3. בשלח עמ׳ 136–146 — מדוע הנשים אמרו שירה רק על הסוסים?

3. בשלח עמ׳ 136–146 — מדוע הנשים אמרו שירה רק על הסוסים? שהם נגאלו? עומדים אנו נרעשים אל מול פלאי התהדרות הקודש בשירת הים ,אותו רגע נשגב שבו נבקעו המים ונחשפו סודות תהום ,ושם ,בתוך ענני הכבוד ,מתייצבת מרים הנביאה בראש הנשים ומעוררת את השירה המופלאה" :שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבה רמה בים". אולם כאן בוקעת ועולה תמיהה עצומה המטלטלת את כל המחשבה ,קושיה…

3. בשלח עמ׳ 136–146 — מדוע הנשים אמרו שירה רק על הסוסים? שהם נגאלו? עומדים אנו נרעשים אל מול פלאי התהדרות הקודש בשירת הים ,אותו רגע נשגב שבו נבקעו המים ונחשפו סודות תהום ,ושם ,בתוך ענני הכבוד ,מתייצבת מרים הנביאה בראש הנשים ומעוררת את השירה המופלאה" :שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבה רמה בים". אולם כאן בוקעת ועולה תמיהה עצומה המטלטלת את כל המחשבה ,קושיה שהדהדה בבית מדרשם של ענקי עולם כהחתם סופר ,רבי יהונתן אייבשיץ ב"תפארת יהונתן" ,ובעל ה"דברי דוד" על הטורי זהב .הרי העיניים רואות והלב משתומם :מדוע זה ראו הנשים הצדקניות ,שהיו היסוד והשורש לכל גאולת מצרים ,לצמצם את שירתן אך ורק אל נקודת האובדן של סוסי פרעה? היכן הוא השבח על הצלתן הפרטית? היכן היא התודה על שבירת עול הגלות מעל צווארן והפיכתן לבנות חורין? בעוד משה ובני ישראל שרים את כל רזי הגאולה ,מן הנסים במצרים ועד "תביאמו ותיטעמו" ,הנשים עוצרות בנקודה אחת וממוקדת – טביעת הסוס והרוכב. השאלה מנסרת בחלל הלימוד במלוא חריפותה :האם חלילה קצר המצע מלהכיל את גודל הודאתן ,או שמא טמון בבחירה המדויקת הזו בסוסים וברכבים סוד טמיר ועמוק הנוגע לשורש תפקידה של האישה הישראלית ולמהות קניינה בתורה ובנצח? אנו ניצבים מול הפסוקים ותוהים מהו המענה שענתה מרים לנשים ,וכיצד הפכה טביעת הסוסים בים לסיבת השמחה המרכזית של האמהות הקדושות ברגע הגאולה הגדול מכולם. מתוך הסערה שבהצגת השאלה ,אנו פונים אל כור מחצבתה של השירה ,אל הפסוקים המהווים את התשתית לכל המהלך המחשבתי הזה .שם ,לאחר סיום שירת משה ובני ישראל, מופיע הפסוק המעורר את תמיהת המפרשים" :ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבה רמה בים" (שמות טו ,כא) .הקשר הישיר של הפסוק לשאלה זועק מתוך המילים ,שכן התורה בחרה להנציח דווקא את השבח על מפלת הסוסים כמענה המרכזי של מרים לנשות ישראל .אנו ניגשים כעת לברר כיצד פירשו עמודי עולם את הפסוק הזה ואת הייחודיות של שירת הנשים. תרגום אונקלוס (שמות טו ,כא) מתרגם את הפסוק כך" :ואתיבת להון מרים שירו קדם ה' ארי אתגא על גאותנא סוסיא ורכביה רמא בימא" .אונקלוס מדגיש את הביטוי "אתגא על גאותנא" ,שפירושו שהקב"ה התעלה על אלו המתגאים בחיצוניותם .הביאור הוא שמרים הצביעה בפני הנשים על כך שהגאווה המצרית ,שבאה לידי ביטוי בסוסים המעוטרים ,היא זו שקרסה אל מול יד השם. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות טו ,כא) מוסיף נופך דרמטי" :ואתיבת להון מרים שירו ושבחו קדם ה' ארי גאה הוא על כל גיוותניא סוסוותא ורכביהון טבע בים סוף" .יונתן מדגיש שהשבח

