7. בשלח עמ׳ 171–177 — האם יש חיוב להתרחץ או לטבול במקווה בערב שבת?

7. בשלח עמ׳ 171–177 — האם יש חיוב להתרחץ או לטבול במקווה בערב שבת? מפרשת השבוע! עומדים אנו בערבו של יום השישי ,עת ההכנה לקראת בואו של יום השבת קודש ,והנה התורה הקדושה מעוררת אותנו בציווי הנשגב" :והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" (טז,

7. בשלח עמ׳ 171–177 — האם יש חיוב להתרחץ או לטבול במקווה בערב שבת? מפרשת השבוע! עומדים אנו בערבו של יום השישי ,עת ההכנה לקראת בואו של יום השבת קודש ,והנה התורה הקדושה מעוררת אותנו בציווי הנשגב" :והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" (טז,

ה) .מתוך מילים אלו ,המדברות לכאורה על הכנת המן ,למדו רבותינו את היסוד הגדול של "הכנה" לשבת בכלל. אך כאן מתעוררת סערה בלב האדם המבקש להתקרב לקדושה :האם אותה "הכנה" מסתכמת רק בבישול ובאפייה ,או שמא ישנו חיוב גמור על האדם להכין גם את גופו ואת נשמתו? האם הרחצה והטבילה בערב שבת הן רק מנהג של חסידות ,או שהן מהוות תנאי הכרחי לכניסה אל היכל השבת? אנו ניגשים לברר סוגיה זו ,שבה נפגשים עולם ההלכה הצרוף עם סודות הזוהר והקבלה ,לראות כיצד הופך הגוף הגשמי לכלי קיבול לנשמה היתירה דרך מי המקווה הטהורים. המקור לכל הכנת השבת ,ובתוכה הרחצה והטבילה ,נעוץ בדברי התורה בפרשתנו ,בצו המורה על ההכנה המוקדמת" :והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שמות טז ,ה) .פסוק זה ,העוסק לכאורה במן ,מהווה את התשתית ההלכתית והרעיונית לכל חובת "הכנה" בערב שבת .הרחצה והטבילה הן חלק מההכנה הגופנית והנשמתית הנדרשת כדי "להכין" את הכלי לקראת היום הקדוש. רש"י (שם) ,כותב בפירושו" :והכינו את אשר יביאו -לאחר שיביאו יכינו ,זו היא ברירה וטחינה והרקדה" .רש"י מלמדנו שמושג ה"הכנה" כולל בתוכו את כל המלאכות והפעולות הנעשות בחומר כדי להביאו לידי תיקון וראויות לשבת .ומכאן למדו רבותינו ,שכשם שיש להכין את המזון ,כך יש להכין את הגוף על ידי רחצה וטהרה ,כדי שיהיה ראוי ומזומן לקדושה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ,מבאר" :והכינו -כטעם ובשל אשר תבשלו" .הוא מדגיש כי ההכנה היא הכרח גמור כדי שלא יצטרך האדם לעסוק בתיקון צרכיו בתוך השבת עצמה. לפי דרכו ,הרחצה בערב שבת היא הדרך להסיר את טרדות הגוף ולכלוכו מבעוד יום ,כדי להיכנס לשבת במנוחה ובכבוד. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שם) ,מוסיף נדבך עמוק וכותב" :והנה השבת הזאת נתנה להם להכין אותם למצווה ,ולהודיעם כי השם המנחיל אותם המן הוא המצווה עליהם לשבות". הרמב"ן חושף כי כל מטרת ההכנה ביום השישי היא להשריש בלב העם את קדושת השבת. הרחצה והטבילה ,כחלק מהכנת הגוף ,הן פעולות המכריזות כי אין יום השבת כיום חול, והאדם מכין את עצמו לקראת פגישה עם המלך. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שם) ,מבאר" :והכינו -יזמנו ויבשלו"( .שם) .הוא עומד על כך שההכנה צריכה להיות גמורה ומוחלטת .מכאן שהרחצה צריכה להיעשות בערב שבת דווקא, כדי שהשבת תתחיל כאשר האדם כבר "מוכן" ומזומן בכל גופו.

