6. בשלח עמ׳ 163–170 — מדוע ירד המן בכל יום ולא פעם בשבוע או בחודש?

6. בשלח עמ׳ 163–170 — מדוע ירד המן בכל יום ולא פעם בשבוע או בחודש? השבוע! עומדים אנו נרעשים אל מול פלא פלאים המתרחש במדבר השממה ,מקום נחש שרף ועקרב ,שם מוריד הבורא יתברך לכלכלת עמו לחם אבירים היורד מן השמים .אך הנה, בתוך הנס העצום הזה ,מתעוררת תמיהה המרעידה את הלב :מדוע נגזר על ישראל לע"בכל בוקר מחדש בציפייה דרוכה? וכי לא היה יכול בעל הרחמים להמטיר עליהם…

6. בשלח עמ׳ 163–170 — מדוע ירד המן בכל יום ולא פעם בשבוע או בחודש? השבוע! עומדים אנו נרעשים אל מול פלא פלאים המתרחש במדבר השממה ,מקום נחש שרף ועקרב ,שם מוריד הבורא יתברך לכלכלת עמו לחם אבירים היורד מן השמים .אך הנה, בתוך הנס העצום הזה ,מתעוררת תמיהה המרעידה את הלב :מדוע נגזר על ישראל לע"בכל בוקר מחדש בציפייה דרוכה? וכי לא היה יכול בעל הרחמים להמטיר עליהם שפע שיספיק לשבוע ,לחודש או לשנה תמימה ,ובכך לחסוך מהם את דאגת המחר ואת הטורח שבליקוט היומיומי? הרי המן עצמו נס הוא ,ומי שנתן בו כוח להישאר טרי ביום השישי עבור השבת, יכול היה להעניק לו חיות ורעננות לאורך ימים ושנים .אנו ניצבים בפני שאלה שאינה רק טכנית-כלכלית ,אלא היא נוגעת בשורשי האמונה והקשר שבין הבורא לנבראיו .האם ירידת המן בכל יום היא עונש של טרחה ,או שמא היא המתנה הגדולה ביותר שניתנה לישראל במדבר – היכולת לחיות בתוך הנס ולהביט אל השמים בכל רגע ורגע? מתוך הפלא הגדול של ירידת הלחם מן השמים ,אנו פונים אל גופם של מקראות ואל דברי רבותינו מפרשי התורה ,כדי לעמוד על סוד התדירות של "דבר יום ביומו". "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ,ד) .הכתוב מדגיש את הקשר הישיר בין ירידת המן היומיומית לבין הניסיון האמוני של עם ישראל ,וכפי שמבארים מפרשי המקרא: רש"י (שם) ,עומד על מושג הניסיון וכותב" :למען אנסנו -אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט" .רש"י מלמדנו שהתדירות היומית אינה רק עניין טכני של טריות ,אלא היא יוצרת מערכת של מצוות התלויות במן ,המעמידות את ישראל במבחן מתמיד של ציות ומשמעת. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר כי המילה "ביומו" מלמדת שהיה זה חוק קבוע ,שכל יום ירד רק השיעור הנצרך לאותו היום .הוא מדגיש כי הנס היה בכך שהכמות הייתה מדויקת לכל נפש ונפש ,דבר המחייב השגחה פרטית יומיומית. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שם) ,מעמיק בטעם "למען אנסנו" ומסביר כי הניסיון הוא עצם העובדה שאין להם מזון בידם והם תלויים בחסד שמיים בכל יום .זהו ניסיון של ביטחון, שכן האדם נדרש להאמין בכל ערב שגם מחר ירד המן. רבי שמואל בן מאיר ,הרשב"ם (שם) ,כותב דברים כדורבנות" :מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי ,מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי" .הרשב"ם חושף שהמטרה היא יצירת קשר של תלות חיובית ,המולידה אמונה יצוקה בלב העם. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שם) ,מוסיף כי לו היה המן יורד פעם בשנה ,היו שוכחים את הנס ,אך בירידתו בכל יום הנס מתחדש לנגד עיניהם בכל בוקר. רבינו עובדיה ספורנו (שם) מבאר שהמטרה הייתה "להיותם עסוקים בתורה" ,שכן מי שאינו

