5. בשלח עמ׳ 154–162 — האם מותר למחוק שם ה׳ המפורש לצורך פיקוח נפש?

5. בשלח עמ׳ 154–162 — האם מותר למחוק שם ה׳ המפורש לצורך פיקוח נפש? השבוע! עומדים אנו נרעשים ומשתוממים אל מול המראות הנשגבים של יציאת מצרים ,כאשר לאחר השירה הגדולה והנסים המופלאים על שפת הים ,נקלעים בני ישראל למצב של מצוקה קיומית וצמאון נורא במדבר .התורה מתארת לנו רגע של הכרעה גורלית שבו המים המרים הופכים למתוקים על ידי השלכת עץ למעמקי היאור ,אולם בתוך הנס…

5. בשלח עמ׳ 154–162 — האם מותר למחוק שם ה׳ המפורש לצורך פיקוח נפש? השבוע! עומדים אנו נרעשים ומשתוממים אל מול המראות הנשגבים של יציאת מצרים ,כאשר לאחר השירה הגדולה והנסים המופלאים על שפת הים ,נקלעים בני ישראל למצב של מצוקה קיומית וצמאון נורא במדבר .התורה מתארת לנו רגע של הכרעה גורלית שבו המים המרים הופכים למתוקים על ידי השלכת עץ למעמקי היאור ,אולם בתוך הנס הזה מסתתרת דרמה הלכתית שמרעידה את אמות הסיפים של הלכות קדושת השם. כאשר אנו מעמיקים בדברי חז"ל והמפרשים ,אנו מוצאים כי לא היה זה סתם עץ שהושלך למים ,אלא חפץ שעליו נכתב השם המפורש בכתב קודש ,ובכך נפתח לפנינו פתח לחקירה עצומה המטלטלת את עולם ההלכה :כיצד הותר למשה רבנו לגרום למחיקתו של השם הקדוש על ידי השלכתו למים? הלב מתמלא תהייה וחרדה :הרי למדנו בתורתנו הקדושה איסור חמור של "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" ,אזהרה שאוסרת עלינו למחוק אפילו אות אחת משמותיו של מלך מלכי

