4. בשלח עמ׳ 146–154 — האם יש חיוב לומר שירת הים בכל יום?

4. בשלח עמ׳ 146–154 — האם יש חיוב לומר שירת הים בכל יום? עומדים אנו בכל בוקר ובוקר ,עוד בטרם יפציע שחר ותאיר השמש על הארץ ,ופותחים את לבנו בשירות ותשבחות בפסוקי דזמרה .שם ,בשיא המעמד שלפני תפילת העמידה, מתייצבת בגאון שירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל" .המילים העתיקות והנשגבות הללו, שנאמרו על שפת הים מתוך התלהבות של נבואה ושמחת גאולה ,הפכו לחלק בלתי נפרד

4. בשלח עמ׳ 146–154 — האם יש חיוב לומר שירת הים בכל יום? עומדים אנו בכל בוקר ובוקר ,עוד בטרם יפציע שחר ותאיר השמש על הארץ ,ופותחים את לבנו בשירות ותשבחות בפסוקי דזמרה .שם ,בשיא המעמד שלפני תפילת העמידה, מתייצבת בגאון שירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל" .המילים העתיקות והנשגבות הללו, שנאמרו על שפת הים מתוך התלהבות של נבואה ושמחת גאולה ,הפכו לחלק בלתי נפרד

חלשב תשרפ

מסדר היום של כל יהודי .אולם ,כאשר אנו מתבוננים במהות האמירה הזו ,אנו ניצבים בפני שאלה יסודית המרעידה את כותלי בית המדרש :האם אמירת השירה בכל יום היא חובה גמורה מן הדין ,תקנה מחייבת של חכמים ,או שמא מדובר במנהג חסידות נעלה שהשתרש בתפוצות ישראל? הלב משתוקק להבין :האם ישנו ציווי נצחי האומר לנו שאין יום יכול לעבור ללא הזכרת המופת הגדול של קריעת ים סוף בשירת "אז ישיר"? האם המילים "ויאמרו לאמר" מקפלות בתוכן צו לדורות עולם ,או שמא מדובר בשירה שנולדה לשעתה ,לשם הודיה על הנס הפרטי של יוצאי מצרים ,ורק חיבת הקודש היא שהכניסה אותה אל סידור התפילה שלנו? הסתירה המרתקת בין דברי רבותינו המעמידים אותה כחובה יומיומית לבין אלו הרואים בה מנהג המשתנה לפי העניין והזמן ,מעוררת חקירה מעמיקה בשורשי ההלכה ובמהות עבודת התפילה .אנו פונים כעת לברר את יסודות הדברים מתוך דברי רבותינו ,כדי לעמוד על גדרה של השירה הזו בחיינו. מתוך בירור המעמד הנשגב של השירה ,אנו פונים אל הפסוק הפותח את פרשת השירה, המהווה את התשתית והמקור לכל חקירתנו" :אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבה רמה בים" (שמות טו ,א). אונקלוס (שמות טו ,א) מתרגם" :בכין שבח משה ובני ישראל ית תשבחתא הדא קדם ה' ואמרו למימר נשבח קדם ה' ארי אתגא על גאותנא סוסיא ורכביה רמא בימא" .אונקלוס מדגיש את הלשון "נשבח" ,המורה על מעשה ההודאה והשבח של עם ישראל אל מול גאותו של הבורא שהתגלה בים. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות טו ,א) מרחיב וכותב" :בכין שבח משה ובני ישראל ית שירתא הדא קדם ה' ואמרו למימר שבחו וקודשו קדם ה'" .יונתן מוסיף את מושג ה"קדושה" לשירה, ומבאר שאין זו רק הודאה על הצלה ,אלא מעמד של קידוש השם. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טו ,א) ,עומד על הלשון "אז ישיר" בלשון עתיד ומבאר: "כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה ...וכן 'אז יבנה יהושע'' ,אז ישיר ישראל' .למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה" .רש"י מלמדנו שהשירה נובעת ממחשבה פנימית שהתעוררה למראה הנס ,ומכאן יש מקום לדון האם מחשבה זו צריכה להתעורר בכל יום מחדש. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,א) כותב" :אז ישיר -טעמו ששרו אז .ויאמרו לאמר - שיאמרו לדורות" .האבן עזרא נוגע כאן בנקודת המוקד של שאלתנו ,ומפרש את המילה "לאמר" כהוראה לדורות הבאים ,שיזכירו ויאמרו שירה זו. הרמב"ן (שמות טו ,א) ,מבאר" :ויאמרו לאמר -שהיו אומרים כולם יחד ...או שרצה לומר שאמרו אותה לדורות" .הרמב"ן מביא שתי אפשרויות ,כאשר השנייה מחזקת את הצד שיש כאן תקנה או הנהגה לדורות.