גם לנשמה מגיע אוכל

דואג למזונותיו לזמן ארוך ,פנוי נפשית לעסוק במושכלות ובדברי אלוהים חיים ללא טרדת הפרנסה העתידית. רבי אפרים לונטשיץ ,בעל ה"כלי יקר" (שם) ,מסביר כי המן נקרא "לחם מן השמים" כדי להורות שכשם שהשמיים והשפע הרוחני הם נצחיים ומתחדשים ,כך המן יורד בכל יום כדי להורות על הקשר הבלתי פוסק שבין הנותן למקבל. רבי אברהם בן הרמב"ם מדגיש בפירושו כי "סוד מצווה זו הוא הביטחון" ,וכי ירידת המן בכל יום נועדה להשריש בלבם את הידיעה ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". בגמרא במסכת יומא (דף עו ע"א) מובאת שאלתם הנוקבת של תלמידי רבי שמעון בר יוחאי: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי :מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם :אמשול לכם משל ,למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן אחד ,פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ,ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה; עמד ופסק מזונותיו בכל יום ,והיה מקביל פני אביו כל יום .אף ישראל ,מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר :שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב? נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים" .בדברי הגמרא הללו מתבאר כי התכלית העליונה של ירידת המן היומיומית לא הייתה רק הזנה גופנית ,אלא יצירת קשר רציף ובלתי פוסק של פנייה אל הבורא .החרדה הקיומית של "דאגת המחר" הפכה לכלי רוחני שמכריח את האדם לע"בכל יום מחדש מול אביו שבשמיים. בגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"א) דנה הגמרא בזמני הדין של האדם ,ושם מובאת דעתו של רבי יוסי" :רבי יוסי אומר :אדם נידון בכל יום ,שנאמר 'ותפקדנו לבקרים'" .הגמרא מביאה את דברי רב חסדא המבאר את טעמו של רבי יוסי מהכתוב" :לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" .מכאן אנו למדים כי הנהגת "דבר יום ביומו" במן קשורה בקשר בל ינתק לעובדה שגם הדין וההשגחה מתחדשים בכל יום ,ואין האדם נשען על זכויות העבר או על הקצאה שנתית ,אלא עומד למבחן ולתמיכה בכל רגע ורגע. בגמרא במסכת ברכות (דף מ ע"א) מובא בירור בעניין נוסח הברכה והשבח" :ברוך ה' יום יום; וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא לומר לך :כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" .חכמים מלמדים אותנו כאן יסוד כביר – לכל יום יש את השפע המיוחד שלו ואת הברכה הראויה לו .אין יום דומה לחברו ,ועל כן המן ,המייצג את השפע האלוקי ,חייב לרדת בכל יום מחדש כדי להתאים לאור המיוחד המאיר באותו היום. במדרש שמות רבה (פרשה כה ,פסקה ט) מבוארת המידה כנגד מידה שבירידת המן" :אמר הקדוש ברוך הוא לישראל :במידה שאדם מודד בה מודדין לו; אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקים בה יום יום ...חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו" .המדרש קושר את ירידת המן להתמדה בלימוד התורה .כיוון שישראל נדרשים לעסוק בתורה "יום יום" ולא להסתפק בלימוד חד-פעמי ,כך גם המזון הגשמי יורד במנות יומיות ,כדי לשקף את ההתמדה הרוחנית במציאות הגשמית.

