרך להפוך את המצווה למקום משכן לשכינה היא על ידי כך שהיא תהיה מהודרת ומפוארת .הנוי הוא המזמין את השכינה לשרות במעשה ידינו. רבינו לוי בן גרשום ,הרלב"ג (שמות טו ,ב) ,בביאורו על התורה כותב" :ואנווהו ,הוא מלשון נוי ,והרצון בו שאשתדל לעשות מצוותיו בתכלית מה שאפשר מהיופי וההידור" .הרלב"ג מדגיש את מושג ה"השתדלות" .לפי דבריו" ,ואנווהו" הוא ציווי לאדם למצות את מלוא יכולתו האנושית כדי לפאר את המצווה. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טו ,ב) ,מביא פירוש מפתיע" :ואנווהו ,ארוממנו בנוי

חלשב תשרפ

ובשבח ...ורבותינו דרשו התנאה לפניו במצוות .מנין שהנוי במצווה מעלה היא? ממה שכתוב ואנווהו" .החזקוני רואה בפסוק מקור לכך שיופי המצווה אינו רק "תוספת" ,אלא הוא מעלה רוחנית עצמית המגביהה את המצווה למדרגה אחרת לגמרי. רבינו עובדיה ספורנו (שמות טו ,ב) מבאר" :ואנווהו ,אעשה עצמי נוה ומשכן לו ,להידמות לו כפי האפשר" .הספורנו מקשר את הנוי לעבודת המידות של האדם .ההידור אינו רק בחפץ החיצוני ,אלא באדם עצמו שהופך להיות נאה ומהודר במעשיו ובמידותיו ,ובכך הוא הופך להיות משכן ראוי לשכינה. בעל ה'כלי יקר' ,רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (שמות טו ,ב) ,מרחיב בטעם הדבר" :ואנווהו, מלשון נוי ...כי המצווה בלי הידור היא כגוף ללא נשמה ,והנוי הוא המורה על החיבוב שיש לאדם במצווה ,שאינו עושה אותה כמי שפורק עול מעל צווארו אלא בשמחה ובתפארת". הכלי יקר מלמדנו שההידור הוא המדד לאהבה ולחיבור הפנימי של האדם למצווה. רבינו בחיי בן אשר (שמות טו ,ב) מוסיף נדבך מחשבתי" :ואנווהו ,התנאה לפניו במצוות... והעניין הוא שצריך האדם להוציא ממון על המצוות כדי שיהיו נאות ומהודרות ,ובזה הוא מראה שאין כספו יקר לו כנגד כבודו של מקום" .לפי רבינו בחיי ,ההידור בממון הוא המבחן האמיתי של סדר העדיפויות בלב המאמין. האלשיך הקדוש ,רבי משה אלשיך (שמות טו ,ב) ,מבאר בדרכו הדרשנית" :ואנווהו ,לשון ואני והוא .שעל ידי המצווה המהודרת נעשה ייחוד גמור בין האדם לבוראו" .ההידור הוא המגשר על הפער שבין החומר לרוח ויוצר את הדבקות העליונה. רבי חיים בן עטר ,בעל ה'אור החיים' הקדוש (שמות טו ,ב) ,כותב" :ואנווהו ,הוא לשון חיבוב המצווה ,שכל מעשה שיעשה האדם לכבוד קונו יהיה בתכלית הנוי וההדר" .האור החיים רואה בכל תנועה של הידור ביטוי של קדושה עילאית המשרה את השכינה על המעשה. הנה כי כן ,מתוך פסיפס המפרשים עולה תמונה אחת ברורה" :זה א-לי ואנווהו" אינו רק המלצה ליופי ,אלא הוא ציווי יסודי המגדיר את טיב הקשר שבין האדם למצווה .המפרשים סוללים דרך מהמקדש הכללי ועד לפרטי המצווה הקטנים ביותר ,ומלמדים שהנוי הוא השפה שבה אנו מדברים עם הקדוש ברוך הוא .כעת ,לאחר שביססנו את שורשי הדברים בפסוקי התורה ,עלינו לעבור אל ים התלמוד ולבחון כיצד תורגמו דברי הנביאים והמפרשים לשפת ההלכה המחייבת ,ומהם הגדרים המדויקים של חובה זו בין כתלי מתוך שאנו עומדים אל מול ים המפרשים שהאירו את עינינו בביאור הפסוקים ,הגיעה העת לצלול אל עומק המים האדירים של ים התלמוד .כאן ,בין כתלי בית המדרש ,הופכת הקריאה הנשגבת של שירת הים להלכות פסוקות ,לגדרים ולמדידות ,המבקשים להכריע עד כמה חייב האדם להשקיע בנוי המצווה ומהו התוקף ההלכתי של אותו "ואנווהו" .אנו ניגשים לברר את דברי חז"ל בבבלי ובירושלמי ,המהווים את עמוד השדרה של הסוגיה. בגמרא במסכת שבת (דף קלג ע"ב) תניא" :זה א-לי ואנווהו -התנאה לפניו במצוות ,עשה