חלשב תשרפ

המלכים ,ואם כן ,איך ייתכן שהגאולה מחשש צמאון דחתה את האיסור הנורא של ביזוי ומחיקת השם? האם פיקוח נפש ,שדוחה את כל התורה כולה ,דוחה גם את האיסור העצמי של מחיקת שמו יתברך ,או שמא טמונים כאן יסודות עמוקים יותר של הגדרת קדושה במקום שאינו ראוי לה? השאלה הזו הופכת לחריפה שבעתיים כאשר אנו משווים את מעשהו של משה רבנו לספקותיו המיוסרים של דוד המלך בעת כריית השיתין ,ותשובתו של אחיתופל המנסה ללמוד היתר מפרשת סוטה .אנו ניצבים בפני בירור נוקב בשורשי הקדושה ובערך החיים, ותוהים :האם הנס של המתקת המים במדבר הוא המקור והראיה להיתר מחיקת השם בשעת סכנה ,או שמא דווקא שם טמון הלימוד על חומרת העניין וגדרותיו לדורות עולם? מתוך הפתיחה הדרמטית המעמידה אותנו על גודל הפלא והקושי שבמעשה משה רבנו, אנו פונים אל גופו של מקרא ואל דברי רבותינו מפרשי התורה ,כדי לראות כיצד השתקפו הדברים במראה הנבואה ובאספקלריה של פרשני הדורות. "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו ,כה) .הכתוב מתאר את המעשה כהוראה ישירה מפי הגבורה ,אולם פרטי המעשה נחשפים בתרגומים ובמפרשים המגלים לנו את הסוד הטמון באותו עץ. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות טו ,כה) מגלה את הרובד הנסתר וכותב" :וצלי קדם ה' ואחזי ליה ה' אילנא דמריר כתב עליה שמא רבא ויקירה ורמא לגו מיא ואחליאו מיא" .יונתן בן עוזיאל חושף שמשה רבנו לא הסתפק בהשלכת העץ ,אלא כתב עליו את השם המפורש, הגדול והיקר ,ורק אז השליכו למים .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהנס לא נעשה בכוחו של העץ בלבד ,אלא בכוחו של השם הקדוש המוחק את המרירות ,ומכאן מתחילה להתעצם השאלה ההלכתית על עצם הכתיבה והמחיקה. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טו ,כה) ,מבאר שהיה זה נס בתוך נס ,שהרי העץ עצמו היה מר ,והשלכת דבר מר לתוך מים מרים כדי שימתקו היא היפוך דרך הטבע .רש"י אינו מזכיר את כתיבת השם ,אך מדגיש שהיה זה "חק ומשפט" שלמדו שם – שבת ופרה אדומה ודינים. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,כה) מציין כי "ויורהו" הוא מלשון הוראה ולימוד ,והנס היה שהשם הראה למשה עץ מסוים שהיה בו הכוח הזה .הוא אינו נוגע בשאלת כתיבת השם ,אך מדגיש את הפלא שבשינוי הטבע. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טו ,כה) ,מעמיק במושג "שם שם לו חק ומשפט" ומבאר שהקב"ה הנהיג אותם בדרכי המדבר .הרמב"ן רואה במעשה זה חלק מהכנת העם לקראת מתן תורה ,שבו ילמדו את גדרי המצוות ,ואולי רמז יש כאן שדווקא במקום זה נמסרו יסודות של הנהגת פיקוח נפש וקדושת השם. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טו ,כה) ,מביא את המדרש המציין שמשה כתב את השם על העץ ,ומבאר שזו הייתה הדרך שבה פעל הנס .הוא נוגע בעובדה שהעץ היה "הרדופני" שהיה מר ביותר ,כדי להראות שגזירת המלך היא זו שממתקת את המציאות.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבינו עובדיה ספורנו (שמות טו ,כה) מסביר שהמטרה הייתה להורות לישראל שהקב"ה הוא המרפא" ,כי אני ה' רופאך" ,וכל מעשה המחיקה כביכול של השם במים היה כדי להראות שהקב"ה מבטל רצונו עבור שלומם ורפואתם של ישראל. בעל ה"כלי יקר" (שמות טו ,כה) דורש את הפסוק ומבאר שהמים המרים הם רמז לתורה שנדמתה להם קשה ומר בגלל הדינים ,וכתיבת השם על העץ – שהוא עץ החיים ,התורה – היא זו שמתקה את המרירות והפכה את המצוות למתוקות בחיכם של ישראל. רבי חיים בן עטר ,ה"אור החיים" הקדוש (שמות טו ,כה) ,מעלה את השאלה מדוע הוצרך משה לעץ ולא פעל בדיבור בלבד ,ומבאר שרצה הקב"ה לעשות הנס על ידי אמצעי כדי להראות שהטבע כולו כפוף לשם .הוא רומז לכך שיש כוח בשם המפורש לשנות סדרי עולם, גם במחיר של מחיקת הכתב במים לצורך הצלת העם. מתוך בירור המקראות וגילוי סוד כתיבת השם על העץ בדברי התרגום והמפרשים ,אנו פונים אל ים התלמוד ,שם מתעצמת הסוגיה והופכת לדיון הלכתי חוצב להבות אש בדבר גבולות היתר מחיקת השם. בגמרא במסכת סוכה (דף נג ע"ב) מובא מעשה נורא בעת שחפר דוד המלך את השיתין ,וקפץ התהום וביקש להציף את העולם כולו .דוד המלך עמד אובד עצות אל מול סכנת הכיליון של העולם כולו ,ושאל :האם מותר לכתוב שם על החסף ולהטילו לתהום כדי שיחזור למקומו? דוד המלך הסתפק בדבר ולא נמצא מי שישיב לו ,עד שאמר :כל היודע לומר ואינו אומר – יחנק בגרונו .נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו :ומה לעשות שלום בין איש לאשתו ,אמרה תורה 'שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים' בפרשת סוטה ,לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה! רש"י שם מבאר שדוד חשש מאיסור מחיקת השם המפורש ,ורק מכוח הקל וחומר של אחיתופל הותר הדבר למעשה .הביאור בדברי הגמרא מעורר פליאה עצומה :אם משה רבנו כבר עשה כן במרה ,מדוע הסתפק דוד והוצרך לקל וחומר מסוטה? וכי לא יכול היה ללמוד דין פשוט ממעשה משה רבנו במדבר שדוחה פיקוח נפש את מחיקת השם? בגמרא במסכת ערכין (דף ו ע"א) דנה הגמרא בגדרי קדושת השם שנכתב שלא במקומו ,ושם נאמר בדברי רש"י (דף ו ע"א ד"ה שם)" :שם שכתבו על גבי קורות וכלים לא קדוש ,דלא הוי מקומו" .זהו יסוד כביר המבחין בין שם שנכתב בספר תורה או במגילה ,לבין שם שנכתב על חפץ זמני .המפרשים שם דנים האם האיסור למחוק שם כזה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן, ומכאן עולה הביאור למעשה משה רבנו – כיוון שכתב על העץ ,לא היה זה מקומו של השם, ובמקום סכנת הצמא לא גזרו חכמים או שלא חלה קדושה גמורה. בתלמוד ירושלמי במסכת סוטה (פרק ב הלכה ד) דנים חז"ל בדין מחיקת השם בפרשת סוטה, ושם מבואר שעצם המחיקה היא "מצווה" לצורך בירור האמת ועשיית שלום .הירושלמי מדגיש שאין כאן "ביזוי" של השם אלא "שימוש" בשם למטרה נעלה של טהרת ישראל. מפרשי הירושלמי ,ובראשם ה"פני משה" ,מבארים שזהו השורש לכל מקום שבו נדרשת