חלשב תשרפ

הוא על כך שהבורא התגאה על כל הגאוותנים .הביאור בדבריו הוא שהנשים שמו לב לנקודה של שבירת הגאווה שבאה לידי ביטוי ברכבים המהודרים של פרעה. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טו ,כא) ,כותב בקיצור נמרץ" :ותען להם מרים -משה אמר שירה לאנשים הוא אומר והם עונים אחריו ,ומרים אמרה שירה לנשים" .רש"י מלמד אותנו שמרים לא רק פתחה בשירה ,אלא הנהיגה את הנשים באותו סדר של שירת הגברים .הביאור הוא ששירת הנשים הייתה מקבילה לחלוטין לשירת האנשים ,מה שרק מעצים את השאלה מדוע התורה בחרה לצטט מהן דווקא את עניין הסוסים. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,כא) מבאר את עניין הענייה" :ותען להם מרים ,כמו ענו לה' בתודה .והטעם ,ששרה הפסוק הראשון שישוררו כולן .וזה הפסוק הוא הכלל של כל השירה". האבן עזרא רואה בפסוק הזה את התמצית של השירה כולה .לפי דבריו ,הנשים בחרו ב"כלל" המקיף ביותר ,שהוא השלטון המוחלט של השם על כוחות הרשע המיוצגים בסוס ורוכבו. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טו ,כא) ,מוסיף דקדוק חשוב" :ותען להם מרים ,לשון שיר ,כמו ענו לה' בתודה ...כי משה שר והם עונים אחריו את כל השירה ,וכך עשתה מרים עם הנשים" .הרמב"ן סובר שהנשים אמרו את כל השירה כולה ,אלא שהכתוב קיצר .הביאור הישיבתי הוא שהפסוק שנכתב הוא זה שאפיין את "נקודת המבט" המיוחדת של הנשים בתוך השירה הכללית. רבינו לוי בן גרשום ,הרלב"ג (שמות טו ,כא) ,כותב" :ותען להם מרים ,רצונו לומר שהיא הייתה מתחלת השירה והנשים עונות אחריה" .הרלב"ג מדגיש את תפקיד המנהיגות של מרים .לפי דבריו ,הבחירה בפסוק זה הייתה הוראה של מרים לנשים להתמקד בעוצמת הדין שהתגלה בים. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טו ,כא) ,מבאר" :ותען להם מרים ,לפי שכתוב בשירת משה אשירה לה' ,בלשון יחיד ,אמרה היא שירו לה' בלשון רבים ,לומר שכולן חייבות להודות". החזקוני מחדש שהנשים שמו דגש על החובה הכללית של כל אחת ואחת להשתתף בשבח. רבינו עובדיה ספורנו (שמות טו ,כא) כותב" :ותען להם מרים ,ענתה לנשים שיאמרו גם הן שירה כנגד שירת האנשים" .הספורנו רואה כאן השלמה של שירת הכלל .הביאור הוא שהנשים הרגישו צורך לבטא פן נוסף בשירה שלא בא לידי ביטוי בשירת הגברים. בעל ה'כלי יקר' ,רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (שמות טו ,כא) ,מעמיק בטעם התופים והמחולות" :לפי שכל עיקר הנס היה בשביל הנשים הצדקניות ,לכן הקדימו הנשים לשמוח בתופים ובמחולות עוד לפני שהתחילה השירה" .הכלי יקר מלמדנו שהשמחה של הנשים הייתה קשורה למהות הנס שנעשה בזכותן. רבי אליהו מזרחי (שמות טו ,כא) בפירושו על רש"י מרחיב את היסוד" :מגיד הכתוב שכשם שאמר משה שירה לאנשים ,כך אמרה מרים שירה לנשים .ולא הפסוק הראשון בלבד אמרה אלא כל השירה כולה ,אלא שהכתוב קצר וכתב הפסוק הראשון ממנה ,והשאר סמך על

גם לנשמה מגיע אוכל

השירה הנזכרת למעלה" .המזרחי מציב את התשתית להבנה שהפסוק על הסוסים אינו השירה היחידה ,אלא "השער" של שירת הנשים. בעל ה'טורי זהב' ,רבי דוד הלוי סגל ,בספרו 'דברי דוד' (שמות טו ,כא) ,מקשה את הקושיה המפורסמת" :למה בשירת האנשים כתיב אשירה לה' ,וכאן כתיב שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבה רמה בים? וכי על הצלתן לא היו צריכות להודות?" .הוא נשאר בתמיהה על הצמצום המופלג של הכתוב דווקא לעניין הסוסים. רבי יצחק חיות בפירושו 'פרדס יוסף' (פרשת בשלח) מביא בשם ה'בית יצחק' חקירה מרטיטה: מדוע הנשים לא אמרו שירה על עצם הגאולה? הרי השמחה צריכה להיות על קבלת התורה שתבוא בעקבות היציאה ממצרים .כאן הוא פותח פתח להבנה שדמיון הנשים לסוסים הוא המפתח לפתרון. רבי יהונתן אייבשיץ ב'תפארת יהונתן' (פרשת בשלח) מציע שני ביאורים מחודשים :הראשון, שבנשים לא היה נס בהצלה כי היו זכאיות מצד עצמן ,ולכן שרו על טביעת המצרים שהייתה הנס העיקרי עבורן .השני ,שהמצרים לא גזרו להשליך בנות ליאור ,ולכן הצלתן מהמים לא הייתה חידוש עבורן כמו טביעת הסוסים. לאחר שסקרנו את דברי המפרשים ,מתברר כי לפנינו מחלוקת והבנה רחבה :האם הנשים אמרו את כל השירה והכתוב רק קיצר ,או שמא ישנה כוונה עמוקה וספציפית בבחירה של התורה להדגיש דווקא את טביעת הסוסים והרוכבים כנושא המרכזי של מרים והנשים .כעת נעבור לברר את דברי חז"ל והגמרות כדי לראות כיצד המושגים של "סיוע" ו"חלק בתורה" משתלבים בתוך השירה הזו. לאחר שהארנו את עינינו באורם של מפרשי התורה ,עלינו לחדור אל פנימיות הסוגיה דרך דברי חז"ל בתלמוד ובמדרש .שם ,בין כותלי בית המדרש ,נחשפת ההבנה כי שירת הנשים אינה רק הודאה על נס חיצוני ,אלא היא הצהרה על מהות קניינן הרוחני ועל הדרך המיוחדת שבה הן זוכות בחלקן בתורת השם .אנו פונים כעת לברר את המקורות המגלים לנו את עוצמת הסיוע והשותפות של נשות ישראל. בגמרא במסכת ברכות (דף יז ע"א) אמרינן" :גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים ...נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא ,ובאתנויי גברייהו בי רבנן ,ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" .רש"י על אתר מבאר שהבטחה זו גדולה כי הנשים הן אלו המאפשרות את קיום התורה בעולם על ידי מסירותן .הביאור הישיבתי הוא שהזכות של הנשים בתורה אינה מגיעה מלימוד ישיר ,אלא מהכוח שהן מעניקות ללומדים. השותפות הזו אינה תוספת צדדית ,אלא היא גורמת לכך שהן נחשבות כבעלות המצווה ממש, בבחינת "מי שעוזר לשני הרי הוא כעושה הדבר". בגמרא במסכת סוטה (דף כא ע"א) מובאת מחלוקת בין בן עזאי לרבי אליעזר בשאלת לימוד תורה לנשים ,ושם מובא המענה של רב לרבי חייא על השאלה "נשים במאי