חלשב תשרפ

בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק א הלכה ה) מובא כי "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" אינו רק שבח על העבר ,אלא תיאור של מציאות קיימת .המדרשים שם מבארים שאלמלא היה הקב"ה משפיע חיות חדשה בכל יום ,היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. המן שירד "דבר יום ביומו" היה הביטוי המוחשי ביותר לאותה התחדשות תמידית של הבריאה כולה. מתוך דברי חז"ל המשרטטים את הקשר היומיומי שבין הבן לאביו ,אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמיקו חקר בחובת הביטחון ובמהות הנס המלווה את חיי האדם. רבינו בחיי בן אשר (שמות טז ,ד) כותב על התדירות של "דבר יום ביומו"" :שהיה בורא היום ובורא פרנסתו" .הוא מוסיף ומביא את דברי רבי אלעזר המודעי ,שכל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר ,הרי זה מקטני אמנה .דברי רבינו בחיי מגלים לנו כי עיקר האמונה הוא לתלות את הביטחון בבעל הרחמים שברא את האדם ואת יומו ,ואינו נשען על מה שרואה תחת ידו בלבד .המן היומיומי בא לחנך את האדם למדרגת אמונה שבה הוא מבין שהמזון הוא מתנה ישירה מהבורא ,המתחדשת בכל עת. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובה ,חלק א' סימן תכג) ,מבאר את הטעם שכל ברכות השחר נתקנו בכל יום מחדש ,וקושר זאת ליסוד שהאדם נעשה בכל בוקר כבריה חדשה. לפי דרכו ,המן יורד בכל יום משום שבכל בוקר מתחוללת בריאה חדשה בעולם ,וראוי שגם המזון המקיים את הבריאה יגיע ממקורו העליון בזיקה ישירה להתחדשות זו ,ולא כשיורי מזון מאתמול. רבינו יוסף בכור שור (שמות טז ,ד) מעמיק בדין "אל יותר ממנו" ומסביר שהציווי שלא להותיר נועד למנוע מצב שבו ישראל ייראו כ"מחוסרי אמנה" .הוא מבאר שמי שמנסה לאגור מהמן ליום המחר ,מעיד על עצמו שאינו מאמין באמת שהקב"ה זן ומפרנס לכל .לשיטתו, הנהגת "דבר יום ביומו" היא כלי שרת להפיכת העם ל"דור דעה" המכיר בהשגחה תמידית. רבינו אברהם בן הרמב"ם (בפירושו לשמות טז ,ד) חושף את "סוד מצווה זו" וכותב כי הוא הביטחון הגמור .הוא מסביר שהצורך ללקוט בכל יום מחדש נועד להסיר מלב האדם את התפיסה שהטבע הוא המכלכל אותו .כאשר המזון מגיע במנה יומית קצובה מהשמיים ,האדם מתרגל להבין ש"מוצא פי ה'" הוא המקור האמיתי לחיים ,ולא הצבירה הגשמית. רבינו יצחק אברבנאל (שמות טז) דן בשאלת התדירות ומבאר שהמן היה "לחם רוחני" ,וכשם שהנשמה זקוקה לחיותה הרוחנית בכל רגע ,כך המן שנועד להזין את גופם של אוכלי המן היה חייב לרדת בתדירות כזו שתזכיר להם את מקורם הרוחני .הוא מוסיף שהעובדה שהמן לא התקלקל בשבת למרות שהיה מאתמול ,הוכיחה לכל כי אין כאן עניין של טבע פיזיקלי, אלא רצון עליון המנהיג את המציאות "דבר יום ביומו". המגן אברהם (או"ח סימן ד סעיף א) ,מביא את יסודו של הרשב"א שהוזכר לעיל ,ומבאר כי טעם ברכות השחר ונטילת ידים בכל בוקר הוא משום שהאדם נעשה "כבריה חדשה" .לפי