גם לנשמה מגיע אוכל

הספורנו (שם) ,כותב" :והכינו -לשבת ...כי לא יספיק זמן שבת לזה" .הספורנו מלמד שקדושת השבת כה רבה ,עד שאין האדם יכול להשיגה ללא הכנה מוקדמת ביום השישי .הרחצה היא הפעולה המבדילה בין חול לקודש ומאפשרת לנפש לשכון בכלי נקי. הכלי יקר (שם) ,מעמיק ברמז הטמון במילה "והכינו" וכותב כי יום השישי הוא הזמן שבו האדם צריך להכין את עצמו מבחינה מוסרית וגופנית .הוא מציין שההכנה למטה מעוררת הכנה למעלה ,ומי שרוחץ ומטהר את עצמו בערב שבת ,זוכה שהשבת תפרוס עליו את סוכת שלומה בטהרה. בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מתרגם" :ויהי ביומא שתיתאה ויזמנון ית דייתון"( .שם). המילה "ויזמנון" (ויזמנו) מלמדת על הזמנה והכנה פנימית .אין מדובר רק בפעולה טכנית, אלא בהזמנת הקדושה שתחול על האדם ,וזאת על ידי הכנת הגוף ברחצה וטבילה. מתוך יסודות המקרא המלמדים על חובת ההכנה ,אנו עולים אל היכלם של חכמינו זכרונם לברכה ,אשר גילו בתלמוד ובמדרשים את עומק החיוב של הרחצה והטהרה בערב שבת, כחלק בלתי נפרד מקבלת פני השכינה. בגמרא במסכת שבת (דף כה ע"ב) מובא הביאור המרכזי למצוות הרחצה" :זהו כבוד שבת שאמרו חכמים מצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת" .הגמרא שםמתארת את דמותו של התנא האלוקי רבי יהודה בר אלעאי ,שהיה רוחץ בערב שבת ומתעטף בסדינים המצוייצים ,והיה דומה למלאך ה' צבאות .רש"י (שם) מבאר כי הרחצה היא "מפני כבוד השבת" ,והתוספות (שם) דנים האם מדובר בחובה גמורה או במצווה ,ומסיקים כי מדובר במצווה המוטלת על כל אדם כדי להסיר זוהמת החול ולענג את השבת בגוף נקי. בגמרא במסכת שבת (דף קיג ע"א) נאמר" :לא דומה כניסתו כשהוא רחוץ לכניסתו כשהוא שאינו רחוץ" .חז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד ישיבתי עמוק – אין זו רק פעולה חיצונית של ניקיון ,אלא שינוי ב"חפצא" של האדם .האדם הנכנס לשבת כשהוא רחוץ וטהור ,כלי הקיבול שלו לקדושת היום שונה בתכלית ממי שנכנס בבגדי חול וזוהמת מלאכה. בתלמוד ירושלמי במסכת דמאי (פרק ד הלכה א) מובא כי "אימת שבת על עם הארץ" .מפרשי הירושלמי ,ובראשם ה"פני משה" ,מבארים כי קדושת השבת וההכנה אליה פועלים גם על מי שאינו בר הכי ,וגורמים לו לטהרה ולהימנעות משקר .מכאן אנו למדים כי ההכנה בערב שבת ,הכוללת את הרחצה והטהרה ,יש לה כוח סגולי לשנות את מהות האדם ולהשכין בו יראה וקדושה. בגמרא במסכת תענית (דף יג ע"א) דנה הגמרא בדיני אבלות ורחצה ,ומציינת כי רחצה בחמין בערב שבת היא מצווה כה גדולה ,עד שיש מצבים שבהם התירו דברים מסוימים לכבוד השבת .הגמרא מדגישה את חשיבות ה"חמין" ,שכן הרחצה במים חמים נחשבת לתענוג וליופי ,ובכך היא מקיימת את הציווי "וקראת לשבת עונג". בזוהר הקדוש (פרשת שמות קלו ע"ב) נחשף רובד נסתר בהנהגת רבותינו" :רב המנונא סבא