גם לנשמה מגיע אוכל

לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ,ציצית נאה ,ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה ,בקולמוס נאה ,בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" .רש"י על אתר מבאר כי "ואנווהו" הוא מלשון נוי ,והחובה היא להוסיף פאר למצווה מעבר לעצם קיומה .תוספות במקום (ד"ה התנאה) מעוררים חקירה עצומה :האם חובה זו היא מהתורה או מדאורייתא? הם נוטים לומר כי מדובר בדרבנן ,והפסוק הוא רק אסמכתא .הביאור הישיבתי בדבריהם הוא שהמצווה עצמה היא גזירת הכתוב ,אך ה"אופן" שבו היא מתקיימת – ביופי ובהדר – הוא תוספת של כבוד חכמים כדי לחבב את המצוות על עושיהן. בגמרא במסכת בבא קמא (דף ט ע"ב) אמרינן" :אמר רבי זירא :להידור מצווה עד שליש במצווה" .הגמרא מסתפקת שם" :שליש מלגו או שליש מלבר?" ,דהיינו האם הכוונה היא לשליש מתוך המחיר המקורי של המצווה הפשוטה ,או שמא שליש מהמחיר הסופי הכולל את ההידור (מה שמהווה למעשה חצי מהמחיר המקורי) .רש"י שם מבאר כי עד שליש מוציא האדם מכיסו ללא תשלום מהשמיים ,ומכאן ואילך – הקדוש ברוך הוא משלם לו. תוספות (ד"ה עד שליש) מוסיפים כי שיעור זה הוא חובה גמורה ,ואדם שאינו מהדר עד שליש עובר על דברי חכמים .הביאור הישיבתי כאן הוא שהתורה קצבה גבול להשתדלות הממונית; ההידור אינו "בור ללא תחתית" ,אלא דרישה למאמץ אנושי מוגדר המבטא את יוקר המצווה בעיני האדם. בגמרא במסכת סוכה (דף יא ע"ב) דנה הגמרא בדין אגד לולב ,ולפי שיטת חכמים שאין האגד מעכב ,הגמרא קובעת שחובת האגד היא משום "זה א-לי ואנווהו" .רש"י מבאר שהאגד מוסיף נוי לארבעת המינים .תוספות (ד"ה ואידך) מציינים שאף על פי שאין זה מעכב ,לכתחילה חובה לאגוד .הביאור הישיבתי הוא שישנם הידורים שאינם בחפץ עצמו (כמו יופי הלולב) אלא ב"דרך עשיית המצווה" (כמו האגד) ,וגם הם נכללים בפרשת "ואנווהו" ,ללמדנו שכל פרט נלווה למצווה טעון מחשבה על יופי. בתלמוד ירושלמי מסכת פאה (פרק א הלכה א) גרסינן" :כבד את ה' מהונך -ממה שחננך ,אם היה לך קול ערב פרוס את שמע בקול ערב ...זה א-לי ואנווהו -התנאה לפניו במצוות" .מפרשי הירושלמי ,ובראשם ה'פני משה' ,מבארים ש"מהונך" כולל גם את הכישרון הטבעי של האדם .הביאור הישיבתי בירושלמי זה הוא שההידור אינו רק בממון לקניית חפץ יפה ,אלא בהשקעת כל כוחות הגוף והנפש .אם האדם ניחן בקול נאה ,הידור המצווה שלו הוא להשתמש ביופי זה לעבודת השם .כאן מתרחב המושג מ"יופי של חפץ" ל"יופי של אדם". בגמרא במסכת מנחות (דף לב ע"ב) אמרינן לגבי מזוזה שצריכה שרטוט" :מזוזה טעונה שרטוט ...והלכתא היא משום 'זה א-לי ואנווהו'" .רש"י מבאר שהשרטוט מיישר את הכתב וגורם לו להיות נאה למראה .תוספות (ד"ה הא) מקשים :אם זהו דין נוי ,מדוע בתפילין אין צורך בשרטוט? והם מתרצים שבתפילין שהן מכוסות אין דין נוי .הביאור הישיבתי בדבריהם מחלק בין נוי הנראה לעין לבין נוי המכוסה ,ומעמיד את חובת ההידור על המפגש הוויזואלי שבין האדם למצווה.

חלשב תשרפ

בגמרא במסכת ברכות (דף נא ע"א) מובאים עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה" :טעון הדחה ושטיפה ,חי ומלא ,עיטור ועיטוף ."...רש"י מבאר שכל אלו הם מדין כבוד הברכה ונוי המצווה .הביאור הישיבתי כאן הוא שההידור יכול להתבטא גם בניקיון ובסדר ("הדחה ושטיפה") ולא רק ביופי אומנותי ,ללמדנו שהכנת המצווה היא חלק מהידורה. בגמרא במסכת שבת (דף קלג ע"ב) בעניין המילה אמרינן" :כל זמן שהוא עוסק במילה -חוזר בין לציצים המעכבים בין לציצים שאינם מעכבים" .הגמרא מקשה כיצד מחללים שבת על ציצים שאינם מעכבים ,ומתרצת שזהו מדין "זה א-לי ואנווהו" .רש"י מבאר שההידור כאן דוחה שבת .זהו אחד המקומות המרתקים ביותר בש"ס ,והביאור הישיבתי בו הוא שההידור אינו "תוספת חיצונית" אלא הוא הופך לחלק בלתי נפרד ממעשה המצווה עצמו ,עד שברגע המעשה הוא מקבל תוקף של המצווה המקורית ודוחה את השבת. בגמרא במסכת סוכה (דף כט ע"ב) גבי לולב יבש שפסול" :לולב יבש פסול ...משום 'זה א-לי ואנווהו'" .רש"י מבאר" :דבעינן מצווה מהודרת" .הגמרא כאן יוצרת פסק דין לעיכובא – אם אין הידור ,המצווה פסולה .הביאור הישיבתי הוא שכאשר החיסרון בנוי מגיע לידי "כיעור" או "יובש" (היעדר חיות) ,אין זה רק חוסר הידור אלא זהו פגם בעצם החפץ ,ושם הופך "ואנווהו" לעיכוב גמור. הנה כי כן ,מתוך הגמרות בבבלי ובירושלמי עולה תמונה מורכבת :לעיתים ההידור הוא לכתחילה בלבד ,לעיתים הוא קצוב בממון ,ולעיתים הוא כה גורלי עד שהוא דוחה שבת או פוסל את המצווה בדיעבד .אנו ניצבים כעת בפתחה של המערכה הבאה – דברי הראשונים והפוסקים ,אשר ינסו לעשות סדר בשיטות השונות וללבן את חקירות המהות שבין ההידור למצווה. מתוך ים התלמוד והמדרשים ,אנו עולים אל יבשת הראשונים ,עמודי ההוראה שהעמיקו לחקור בגדרי ההידור והפכו את מאמרי חז"ל למערכת הלכתית סדורה .כאן מתברר כיצד "זה א-לי ואנווהו" הופך מחובת הלב והעין לחלק מחיובי הממון והמעשה של כל איש ישראל. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה יא)" :והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב .אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו ,האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו ,כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו ,הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו" .הביאור בדבריו הוא שההידור אינו מצווה פרטית אלא יסוד כללי בכל התורה כולה .הרמב"ם מחדש שגם במצוות שבין אדם לחברו ,כמו צדקה וחסד ,קיים הדין של "ואנווהו" ,וההידור הוא המדד ליראת השם ולנדיבות הלב של המקיים. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בבא קמא פרק א סימן ז)" :להידור מצווה עד שליש ...וספק הוא אי שליש מלגו או שליש מלבר ,ובכל ספיקא דרבנן הלכה כדברי המיקל" .הרא"ש מכריע כאן הכרעה דרמטית בזהות החיוב – לשיטתו ,כיוון שהוא נוקט בכלל של "ספק