גם לנשמה מגיע אוכל

דרכו ,כשם שהשבח מתחדש בכל בוקר על היותנו יצורים חדשים ,כך המן ירד בכל יום משום שכל יום הוא יחידה קיומית עצמאית הדורשת שפע חדש מן השמיים ,ואין יום אחד "לווה" משפעו של חברו. הגאון רבי משה סופר זצ"ל ,בספרו כתב סופר (שמות טז) ,מבאר הבחנה נפלאה בין מי שמקבל עושרו בבת אחת לבין המקבלו יום יום .הוא כותב שאדם המקבל שפע רב בפעם אחת ,אמנם שמח בתחילה ,אך מהר מאוד הוא מתרגל לממונו ומפסיק להכיר בטובת הבורא ,ואף מבקש להוסיף עוד ועוד .לעומת זאת ,מי שמקבל פרנסתו "דבר יום ביומו" ,שמחתו מתחדשת בכל עת ,שכן בכל ערב הוא חווה את חוסר הוודאות ובכל בוקר הוא חווה את נס ההצלה .בכך מתקיים הכתוב "שבענו בבוקר חסדך ...נרננה ונשמחה בכל ימינו" ,שהשמחה נשמרת דווקא מכוח ההתחדשות היומית. הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר זצ"ל ,בספרו כתב סופר על התורה ,מוסיף כי הנהגת המן נועדה למנוע את "שכחת הבורא" הנובעת מהסתמכות על העתיד .הוא מבאר שעיקר חיותו של האדם צריכה להיות מהידיעה שהקב"ה "מענה בשמחת לבו" ,כלומר שהקב"ה עונה לאדם ומשפיע עליו בכל יום לפי צורכו ,ובכך הקשר נשאר חי ופועם. הגאון רבי שלמה לוריא זצ"ל ,המהרש"ל (בחידושיו למסכת יומא) ,דן בשאלת המהר"ם חביב שהובאה בפתח דברינו .הוא מבאר שהנסיונות של "שלא יותירו" ו"שלא יצאו בשבת" אינם רק מבחני ציות ,אלא הם כלים שנועדו להרגיל את האדם לחיות בתוך הנס .לשיטתו ,המן ירד יום יום כדי להפוך את הנס ל"טבע" של בני ישראל ,שבו הטבע שלהם הוא הביטחון הגמור בהשגחה. הגאון רבי שמואל יצחק מודעי זצ"ל (במדרש לקח טוב על קהלת ה ,יט) כותב דברים חוצבים על הפסוק "כי לא הרבה יזכור את ימי חייו" .הוא מבאר שאין לאדם לצבור ממון ולהטמינו לעת זקנה מתוך דאגה ,שכן מי שנתן לו היום "דבר יום ביומו" הוא יתן לו גם לעת זקנתו. המן הוא ההוכחה המוחשית לכך שהקב"ה מזמן מזונותיו של אדם על סדר הימים ,ואין צורך בחרדת הצבירה. הגאון רבי חיים בן עטר זצ"ל ,ה"אור החיים" הקדוש (שמות טז) ,מבאר שהמן היה "לחם שמיים" שירד לפי מדרגתו הרוחנית של כל אחד ואחד .מכיוון שמדרגתו של אדם משתנה בכל יום בהתאם לעבודתו ,היה המן חייב לרדת בכל יום מחדש כדי להתאים לאותה מדרגה שקנה האדם באותו היום. מרן הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצוק"ל ,בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת בשלח), מבאר כי פרשת המן היא היסוד לכל הנהגת האדם בפרנסתו .הוא מדגיש כי הקדוש ברוך הוא רצה להרגיל את ישראל שאין הריבוי והצבירה הם המביאים את השובע ,אלא ברכת השם היא המעשירה .לשיטתו ,ירידת המן בכל יום נועדה להשריש באדם את המידה של "הסתפקות במועט" ואת השלווה הנפשית שבידיעה שפרנסתו קצובה לו בכל יום מאת אביו שבשמיים. הגאון האדיר רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל ,בספרו אור יחזקאל (ענייני אמונה וביטחון),