גם לנשמה מגיע אוכל

הרלב"ג (שמות טו ,א) ,כותב" :ויאמרו לאמר -רצה לומר שאמרו אלו המילים שיאמרו אותם כלם" .הרלב"ג מדגיש את האחדות שבאמירה ,שהפכה למטבע לשון מחייב עבור הכלל. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טו ,א) ,כותב בפירוש מרטיט" :ויאמרו לאמר -אמרו לאמר לדורות ,להנהיג שיאמרו שירה זו תמיד בכל יום" .זוהי אמירה מפורשת הקושרת את גוף הפסוק למנהגנו לומר את השירה בכל בוקר. רבינו עובדיה ספורנו (שמות טו ,א) מבאר" :ויאמרו לאמר -ללמד לכל שומע כדי שיאמרו גם הם" .לפי הספורנו ,מטרת האמירה הייתה להנחיל את השירה הלאה ,לכל מי שלא היה נוכח שם ,ומכאן ההמשכיות לדורותינו. בעל ה'כלי יקר' (שמות טו ,א) מעמיק בלשון "אז ישיר" ומבאר שהשירה נאמרה מתוך הכרה במלכות השם המוחלטת ,והיא מהווה את היסוד לאמונה היהודית בכל זמן ,מה שמצדיק את חזרתה התמידית. רבי חיים בן עטר ,ה'אור החיים' הקדוש (שמות טו ,א) ,מוסיף נופך מחייב וכותב" :אז ישיר לשון עתיד ,לרמוז שמצווה לאומרה תמיד וקבעוה בתפילת שחרית בכל יום" .דברי האורהחיים מעמידים את האמירה כ"מצווה" הנובעת מדיוק המקרא. מתוך בירור המקראות והמפרשים המניחים את התשתית למנהג ישראל לדורות ,אנו יורדים אל ים התלמוד ,כדי לדלות את פניני דברי חז"ל ולראות האם יש בדבריהם מקור מפורש לחובה זו ,או שמא נשמטה הגדרה זו מבין דפי הגמרא. בגמרא במסכת מגילה (דף יד ע"א) דנים חז"ל בעניין קריאת ההלל והשירה בשעת הנס, ושם נאמר" :ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ,ממות לחיים לא כל שכן?" .רש"י על אתר מבאר ששירה זו הנאמרה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היא המקור והבסיס לכל שירה שנאמרת לאחר מכן על נס והצלה .הביאור הישיבתי בדברי הגמרא הוא שמהות השירה היא תגובה ישירה לנס "לשעתה" ,ומכאן צומחת חקירת האחרונים האם לאחר שעברה השעה, פקע חיוב השירה והפך למנהג של זיכרון בלבד. בגמרא במסכת שבת (דף קיח ע"ב) מובא מאמרו של רבי יוסי" :יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום" .הגמרא מיד מקשה" :איני? והאמר מר :הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף!", ומשיבה הגמרא" :כי קאמרינן -בפסוקי דזמרה" .רש"י מבאר שם שפסוקי דזמרה הם "שני מזמורים של תהילה :תהילה לדוד והללו את ה' מן השמים" .בתוספות שם (דף קיח ע"ב ד"ה פסוקי דזמרה) כתבו בשם רב נטרונאי גאון שפסוקי דזמרה כוללים את "ברוך שאמר" ו"ישתבח" ואת המזמורים שביניהם .מעניין לציין שבכל רשימת המזמורים שמביאה הגמרא והראשונים שם ,לא נזכרה שירת הים במפורש כחלק מחיוב פסוקי דזמרה מן התלמוד ,דבר המעורר תמיהה רבתי על קביעותה המוחלטת בסידורינו. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק א הלכה ה) דנים בעניין הזכרת יציאת מצרים ,ונאמר שם" :צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות בברכת אמת ויציב" .מפרשי הירושלמי,