גם לנשמה מגיע אוכל

דרבנן לקולא" ,הרי שחובת ההידור הממונית היא תקנת חכמים ולא דין תורה גמור. הביאור הישיבתי הוא שהתורה נתנה את הכיוון של "ואנווהו" ,אך חכמים הם שקצבו את השיעור והגדרים המדויקים. רבנו יום טוב בן אברהם אשבילי ,הריטב"א (סוכה דף יא ע"ב)" :והא דאמרינן דאגד לולב משום זה א-לי ואנווהו הוא ,היינו לומר שאינו אלא מדבריהם לכתחילה ,דאילו היה מדאורייתא היה מעכב בדיעבד" .הריטב"א מציב כאן מבחן לוגי-הלכתי :הידור שאינו מעכב ,בהכרח שאינו מן התורה .לשיטתו ,כל דבר המוגדר כ"נוי" ואינו פוסל את המצווה בדיעבד ,הוא מענפי תקנות חכמים שנועדו לפאר את עשיית המצוות. רבנו תם ,המובא בתוספות (מנחות דף לב ע"ב ד"ה הא)" :ואומר רבנו תם דספר תורה בעי שרטוט משום זה א-לי ואנווהו ,אבל תפילין דמכוסים בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי" .רבנו תם מחדש יסוד בהגדרת ה"נוי" – הוא תלוי בראייה .הביאור הישיבתי הוא שחובת "ואנווהו" אינה חלה על מהות החפץ המופשט ,אלא על המפגש האסתטי של האדם עם המצווה .אם הדבר גנוז וטמון בתוך בתים ,פוקע ממנו דין הידור זה. רבנו יהודה החסיד ,המובא במרדכי (הלכות קטנות סימן תתקסא)" :כתב רבינו יהודה' :שכל טוב לכל עושיהם' וסמוך ליה 'במצוותיו חפץ מאד' – בתיקון נאה משום 'ואנוהו' במצוות מבחוץ למראית העין ,וכל שכן מבפנים ,שהרי בית המקדש מפנימה זהב טהור" .המרדכי מציב עמדה הפוכה ומטלטלת לרבנו תם .לשיטתו ,ההידור הוא ערך עצמי בחפץ המצווה .כשם שבקדש הקודשים היה זהב שעין אדם לא ראתה ,כך גם בתפילין המכוסות יש להדר ביופי הכתב ,כי ההידור הוא "לפניו" – לפני הקדוש ברוך הוא ,ולא רק לפני האדם. רבנו מנחם המאירי ,בית הבחירה (שבת קלג ע"ב)" :התנאה לפניו במצוות ...שכל שעושה אותן בדרך כבוד ונוי הרי הוא מראה בחיבתן של מצוות ובכבוד המצווה אותן" .המאירי מדגיש את הפן הפסיכולוגי-דתי של ההידור .הביאור הוא שהיופי הוא כלי ביטוי לרגש הפנימי; ללא ההידור ,המצווה נראית כמשא כבד ,ועל ידי הנוי היא הופכת לאהובה וחביבה. רבנו ניסים ,הר"ן (סוכה דף יד ע"ב מדפי הרי"ף)" :וכל שהוא משום זה א-לי ואנווהו ,לכתחילה ודאי בעינן ,אבל לעיכובא לא" .הר"ן מחלק באופן חד בין חובת האדם בעת עשיית המצווה לבין כשרות החפץ לאחר המעשה .לשיטתו ,אדם שעבר ולא הידר ביטל מצוות "ואנווהו", אך קיום המצווה היסודית נשאר בתוקפו. מתוך בירור דברי הראשונים ,אנו רואים את קווי המתאר של המחלוקת :האם ההידור הוא חובה חיצונית המוטלת על האדם (לשיטת הריטב"א והרא"ש) ,או שמא הוא חלק מהותי מחפצא של המצווה ששייך גם בנסתר (לשיטת רבינו יהודה) .מכאן נצא אל עולם האחרונים ,שהעמיקו בחקירות אלו והוציאו מהן פנינים מאירות להבנת נפש המאמין ומבנה ההלכה. מתוך בירור גדרי הראשונים שסללו את הדרכים המרכזיות בהבנת הידור המצווה ,אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים .כאן הופכת הסוגיה למלאכת מחשבת של חקירה