חלשב תשרפ

זכיין?" .רש"י מבאר שם כי זכותן היא בשמירה והמתנה לבעליהן ובחינוך הילדים .הביאור הישיבתי מעמיק בכך שדווקא דרך ה"נטרין" (ההמתנה) והסיוע ,הן קונות קניין נצחי בתורה. מכאן עולה היסוד שמי שמסייע לדבר שבקדושה ,הרי כל מעשה הקדושה נזקף לזכותו בשיעור מלא. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ,מסכתא דשירה ,פרשה י) על הפסוק "ותען להם מרים"" :מגיד הכתוב שכשם שאמר משה שירה לאנשים ,כך אמרה מרים שירה לנשים" .מפרשי המדרש מבארים שמרים לא הסתפקה בשורה אחת ,אלא הנהיגה את כל הנשים בשירה מלאה .הביאור הישיבתי הוא שמרים ביקשה להשוות את מדרגת הנשים למדרגת האנשים ,וללמדן שגם להן יש פתחון פה בשירת הגאולה ובקבלת התורה העתידית ,וזאת מכוח שותפותן המכרעת. בגמרא במסכת שבת (דף קג ע"א) ובמדרשים על יציאת מצרים ,מוזכר השכר המיוחד שקיבלו הנשים בזכות צדקותן במצרים .הביאור הוא שהנשים היו המנוע הרוחני שהחזיק את עם ישראל בחיים בתוך כור הברזל .מתוך כך מובן מדוע השירה שלהן צריכה לבטא את הייחודיות שלהן כ"מסייעות" ,שכן כל הגאולה הייתה תלויה בסיוען ובאמונתן. הנה כי כן ,מתוך דברי חז"ל מצטייר דיוקן של שותפות גורלית :האישה הישראלית קונה את עולמה דרך הסיוע וההכנה למצווה .הבנה זו ,המחברת בין מעשה הסיוע לבין השכר המלא ,היא המפתח שבו נשתמש כעת כדי לפתוח את דברי האחרונים ,המבקשים לבאר מדוע דווקא טביעת הסוסים היא שפתחה את ליבן של הנשים לשיר על חלקן בתורה. מתוך בירור יסודות חז"ל בבבלי ובמדרש ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים. כאן אנו מבקשים לזקק את הגדרת ה"שותפות" של הנשים בתורה ובעבודת השם ,ולהבין כיצד מעשה הסיוע הופך לקניין עצמי של המצווה .הראשונים האירו את עינינו בהבנת המבנה הרוחני של הבית היהודי ,שבו החלוקה בין ה"עושה" ל"מסייע" מטשטשת והופכת לישות אחת של קדושה. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג)" :אישה שלמדה תורה יש לה שכר ,אבל אינו כשכר האיש ,מפני שלא נצטוותה ...ואף על פי שיש לה שכר ,צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה" .הביאור בדבריו הוא שאף שאין האישה מצווה בלימוד עצמו, הרי שעצם הקשר שלה אל עולם התורה נושא שכר כביר .המפרשים על הרמב"ם מבארים שהשכר אינו על "ידיעת הטקסט" ,אלא על השייכות לערכי התורה .הביאור הישיבתי כאן הוא שהנשים עמדו בים סוף ושאלו :אם אין אנו מצוות בתלמוד תורה ,מהי שמחתנו בקבלת התורה העתידית? מכאן נסללת הדרך להבנה שהשמחה שלהן הייתה חייבת להישען על יסוד אחר. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (בביאורו למסכת סוטה כא ע"א)" :בשכר שהן ממתינות לבעליהן ומוליכות בניהן לבית המדרש -חולקות שכר עם בעליהן ובניהן" .רש"י מחדש כאן יסוד משפטי-רוחני של "חלוקה בשכר" .אין מדובר בשכר על "המתנה" בעלמא כמעשה חסד,