חלשב תשרפ

ובראשם ה"פני משה" ,מבארים שישנה חובה גמורה להזכיר את הנס של הים בכל יום ,וזאת כדי לסמוך גאולה לתפילה .אמנם ,הדיון שם נסוב על ברכת "גאל ישראל" ופסוקי "מי כמוכה", אך יש הלומדים מכאן שהרחבת הדברים לאמירת כל השירה כולה היא המשך ישיר לאותה חובת זיכרון המופיעה בתלמוד ארץ ישראל. בגמרא במסכת סוטה (דף ל ע"ב) מובאת הברייתא המתארת כיצד אמרו ישראל את השירה על הים" :באותו יום דרש רבי עקיבא :בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו" .רש"י ותוספות שם מאריכים לבאר את סדרי האמירה ,ומבואר מדבריהם שהמעמד היה מעמד של "הלל" גמור .הביאור הישיבתי ביסוד דבריהם הוא שהשירה בים סוף הייתה במדרגת "שירה על הנס" ,שהיא חובה גמורה בשעתה ,והשאלה העומדת לפתחנו היא האם קבעו חכמים לדורות להחזיר את אותו מעמד של "הלל" בכל בוקר ובוקר. מתוך בירור יסודות התלמוד ,שבהם נחשף המתח שבין שירת הנס לשעתה לבין סדר פסוקי דזמרה הקבוע ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים .כאן אנו מבקשים לראות כיצד הפכה השירה ממזמור של הצלה פרטית לחלק בלתי נפרד מחובת היום בהיכלי התפילה. רש"י במסכת שבת (דף קיח ע"ב בסוף דבריו שם)" :ופסוקי דזמרה לאו הילולא דהלל הם אלא שבח ותחינה ,ואנו רגילים לומר הודו לה' קראו בשמו ויהי כבוד ואשרי והללויה" .רש"י אינו מונה בדבריו את שירת הים כחלק מפסוקי דזמרה ,ומכאן עולה הדיוק שבימיו בצרפת עדיין לא פשט המנהג לאומרה בכל יום כחובה גמורה בתוך התפילה. הרא"ש ,במסכת ברכות (פרק ז סימן כב)" :נהגו לומר פסוקי דזמרה בכל יום ,וגם שירת הים נהגו לאומרה בשמחה גדולה" .הרא"ש כבר מזכיר את המנהג לאומרה ,אך משתמש בלשון "נהגו" ,המורה על כך שהיסוד המקורי אינו תקנת חכמים קדומה אלא הנהגה שנתקבלה בקהילות ישראל. רבנו דוד אבודרהם (סדר תפילת שחרית ,ברוך שאמר)" :ותקנו לומר ויושע ה' ושירת הים ,והוא זכר ליציאת מצרים ,שכל האומר שירת הים בכל יום ובשמחה ומכוין בה – מוחלין לו עוונותיו" .האבודרהם מעמיק את הטעם באמירתה לא רק כזכר להיסטוריה ,אלא כמעשה בעל סגולה רוחנית המזכך את הנפש בכל יום מחדש. רבנו שמחה מויטרי ,מחזור ויטרי (סימן רסה)" :דעו כי שירת הים היה מנהגינו מנהג כל קהל רומא ומנהג כל קהילות אשר סביבותינו ומנהג כל קהילות אשר בספרד ...לומרה כל השנה כולה בכל יום ויום זולתי תשעה באב בלבד ...ומנהג אבותינו תורה היא" .בעל המחזור ויטרי מעמיד את האמירה בכוחו של המנהג המוחלט ,ואף מציין שהיעדרותה בתשעה באב ובבית האבל מעידה על כך שהיא נחשבת לשירה של שמחה שאינה מתאימה לימי אבלות. הטור (או"ח סימן נא)" :ויש מקומות שנהגו לומר שירת הים בכל יום ,ויש מקומות שאין