חלשב תשרפ

ודקדוק ,כאשר עמודי ההוראה והמחשבה של הדורות האחרונים מבקשים להגדיר את הנקודה הפנימית שבה נפגש הנוי החיצוני עם חובת הגברא וחפצא של המצווה. רבי יצחק זאב סולובייצ'יק ,הגרי"ז מבריסק (חידושי הגרי"ז על הרמב"ם ,הלכות חנוכה פרק ד

הלכה א)" :ובעניין מהדרין ומהדרין מן המהדרין בחנוכה ...דאין זה דין במצווה גרידא אלא הוא גדר במצוות המצווה עצמה ,שעל ידי ההידור נעשית המצווה נעלית יותר" .הגרי"ז מחדש יסוד מרעיד :ההידור אינו "מצווה נוספת" על גבי המצווה הבסיסית ,אלא הוא משנה את איכותה של המצווה המקורית .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שכאשר אדם מהדר, הוא מקיים "מצווה מסוג אחר" – נעלה ומרוממת יותר ,וזו הסיבה שלשיטת הרמב"ם רק בעל הבית מהדר ,כי חובת המצווה כולה מונחת על כתפיו והוא זה שצריך להביאה לידי שלמותה המקסימלית. רבי משה סולובייצ'יק (מובא בשיעורי הרב יוסף דב סולובייצ'יק על מסכת שבת קלג)" :יש לחלק בין שני סוגי הידורים :הידור המבטא יופי ואסתטיקה ,והידור המבטא את שלמות הקיום" .בביאור דבריו הוא מסביר את פלא דחיית השבת בציצים שאינם מעכבים במילה .לשיטתו ,השבת אינה נדחית מפני "נוי" בעלמא ,אלא מפני שההידור במילה הוא חלק מ"מעשה המצווה" עצמו .כל עוד המצווה יכולה להיעשות בצורה טובה יותר בעת המעשה ,הרי שהמעשה טרם נשלם ,ולכן רשאים להמשיך ולמול עד להשגת ההידור המושלם. רבי יצחק חיות ,בעל 'פולפולא חריפתא' (בבא קמא פרק א סימן ז)" :דין הידור מצווה עד שליש הוא רק מדרבנן ,ולכן בספק של שליש מלגו או מלבר נקטינן לקולא ככל ספיקא דרבנן" .הוא מבסס את הגישה שההידור הממוני הוא גדר שחכמים תקנו כדי שלא יזלזל אדם במצוות, אך אין לו תוקף של דין דאורייתא לעיכובא .הביאור הוא שהתורה דרשה את הלב ,וחכמים תרגמו זאת למטבעות של כסף כדי לתת לאדם קנה מידה מעשי להשתדלותו. רבי יצחק יהודה שמלקיש ,בעל 'בית יצחק' (מבוא למסכת שבת)" :הידור מצווה הוא חלק מחובת הגברא להתנאות לפני קונו ,ולכן אדם שאין לו אמצעים להדר אינו עובר על ביטול מצווה ,אך אדם שיש לו ואינו עובר – חסר לו בעצם היראה" .הבית יצחק מחבר בין ההידור לבין מידת היראה .לשיטתו ,ההידור הוא ה"ברומטר" של היראה הפנימית – ככל שהמצווה נאה יותר ,כך מתברר שהאדם ירא יותר את המצווה. רבי יצחק חביב ,בעל 'כפות תמרים' (סוכה דף כט ע"ב)" :אף על פי שבכל המצוות אין ההידור מעכב ,בארבעת המינים ובספר תורה הוא מעכב ,מפני ששם התורה הגדירה את החפץ כצריך להיות הדר וכתיבה תמה" .הוא משיב על שאלת ההבדל בין המצוות ומבאר שישנם מקומות שבהם התורה "הפקיעה" את ההידור מלהיות תוספת גרידא והפכה אותו לתנאי סף .הביאור הישיבתי הוא שבמצוות אלו ה"יופי" הוא חלק מהגדרת השם של המצווה ,וללא יופי אין לחפץ הזה שם של "לולב" או "ספר תורה". רבי יצחק הוטנר ,בעל 'פחד יצחק' (חנוכה ,מאמר ב)" :הידור מצווה אינו רק יופי של החפץ,