חלשב תשרפ

מחיקת השם לצורך מטרה אלוקית או הצלת נפשות ,שהמחיקה אינה סתירה לכבוד השם אלא גילוי רצונו להיטיב לברואיו. בגמרא במסכת שבת (דף קטז ע"א) מבואר האיסור החמור למחוק אזכרות ,ואפילו להצילן מדליקה בשבת דנו שם חז"ל .הגמרא קובעת ש"מוחקין את השם בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו" ,ומוסיפה שמי שמוחק את השם עובר בלאו של "לא תעשון כן" .תוספות שם (דף קטז ע"א ד"ה ומה) מקשים על סוגיית סוטה ,ומבארים שהתורה עצמה התירה את המחיקה שם ,ומכאן שכל היתר אחר צריך מקור מפורש או קל וחומר גמור ,כפי שעשה אחיתופל בסוגיית דוד המלך. מתוך ים התלמוד והסוגיות המרעידות את הלב בדין מחיקת השם לצורך הצלת העולם, אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,מעתיקי השמועה ,אשר הגדירו בלהב פסקיהם את גבולות הקדושה וההיתר. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה א-ב)" :כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא ,עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא' וכתיב 'לא תעשון כן לה' אלוהיכם' .ושבעה שמות הם ...וכל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה". הרמב"ם מעמיד את האיסור כלאו גמור מן התורה ,ובהמשך דבריו הוא מבהיר כי המחיקה לצורך פרשת סוטה היא גזירת הכתוב מיוחדת ,ומכאן שההיתר במקומות אחרים דורש בירור מעמיק בגדרי פיקוח נפש. הרשב"א (בתשובה ,חלק א סימן קעב)" :דבר פשוט הוא שאין מוחקין את השם אלא אם כן הותר מפי הגבורה כגון בפרשת סוטה" .הרשב"א עומד על חומרת העניין ומסביר שההיתר של אחיתופל לדוד המלך נשען על כך שסכנת התהום היא פיקוח נפש לכל העולם כולו, ובמקום כזה ,המצווה להציל את הבריות גוברת על איסור המחיקה ,שכן "חי בהם" נאמר ולא שימות בהם. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בתוספות הרא"ש למסכת סוכה נג ע"ב)" :תימה ,למה הוצרך אחיתופל לקל וחומר מסוטה ,והלא פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה?" .הרא"ש נוגע בלב שאלתנו ומבאר כי ייתכן ואיסור מחיקת השם חמור יותר משאר איסורים ,משום שיש בו צד של ביזוי שכינה ,ולכן היה דוד המלך מסופק אם גם איסור זה נדחה מפני פיקוח נפש ,עד שבא אחיתופל והוכיח שמחיקת השם למען השלום היא רצון השם עצמו. רבינו ניסים ,הר"ן (בחידושיו למסכת חולין קלט ע"א)" :שם שנכתב שלא לשם קדושה ,או שנכתב על דבר שאינו עומד להתקיים ,אין בו איסור מחיקה מן התורה אלא מדברי סופרים" .דברי הר"ן מהווים יסוד חשוב להבנת מעשה משה רבנו במרה; כיוון שהשם נכתב על עץ ונועד מלכתחילה להשליכו למים לצורך הנס ,ייתכן שגדר קדושתו היה קל יותר ,ובמקום פיקוח נפש של צמאון ישראל הותר הדבר בנקל. רבינו מנחם המאירי ,בספרו בית הבחירה (סוכה נג ע"ב)" :כל שנעשה לצורך מצווה רבה או