חלשב תשרפ

מעמיק בסוגיית "דאגת המחר" .הוא מבאר שכל מהות המן הייתה לשבור את הטבע האנושי המבקש "ביטחון עצמי" דרך ממון צבור .הוא מלמד שמי שחי את הנהגת המן בכל יום ,זוכה למדרגת "דבקות" שבה אין מחיצה בין צורכי האדם לבין רצון הבורא ,וכי הנהגה זו של "דבר יום ביומו" קיימת באופן נסתר גם בפרנסת האדם בימינו אנו. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצוק"ל ,בעל ה"חזון איש" (אמונה וביטחון ,פרק ב') ,משרטט את קווי האמונה הנלמדים מהמן לדורותינו .הוא מבאר שאין הבדל מהותי בין המן שירד במדבר לבין הפרנסה המגיעה כיום בדרכים טבעיות; שניהם הם "דבר יום ביומו" מההשגחה העליונה .החידוש של המן היה רק בחשיפת הנס ,כדי שנלמד להביט דרך ה"טבע" ולראות את יד השם המכלכלת אותנו בכל בוקר מחדש. מרן ראש הישיבה הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל ,בספרו אבי עזרי (על הרמב"ם ,הלכות

תלמוד תורה) ,דן ביסוד של "התורה נדרשת יום יום" כפי שמופיע במדרש .הוא מסביר שכשם שהגוף אינו יכול להתקיים על מזון שאכל אתמול וזקוק למנת המן היומית ,כך הנפש זקוקה ללימוד תורה יומיומי .הנהגת המן "דבר יום ביומו" היא המודל לכל צמיחה רוחנית שחייבת להיעשות צעד אחר צעד ,מנה אחר מנה ,ללא דילוגים. הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל ,בספרו ענף עץ אבות (על פרקי אבות) ,עומד על דברי הלל הזקן "ברוך ה' יום יום" ומקשר זאת לירידת המן .הוא מבאר כי על האדם להודות על השפע היומיומי ולא לחכות לישועות גדולות פעם בשנה .הוא מדגיש את החשיבות של "מנה יומית" בלימוד ובתפילה ,כשם שהמן ירד במנה יומית ,כדי ללמד שהעקביות וההתמדה הן המפתח לקשר עם הקדוש ברוך הוא. מתוך בירור יסודות האמונה והביטחון שהונחו בדברי גדולי הדורות ,אנו יורדים אל עולם המעשה וההלכה ,לראות כיצד מושג ה"יום יום" מעצב את אורחות חיינו ואת מחויבותנו כלפי שמיא וכלפי אדם. נפקא מינא ראשונה היא בסוגיית קביעות עיתים לתורה .הנהגת המן "דבר יום ביומו" מלמדת כי אין האדם יוצא ידי חובה בלימוד של פעם בשבוע בריכוז מאמץ ,אלא יש ערך עצמי להתחדשות הלימוד בכל יום מחדש .כשם שהגוף זקוק למנה יומית של מן ,כך הנשמה זקוקה למנה יומית של תורה .הלכה זו באה לידי ביטוי בחובת קריאת שמע שחרית וערבית ובקביעת זמן ללימוד בכל יום ,כפי שנפסק בשולחן ערוך ,כדי לשמר את הקשר הרציף עם נותן התורה. נפקא מינא שנייה עולה בדין "ביומו תתן שכרו" .התורה ציוותה את המעסיק לשלם לשכיר את שכרו ביום עבודתו" :לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" .יסוד זה יונק ישירות מהנהגת המן – הפרנסה של האדם היא "יומית" במהותה .כשם שהקב"ה ,כביכול המעסיק הגדול של העולם ,נותן לישראל את שכרם (המן) דבר יום ביומו ,כך נצטווה האדם לדבוק במידותיו ולתת לשכיר את מחייתו ביום שבו עמל עבורה ,כדי שיוכל לכלכל את בניו באותו היום ללא דאגה.