חלשב תשרפ

כד הוה סליק מנהרא מעלי שבתא ,הוה יתיב וכו'"( .שם) .הזוהר מתאר את רב המנונא סבא כאשר היה עולה מן הנהר בערב שבת ,והיה יושב ומצפה לשבת בקדושה עליונה .מדברי הזוהר עולה כי הרחצה בנהר לא הייתה רק לניקיון ,אלא כעין טבילה של טהרה ,המכשירה את האדם להרגיש את תוספת הנשמה ואת המלאכים המלווים את האדם בכניסת השבת. במדרש רבה (בראשית פ' יא) נאמר על הפסוק "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" – ברכו במן וקידשו במן .המדרש קושר את הברכה והקדושה של השבת להכנה המוקדמת ביום השישי .כשם שהמן הגיע במנה כפולה בשישי כדי לקדש את השביעי ,כך הרחצה בערב שבת היא "הקידוש" של הגוף ,המאפשר לברכת השבת לחול על האדם. מתוך דברי חז"ל והזוהר הקדוש המשרטטים את דמותו של היהודי המתקדש במי הנהר לקראת שבת ,אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר הגדירו את גדרי המצווה והכריעו בין הרחצה ההלכתית לטבילת הטהרה. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל ,הלכה ב) ,פוסק את דברי הגמרא בלשון זהב: "איזהו כבוד של שבת זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת"( .שם) .הרמב"ם מדגיש כי הרחצה היא חלק ממצוות "כבוד" ,שהיא ההכנה שלפני השבת ,להבדיל ממצוות "עונג" שהיא בשבת עצמה .לפי דרכו ,הרחצה היא חובה מוסרית-הלכתית של האדם כלפי היום הקדוש ,להיראות כבן מלך המקבל פני שכינה. רבינו יצחק אלפסי ,הרי"ף (שבת יא ע"א מדפי הרי"ף) ,מביא את מימרת רב יהודה בשם רב על רחיצת פניו ידיו ורגליו ,ומלמד שזהו הגדר המינימלי המחייב כל אדם .הרי"ף משמיט את עניין הטבילה משום שהוא מתמקד בשורת הדין הנדרשת מכל אחד מישראל ,ומעמיד את הרחצה כיסוד היחיד המעכב את "כבוד השבת" כהלכתו. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (מסכת שבת פרק ב סימן כה) ,עומד על דברי הגמרא בעניין רבי יהודה בר אלעאי שהיה דומה למלאך ה' צבאות .הרא"ש מבאר כי השילוב בין הרחצה לבין לבישת הסדינים הלבנים (הבגדים המיוחדים) הוא היוצר את המדרגה המיוחדת של "מלאך". (שם) .מכאן עולה לשיטתו כי הרחצה אינה עומדת בפני עצמה ,אלא היא המקדמה הנדרשת כדי שיוכל האדם להתעטף בקדושת השבת. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בחידושיו למסכת שבת כה ,ב) ,דן במעלת הרחצה בחמין וכותב כי החמין הם עיקר המצווה משום שיש בהם משום הנאת הגוף והכנתו למנוחה .הרמב"ן רואה ברחצה זו כעין "קידוש הגוף" לקראת קבלת פני השבת ,וסובר שמי שמבטל רחצה זו ,פוגם בהכנה הנדרשת מן הפסוק "והכינו את אשר יביאו". רבינו משה מקוצי ,הסמ"ג (עשין סה) ,מביא את מצוות הרחצה כחלק ממצוות העשה של כבוד שבת .הוא מדגיש כי אף אם האדם נקי ,עליו לרחוץ בחמין בערב שבת כדי לקיים את תקנת חכמים ,המלמדת שפעולה זו נעשית "לכבוד המלך" ולא רק לשם ניקיון גרידא. הדרכי משה (או"ח סימן ר"ס) מביא את דברי המפרשים ומציין כי על אף שהדין הוא "פניו