גם לנשמה מגיע אוכל

לצורך הצלת רבים ,אין בו משום 'לא תעשון כן' ,שהרי לא לעבדון ולמחיקה דרך ביזוי הוא עושה ,אלא דרך תיקון" .המאירי מחדש כאן הבנה עמוקה ,לפיה המחיקה האסורה היא רק כזו שנעשית בדרך של השחתה ,אך מחיקה שהיא חלק מתהליך של הצלה ותיקון עולם, אינה נכללת כלל בלאו של "לא תעשון כן". מתוך דברי הראשונים המניחים את היסודות להבחנה בין מחיקה של ביזוי למחיקה של תיקון והצלה ,אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים ,אשר העמיקו חקר בסתירה שבין מעשה משה רבנו במרה לספקותיו של דוד המלך. הגאון רבי קלונימוס קלמן צוקרמן זצ"ל הי"ד ,בספרו שו"ת מנחת הקומץ (חלק א סימן יג), מעורר את השאלה המרכזית :כיצד הותר למשה רבנו לכתוב את השם על העץ ולהשליכו למים ,והרי המים מוחקים את השם? הוא דן בתירוץ שמדובר בפיקוח נפש ,אך מקשה מכך שדוד המלך הוצרך לקל וחומר מסוטה .מכוח קושיא זו הוא מעמיק בדברי רש"י במסכת ערכין ,ומסיק שמאחר שהשם נכתב על גבי "כלים" או "עץ" שאינו מקומו הטבעי של השם, אין בו קדושה גמורה מן התורה .לשיטתו ,דוד המלך הסתפק רק בגלל הגזירה דרבנן שאסרה זאת ,ובזמן משה רבנו טרם נגזרו גזירות אלו. הגאון רבי יצחק יהודה שמלקיש בספרו שו"ת בית יצחק (או"ח סימן י) ,מתחבט אף הוא בסוגיה זו ומיישב כי אמנם על כלי אין איסור דאורייתא ,אך קיים איסור דרבנן חמור .לפי דבריו ,דוד המלך שהיה מחויב בתקנות חכמים וגזירותיהם ,נזקק לקל וחומר של אחיתופל כדי להתיר את האיסור דרבנן במקום סכנת העולם .משה רבנו ,לעומת זאת ,פעל לפני מתן תורה או לפני שנקבעו גזירות אלו ,ולכן לא הייתה מניעה לכתוב את השם לצורך הצלת העם מצמא. הערוך לנר (סוכה נג ע"ב) ,מעיר הערה יסודית בחילוק שבין מחיקה אקטיבית לבין גרימת מחיקה .הוא מסביר שייתכן ומשה רבנו לא מחק את השם בידיו ,אלא רק הניח את העץ במים ,ומחיקה הבאה מאליה בגרמא ייתכן וקלה יותר במקום פיקוח נפש .עוד הוא מוסיף, שכל שהשם נכתב על מנת להימחק לצורך הצלה ,אין חלה עליו קדושה כלל ,בדומה למגילת סוטה שנכתבת על מנת שתימחה. הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה קמא סימן רלט) ,דן באריכות בגדרי מחיקת השם לצורך רפואה .הוא מבאר שאם המחיקה היא הדרך היחידה להציל נפש מישראל ,אין כאן איסור של "לא תעשון כן" ,שכן התורה ניתנה לחיים ולא לאיבוד .הוא מוכיח זאת מפרשת סוטה שבה השם נמחה לצורך השכנת שלום ,וקובע ששלום הגוף והצלת הנפש אינם פחותים משלום הבית. המנחת חינוך (מצווה תלז) ,חוקר האם איסור מחיקת השם הוא מחפצא של השם או מצד כבודו של מקום .הוא מביא שההיתר בפיקוח נפש הוא פשוט ,אלא שבדוד המלך היה חשש שמא יש דרך אחרת להציל ללא מחיקה ,וכל שיש דרך אחרת – אסור למחוק .משה רבנו, שהיה בהוראת שעה מפי הגבורה ,ידע שזו הדרך היחידה להמתיק את המים.