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינא שלישית נוגעת לסדר הברכות והתפילות .פסיקת ההלכה ש"כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" מחייבת אותנו לברך את ברכות השחר בכל בוקר מחדש ,גם אם לא ישנו או לא הסחנו דעתנו .הנפקא מינא היא שהברכה אינה רק על ההנאה הפיזית ,אלא על עצם התחדשות העולם והשפע של אותו היום הספציפי .מכאן גם החובה להתפלל שלוש תפילות בכל יום ,המקבילות לקורבנות התמיד שהוקרבו "דבר יום ביומו" ,כביטוי להתחדשות הקשר עם הבורא. נפקא מינא רביעית היא בהנהגת הביטחון המעשי .הפוסקים דנים האם מותר לאדם לחסוך כסף לזמן ארוך או שמא עליו לחלק את כל ממונו לצדקה בכל יום מתוך ביטחון במחר .בעוד שההלכה מתירה ואף מעודדת אחריות כלכלית ,הנפקא מינא המוסרית היא בחובת הברכה: "ברוך ה' יום יום" .על האדם להרגיל עצמו להודות על כל יום כשלעצמו ,ולא לתלות את שמחתו רק בביטחון הכלכלי העתידי ,אלא לחוש בכל בוקר כאילו הוא מקבל את מזונותיו כעת מן השמים. ועתה אנו מתעלים כעת אל עומק הרעיון הטמון בהנהגה המופלאה של "דבר יום ביומו", המגלה לנו סוד עמוק במהותו של השפע האלוקי וביכולת האדם לקבלו .עומק הרעיון של ירידת המן בכל יום נוגע בשאלת התחדשות המציאות .לו היה המן יורד פעם בשנה ,היינו עלולים לטעות ולחשוב שהעולם פועל כמכונה משומנת שקיבלה "דלק" לזמן ארוך והיא ממשיכה לנוע מכוח האינרציה .ירידת המן היומיומית באה לנתץ תפיסה זו ולגלות שהעולם אינו "קיים" מצד עצמו ,אלא הוא "מתקיים" בכל רגע מחדש מרצונו של הבורא .המן הוא הביטוי הגשמי של האור האלוקי המחיה את העולמות ,וכשם שהחיות הרוחנית חייבת להיות רצופה ובלתי פוסקת – "המחדש בטובו בכל יום תמיד" – כך היה המן חייב לרדת בכל יום, כדי להורות שאין לנו חיים אפילו לרגע אחד ללא השפעה ישירה מן השמיים. זאת ועוד ,הסוד של "דבר יום ביומו" מלמדנו על ייחודיותו של כל יום .בבריאה קיימים "אורות" שונים לכל יום ויום; האור המאיר ביום ראשון אינו האור המאיר ביום שני .השפע שיורד לעולם בכל בוקר הוא שפע מדויק ,התפור לפי מידותיו של אותו היום ולפי התיקון שהאדם נדרש לפעול בו .לו היינו מקבלים שפע שבועי ,היינו מאבדים את הדיוק של המנה היומית .הקדוש ברוך הוא רצה שעם ישראל יחיה בתוך "הזמן" בצורה מקודשת ,שבה כל יום הוא עולם מלא ,עם ניסיון משלו ,שפע משלו וקשר ייחודי עם הבורא שאינו דומה לזה של אתמול. מכאן אנו למדים גם על תורת הכלים .כדי לקבל שפע אלוקי ,האדם צריך להיות "כלי קיבול" .צבירה של מן לשבוע מייצרת אצל האדם תחושת ישות ובעלות ,המעבה את המחיצה בינו לבין קונו .לעומת זאת ,העמידה בכל בוקר כ"כלי ריק" המצפה למתנת שמיים ,מזככת את האדם והופכת אותו לכלי ראוי לשכינה .המחיקה של "דאגת המחר" מאפשרת לאדם להיות נוכח במלואו בתוך ה"היום" ,ובכך להפוך את האכילה הגשמית עצמה למעשה של דבקות רוחנית עליונה.