גם לנשמה מגיע אוכל

אומרים אותה אלא בשבת ובימים טובים" .הטור משקף נאמנה את המציאות שבה המנהגים עדיין היו חלוקים ,ומכאן שהחיוב לא היה פשוט וברור לכל עדיין בתקופת הראשונים. רבנו אברהם בן הרמב"ם ,ספר המספיק לעובדי השם (פרק התפילה)" :והוסיפו חסידים ואנשי מעשה לומר שירת הים בכל יום ,והוא מנהג הגון מאוד" .מדבריו עולה שבתחילה היה זה מנהג של יחידים וחסידים ,ורק לאחר מכן התפשט הדבר ברוב קהילות ישראל. מרן השולחן ערוך (או"ח סימן נא סעיף ז)" :יש מקומות שנוהגים לומר שירת הים בכל יום ,ויש מקומות שאין אומרים אותה אלא בשבת ויו"ט" .מרן השולחן ערוך מביא את שתי הדעות ,אך בבית יוסף שם הוא מציין שהמנהג ברוב המקומות הוא לאומרה בכל יום ,וכן פסק הרמ"א בהגהתו שם שהמנהג אצל האשכנזים הוא לאומרה תמיד .הביאור הישיבתי בדבריהם הוא שמרגע שהתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל ,הוא הפך לחלק מחובת סדר התפילה שאין לשנות ממנה. המגן אברהם (סימן נא סעיף קטן ט)" :כתב האבודרהם שצריך לומר שירת הים בשמחה, וידמה בדעתו כאילו באותו יום עבר בים ,וכל האומרה בשמחה מוחלין לו עוונותיו" .המגן אברהם אינו מסתפק בעצם האמירה אלא מדגיש את צורת האמירה .לפי דבריו ,החיוב אינו רק ב"מילים" אלא ב"חוויה" ,ומכאן שיש לאמירה זו דין של זכירת יציאת מצרים בכל יום באופן מוחשי. רבנו האר"י הקדוש (בשער הכוונות ,עניין פסוקי דזמרה)" :צריך להיזהר מאוד לומר שירת הים בכל יום אחר שסיים כל פסוקי דזמרה קודם ישתבח" .האר"י הקדוש מעמיד את השירה כחלק מהמבנה הרוחני של עולמות התפילה ,ולפי שיטתו היא מהווה תיקון נחוץ להעלאת התפילה ,ובכך הוא הופך את המנהג לחיוב פנימי ומהותי שאי אפשר לדלג עליו. הטורי אבן (מגילה יד ע"א)" :דשירת הים זו לא נקבעה חובה לדורות אלא לשעה בשעת הנס לחוד אמרוהו" .הטורי אבן מבקש לטעון שמעיקר הדין אין חובה לומר את השירה ,וכל מה שאנו אומרים אותה הוא רק זכר למעשה שהיה .הביאור בדבריו הוא שיש חילוק בין "שירה על הנס" המקורית שהייתה חובה ,לבין "אמירת השירה" בתפילה שהיא רק סיפור דברים. האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי ,בשולחן ערוך הרב (סימן נא סעיף ח)" :ונוהגים לומר שירת הים בכל יום קודם ישתבח ...והיא גדולה מכל התהילות שלפניה" .בעל התניא מדגיש את המעלה היתירה של השירה על פני שאר המזמורים ,ומבאר שמעלתה נובעת מכך שנאמרה ברוח הקודש על ידי כל ישראל כאחד ,ולכן קבעוה כחובה יומיומית. רבי ישראל מאיר הכהן ,המשנה ברורה (סימן נא סעיף קטן יז)" :כתבו הספרים שצריך לומר השירה בשמחה ...ובזה נחשב לו כאילו עבר בים עתה" .המשנה ברורה מכריע למעשה שיש לומר את השירה בכל יום ,והוא מוסיף את האזהרה שיש לאומרה בעמידה דווקא ,כדרך שאמרוה ישראל על הים ,ובכך הוא נותן לה תוקף של עדות ומעמד רשמי בכל בוקר. מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף ,בספרו יחוה דעת (חלק ה סימן ד) ,דן במעלת השירה ומבאר כי