חלשב תשרפ

מרן הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו שו"ת אגרות משה (או"ח חלק א' סימנים ה-ז ,וחלק ד' סימן

ח) ,דן באריכות בגדרי קדושת השם הנכתב במכונת כתיבה או בדפוס ,ומבאר שאף שיש להיזהר מאוד במחיקתו ,מכל מקום במקום צורך גדול או מניעת ביזוי ,יש להקל יותר מאשר בשם שנכתב בכתב יד לשם קדושה .הוא מעגן את פסקיו ביסוד שהשם נכתב לצורך קריאה ולימוד ולא לשם קדושת ספר תורה ,ומכאן יש ללמוד למעשה משה רבנו שכתב על העץ לצורך מטרה מוגדרת של הצלה. מרן פוסק הדור הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף בספריו יחוה דעת וחזון עובדיה ,עומד על כך שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה חוץ משלוש עבירות חמורות ,ומחיקת השם אינה בכללן .הוא מבאר שמעשה דוד המלך ואחיתופל הוא הראיה הניצחת לכך שכל שיש סכנת נפשות לרבים או ליחיד ,מוחקים את השם ללא היסוס ,שהרי התורה וכל שמותיה לא ניתנו אלא כדי להחיות בהם את ישראל. הגאון רבי יצחק יעקב וייס בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן ג) ,מביא את דברי בעל "חזון נחום" (סימן ו) בשאלה הקורעת את הלב לגבי חולה במחלה מדבקת שחייב להניח תפילין ,בעוד שהרופאים קובעים שכל חפץ שבא במגע עם החולה חייב בשריפה מחשש הפצת המגיפה .הוא דן האם מותר להכניס תפילין למקום כזה בידיעה שיישרפו ,ומסיק שאף שיש להשתדל למצוא פתרון אחר ,במקום חובה גמורה של המצווה וחשש סכנה לאחרים, יש על מה לסמוך. הגאון רבי מנשה קליין בספרו שו"ת משנה הלכות (חלק ה' סימן קכא) ,מעיד עדות רוטטת מימי שהותו במחנות הריכוז בשואה האיומה .הוא מתאר כיצד יהודים מסרו נפשם להניח תפילין למרות שידעו בבירור שאם ייתפסו התפילין בידי המרצחים הגרמנים ימ"ש ,הן יישרפו באש .הוא פוסק בבהירות שאין לאדם להימנע ממצווה בגלל חשש שגורם אחר יבוא וימחק את השם או יבזהו ,ובמקום שבו הקידוש השם הוא בעצם קיום המצווה ,אין לחשוש למחיקה שתבוא מאליה על ידי רשעים או מכוח הנסיבות. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בספרו שו"ת ציץ אליעזר ,דן במחיקת שם השם לצורך ניתוחים דחופים או צילומי רפואה שבהם מופיע השם ,ומכריע כי במקום פיקוח נפש אין שום איסור מחיקה כלל ,ודימה זאת לדין סוטה ודוד המלך ,שרצון השם הוא ששמו יימחה ובלבד שיינצלו בניו. מתוך בירור פסקיהם של מאורי הדורות ,שמסרו נפשם על קדושת התפילין בשנות הזעם וגילו לנו את נתיבות ההלכה במצבי דוחק וסכנה ,אנו באים לזקק את התובנות העולות מן הסוגיה לכדי נפקא מינות למעשה במציאות ימינו: ראשית ,לעניין כתיבת שמות קדושים על חפצים רפואיים .נפקא מינא מצויה היא כאשר רופא או חולה נדרשים לכתוב או להדפיס מסמכים רפואיים שיש בהם שמות קדושים (כגון שמות אנשים המכילים את שם ה') לצורך הצלת חיים ,בידיעה שהניירות הללו עתידים להיזרק או להיגרס .לפי הכרעת הפוסקים ,במקום פיקוח נפש אין לחוש לאיסור מחיקה ,ובפרט כשהדבר נעשה על נייר או אמצעי דיגיטלי שאינו נחשב כתיבה לשם קדושה גמורה.