גם לנשמה מגיע אוכל

אלא הוא גילוי של 'אור המצווה' הפורץ מתוך המעשה החומרי" .ה'פחד יצחק' מעלה את הסוגיה לרובד קדוש ופנימי .לשיטתו ,כשאדם מהדר במצווה הוא מקלף את הקליפה הגשמית ומאפשר לאור האלוקי להאיר דרכה .ההידור הוא השקיפות של החומר מול הרוח. רבי יוסף באב"ד ,בעל 'מנחת חינוך' (מצווה ב)" :נסתפקתי אם נשים חייבות בהידור מצווה במצוות שהן חייבות בהן ...ולכאורה כיון דנפקא לן מפסוק 'זה א-לי ואנווהו' שאמרו כל ישראל על הים ,הרי שגם הן בכלל החיוב" .המנחת חינוך מרחיב את תחולת המצווה ומלמד שההידור הוא חובה קולקטיבית של כל מי ששייך בברית של גאולת מצרים. האחרונים העמידו אותנו על נקודת המוקד :ההידור אינו מותרות ,אלא הוא המעבדה שבה נבחנת איכות הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא .בין אם מדובר בחיוב ממוני יבש ובין אם מדובר באור רוחני המאיר מתוך הציצית והספר תורה ,הכל מוביל אל השלב הבא שבו ננסה לארוג את כל השיטות לכלל הבנה אחת כוללת ומרכזית. מתוך ים המקורות והחקירות שפרסנו ,הגיעה השעה לעמוד על ראש ההר ולסקור את המהלך המרכזי המאחד את כל קצוות הסוגיה .אנו ניצבים מול פסיפס מרהיב שבו כל דעה וכל חקירה מקבלת את מקומה הראוי בבניין האמונה וההלכה ,ומתוך כך ננסה להבין את עומק פניו של "זה א-לי ואנווהו" בחיינו. המהלך המרכזי נשען על ההבנה כי הידור מצווה אינו מושג אחיד ,אלא הוא מתפצל לשני מסלולים מקבילים המזינים זה את זה .המסלול הראשון הוא "הידור שבחפצא" – אלו הם המקרים שבהם הנוי וההדר הופכים לחלק מהגדרת המצווה עצמה .בלולב ("הדר") ובספר תורה ("כתיבה תמה") ,התורה אינה מסתפקת בעצם קיום הפעולה ,אלא תובעת שהחפץ דרכו נעשית המצווה יהיה במדרגת שלמות אסתטית .כאן ,כפי שביארו ה'כפות תמרים' והרמב"ן, ההידור הוא לעיכובא ,מפני שחפץ שאינו מהודר חסר את "שם המצווה" שבו .זהו היסוד המבאר מדוע במקרים אלו "ואנווהו" אינו רק המלצה אלא תנאי סף לכשרות. המסלול השני הוא "הידור שבגברא" – זהו ההידור של סוכה נאה ,שופר נאה וציצית נאה. כאן ,המצווה כשרה גם ללא הנוי ,אך האדם המקיים אותה נתבע "להתנאות לפני קונו" .זהו הידור המבטא את יחסו של האדם אל המצווה – האם הוא עושה אותה כפורק עול ,במינימום ההכרחי ,או כבן המבקש לפאר את שולחן אביו .זהו המקום שבו נחלקו הראשונים אם החיוב הוא דאורייתא או דרבנן .המהלך המאחד יאמר כי שורש החיוב הוא אכן דאורייתא ,כקריאה רוחנית של "זה א-לי ואנווהו" ,אך הגדרים הממוניים של "עד שליש" והפרטים המעשיים נמסרו לחכמים כדי לתת להם תוקף הלכתי מחייב. מכאן נפתחת הדרך להבנת דברי הגרי"ז והרב משה סולובייצ'יק :ההידור אינו "קישוט" חיצוני שמודבק על המצווה לאחר מעשה ,אלא הוא איכות של קיום .כשאדם מקיים מצווה מהודרת ,הוא לא עשה "מצווה ועוד קצת" ,אלא הוא יצר חפץ מצווה נעלה יותר .הבנה זו מיישבת את שאלת המילה בשבת – אנו מחללים שבת על ציצים שאינם מעכבים לא

חלשב תשרפ

בשביל "יופי" ,אלא בשביל להפוך את המילה למצווה שלמה ומתוקנת בתכלית השלמות בעת המעשה. בתוך כך מתלבן המחלוקת שבין רבנו תם למרדכי בעניין ההידור בנסתר .אם ההידור הוא רק "נוי" לעין האדם ,הרי שבמקום שאין עין רואה אין צורך בהידור .אך אם ההידור הוא חלק מ"חפצא של מצווה" – כפי שעולה מהמהלך שלנו – הרי שגם במעמקי התפילין או בזהב של קודש הקודשים יש עניין ביופי ,כי המצווה צריכה להיות מהודרת מצד עצמה ,אל מול פני השם ,ולא רק אל מול פני האדם. התמונה המתקבלת היא של עבודת השם השואפת תמיד אל המעבר .התורה נותנת לנו את ה"שלד" של המצווה ,וחובת ההידור היא ה"בשר והרוח" שאנו יוצקים לתוכה .בין אם זה בהוצאת ממון ובין אם זה בדקדוק של יופי בכתב או בציצית ,אנו מגלים שאין גבול ליכולת של האדם לפאר את בוראו .הידור המצווה הוא הגשר שבו האדם עובר ממדרגת מצווה ועושה למדרגת אוהב ומתנאה ,ובכך הוא הופך את כל עולמו ל"נווה" – למשכן שבו השכינה והיופי דרים בכפיפה אחת. מתוך הבירור המעמיק במהות ההידור כחלק בלתי נפרד מגוף המצווה או כחובת הגברא להתנאות ,אנו באים אל שדה המעשה .כאן ,בין כתלי הבית והחיים ,מתורגמות החקירות הלמדניות להכרעות גורליות בשאלות של ממון ,סדרי עדיפויות וכשרות .הנפקא-מינא שלפנינו אינן רק שאלות טכניות ,אלא הן המבחן שבו הופכת התיאוריה למציאות חיה. הנפקא-מינא הראשונה עוסקת בשאלת סדרי עדיפויות במשאבים מוגבלים .אם נבין שהידור מצווה הוא "חלק מגוף המצווה" (חפצא) ,הרי שבאותן מצוות שבהן הנוי מעכב ,כגון ארבעת המינים ,על האדם להשקיע את מיטב כספו קודם כל בבסיס ההדר של הלולב והאתרוג ,ורק לאחר מכן בהידורים של "לכתחילה" במצוות אחרות .לעומת זאת ,אם ההידור הוא "חובת הגברא" כללית ,ייתכן ועדיף לאדם לפזר את הידוריו על פני מצוות רבות – סוכה נאה מעט ,ציצית נאה מעט ושופר נאה מעט – כדי לקיים "זה א-לי ואנווהו" בכל אורחות חייו ,ולא לרכז הכל במקום אחד. הנפקא-מינא השנייה מתגלה בדיני ממונות והשבת אבדה .אדם שמצא חפץ מצווה שאבד לחברו ,כגון טלית מהודרת או שופר נאה במיוחד .אם ההידור הוא חלק בלתי נפרד מהמצווה, הרי שהבעלים מקפידים על ה"נוי" כחלק מהחפץ עצמו ,ויש לזהות את ההידור כ"סימן" המאפשר להשיב את האבדה .אך אם הנוי הוא רק תוספת חיצונית ,ייתכן שאין הוא נחשב סימן מובהק .כמו כן ,בשאלת "עד שליש" ,עולה השאלה האם אדם שקנה מצווה פשוטה וכעת מזדמנת לו מהודרת יותר ,האם חובת ה"שליש" מחייבת אותו להפסיד את המצווה הראשונה או שמא החיוב הוא רק בעת הקנייה הראשונית. הנפקא-מינא השלישית והמרטיטה ביותר היא במצוות שבין אדם לחברו .לפי שיטת הרמב"ם שהבאנו ,ההידור חל גם על צדקה וחסד .הנפקא-מינא היא לא רק "כמה" אדם נותן