חלשב תשרפ

אף על פי שמעיקר הדין בתלמוד לא הוזכרה כחובה ,מכל מקום מאחר שפשט המנהג בכל קהילות ישראל ,יש להקפיד עליה מאוד .הוא מדגיש כי לבני ספרד היא נחשבת כחלק בלתי נפרד מפסוקי דזמרה ,ולכן יש לאומרה מילה במילה ובשמחה ,כפי שכתבו המקובלים ,ואין לדלג עליה אלא במקרים של דוחק גדול כשהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה. הגאון רבי יצחק יעקב וייס ,בספרו מנחת יצחק (חלק ג סימן יב) ,עומד על גדר אמירת השירה בעמידה .הוא מבאר כי מאחר והשירה היא מעין עדות על הנס הגדול של קריעת ים סוף, הרי שהיא טעונה עמידה כדין עדות .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שאמירת השירה בכל יום אינה רק סיפור דברים בעלמא ,אלא היא עמידה מחודשת בתוך המעמד הנשגב של יציאת מצרים ,ולכן חובה על האדם להציג את עצמו כמי שעומד שם ברגע זה ממש. מו"ר הגרב"צ אבא שאול ,בספרו אור לציון (חלק ב פרק ו) ,פוסק כי מי שאיחר לתפילה וצריך לדלג על חלק מפסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הציבור ,שירת הים קודמת בחשיבותה למזמורים אחרים (מלבד "אשרי" והללויה) ,וזאת משום חשיבותה הגדולה שקבעו לה המקובלים והפוסקים כזכר ליציאת מצרים וכשבח עליון לבורא. הראשל"צ הגר"מ אליהו ,בסידורו ובפסקי הלכותיו ,עורר מאוד על כך ששירת הים נאמרה ברוח הקודש מפי משה וכל ישראל כאחד ,ולכן יש בה כוח סגולי עצום להכניע את כוחות הטומאה קודם התפילה .הוא הורה כי יש לומר את הפסוקים שלפני השירה – "ויושע ה'" וגו' – כחלק מההכנה לשירה עצמה ,ולא להתחיל מהמילים "אז ישיר" בלבד ,כדי שההודיה תהיה שלמה על כל פרטי הנס. מו"ר הגר"מ שטרנבוך ,בספרו תשובות והנהגות (חלק א סימן ס) ,מעיר כי עיקר החיוב באמירת השירה הוא כדי להחדיר בנפש את האמונה בחידוש העולם ובהשגחה הפרטית. הוא מציין כי מי שאומר את השירה ללא התבוננות בנס ,הרי הוא מחסיר את עיקר תקנת המנהג .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שחובת היום אינה רק במלל השפתיים ,אלא ביצירת "התפעלות" הדומה להתפעלות שהייתה לישראל על הים. מתוך בירור שלשלת הדורות ,מהפסוקים המפורשים ועד להכרעותיהם של גדולי וגאוני דורנו ,אנו באים לתרגם את המשא והמתן ההלכתי לכדי נפקא-מינות מעשיות במציאות חיינו: ראשית ,לעניין דילוג בפסוקי דזמרה .במקרה שאדם הגיע מאוחר לבית הכנסת ועליו לקצר כדי להספיק להתפלל בציבור ,עולה השאלה היכן ממוקמת שירת הים בסולם העדיפויות. מתוך שהכרענו שפשט המנהג כחובה גמורה ברוב הקהילות ,נפסקה ההלכה שאמירת השירה קודמת בחשיבותה למזמורי התהילים האחרים (למעט "אשרי" והללויה) ,ויש להעדיף את אמירתה מילה במילה כדי לצאת ידי חובת הזיכרון של קריעת ים סוף בתוך התפילה. שנית ,לעניין צורת האמירה .כיוון שהשירה היא מעמד של הודיה ועדות ,נפקא-מינא גדולה היא החובה לאומרה בעמידה דווקא .אין זו רק העדפה בעלמא ,אלא כפי שהביאו הפוסקים, יש בכך כדי לדמות את עצמנו לעומדים על שפת הים .מכאן גם ההקפדה על אמירתה