גם לנשמה מגיע אוכל

שנית ,לעניין הצלת כתבי קודש ממקום סכנה .במקרה של שריפה או שיטפון ,כאשר ישנו חשש שאם ינסו להציל את ספרי הקודש יבואו לידי סכנת נפשות ,ההלכה ברורה שפיקוח נפש קודם לקדושת הספרים .הנפקא מינא היא שאין לאדם להחמיר על עצמו מעבר לשורת הדין ולסכן את חייו כדי למנוע מחיקת השם ,שכן מעשה משה רבנו ודוד המלך מלמדים שחיי אדם יקרים לפניו יתברך יותר משמו הכתוב בדיו. שלישית ,לעניין שימוש בתרופות או אמצעי רפואה שמוטבע עליהם שם ה' .לעיתים מופיעים שמות קדושים בלוגו של חברות או על גבי אריזות של תרופות מצילות חיים. הנפקא מינא היא שאפילו אם פתיחת האריזה תגרום לקריעת השם או למחיקתו ,אין להימנע מכך בשום פנים ואופן כאשר מדובר בצורך רפואי דחוף ,שכן המחיקה לצורך תיקון והצלה אינה נחשבת לביזוי האסור מן התורה. רביעית ,לעניין הנהגה במחלות מדבקות .כפי שהובא בשם גדולי הדור במחנות ,במקום שיש חשש שהתפילין או הסידור יזוהמו ויידרשו לשריפה או השמדה לצורך מניעת הדבקה המונית (פיקוח נפש דרבים) ,יש לשקול את המשך השימוש בהם בהתייעצות עם פוסק מובהק, אך היסוד נותר בעינו :סכנת הנפשות היא המכריעה את גורל המחיקה ,ורצון השם הוא שיחיו במצוותיו ולא שימותו בהן. עומק הרעיון הטמון בסוגיה זו נוגע ביסוד מהותם של השמות הקדושים .השם אינו "עצם" נפרד מהבורא ,אלא הוא הכלי שדרכו מתגלה רצונו והנהגתו בעולם .כאשר התורה אוסרת למחוק את השם ,היא מלמדת אותנו על הנצחיות של הגילוי האלוקי .אולם ,קיימת מדרגה גבוהה עוד יותר :השם נכתב כדי שיכירו את הבורא ,והכרה זו מופיעה בצורה המושלמת ביותר כאשר רחמיו וחסדיו מתגלים בהצלת נפשות .כאשר מוחקים את השם הכתוב בדיו כדי להציל חיים ,אין זו מחיקה של "השם" במובנו המהותי ,אלא אדרבה – זהו מימוש של השם "ה' ה' אל רחום וחנון" במציאות המוחשית. זאת ועוד ,מעשה משה רבנו במרה מגלה לנו כי הקדוש ברוך הוא חפץ בטובתם של ישראל עד כדי כך שהוא מוכן שכביכול "יימחה שמו על המים" .יסוד זה מלמד כי כל התורה כולה, על כל קדושתה ואותיותיה ,אינה מטרה בפני עצמה במנותק מהאדם ,אלא היא תורת חיים שנועדה להרים את האדם למדרגת קדושה .המחיקה בפרשת סוטה למען השלום ,או מחיקתו של משה רבנו למען חיי העם ,אינן גריעה בכבוד השם ,אלא הן ההוכחה הניצחת לכך שכבודו של השם הוא באהבתו לבניו .השם הכתוב נכנע בפני השם החי – הנשמה היהודית – שהיא חלק אלוה ממעל ,ובכך מתקדש שמו של הקב"ה בעולם יותר מאשר לו היה השם נשאר כתוב אך העם היה חס ושלום כלה בצמא. מתוך בירור עומק הרעיון של גילוי רצון השם דרך מחיקת שמו ,אנו יורדים אל נבכי נפש האדם ,לבחון כיצד סוגיה נשגבת זו מעצבת את עולמו הפנימי של היהודי ואת הנהגתו אל מול קשיי החיים. במישור האמונה ,הסוגיה מלמדת אותנו שיעור מאלף בסדרי עדיפויות רוחניים .לעיתים