גם לנשמה מגיע אוכל

לעני ,אלא "איך" .האם הוא נותן לו בגד משומש ובלוי (היוצא ידי חובת "כסה ערום") ,או שהוא נותן לו "מן היפה שבכסותו" .אם נגדיר זאת כהידור מצווה גמור ,הרי שעל האדם להוציא עד שליש יותר כדי שהנתינה תהיה נאה ומכובדת ,ובכך הוא מקיים "ואנווהו" בחברו ,שהוא צלם אלוקים. הנפקא-מינא הרביעית נוגעת לברכת שהחיינו .האם מברכים "שהחיינו" על הידור מצווה? אדם שיש לו מזוזה כשרה ,וכעת קנה מזוזה מהודרת וכתובה בכתב אומן מרהיב .אם ההידור הוא "מצווה חדשה" או "איכות נעלה" כפי שביאר הגרי"ז ,ייתכן שיש מקום לברך על השמחה בהתחדשות האור של המצווה המהודרת .אך אם זהו רק שיפור אסתטי ,ייתכן שאין הברכה חלה אלא על עצם המצווה. סיכום תמציתי של יסודות הידור המצווה א .מקור החיוב :יסוד הדין נלמד מהפסוק "זה א-לי ואנווהו" ,ודרשו חז"ל "התנאה לפניו במצוות" .רוב הראשונים נוקטים שעיקר החיוב הוא מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא ,אך יש מהאחרונים הסוברים ששורש המצווה הוא דאורייתא גמור. ב .גדרי הממון :חובה על האדם להוציא עד שליש יותר ממחיר המצווה הבסיסית כדי לקנות מצווה מהודרת .מעבר לשליש נחשב הדבר כמידת חסידות ,והבטיחו חז"ל שהקב"ה משלם לאדם את הוצאותיו. ג .הידור המעכב :ככלל ,הידור אינו מעכב את המצווה בדיעבד .אולם ,במצוות שבהן התורה השתמשה בלשון הדר או תמימות ,כגון לולב וספר תורה ,חוסר הידור (כמו לולב יבש) פוסל את המצווה לגמרי משום שחסר בעצם הגדרת החפץ. ד .הידור בנסתר :נחלקו רבותינו האם יש עניין להדר בדבר שאינו נראה לעין (כמו בתוך

בתי התפילין) .רבנו תם פוטר מהידור בנסתר ,אך המרדכי מחייב וסובר שההידור הוא "לפניו" יתברר ,ולא רק לעיני בשר ודם. ה .איכות המצווה :לפי שיטת בריסק ,ההידור אינו תוספת חיצונית אלא הוא הופך את המצווה לנעלית ושלמה יותר .הבנה זו מבארת מדוע חוזרים על ציצים שאינם מעכבים במילה אפילו בשבת ,כדי להגיע לשלמות המעשה בעת קיומו. ו .הידור בין אדם לחברו :לשיטת הרמב"ם ,חובת "ואנווהו" חלה גם על צדקה וחסד .אין להסתפק בנתינה מינימלית ,אלא יש להדר ולתת לעני מן היפה והטוב שבנכסי האדם. כאשר אנו מתבוננים בעין בוחנת על כל המערכה שפרסנו ,אנו מגלים כי סוגיית הידור מצווה אינה רק דיון טכני על יופי חיצוני ,אלא היא נוגעת בשורש הווייתו של האדם כעובד השם .עומק הרעיון העולה מן הסוגיה הוא המאבק הנצחי שבין ה"חובה" לבין ה"אהבה". המצווה הבסיסית מייצגת את החובה ,את הגבול התחתון שבלעדיו המעשה אינו נחשב .אך "ואנווהו" הוא המקום שבו האדם פורץ את גבולות העבדות והופך לבן חורין .עבד עושה רק