גם לנשמה מגיע אוכל

אלא בשותפות גמורה בתוצאה .הביאור הישיבתי הוא שפעולת הסיוע של האישה היא חלק אינטגרלי ממעשה המצווה של האיש ,וכמו שבסוס ורוכבו המעשה מאוחד ,כך בבית היהודי האישה והאיש הם גוף אחד של קיום תורה. רבנו ניסים ,הר"ן (בחידושיו למסכת נדרים דף ז ע"א)" :כל המסייע לידי עוברי עבירה הרי הוא כמותם ,וכל שכן המסייע לידי עושי מצווה" .הר"ן מקבע את הכלל ש"המסייע" מקבל את צביון המעשה .הביאור הוא שהסיוע אינו רק הכשר מצווה חיצוני ,אלא הוא התחברות למהות המעשה .בים סוף ,הנשים ראו בחוש כיצד הסוסים נדונים כרוכבים ,והבינו מתוך כך את עוצמת הכלל הזה גם לצד החיוב והקדושה. רבינו מנחם המאירי ,בית הבחירה (מסכת סוטה דף כא ע"א)" :הנשים אף על פי שאינן בנות תלמוד תורה ,יש להן חלק גדול בו מצד שהן מסייעות וגורמות לבעליהן ולבניהן לעסוק בה" .המאירי מדגיש את המושג "גורמות" .הביאור הוא שהאישה היא ה"סיבה" והגבר הוא ה"מסובב" .בעולם של סיבה ומסובב ,לסיבה יש מעמד נעלה יותר ,שכן בלעדיה לא היה בא המעשה לעולם .זהו היסוד לשירת מרים – השמחה על כך שהן ה"גורמות" לכל התורה שתינתן לישראל. רבנו יונה מגירונדי ,ספר היסוד (מובא בשיטה מקובצת)" :הנשים צדקניות הן שורש האומה, וכל תורתם של ישראל על ידם היא עומדת" .רבנו יונה מעמיד את הנשים כ"שורש" .הביאור הישיבתי הוא שהשורש טמון באדמה ואינו נראה ,בדומה לסוס הנושא את הרוכב .ללא השורש אין אילן ,וללא הסיוע הנשי אין תורה .השירה בים הייתה על גילוי השורש הזה, שהפך מחבוי לגלוי ומפואר. מתוך דברי הראשונים עולה תמונה בהירה :זכותן של הנשים בתורה אינה פחותה מזו של הגברים ,אלא שהיא מופיעה בצורה של "סיבה"" ,סיוע" ו"שותפות" .הבנה זו היא שתשמש את האחרונים לבאר את פשר ההשוואה לסוסי פרעה ,ואת השמחה העצומה שפרצה בלבות הנשים דווקא למראה טביעת הבהמות בים. מתוך בירור יסודות הראשונים והגדרת ה"שותפות" הנצחית ,אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים .כאן מתלכדים כל נתיבי המחשבה וההלכה לכדי מענה אחד ,מאיר ומרטיט, המיישב את קושיית ה"חתם סופר" וה"תפארת יהונתן" ומבאר מדוע הפכה טביעת הסוסים למקור השמחה המרכזי של הנשים בים סוף. רבי יצחק חיות ,בספרו 'פרדס יוסף' (פרשת בשלח) בשם ה'בית יצחק' ,מעמיד יסוד כביר: הגאולה ממצרים לא הייתה מטרה כשלעצמה ,אלא כלי לקראת המטרה העליונה של "תעבדון את הא-להים על ההר הזה" – קבלת התורה .האנשים שרו על גאולתם כי הם עתידים לע"בסיני ולהצטוות על התורה ,אך הנשים עמדו ותהו" :בלי תורה מה השמחה?" .כאן הגיעה התשובה מתוך נחשולי הים .כשראו הנשים שסוסי פרעה טובעים ונענשים יחד עם המצרים, אף שהסוסים לא חטאו בעצמם אלא רק שימשו "סיוע" לרכיבת המצרי ,נפקחו עיניהן להבין