חלשב תשרפ

במישור המחשבתי ,פרשת המן מחנכת את האדם לחיות בתוך ה"עכשיו" האלוקי .הטבע האנושי נוטה תמיד לברוח אל דאגות העתיד או אל חרדות המחר ,ובכך הוא מאבד את הקשר החי עם הבורא הנמצא איתו ברגע זה ממש .הנהגת "דבר יום ביומו" היא תרפיה רוחנית לנפש; היא משחררת את האדם מהכובד של "מה יהיה" וממקדת אותו בשאלה "מה אני נדרש לעשות היום" .כאשר אדם יודע שפרנסתו קצובה ומוצמדת ליומו ,הוא פנוי נפשית להשקיע את כל כוחותיו בעבודת השם של אותו היום ,מבלי שהעתיד המעורפל יעיב על שמחת ההווה. בבניין האמונה האישי ,המן מלמד אותנו שהביטחון אינו ידיעת העתיד ,אלא האמונה במי שמנהיג את העתיד .אדם בעל אמונה אינו זה שחלומו הוא מחסן מלא לכל השנה, אלא זה שחלומו הוא קשר של "בן המקביל פני אביו" בכל יום .החרדה הקיומית של "שמא לא ירד מן למחר" אינה באה לייאש את האדם ,אלא להפך – היא באה להפוך את התפילה לצורך חיוני כנשימה .אדם המתפלל "ברך עלינו את השנה הזאת" מתוך תודעה של מן ,מבין שכל שקל וכל פרוסה הם מתנה מחודשת ,ובכך הוא הופך את חיי השגרה למסע של נסים רצופים. זאת ועוד ,הסוגיה נוגעת בתיקון מידת האכזריות והקנאה .כאשר השפע הוא יומיומי וקצוב "עומר לגלגלת" ,אין מקום לתחרות או לצבירה על חשבון הזולת .האדם לומד ש"המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר" ,וכי לכל אחד יש את המסלול האישי והשפע המדויק עבורו. תובנה זו נוסכת בנפש שלווה גדולה ,שכן היא מסירה את הצורך להשוות את מצבי למצבו של חברי .אם כל יום הוא יחידה סגורה של השגחה ,הרי שכל אדם מקבל בדיוק את המזון הנחוץ לנשמתו באותו היום. מתוך בניין האמונה והביטחון בנפש האדם ,אנו עולים אל הפסגות המוסריות של הסוגיה, כדי לשרטט את המצפן הפנימי המנחה את האדם בהליכותיו עם עצמו ועם סביבתו .היסוד המוסרי הראשון העולה מהנהגת המן הוא מוסר האחריות להווה .פעמים רבות האדם משתמש בדאגה לעתיד כתירוץ להתנערות מחובותיו המוסריות בהווה .הוא נמנע מצדקה או מעזרה לזולת בטענה שעליו "לשמור ליום סגריר" .המן מלמד אותנו שמי שמנסה לאגור מעבר לצורכו היומי – "וירם תולעים ויבאש" .המצפן המוסרי מורה לנו כי האחריות העליונה של האדם היא לפעול נכון בתוך המציאות שבה הוא נמצא כעת .אדם המאמין ב"דבר יום ביומו" מבין שהמשאבים שניתנו לו היום נועדו לשימוש היום ,וכי עליו לחלוק משפעו עם מי שחסר לו כעת ,מתוך ביטחון שבעל הרחמים ימציא לו שפע חדש למחר. זאת ועוד ,הסוגיה בונה בנו את מוסר העקביות וההתמדה .הנהגת המן אינה מכירה ב"הסתערות" חד-פעמית .אי אפשר ללקוט ביום אחד כמות שתספיק לכל השבוע (מלבד בערב שבת ,כציווי עליון) .הדבר מלמדנו כי בניין המוסר והאישיות אינו נעשה בקפיצות דרך ,אלא בעבודה סיזיפית ויומיומית .המצפן הפנימי מורה לאדם שלא לחפש קיצורי דרך רוחניים, אלא להבין שכל יום הוא לבנה נוספת בבניין הנצח .הציווי "ביומו תתן שכרו" משלים מוסר