גם לנשמה מגיע אוכל

בשמחה ובניגון ,ולא כמי שפורק עול או קורא טקסט יבש ,שכן ללא השמחה וההתפעלות חסר בעיקר עניינה של השירה. שלישית ,לעניין אמירתה בבית האבל או בתשעה באב .כיוון שגדר השירה הוא שבח של שמחה עילאית ,נפקא-מינא היא שבימים שבהם השמחה אינה במעוננו ,כגון בתשעה באב או בתוך שבעת ימי האבלות ,ישנם מנהגים שונים האם לדלג עליה או לאומרה בלא ניגון. הדבר מלמדנו שאין השירה רק "חובת קריאה" טכנית ,אלא היא קשורה באופן ישיר למצבו הנפשי והרוחני של האדם העומד לפני קונו. רביעית ,לעניין כוונה בזיכרון יציאת מצרים .מי שאומר את השירה בכל יום ,יכול לכוון בה לצאת ידי חובת מצוות עשה של זכירת יציאת מצרים (לשיטות הסוברות שאין די בהזכרה בקריאת שמע לבדה) .השירה ,בתיאוריה המפורטים על טביעת המצרים וגאולת ישראל ,מהווה את השיא של הזכירה הזו ,והאומרה מילה במילה מקיים בכך את ציווי התורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". מתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא-מינות המעשיות ,אנו מתעלים כעת אל מרחבי המחשבה כדי לעמוד על עומק הרעיון הטמון בחובת אמירת השירה בכל יום .השאלה אינה רק הלכתית – האם אמרנו או לא אמרנו – אלא היא נוגעת בשורש הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. עומק הרעיון של אמירת שירת הים בכל יום נעוץ ביסוד ה"התחדשות" .בטבע האנושי ,נס שאירע בעבר הולך ומתעמעם ,הופך לזיכרון היסטורי יבש שאין בו כוח להניע את הנפש. אולם ,כאשר חכמינו ורבותינו קבעו את השירה בתוך התפילה היומיומית ,הם ביקשו ללמדנו שקריעת ים סוף איננה אירוע חד-פעמי שחלף ,אלא היא כוח רוחני הפועל בכל רגע .המילים "אז ישיר" – בלשון עתיד – רומזות לכך שהשירה צריכה להיאמר תמיד ,מתוך הבנה שהקב"ה מצרי החיים והקשיים האישיים של כל אדם ואדם. קורע לנו את הים בכל יום מחדש ,בתוך ֵ זאת ועוד ,השירה מבטאת את המעבר המוחלט מהכנעה לכוחות הטבע – המיוצגים על ידי פרעה וסוסיו – אל ההכרה במלכות השם המוחלטת" ,ה' ימלוך לעולם ועד" .באמירת השירה אנו פושטים מעלינו את עול השיעבוד לעולם הזה ומצהירים כי אין עוד מלבדו .השירה היא המפתח לפתיחת הלב בתפילה; היא השער שדרכו אנו נכנסים אל הקודש ,מתוך הכרה שמי ששידד מערכות שמים וארץ עבור אבותינו ,הוא הנמצא איתנו כאן ועכשיו ,שומע תפילה ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מתוך בירור עומק הרעיון של התחדשות הנס ,אנו יורדים אל נבכי נפש האדם ,לבחון כיצד אמירת השירה מעצבת את עולמו הפנימי ,את אמונתו ואת הנהגתו היומיומית אל מול גלי החיים. במישור הנפשי ,שירת הים היא התרופה הגדולה ביותר לייאוש ולתחושת ה"מיצרים" .אדם מוצא את עצמו פעמים רבות בחייו כשגבו אל הקיר – הים סוגר מלפנים ,האויב רודף מאחור, ומהצדדים חיות רעות של ספקות ופחדים .באותם רגעים ,הנפש עלולה לקפוא .חובת אמירת