חלשב תשרפ

סוד נורא :מי שמסייע לעושה המעשה ,הרי הוא כעושה המעשה ממש! אם כך הוא במידת פורענות – על אחת כמה וכמה במידה טובה .הביאור הישיבתי הוא שמרים ענתה לנשים: ראו את הסוסים ותבינו – בזכות שאתן מסייעות לבעליכן ולבניכן בלימוד התורה ,אתן קונות חלק מלא ושלם בתורה ממש כמותם .זו הייתה השמחה הגדולה :הגילוי שיש להן חלק בנצח התורה מכוח הסיוע. רבי פנחס מנחם אלתר ,בעל ה'פני מנחם' מגור ,מבאר בזה את פלא הכתוב בשיר השירים "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי" .לכאורה ,מה דמיון יש בין האישה הישראלית הקדושה לבין סוסי פרעה הטמאים? אלא שזהו העומק :כשם שסוסי פרעה נחשבו כחלק מגוף המצרי הטובע מפני שסייעו לו ,כך "רעיתי" – כנסת ישראל והאישה היהודית המסייעת בביתה ובגידול ילדיה – נחשבת כאילו למדה תורה בעצמה .הסיוע אינו "עזרה חיצונית" ,אלא הוא הופך את המסייעת למאוחדת עם המעשה .השירה על הסוסים הייתה למעשה שירה על מעמדן הרוחני החדש של הנשים. רבי יהונתן אייבשיץ ,בספרו 'תפארת יהונתן' (פרשת בשלח) ,סולל דרך נוספת המבארת את המיקוד בסוסים :לאנשים הייתה ההצלה בבחינת נס גמור ,שהרי מצד עצמם לא היו ראויים ורק "בזכות נשים צדקניות נגאלו" .אולם הנשים ,שהיו בעלות זכות מצד עצמן ,לא ראו בהצלתן פלא הדורש שירה מיוחדת ,שכן היה זה דבר מובן מאליו שזכותן תעמוד להן .עבורן, הנס המרעיד היה טביעת המצרים וסוסיהם – ראיית הצדק האלוקי המוחלט המכלה את הרשע .הביאור הוא שהנשים שרו על מה שהיה "חידוש" עבורן ,בעוד גאולת עצמן הייתה פועל יוצא של צדקותן המוכחת. עוד מוסיף ה'תפארת יהונתן' ביאור נפלא מצד גזירות מצרים :המצרים גזרו להשליך רק את הזכרים ליאור ,ואילו הבנות נשארו בחיים .מכאן שהנשים לא חשו בסכנת טביעה אישית כפי שחשו הגברים ,שהיו בסכנת השמדה תמידית .לכן ,כשעמדו על שפת הים ,השמחה על "הצלה ממים" לא הייתה העיקר אצלן ,שהרי המים לא היוו עבורן איום היסטורי .השירה שלהן הופנתה כולה אל המקום שבו התגלתה גבורת השם – בנפילת הסוס והרוכב המצרי. מתוך דברי האחרונים אנו רואים כיצד השאלה הופכת לתשובה מאירה :שירת הנשים על הסוסים לא הייתה התעלמות מגאולתן ,אלא היא הייתה ההודאה העמוקה ביותר על מהות הגאולה שלהן – הגאולה של "המסייע" המקבל את שכר ה"עושה" ,והכרה במעמדן כבעלות זכות עצמית שאינה זקוקה לנסים של פנים משורת הדין. מתוך כלל המקורות שפרסנו ,החל מדברי המכילתא והמזרחי ועד פניני ה"בית יצחק" וה"פני מנחם" ,עולה לפנינו מהלך מרכזי אחד המאיר באור יקרות את שירת הנשים בים סוף .המהלך נשען על ההבנה כי השירה לא הייתה רק הודאה על הצלה גופנית ,אלא בירור נוקב של זהות רוחנית. המהלך המרכזי מבוסס על כך שהנשים הצדקניות ,שעמדו על סף קבלת התורה ,חוו משבר

גם לנשמה מגיע אוכל

פנימי עמוק .כפי שביאר ה"בית יצחק" ,הן הבינו שהגאולה האמיתית היא הגאולה הרוחנית שבמתן תורה ,אך הן חשו מודרות מאותה שמחה כיוון שאינן מצוות בלימוד תורה כגברים. כאן הגיע המענה של מרים הנביאה – "ותען להם מרים" .היא לא ענתה לשאלה שנשאלה בקול ,אלא לתהיית הלב של נשות ישראל .היא הצביעה על המראה המבעית והמופלא של סוסי פרעה הטובעים בים. החידוש העצום בטביעת הסוסים הוא יסוד ה"סיוע" .הסוס ,כבהמה חסרת דעת ,לא חטא למלכות שמיים מרצונו ,אלא רק שימש כלי עזר ומנוע עבור הרוכב המצרי הרשע .אף על פי כן ,הדין האלוקי קבע ש"סוס ורכבה רמה בים" – הסוס נענש בדיוק כמו הרוכב .מרים לימדה את הנשים לקרוא את המציאות במידה של "קל וחומר" :אם במידת פורענות ,המסייע לדבר עבירה נחשב כעושה העבירה ונענש עליה ,הרי שבמידה טובה ,המרובה פי חמש מאות ,על אחת כמה וכמה שהמסייעת לדבר מצווה נחשבת כעושה המצווה ממש. בזה התבאר הקשר ההדוק לפסוק "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי" .הדימוי אינו למראה הסוס ,אלא לדין הסוס .כשם שהסוס נחשב לחלק מהרוכב בעת הפורענות ,כך האישה הישראלית ,המסייעת לבעלה ולבניה לעמול בתורה ,נחשבת כחלק בלתי נפרד מן הלימוד עצמו .השמחה של הנשים בים הייתה השמחה על גילוי הדין הזה :הן הבינו שיש להן חלק מלא בנצח ישראל ובקבלת התורה ,לא כצופות מן הצד ,אלא כבעלות המעשה מכוח הסיוע וההמתנה. מתוך כך מתיישבת הקושיה מדוע לא שרו על גאולת עצמן .לפי המהלך הזה ,השירה על הסוסים היא היא השירה על גאולת עצמן הרוחנית .הן לא שרו על הצלת הגוף ,שכן כפי שביאר ה"תפארת יהונתן" ,זכותן הייתה ברורה והגזירה לא חלה עליהן מלכתחילה .הן שרו על הגאולה מן הספק הרוחני .הן שרו על כך שהן "בנות תורה" מכוח הבית שהן בונות .טביעת הסוסים הייתה ה"הוכחה" ההלכתית והמוסרית לכך שהסיוע שלהן בבית ובחינוך הילדים הוא מעשה יצירה רוחני שערכו אינסופי. ועתה אנו פונים לבחון את ההשלכות המעשיות וההלכתיות של יסוד זה .העיקרון של "המסייע כעושה" אינו רק רעיון מחשבתי ,אלא הוא אבן פינה בבניין ההלכה וההנהגה של הבית היהודי :הנפקא-מינא הראשונה עוסקת בגדר ברכת התורה לנשים .אם חלקן של הנשים בתורה היה רק בבחינת "מכשיר מצווה" חיצוני ,היה מקום לדון האם הן ראויות לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה" .אולם ,כפי שעולה משירת מרים ,הסיוע שלהן הופך אותן לחלק מגוף המצווה .לכן פוסקים הראשונים והאחרונים (ובראשם השולחן ערוך באו"ח סימן מז) שנשים מברכות ברכות התורה בכל יום ,שכן השייכות שלהן לתורה היא מהותית ועצמית ,וכל סיוע שלהן נחשב כעסק בתורה ממש. הנפקא-מינא השנייה מתבטאת בדין תלמוד תורה של האיש .כאשר אדם דן בסדרי העדיפויות שלו בין עבודה ללימוד ,עליו לדעת שהאישה חולקת עמו את השכר באופן מלא. ההשלכה המעשית היא שהאיש מחויב להתייעץ ולשתף את אשתו בקביעת עיתים לתורה,