חלשב תשרפ

את מה שנצטווה ,בדיוק נמרץ ולא גרם אחד מעבר לכך .בן ,לעומת זאת ,מחפש את החיוך על פני אביו ,והחיוך הזה נמצא ב"הידור". ההבדל בין שיטת רבנו תם למרדכי בעניין ההידור בנסתר חושף תהום רעיונית :האם עבודת השם שלנו היא "מופע" כלפי חוץ ,או שהיא "מהות" פנימית? לפי המרדכי ,שסובר שיש להדר גם במעמקי התפילין וגם בזהב של קודש הקודשים שאיש לא רואה ,ההידור הוא הצהרה של האדם כלפי עצמו וכלפי קונו" :המצווה הזו חשובה לי מצד עצמה" .היופי אינו נועד להרשים עין בשר ודם ,אלא הוא נועד להפוך את החפץ הגשמי לכלי קיבול טהור יותר לאור אינסוף .זהו סוד הציפוי הפנימי של המשכן – האמת אינה צריכה קהל, היא צריכה שלמות. יתרה מכך ,דברי הגרי"ז מבריסק על כך שההידור משנה את איכות המצווה ,מלמדים אותנו יסוד כביר בנפש :בעולם הרוחני אין "כמות" ,יש רק "איכות" .מצווה מהודרת אינה "מצווה ועוד קצת" ,אלא היא מציאות רוחנית אחרת לגמרי .זהו ההבדל בין קול לבין מוזיקה ,בין דף כתוב לבין שירה .ההידור הוא ה"נשמה" של המצווה .כשאדם מביא את ה"מתוק שבשולחנו" לעני ,הוא לא רק משביע את רעבונו ,הוא מרומם את המושג "נתינה" למדרגה של קדושה. הוא הופך את פעולת החסד הגשמית למעשה של "והלכת בדרכיו". בסופו של יום ,עומק הרעיון של "זה א-לי ואנווהו" הוא היכולת של האדם המוגבל להתחבר אל המוחלט דרך היופי .הקדוש ברוך הוא ברא עולם מלא הוד והדר לא מפני שהוא זקוק לכך, אלא כדי ללמדנו שהדרך אל הקדושה עוברת דרך האסתטיקה והשלמות .כשאנו מהדרים במצווה ,אנו בעצם אומרים" :ריבונו של עולם ,אני מכיר בכך שהמצווה שלך היא הדבר היפה ביותר בחיי" .זוהי פסגת הביטול וההתקשרות – להפוך את הציווי האלוקי לנווה של נוי ושל נחת רוח. התביעה להתנאות לפני הבורא במצוות נוגעת בנקודה העמוקה ביותר של הוויית האדם: שאלת ה"הזדהות" .רוב עבודת השם של האדם נעשית מתוך הרגל או מתוך חובה ("מצוות אנשים מלומדה") ,אך ברגע שהאדם עוצר כדי לחפש את ה"הידור" ,הוא עובר ממצב של נפעל למצב של פועל .ההידור דורש מהאדם מחשבה ,בחירה וטעם אישי .כשאדם בוחר את האתרוג היפה ביותר או את הטלית הנאה ביותר ,הוא מטביע את חותמו האישי על רצון השם .כאן מתרחש פלא אמוני :המצווה מפסיקה להיות "גזירה" חיצונית והופכת להיות חלק מ"האני" של האדם .זהו סוד הדיוק של אבא שאול" :היה דומה לו" – כשם שהבורא ברא את עולמו ביופי ובהדר מתוך רצון חופשי ,כך האדם המהדר במצווה פועל מתוך חופש פנימי וחדוה. במישור הנפשי ,הידור המצווה הוא הכלי החזק ביותר ללחימה בציניות ובשחיקה .הציניות האנושית אומרת" :מה זה משנה? הרי גם במצווה פשוטה יוצאים ידי חובה" .אך התורה מלמדת אותנו שה"נוי" הוא השומר של הקדושה .כפי שביאר ה'כלי יקר' ,הנוי מעיד על ה"חיבוב" .אדם שמשקיע ביופי של המצווה בונה בנפשו קומה של רגישות .הוא הופך להיות אדם שאינו מסתפק ב"בסדר" ,אלא שואף אל ה"מצוין" .רגישות זו אינה נשארת רק בין כותלי

גם לנשמה מגיע אוכל

בית הכנסת; היא מחלחלת אל הנהגתו בין אדם לחברו .אדם שהרגיל את נפשו להדר בכוס של ברכה ,ירגיל את עצמו להדר גם במילה טובה ,בחיוך נאה ובהארת פנים .הנהגת ההידור הופכת את האדם ל"אצילי רוח" ,אדם שכל מעשיו נעשים בנחת ,ביופי ובדיוק. זאת ועוד ,הידור המצווה הוא מבחן האמונה הגדול ביותר ביחס לחומר .העולם הזה מפתה אותנו להשתמש ביופי ובפאר לצורכי הגוף והגאווה .באה מצוות "ואנווהו" ומלמדת אותנו "קידוש החומר" מהו .כשאדם לוקח את הממון שלו ,את הכישרון האומנותי שלו או את חוש האסתטיקה שלו ,ומגייס אותם לטובת "דיו נאה" או "סוכה נאה" ,הוא גואל את היופי מחולין לקדושה .הוא מצהיר שהיופי האמיתי אינו נמצא במותרות הגשמיים ,אלא ביכולת להדר את דבר השם .זוהי הנהגה של "בכל דרכיך דעהו" – לקחת את הנטייה האנושית ליופי ולהפוך אותה לסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בסופו של יום ,האמונה ב"זה א-לי ואנווהו" בונה באדם הכרה עצמית חדשה .האדם מבין שהוא עצמו הוא ה"מקדש" – כפי שביארו אונקלוס והספורנו .הידור המצווה הוא הדרך שבה אדם "מרהט" את היכל נשמתו .כל הידור ,כל השקעה של שליש נוסף ,כל דקדוק ביופי הנסתר מהעין ,הם אבני יסוד בבניין האישיות של האדם כמי שדומה לקונו .המצווה המהודרת היא בבואה של הנשמה המהודרת ,ומי שזוכה להדר במצוותיו ,זוכה שהשכינה תשרה בתוך נווהו הפרטי. מתוך בירור הדרמות ההלכתיות והחקירות בעומק החפץ והגברא ,ניצב בפנינו מצפן מוסרי נוקב המכוון את תנועות הנפש של המבקש להתקרב אל הקודש .המצפן המוסרי הראשון העולה מתוך "ואנווהו" הוא חובת ה"נקיות" .כשם שספר תורה דורש דיו נאה ולבלר אומן כדי להיות "מן המובחר" ,כך נדרש מהאדם שהידורו החיצוני לא יהיה "נזם זהב באף חזיר". המוסר הנלמד הוא שאין ערך להידור המצווה אם אין הוא מלווה בהידור המידות .אדם המהדר באתרוג יקר אך אינו מהדר בבין אדם לחברו ,או שמקפיד על נוי סוכתו אך מזלזל בכבודם של הבריות ,הופך את ההידור לחיצוני ומנוכר .התביעה המוסרית היא להתאמה מוחלטת בין יופי החפץ ליופי המעשה. עוד מורה לנו המצפן המוסרי על חובת ה"אמת בנסתר" .כפי שלמדנו מהמחלוקת על הידור בתפילין המכוסות ,המוסר התורני תובע מהאדם שלמות שאינה תלויה במחיאות כפיים או בראיית העין של הסביבה .אדם המהדר במצוות רק במקום שבו הדבר נראה לעין ,מחטיא את המטרה של "זה א-לי ואנווהו" .המוסר האמיתי נבחן דווקא בפינות החשוכות ,בזהב המצפה את קודש הקודשים פנימה – שם ,במקום שבו רק הבורא רואה ,נמדדת איכותו של המאמין .הידור בנסתר הוא הערובה לכך שהיופי אינו נובע מגאווה או מרצון להרשים ,אלא מיראת שמים טהורה. תמרור אזהרה מוסרי נוסף עולה מהגדרת ה"שליש" בממון .התורה וחכמים מלמדים אותנו את סוד האיזון :הידור מצווה הוא נעלה ,אך אין הוא יכול לבוא על חשבון חובות אחרות. אדם שמהדר במצווה אחת תוך שהוא פוגע ביכולתו לקיים מצוות אחרות או לכלכל את ביתו בכבוד ,עובר את הגבול שבין הידור לבין חוסר אחריות .המוסר כאן הוא מוסר של "מידה