גם לנשמה מגיע אוכל

ידיו ורגליו" ,המנהג הנכון והראוי לכתחילה הוא לרחוץ כל גופו( .שם) .הוא מציין שדבר זה נלמד מדברי הזוהר ומהנהגת חסידים הראשונים שהיו מחמירים על עצמם לטהר את כל הגוף ולא רק את קצותיו. מרן רבינו יוסף קארו ,בשולחן ערוך (או"ח סימן ר"ס סעיף א') ,פוסק להלכה את חובת הרחצה: "מצוה לרחוץ כל גופו בערב שבת בחמין; ואם אי אפשר לו ,ירחוץ פניו ידיו ורגליו"( .שם). מרן מעמיד את שורת הדין על רחצה במים חמים ,אך מביא את השאיפה לכתחילה לרחוץ את כל הגוף כביטוי מלא לכבוד השבת. אולם ,ברובד הפנימי יותר ,מביא רבינו חיים ויטאל בשער הכוונות (עניין ערב שבת) את הנהגת רבו האר"י זצ"ל .הוא מעיד כי האר"י הקדוש היה נזהר מאוד בטבילת ערב שבת לאחר קריאת הפרשה ,והיה אומר כי תוספת שבת ניכרת ומתגלה במצח האדם תיכף לאחר הטבילה( .שם). לפי האר"י ,אין די ברחצה לניקיון ,אלא יש צורך בטבילה במקווה טהרה כדי להסיר את "בגדי החול" הרוחניים וללבוש את האור המיוחד של יום השבת. רבינו משה קורדובירו ,הרמ"ק ,בחיבורו אור יקר (על הזוהר פרשת שמות) ,מבאר את דברי הזוהר על רב המנונא סבא .הוא כותב שלאחר שעלה מהמקווה ,זכה לראות בעיניו המאירות את המלאכים הבאים בתוספת נשמה ,והיינו שנהפך העולם הזה לעולם הנשמות( .שם) .הרמ"ק מלמד שהטבילה היא "מתג" המשנה את התדר של האדם מעולם המעשה לעולם האצילות. בספר יסוד ושורש העבודה (שער העליון פרק א') ,מחזק את דברי המקובלים וכותב" :מצוה גדולה לטבול בערב שבת ,כי הטבילה בערב שבת קודש מועילה לקבל נשמה יתירה בשבת, ובלתי טהרת המקוה בודאי לא ישגינה"( .שם) .הוא מעמיד את הטבילה כתנאי הכרחי לזכייה באור הנשמה היתירה ,שבלעדיה נשארת השבת בבחינת "גוף ללא נשמה". רבינו יצחק לוריא ,בספר חסד לאברהם (מעיין ב' נהר ס') ,מביא בשם המקובלים כי לא יוכל האדם לזכות לתוספת נפש רוח ונשמה אם לא יטבול במקווה טהרה לאחר חצות היום .הוא קורא בלהט" :ומי פתי יאבד טובה הרבה מחמת עצלות שלא לטבול ,הלא לפי גודל הטובה ראוי ונכון לשבור גזיזא דברדא (גושי קרח) ולטבול"( .שם). הגה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל ,בספרו אמרי פנחס (חלק א') ,כתב דברים חוצבים על גודל העניין" :שיש להחמיר בטבילה בערב שבת קודש כמעט במסירות נפש"( .שם) .עוד מסופר עליו שם ,כי בזקנותו ,בשעה שלא היה יכול לילך בכוח רגליו ,היו נושאים אותו על כפיים כדי לטבול במקווה חמה ,ללמדנו שאין זקנה ואין חולשה המבטלות את ההתקדשות לקראת המלכה. הגה"ק מקאמרנא זצ"ל ,בספרו שלחן הטהור (סימן ר"ס) ,קובע מסמרות בלשון חריפה וברורה" :מצוה וחיוב מדברי מרן האר"י ז"ל ומדברי הזוהר הקדוש ,לטבול בנהר או במקוה בכל ערב שבת; ומי שעובר על דבריו בלי אונס ,מותר לקרותו עבריין"( .שם) .הוא מוסיף