חלשב תשרפ

מתוך הבנה שהיא ה"בעלים" על מחצית מהזכות הזו .הסיוע שלה אינו רק ויתור ,אלא השקעה בעסק משותף .כפי שביאר ה"בית יצחק" ,הצלחת האיש בלימוד היא הצלחתה של האישה, ולכן גם מבחינה מוסרית והלכתית ,עליו להכיר תודה על הסיוע שמעניק לה חלק בנצח. הנפקא-מינא השלישית נוגעת לחינוך הבנות והבנים .מתוך היסוד של "המסייע כעושה", עולה כי עבודת האישה בחינוך הילדים (באקרויי בנייהו לבי כנישתא) אינה רק פעולה טכנית של הולכה והבאה ,אלא היא מעשה הלימוד עצמו .הנפקא-מינא היא שאישה המקדישה מזמנה וממרצה כדי שילדיה יגדלו בתורה ,מקיימת בזה את מצוות תלמוד תורה במדרגה הגבוהה ביותר .השמחה של הנשים בים סוף מלמדת אותנו שאין לזלזל בתפקיד ה"מסייע" ,שכן בסדר האלוקי ,המסייע מקבל שכר כעושה ללא כל גירעון. הנפקא-מינא הרביעית והעמוקה מכולן היא בהגדרת השותפות הזוגית (יששכר וזבולון). היסוד של סוסי פרעה מלמד ששותפות אינה צריכה להיות זהה בתוכן כדי להיות שווה בערך. כשם שהסוס והרוכב מאוחדים למטרה אחת ,כך בבית היהודי .הנפקא-מינא המעשית היא שכל מעשה חסד או עבודה שהאישה עושה כדי לאפשר לבעלה ללמוד ,נחשב לה כלימוד. זהו הבסיס לביטחון העצמי והרוחני של האישה הישראלית ,שיודעת שחלקת אלוקים שלה בתורה מובטחת לה בדין ובצדק. כאשר אנו מעמיקים בחקירה על שירת הנשים ,אנו מגלים כי אין מדובר רק בפתרון לקושי טקסטואלי ,אלא בחשיפה של תשתית רוחנית יסודית במבנה הבית היהודי ובעבודת השם בכלל .עומק הרעיון העולה מן הסוגיה הוא מושג ה"אחדות של המעשה" .בעולם הגשמי, אנו רגילים להפריד בין הפועל לבין הכלי המאפשר את הפעולה ,בין הרוכב לבין הסוס. אולם בתורת אמת ,ובמבט של גאולה ,מתברר שהמציאות היא אורגנית ומאוחדת .השוואת הנשים לסוסי פרעה אינה באה להנמיך אותן ,חלילה ,אלא להעניק להן את התואר "נושאות המרכבה" .כשם שהסוס והרוכב בים הפכו לישות אחת של דין ,כך האיש והאישה בבית היהודי הופכים לישות אחת של קדושה. מכאן צומח בירור עמוק על ערכה של ה"סיבה" אל מול ה"מסובב" .בעולם המודרני ,הערך ניתן למי שעומד בחזית ,למי שנמצא ב"קדמת הבמה" של הלימוד והעשייה .אך שירת מרים מגלה לנו שדווקא ה"גורם" ,זה שמאפשר את הדבר ומכין את הקרקע ,הוא זה שאוחז בשורש של המצווה .הנשים הבינו שכל תג ותג של תורה שיאמר בסיני ,יאמר רק בזכות המסירות שלהן ב"כור הברזל" של מצרים .זהו עומק הרעיון של "המסייע כעושה" – אין זו רק הטבה ממונית או חלוקת שכר טכנית ,אלא זו הבנה מהותית שהמצווה אינה יכולה להתקיים ללא הסיוע ,ולכן הסיוע הוא חלק בלתי נפרד ממהות המצווה עצמה. יתרה מכך ,המבט המוסרי העולה מכאן הוא שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, ודקדוק הדין עם הסוסים בים הוא ההוכחה המוחצת לכך שכל השתתפות במפעל רוחני ,ולו הקטנה ביותר ,הופכת את המשתתף לבעל מניות מלא בנצח .הנשים שרו על הסוסים כי הן ראו בהם את ההשתקפות של עצמן – כוח נושא ,כוח מניע ,כוח שבזכותו הכל קורה .השמחה