גם לנשמה מגיע אוכל

זה ,ומחייב אותנו להכיר בערך העבודה של כל יום כשלעצמו ,ולראות בכל רגע הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון ולעשייה. לבסוף ,קיים כאן מוסר של שוויון וצדק חברתי .במדבר ,העשיר והעני אכלו את אותה המנה – עומר לגלגלת .ירידת המן בכל יום מנעה יצירת מעמדות המבוססים על צבירת רכוש .המצפן המוסרי הנלמד מכך הוא שהערך האמיתי של האדם אינו נמדד במה שיש לו "במחסן" ,אלא במי שהוא במידת דבקותו בבורא וביושרו האישי .כאשר אדם מפנים שכל שפעו הוא מתנה יומית ,הוא מתמלא בענווה כלפי הסובבים אותו ,ומבין כי כולנו כאחד סמוכים על שולחנו של מקום ,וכי תפקידנו בעולם הוא להיות צינורות של חסד זה לזה. מתוך בירור המצפן המוסרי ועיצוב דמותו של בעל הביטחון ,אנו אוספים את פניני הסוגיה לכדי תובנות מעשיות המאירות את סדר יומנו ,ומסכמים את היסודות העולים מן הנס הגדול של לחם השמיים :ראשית ,נלמד לאמץ הנהגה של "שמחת ההווה"; לדעת להודות על השפע הקיים היום מבלי לאפשר לדאגת המחר להחשיך את האור המאיר בנו כעת .שנית ,נחזק את ההתמדה בלימוד התורה ובקיום המצוות בבחינת "דבר יום ביומו" ,מתוך הבנה שכל יום דורש את החיות המיוחדת לו ואינו נשען על הישגי האתמול .שלישית ,נטמיע את ערך הענווה הכלכלית ,בהכרה שכל הצלחה היא מתנה ישירה מהבורא ,בבחינת "המחדש בטובו בכל יום" ,דבר המוליד בנו רצון להשפיע מחסדנו לאחרים מתוך ביטחון שצנצנת השפע האלוקית אינה כלה לעולם.

עיקר העניין: סוד ירידת המן בכל יום ולא פעם בשנה ,מגלה לנו כי הקדוש ברוך הוא אינו חפץ רק בסיפוק צרכיו הגופניים של האדם ,אלא הוא משתוקק לקשר חי ,פועם ויומיומי עם בניו .לו היה השפע יורד בבת אחת ,היה האדם נרדם בתוך תחושת הבעלות והשובע ,ושוכח את מקור חיותו. הבחירה האלוקית ב"דבר יום ביומו" הפכה את המדבר השומם לבית ספר לאמונה, שבו כל בוקר הוא לידה מחדש וכל ערב הוא מבחן של ביטחון .הנס היומיומי לימד את עם ישראל כי הפרנסה אינה תלויה בכוחם ובעוצם ידם ,אלא היא "לחם אבירים" היורד בהשגחה פרטית מדויקת לכל נפש .חקק הבורא בהנהגתו ,שדווקא דרך הציפייה והעמידה כבן המקבל מזונותיו מאביו ,נבנית אישיות שלמה שאינה משועבדת לחומר ,אלא קשורה בטבורה אל המקור הרוחני .זהו עיקר העניין – שהאדם נברא כדי להקביל פני שכינה בכל יום ,וכי השפע הגשמי הוא רק הכלי המזמין אותנו להרים עיניים לשמיים ולומר בלב מלא" :ברוך ה' יום יום".