חלשב תשרפ

ומבאר את תוקף דברי האר"י ,שכל דבריו נאמרו ברוח הקודש ומה ששמע מפי הגבורה ,ועל כן אין להקל בטבילה זו כלל. והנה ,בירור מעניין מובא בספר שלמי תודה (לרבי שלמה סובול) ,ששאל את הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל :אם אמת הדבר שמי שאינו טובל אינו זוכה לנשמה יתירה ,מדוע לא מצינו בהלכה שמי שלא טבל לא יברך על הבשמים במוצאי שבת? הרי הטעם לבשמים הוא נחמת הנפש על הסתלקות הנשמה היתירה ,ואם לא הייתה כזו – על מה הברכה? (שם). והשיב הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל תשובה המניחה את הדעת" :כנראה שאינו זוכה לזה בערב שבת ,אבל בשבת עצמה עם כללות ישראל שנכללו בהם גם הקטנים ,חלה הנשמה יתירה על כולם"( .שם) .עם זאת ,הדגיש הגאון כי פשיטא שמי שאפשר לו לטבול זוכה להשגת הנשמה היתירה בצורה נעלה וזכה הרבה יותר ,והברכה על הבשמים היא תקנת חכמים כללית החלה על כל אדם מישראל ,ואפילו על מי שלא זכה למלוא האור. בספר ארחות רבנו (חלק א') ,מובא על הגאון בעל ה"קהלות יעקב" ,הסטייפלר זצ"ל ,שהיה נוהג לטבול בכל ערב שבת במסירות נפש ממש .מסופר שם כי בשנת תשל"ח ,בעודו סובל מכאבי גב עזים ביותר ,לא ויתר על הטבילה במקווה שבדירתו ,אף שהחימום היה מקולקל והמים היו קרים כקרח( .שם) .לאחר הטבילה ,במאמץ אדיר וללא עזרה ,התבטא ואמר כי "המקוה הקר היטיב לו מאד" ,ללמדנו כי כוחה של מצוות הטבילה הוא מעל לדרך הטבע. מתוך המקורות והנהגות הקודש שסקרנו ,אנו יורדים כעת אל עולם המעשה ,לדלות את הנפקא מינות ההלכתיות והמעשיות המגדירות את דמותו של היהודי בערב שבת קודש. נפקא מינא ראשונה היא סדר העדיפויות בין רחצה לטבילה .בעוד שמרן בשו"ע העמיד את עיקר המצווה על רחצה בחמין ,הרי שמדברי הזוהר והאר"י עולה כי הטבילה היא העיקר לתוספת קדושה .הנפקא מינא למעשה היא לאדם המצוי בדוחק של זמן :האם עדיף שירחץ בביתו רחצה יסודית בחמין או שירוץ למקווה לטבול טבילה מהירה? מתוך דברי ה"יסוד ושורש העבודה" והמקובלים ,עולה כי אף שטוב לעשות את שניהם ,הרי שהטבילה היא ה"מפתח" לקבלת הנשמה היתירה ,ועל כן יש לתת לה עדיפות במידת האפשר. נפקא מינא שנייה עולה בסוגיית זמן הרחצה והטבילה .בפסוק נאמר "והכינו את אשר יביאו" ,וביארו המקובלים (ובעיקר בחסד לאברהם) כי עיקר הטבילה הוא אחר חצות היום ,שאז מתחילה הארת השבת להופיע .הנפקא מינא היא לאדם הרוצה להקדים ולטבול בבוקר יום שישי כדי להתפנות לעסקיו .לפי הפשט והרמב"ם יוצא ידי חובה בכך ,אך לפי סוד הדברים, טבילה זו אינה פועלת את פעולתה המלאה לזכייה בנשמה יתירה ,שכן עדיין לא הגיע זמן "הכנת" האורות של השבת. נפקא מינא שלישית נוגעת לאיסור מלאכה לאחר הטבילה .כפי שהובא בשם ה"ראשית חכמה" (שער הקדושה פרק ז') ,לאחר שהאדם טבל ,הוא כבר נחשב כמי שקיבל על עצמו את קדושת השבת במידה מסוימת .הנפקא מינא היא שאין לו לאדם לעסוק במלאכות חול