גם לנשמה מגיע אוכל

שלהן הייתה הגאולה מן התחושה של "צופה מהצד" .הן הבינו שהן ה"סוסתי" של רצון השם בעולם ,ובתור שכאלו ,הכתר של התורה מונח על ראשן בדיוק באותה מידה שבה הוא מונח על ראשי האנשים .זהו בירור של שלמות ,שבו כל חלקי המערכת מכירים בערך המוחלט של תרומתם להופעת דבר השם בעולם. מתוך בירור עומק הרעיון של השותפות והאחדות ,אנו יורדים אל היכל הנפש ,אל המקום שבו התורה הופכת למצפן אישי עבור כל אדם באשר הוא .ההבנה שזכתה לה מרים הנביאה בים סוף אינה רק שיעור בהיסטוריה של עם ישראל ,אלא היא הדרכה פנימית מרטיטה הנוגעת במבנה האישיות וביחסי הגומלין שבין האדם לקונו. החיבור המחשבתי הראשון הוא למושג ה"חשיבות העצמית" אל מול ה"אמת האלוקית". לעיתים קרובות האדם מרגיש רגשי נחיתות רוחניים כיוון שאינו נמצא ב"חזית" העשייה – הוא אינו הרב הראשי ,הוא אינו זה שעומד על הבמה ,או שהוא מרגיש שכישרונותיו הם רק "כלי עזר" לאחרים .שירת הנשים על הסוסים באה לרפא בדיוק את הנקודה הזו בנפש. היא מלמדת אותנו שבעולם האמת ,אין מושג של "תפקיד משני" .אם אתה הסוס שנושא את הרוכב אל הקדושה ,אתה והרוכב אחד הם .האמונה הזו מעניקה לאדם כוח לע"איתן בתפקידו הייחודי ,מתוך הכרה שכל סיוע ,כל הכנה וכל המתנה למען דבר השם ,הם גוף המצווה עצמה. במישור הנהגת הבית ,הסוגיה הזו בונה קומה של כבוד הדדי והערכה אינסופית .כשאדם מבין שכל התורה שהוא לומד וכל המצוות שהוא מקיים יונקות את חיותן מהסיוע והמסירות של אשתו ,מבטו משתנה .אין זו רק "הכרת תודה" על עזרה טכנית ,אלא זו חרדת קודש אל מול מי שמחזיקה בידיה את המפתחות לנצח שלו .הנהגה זו מזככת את המידות בתוך הבית היהודי ,והופכת את השותפות הזוגית למרכבה לשכינה .האישה בבית אינה חיה בצילו של האיש ,אלא היא השורש המזין ,והידיעה הזו בונה בנפשה תחושת ערך ושמחה פנימית שאינה תלויה בדבר. יתרה מכך ,היסוד של "המסייע כעושה" מחלחל אל האמונה ביכולת של כל פרט להשפיע על הכלל .האדם נוטה לחשוב שתרומתו הקטנה למפעלות הקודש היא זניחה, אך שירת הים מלמדת אותנו שכל מי שהיה חלק מן המרכבה ,נושא בשכר המלא .זוהי הנהגה של "אחריות משותפת" – אדם המבין את חלקו בנצח אינו מתרשל בתפקידו ,ולו הקטן ביותר ,כי הוא יודע שבלעדי ה"סיוע" שלו ,השלמות חסרה .האמונה הזו יוצקת משמעות עמוקה בכל רגע של חיי היום-יום ,והופכת את הפעולות הפשוטות ביותר לחלק מהשירה הגדולה של הגאולה. בסופו של יום ,שירת הנשים על הסוסים היא השירה של הלב היהודי שמצא את מקומו. זוהי השירה של מי שיודע שגם בנסתר ,גם ב"סיוע" השקט והצנוע ,שוכן אור אינסוף .הנפש שקנתה את התובנה הזו חיה בתחושת גאולה מתמדת ,שכן היא מבינה שאין רגע אחד של