חלשב תשרפ

השירה בכל יום באה להטמיע בנפש את האמונה שדווקא בנקודת השיא של הקושי ,שם נמצאת הישועה הגדולה ביותר .השירה מחנכת את האדם לראות את ה"בקע" בתוך המים הזדוניים ,להאמין שיש מוצא גם כשכל חוקי הטבע אומרים אחרת. מבחינת ההנהגה והאמונה ,השירה מלמדת אותנו את סוד ה"ביטול" .כשישראל עמדו על הים ,הם ראו את הנס ולאחר מכן שרו; אך האמונה הגדולה הגיעה דווקא מתוך השירה ,כדברי חז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" .מכאן אנו למדים שהודיה ושירה אינן רק תוצאה של הצלה ,אלא הן כלי ליצירת הכרה רוחנית .כשאדם מרגיל את לשונו לומר שירה בכל יום ,הוא בונה בתוכו "עין טובה" וראייה אמונית .הוא מפסיק לראות את המציאות כרצף של מקרים טכניים ,ומתחיל לזהות את יד השם המנהיגה את עולמו. ההנהגה היוצאת מכאן היא חובת השמחה .אדם האומר שירה מתוך עצבות או מתוך הרגל יבש ,מחמיץ את המפגש בין הנפש לבין הבורא .האמונה המזוקקת בשירה היא שאין דבר אבוד ,ושהקב"ה הוא "איש מלחמה" הנלחם עבורנו בכל חזיתות החיים .זוהי קריאה לאדם להתרומם מעל קטנות המוחין של היום-יום ,ולחיות במדרגה של בן חורין שאינו משועבד לאף כוח בעולם מלבד קונו. מתוך החיבור העמוק בין הנפש לאמונת הגאולה ,אנו באים לעצב את המצפן המוסרי העולה מתוך חובת השירה .אין המילים הללו נשארות רק בין כותלי הלב ,אלא הן תובעות מאיתנו עמדה מוסרית ברורה ביחסנו לעולם ,לעצמנו ולאחר. היסוד המוסרי המרכזי העולה משירת הים הוא חובת "הכרת הטוב" המוחלטת .בתוך השירה ,אנו מזכירים גם את הפרטים הקטנים ביותר של המפלה והישועה – "סוס ורכבה", "תהומות יכסיומו"" ,אבן" .המוסר הנלמד כאן הוא שאין דבר קטן מדי מכדי להודות עליו. אדם מוסרי אינו לוקח דבר כמובן מאליו .אם הקב"ה מדקדק בפרטי פרטים כדי להצילנו, עלינו לדקדק בפרטי פרטים של הודיה .חובת השירה בכל יום בונה באדם מצפן שאינו מאפשר לו לשקוע בציניות או באדישות כלפי החסדים הסובבים אותו. זאת ועוד ,השירה מלמדת מוסר של ענווה אל מול הגבורה .ישראל שרו "כי גאה גאה" – הגאות שייכת אך ורק לו יתברך .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבין שכל הצלחה שאנו זוכים לה ,כל ים שאנו מצליחים לבקוע וכל אויב שאנו מנצחים ,אינם "כוחי ועוצם ידי" .המוסר המזוקק של השירה הוא המאבק ביהירות האנושית .אדם שאומר שירה בכל בוקר מזכיר לעצמו את מקומו כנברא ,ובכך הוא הופך לאדם נוח יותר לסביבתו ,אדם שמכיר תודה לאלו המסייעים לו בדרך ,מתוך הבנה שכולנו כלים בתוך מהלך אלוקי גדול. לבסוף ,קיים כאן מצפן של שותפות וערבות .השירה נאמרה "משה ובני ישראל" – כאיש אחד בלב אחד .המוסר העולה מכאן הוא שהגאולה האמיתית והשירה השלמה מופיעות רק כאשר ישנה אחדות .אדם אינו יכול לשיר את שירת הים לבדו בפירוד מהכלל .חובת השירה בכל יום מזכירה לנו את המחויבות המוסרית שלנו לכלל ישראל ,את הידיעה שגאולת היחיד שזורה בגאולת הרבים ,וכי עלינו לפעול תמיד מתוך תחושת שותפות וגורל אחד.

גם לנשמה מגיע אוכל

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום-יום :להקפיד על אמירת השירה מתוך סידור פתוח ומילה במילה ,כדי להפוך את המנהג לחובה חיה ומאירה; לעצור לרגע של שמחה אמיתית בכל בוקר ,גם כשענני השגרה מעיבים על הלב ,ולזכור שכל יום הוא קריעת ים סוף פרטית; ולהשריש בקרבנו את האמונה שאין שום מצב אבוד ,שכן מי ששידד מערכות הטבע לאבותינו ,עומד עמנו ומחכה לשירתנו בכל עת.

עיקר העניין: בירור הסוגיה של חובת אמירת שירת הים בכל יום מעלה אותנו ממסלול של מנהג יבש אל פסגות של חובה רוחנית ומהותית .אף שבין דפי התלמוד לא נמצאה פקודה מפורשת לאומרה כחלק מפסוקי דזמרה ,הרי ששלשלת הדורות – החל מהחזקוני והאור החיים הקדוש ועד למרן השולחן ערוך וגדולי הפוסקים בדורנו – קבעה מסמרות בלב האומה :השירה היא "לאמר לדורות". אין זו רק הזכרה היסטורית של נס עתיק ,אלא עדות חיה ומרהיבה על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים .חכמי הרזים והפוסקים כאחד לימדונו שהאומר שירה זו בכל יום בשמחה ובעמידה ,מוחלין לו על עוונותיו ,שכן הוא מעיד על מלכותו של הקב"ה ופורק מעליו את עול השיעבוד לטבע ולחומר .השירה היא הגשר בין הלילה ליום ,בין הגלות לגאולה ,והיא המעניקה ליהודי את הכוח לעבור בתוך ים החיים בחרבה ,מתוך הכרה עמוקה ש"ה' ימלוך לעולם ועד" אינו רק פסוק של סיום ,אלא הבטחה יומיומית לכל נפש ונפש.