חלשב תשרפ

ושיעור" – היכולת להוסיף נוי מתוך שיקול דעת ,מתוך ענווה ומתוך הבנה שהקדוש ברוך הוא חפץ בלב האדם לא פחות מאשר ביופי של כספו .ההידור האמיתי הוא זה שנעשה מתוך שמחה ונדיבות ,אך גם מתוך הכרה בגבולות הכוח והמציאות.

עיקר העניין: מתוך בירור הסוגיה על כל אגפיה ,אנו באים אל שורת הסיכום המעשית .המעבר מהלמדנות אל החיים דורש זיקוק של שלוש תובנות מרכזיות המהוות את עמוד השדרה של הנהגת ההידור בקרב כל מבקש השם ,ומחברות את המעשה הגשמי אל פסגת האמונה. א .הידור מתוך הזדהות וחיבוב :התובנה הראשונה היא שהידור המצווה אינו מס חברתי או מוסכמה אסתטית ,אלא הוא כלי לביטוי האהבה .כאשר אנו ניגשים לקיים מצווה ,עלינו לשאול את עצמנו :האם אני עושה זאת כדי "לצאת ידי חובה" ,או כדי "להיכנס לידי חיבה"? ההשקעה בשליש הנוסף ,ביופי הכתב או בנקיות הכוס ,היא הדרך שבה אנו הופכים את הציווי האלוקי לחלק בלתי נפרד מאישיותנו .ההידור הוא החתימה האישית שלנו על המצווה. ב .שלמות של פנים וחוץ :התובנה השנייה מלמדת על האחדות הנדרשת בין הנגלה לנסתר .הידור מצווה אמיתי חובק את כל רבדי המעשה – מהנוי הנראה לעין בסוכה ובציצית ,ועד לדקדוק ביופי הכתב בתפילין המכוסות .הנהגה זו מחנכת אותנו ליושרה פנימית :אדם שמהדר בנסתר הוא אדם שחי מול פני השם בכל רגע ,ואינו נזקק לאישור חיצוני .זוהי קריאה לזיכוך המניעים – שהיופי יהיה מוקדש כולו לשמיים. ג .נווה של קדושה בחיי היום-יום :התובנה השלישית מרחיבה את המושג "זה א-לי ואנווהו" אל מעבר לתחומי הפולחן הצרים .כפי שביאר הרמב"ם ,ההידור צריך להקרין על כל מפגש שלנו עם הזולת ועם העולם .כשאנו מאכילים רעב מן הטוב שבשולחננו או מלבישים ערום בבגד נאה ,אנו הופכים את העולם הזה ל"נווה" – למקום משכן לשכינה .ההידור במצוות שבין אדם לחברו הוא המבחן העליון לכך שהתורה חדרה אל ליבנו והפכה אותנו לאנשים אציליים ומיטיבים יותר. בסיכומו של דבר ,הידור המצווה הוא המקום שבו האדם זוכה להיות שותף למעשה בראשית .הקדוש ברוך הוא ברא עולם ביופי ,ואנו מחזירים לו יופי דרך קיום מצוותיו. כשאנו מעלים את המצווה ממדרגת ה"הכרחי" אל מדרגת ה"נאה" ,אנו זוכים לקיים את דברי אבא שאול במלואם – אנו נעשים דומים לקונו .הלב והנשמה המושקעים ב"נוי" המצווה הם אלו שהופכים את קיום ההלכה למסע רוחני חי ,פועם ומרגש, שבו כל מעשה קטן הופך לשירת הלל נצחית לבורא עולם" .זה א-לי ואנווהו" – אני אעשה לו נווה ,ואני אהיה לו נווה ,ובכך תשתלם כוונת הבריאה כולה.