חלשב תשרפ

עשייה או המתנה למען השם שאינו נרשם בספר הזיכרונות כמעשה שלם ומהודר" .רעיתי" נדמתה לסוסתי – לא בבהמיות ,אלא בנאמנות המוחלטת ובשותפות הגורלית שיוצרת את השלמות האלוקית בעולם. מתוך בירור עומק הנפש והחיבור האמוני לשותפות הקודש ,ניצב בפנינו המצפן המוסרי, המכוון את האדם אל עבר תביעה עצמית של אמת ויושר .הלימוד על טביעת הסוסים והשלכתו על שכר הנשים מציב תמרורי אזהרה נוקבים אל מול מידותיו של האדם ,הן בינו לבין עצמו והן בינו לבין סביבתו. התמרור המוסרי הראשון הוא חובת הכרת הטוב ל"גורם" .האדם נוטה מטבעו לייחס את ההצלחה למי שנמצא בחזית המעשה ,למי ש"רוכב" על ההישג וקוטף את פירות התהילה. המצפן המוסרי העולה משירת הים תובע מאיתנו לעצור ולהתבונן בסוסים – באותם כוחות שקטים ,לעיתים סמויים מן העין ,שבזכותם המרכבה נעה קדימה .אזהרה זו חלה על איש כלפי אשתו ,על רב כלפי תלמידיו ,ועל מנהיג כלפי הציבור התומך בו .המוסר התורני מחייב אותנו להבין שמי שאיפשר את המצווה הוא בעל הבית עליה לא פחות ממי שביצע אותה בפועל .זלזול ב"מסייע" הוא פגם מוסרי בשורש האמונה ביושר האלוקי. תמרור נוסף הוא אזהרה מפני ציניות וצמצום הערך .המצפן המוסרי מורה לנו שאין מעשה קטן בעבודת השם .אדם המזלזל בתפקידו כיוון שהוא מרגיש כ"בורג קטן" במערכת ,חוטא לאמת שהתגלתה בים סוף .אם הסוס נחשב כרוכב לטוב ולמוטב ,הרי שכל אדם המחזיק בידו חלק מן הנטל הציבורי או המשפחתי נושא באחריות מלאה .המוסר כאן הוא מוסר של "אחריות טוטאלית" – כל חלק במרכבה חייב להיות שלם ותקין ,שכן הוא משליך על המהות של המעשה כולו .אין מקום לבינוניות תחת האצטלה של "אני רק עוזר". מעל הכל ,עולה קריאת כיוון לענווה מול השותפות .המצפן המוסרי מלמדנו שהישגיו הרוחניים של האדם אינם "קניין פרטי" שלו .ברגע שיהודי מבין שכל תורתו ושגשוגו נשענים על הקרבה וסיוע של אחרים ,הגאווה מתבטלת מאליה .מוסר זה בונה חברה של ערבות הדדית ,שבה כל אחד מכיר בערך חברו ויודע שרק האחדות של "הסוס והרוכב" – של הכוח המניע והכוח המכוון – היא זו שיוצרת את השירה הגדולה של החיים .השאיפה המוסרית היא להפוך את הבית והקהילה למרכבה אחת שבה כולם שותפים בנשיאה בעול ,ומתוך כך זוכים כולם יחד לשיר את שירת הגאולה. מתוך ים המחשבה והבירור ,אנו ניגשים אל חתימת המערכה .השירה שפרצה מגרונה של מרים הנביאה בים סוף ,זו שהתמקדה דווקא בסוס וברוכבו ,הופכת למצפן מעשי המאיר את דרכנו בכל צעד ושעל של חיי היום-יום .שלוש תובנות מרכזיות אנו נושאים עמנו מתוך דברי רבותינו ,והן אבני היסוד לבניית בית של קדושה. מתוך ים המחשבה והבירור ,אנו ניגשים אל חתימת המערכה .השירה שפרצה מגרונה של מרים הנביאה בים סוף ,זו שהתמקדה דווקא בסוס וברוכבו ,הופכת למצפן מעשי המאיר

גם לנשמה מגיע אוכל

את דרכנו בכל צעד ושעל של חיי היום-יום .שלוש תובנות מרכזיות אנו נושאים עמנו מתוך דברי רבותינו ,והן אבני היסוד לבניית בית של קדושה. א .הערכת ה"מאחורי הקלעים" של הקדושה :התובנה הראשונה היא היכולת לראות את הערך האינסופי של פעולות ההכנה והסיוע .בחיי היום-יום ,עלינו לזכור שאישה המכינה את הבית ,אם השולחת את בניה ללימוד ,או אדם התומך כלכלית במוסדות תורה – אינם "מסייעים" חיצוניים ,אלא הם בעלי הזכויות בגוף התורה עצמה .ההנהגה למעשה היא להוקיר ולכבד כל פעולת סיוע כקודש קודשים. ב .אחדות המעשה והכוונה :התובנה השנייה מלמדת אותנו שאין הפרדה בין הכלי לבין המטרה .כשם שהסוס והרוכב נדונים כאחד ,כך עלינו לשאוף לאחדות בכל מעשינו .אדם המבקש להתעלות ,עליו להבטיח שכל המעטפת של חייו – פרנסתו ,ביתו וסביבתו – יהיו מכוונים למטרה הרוחנית ,כי כולם הופכים לחלק מהמהות של קניינו הנצחי. ג .ביטחון בעוצמת השותפות :התובנה השלישית היא השמחה והביטחון העצמי שחייבים להיות מנת חלקו של כל מי ששותף למפעל התורה .אין לאדם להרגיש רגשי נחיתות אם תפקידו הוא "לשאת את המרכבה" ולא "לרכוב" עליה .שירת הנשים מלמדת שדווקא בשותפות השקטה והנאמנה טמון הכוח הגדול ביותר שקונה את הנצח.

עיקר העניין: סוד הגאולה של נשות ישראל בים סוף היה גילוי הדין המופלא של "המסייע כעושה" .בעוד העולם רואה בסוס רק כלי וברוכב את העיקר ,באה השכינה ולימדה שבעולם האמת הכל מאוחד .הנשים לא שרו על טביעת סוסי פרעה כנקמה בעלמא, אלא כעדות מרטיטה על חלקן בתורה – עדות לכך שכל המתנה לבעל ,כל חינוך לילד וכל עמל בבית ,נחקקים בכיסא הכבוד כלימוד תורה שלם ומהודר" .לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי" – זוהי שירתה של הנשמה היודעת שכל מאמץ למען הקודש הופך אותה למרכבה לשכינה .וכך ,מתוך הכרת הערך של השותפות והסיוע, אנו זוכים לבנות עולם שבו כל היחידים מתלכדים לשירה אחת גדולה ,שירת הנצח של עם ישראל השואף אל בוראו בלב אחד ובתורה אחת.