חלשב תשרפ

האדם עלול להילכד ב"דתיות" חיצונית וטכנית ,שבה הוא מקדש את הכתב והדיו אך שוכח את המהות העומדת מאחוריהם .העובדה שמשה רבנו ,אבי הנביאים ,בוחר למחוק את השם כדי להשקות את עמו ,מחנכת את האדם להבין שהאמונה אינה רק שמירה על "חפצים קדושים" ,אלא היא מחויבות עמוקה לחיים עצמם .המחשבה ששם ה' המוחק את מרירות המים הוא אותו שם שנכתב על העץ ,נוסכת באדם ביטחון שהקב"ה אינו נמצא רק בתוך ארון הקודש ,אלא הוא מלווה את האדם בתוך המים המרים של חייו ,מוכן "להצטמצם" ולהימחק ובלבד שהאדם ימצא מנוח ונחמה. במישור הנפשי וההנהגה ,יש כאן קריאה לוויתור ולענווה .אם הקדוש ברוך הוא מוכן ששמו הגדול והקדוש יימחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו או כדי להציל את בניו ,על אחת כמה וכמה שעל האדם להיות מוכן למחול על כבודו ,על "שמו" ועל יוקרתו למען שלום הזולת או למען מטרה נעלה של חסד .הנהגה זו בונה נפש אצילית ,היודעת מתי לעמוד על קדושת העקרונות ומתי להבין שהעקרון הגבוה ביותר הוא "וחי בהם" .האדם לומד שגבורה רוחנית אינה מתבטאת תמיד בנוקשות ,אלא לעיתים דווקא ביכולת ה"מחיקה" העצמית למען טובת הכלל. זאת ועוד ,הסוגיה מחזקת בלב האדם את הידיעה שכל פעולה של "השחתה" לכאורה הנעשית על פי התורה ,היא בעצם בנייה .כשם שמחיקת השם במים הייתה תנאי למתיקותם, כך גם בחיים האישיים – לעיתים עלינו לעבור תהליכים של פירוק ומחיקה של תפיסות ישנות או מבנים נפשיים קודמים ,כדי לזכות להתחדשות ולגאולה .האמונה היא המצפן המורה לנו שגם בתוך ה"מחיקה" וההסתרה ,טמון כוח של חיים חדשים ומתוקים. מתוך בירור עמקי הנפש וההנהגה האמונית ,אנו באים לזקק את המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית מחיקת השם .המוסר הנלמד כאן אינו מסתכם רק בהוראות יבשות ,אלא הוא מעצב את המבט האנושי על ערכו של הזולת אל מול ערכים מופשטים. היסוד המוסרי הראשון העולה מדברי רבותינו הוא "מוסר האחריות" .כאשר דוד המלך עומד אל מול התהום הגועש ,הוא אינו מסתתר מאחורי "חומרות" הלכתיות כדי להתחמק מהכרעה .המצפן המוסרי מחייב את האדם להבין שדווקא במקום שבו הקדושה עומדת במבחן ,עליו להיות אמיץ דיו לבחור בחיים .המוסר הזה מלמד אותנו שקדושה שאינה מביאה לידי חסד ורחמים ,היא קדושה חסרה .אדם המעדיף את שלמותו של "הכתב" על פני שלמותו של "האדם" ,מחטיא את המטרה המוסרית של התורה כולה. זאת ועוד ,הסוגיה בונה בנו מצפן של "ענוות הקדושה" .לעיתים ,בשם הקדושה ,אנו עלולים להפוך לקשים וחסרי פשרות כלפי הסובבים אותנו .הלימוד מפרשת סוטה – שבה הקדוש ברוך הוא מצווה למחוק את שמו למען שלום בית – הוא קריאה מוסרית מהדהדת לכל אדם: אם ריבונו של עולם מוותר על "כבוד שמו" למען השכנת שלום בין איש לאשתו ,מי אנו שנחזיק במידת הדין ובקפדנות כלפי בני ביתנו או חברינו? המוסר המזוקק כאן הוא שהשכנת שלום ורגישות למצוקת האחר הם ערכים כה נשגבים ,עד שהם מצדיקים ויתור על הביטוי החיצוני הגבוה ביותר של הדת.