גם לנשמה מגיע אוכל

גמורות לאחר שעלה מן המקווה ,אלא רק בצרכי שבת או בלימוד תורה .הטבילה אינה רק פעולת ניקיון המסיימת את השבוע ,אלא היא "שער הכניסה" שבו האדם נפרד מהחול ,וכל מעשיו לאחר מכן צריכים להיות מכוונים לכבוד היום. נפקא מינא רביעית ואחרונה עולה בדין מי שאינו יכול לטבול .מתוך תשובתו של הגר"י חיים זוננפלד (שם) ,עולה נחמה גדולה למי שנמנע ממנו לטבול מחמת אונס או חולי .אף שחסר הוא את המעלה העליונה של הכנת הכלי ,הרי שבסופו של דבר ,מכוח כללות ישראל, תחול עליו הנשמה היתירה בשבת .הנפקא מינא היא שאין לאדם ליפול בעצבות אם לא טבל, אלא עליו להשתדל ביתר שאת ברחצה בחמין (כפסק השו"ע) ובקבלת שבת מתוך שמחה ,שכן הציבור כולו "מעלה" אותו איתו. בעומק הסוגיה של הרחצה והטבילה בערב שבת ,עלינו להתבונן במהותם של המים .המים הם היסוד הראשון בבריאה ,עליהם נאמר "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" .חז"ל מלמדים אותנו כי המקוה אינו רק מקום של ניקיון חיצוני ,אלא הוא כח המשיב את הדבר אל שורשו. כאשר האדם טובל בערב שבת ,הוא פושט מעליו את "בגדי העור" של ימי החול – את הטרדות ,את המאבק עם החומר ואת זוהמת העשייה .הטבילה במים היא כניסה אל מצב של "ביטול" ,שבו האדם מניח את כל ישותו תחת המים ,ובכך הוא נולד מחדש כבריה חדשה .זהו עומק דברי הזוהר על רב המנונא סבא – העלייה מהנהר היא לידה אל תוך "עולם הנשמות". השבת היא בחינת "עולם הבא" ,וכפי שאין אדם נכנס להיכל המלך בבגדים צואים ,כך אין הנשמה יכולה להשיג את הארת השבת כשהיא עטופה ב"אבק" של ימי המעשה .המים מפרידים בין החול לקודש ,ומאפשרים למעבר הזה להיות חלק וטהור. במישור המחשבתי ,הטבילה בערב שבת היא שיעור באמונה ובביטחון .במשך שישה ימים האדם עמל ומרגיש כי "כוחו ועוצם ידו" הם הפועלים בעולם .בא ערב שבת ,והאדם נדרש לעצור הכל – "והכינו את אשר יביאו". ההליכה למקוה ,דווקא בשעות הלחץ של ערב שבת ,היא הכרזה מחשבתית" :אני משליך את כל עמלי אל המים" .הטבילה מסמלת את האמונה שהשבת היא מקור הברכה ,וכי ההתקדשות הרוחנית היא זו שתיתן כוח לכל מעשי ידינו בשבוע הבא .כפי שכתב האר"י זצ"ל ,שהאור ניכר במצחו של האדם – זהו אור האמונה המאיר את פניו של מי שהשליך מעליו את עול העולם הזה ודבק בבוראו. מבחינה מוסרית ,עלינו ללמוד מהנהגתו של הסטייפלר זצ"ל ומהגאון מקוריץ .מסירות הנפש על הטבילה ,גם במים קרים וגם בזקנה וחולי ,מלמדת אותנו על ערכו של ה"מאמץ" בעבודת ה' .המצפן המוסרי של היהודי מכוון אל הערכים הנצחיים ,ולא אל הנוחות האישית. כאשר אדם שובר את עצלותו וטובל בערב שבת ,הוא בונה בתוכו מידת חריצות רוחנית. הוא מזכיר לעצמו שהקדושה אינה באה מאליה ,אלא היא דורשת "הכנה" .המוסר היוצא

חלשב תשרפ

מכאן הוא שכל מעלה רוחנית דורשת מאיתנו כלי נקי – לב טהור וגוף מקודש – וכי עלינו להיות מוכנים להשקיע מאמץ כדי לזכות במתנות שמיים.

עיקר העניין: השבת אינה רק יום מנוחה ,אלא היא מפגש של הנשמה עם מקורה .הטבילה בערב שבת היא ההזמנה הרשמית שאנו שולחים לנשמה היתירה לבוא ולשכון בקרבנו .מי שטורח בערב שבת וטובל בטהרה ,מובטח לו שהשבת שלו תיראה אחרת – שבת של אור ,של נשמה ושל דבקות עילאית.