גם לנשמה מגיע אוכל

לבסוף ,קיים כאן מוסר של "קדושת האמצעים" .השם נכתב על העץ כדי להמתיק את המים; הוא הפך לכלי שרת למטרה נעלה יותר .המצפן הפנימי מורה לנו לבחון תמיד האם המעשים שאנו עושים – גם אלו הנראים כמעשי קודש – אכן משרתים את רצון השם המוסרי של היטב לבריות .אדם המבקש לבנות את מצפנו מתוך דברי משה רבנו במרה ,מבין שאין "קדושה" בביזוי החיים ,וכי כל מחיקה לשם הצלה ובנייה היא-היא הכתיבה המפוארת ביותר של שם שמיים בעולם. מתוך בירור המצפן המוסרי וההנהגה האמונית ,אנו אוספים את פניני הסוגיה לכדי תובנות מעשיות המלוות את האדם במסע חייו ,ומסכמים את העולה מן הבירור המעמיק :ראשית, נלמד מכאן את חובת הזהירות המופלגת בחיי אדם ובשלום הזולת .אם שמו של הקדוש ברוך הוא נמחה למען מטרה זו ,עלינו לאמץ הנהגה של רגישות וחסד ,ולדעת שכל ויתור על כבודנו האישי למען השכנת שלום הוא למעשה קידוש השם הגדול ביותר .שנית ,עלינו לזכור תמיד כי התורה היא תורת חיים; בכל צומת של קושי או "מים מרים" בחיינו ,עלינו לחפש את הדרך להמתיק את המציאות מתוך אמונה ,גם אם הדבר דורש מאיתנו שינוי תפיסה או ויתור על הרגלים קודמים .שלישית ,נחזק בלבנו את הידיעה ששכינה שרויה בישראל דווקא מתוך אחדותם ,וכאשר אנו פועלים כאיש אחד בלב אחד ,אנו זוכים שהשם המפורש יחול על מעשינו וימתק את כל המרירויות הסובבות אותנו.

עיקר העניין: התבוננות במעשה משה רבנו במרה ובספקותיו של דוד המלך בשיתין ,מגלה לנו סוד נורא הנשזר לאורך כל הדורות :קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא איננה מנותקת מחיי בניו .מתוך דברי חז"ל ,הראשונים ופוסקי דורנו ,עולה כי הלאו של "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" בא להזהיר מפני ביזוי והשחתה ,אך כאשר המחיקה נעשית לצורך הצלה ,רפואה או השכנת שלום – אין זו מחיקה אלא בנייה. השם המפורש שנכתב על העץ והושלך למים המרים ,אינו רק סיפור היסטורי, אלא הוא הצהרה אלוקית נצחית :שמי ימחה ובלבד שיינצלו ישראל ,שמי ימחה ובלבד שישרור שלום בין אדם לחברו .בנקודה זו נפגשים הדין והחסד; הקדושה המופשטת יורדת אל תוך המציאות המוחשית ומתקדשת דווקא דרך השמירה על ערך החיים .זהו עיקר העניין – שהתורה וכל שמותיה הקדושים ניתנו כדי להחיות את האדם ,ובכל מקום שבו יש פיקוח נפש או צורך גמול של חסד ,שמו של הקדוש ברוך הוא הוא-הוא הכוח הפועל להצלה ,והוא השלום והוא הממתק את כל המים המרים של הגלות בדרך אל הגאולה השלמה.