8. בשלח עמ׳ 177–183 — ניקוי שיניים בשבת לפני יציאה לרשות הרבים מחשש הוצאה
8. בשלח עמ׳ 177–183 — ניקוי שיניים בשבת לפני יציאה לרשות הרבים מחשש הוצאה עומד לו יהודי בירכתי הגולה ,בשבת קודש שחל בה איסור הוצאה מרשות לרשות ,ומבקש לפסוע מביתו אל בית הכנסת או לסעודת שבת אצל רעהו .בעודו מכין את צעדיו אל רשות הרבים ,מתעוררת בקרבו חרדה של קודש :שמא נותרו בין שיניו פירורי מאכל מסעודת הבוקר ,או שמא דבוק בשר בין שיניו משמחת היום? הנה התורה…
8. בשלח עמ׳ 177–183 — ניקוי שיניים בשבת לפני יציאה לרשות הרבים מחשש הוצאה עומד לו יהודי בירכתי הגולה ,בשבת קודש שחל בה איסור הוצאה מרשות לרשות ,ומבקש לפסוע מביתו אל בית הכנסת או לסעודת שבת אצל רעהו .בעודו מכין את צעדיו אל רשות הרבים ,מתעוררת בקרבו חרדה של קודש :שמא נותרו בין שיניו פירורי מאכל מסעודת הבוקר ,או שמא דבוק בשר בין שיניו משמחת היום? הנה התורה גזרה "אל יצא איש ממקומו", וחכמים גילו לנו שפסוק זה מדבר על איסור הוצאה .האם אותן שאריות מזון ,הגנוזות בתוך פיו ,נחשבות כ"משא" וכ"הוצאה" האסורה מן התורה? האם עליו לעמוד ולנקר את שיניו בשבעה נקיים בטרם יצא אל החוץ ,שמא יעבור על איסור סקילה ויהפוך חלילה לעבריין בשוגג? שאלה זו ,המפגישה את פרטי המציאות הקטנים ביותר עם חומרת מלאכת מחשבת, מעסיקה את גדולי הפוסקים המבקשים להגדיר :מהו דרך הוצאה ,ומתי בטל האוכל אל הגוף והופך לחלק ממנו? הנה בפרשתנו ,פרשת בשלח ,מזהירה התורה את העם בצאתם ללקט את המן ,וקובעת את גדרי השביתה במרחב הציבורי" :ראו כי יהוה נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז ,כט) .מילים נוראות אלו" ,אל יצא איש ממקומו" ,הן היסוד והשורש לאיסור הוצאה בשבת. רש"י בחיבורו על התורה (שם) מפרש את כוונת הכתוב ומבאר כי "מכאן סמכו חכמים ליציאת השבת שאיסורו מן התורה" .כלומר ,היציאה מן התחום הפרטי אל המרחב הכללי, כאשר היא נעשית לצורך ליקוט או נשיאת חפצים ,נאסרה בפירוש .רבי אברהם אבן עזרא (שם) מדקדק בלשון הכתוב ומבאר כי "אל יצא" נאמר כנגד אלו שביקשו לצאת וללקט את המן ,ובכך הוא מחבר בין פעולת היציאה לבין המטרה של לקיחת המן. הרמב"ן (שם) מרחיב ומבאר כי עיקר האיסור הוא שלא יצא אדם מחוץ לתחום העיר ,אך
גם לנשמה מגיע אוכל
חכמים למדו מכאן גם את איסור ההוצאה מרשות לרשות כפי שלמדו מ"ויצו משה ויעבירו קול במחנה" – שלא יוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים. בתרגום אונקלוס (שם) מתרגם "לא יפוק גבר מאתריה" ,ובדומה לו תרגום יונתן מבאר שאל יצא אדם מחוץ לאלפיים אמה .הספורנו (שם) מוסיף נדבך מחשבתי ומסביר שעל האדם לשבת "תחתיו" ,כלומר לעסוק במנוחה ובהתבוננות בביתו ,והיציאה החוצה היא ביטול של אותה שביתה פנימית. הכלי יקר (שם) מבאר שהמילה "ראו" באה להורות על הראייה החושית של המן שירד ביום שישי כפליים ,ומכאן שהיציאה ביום השביעי היא חוסר אמונה בהשגחה. נמצאנו למדים ,שכל יציאה מן הבית אל החוץ בשבת קודש צריכה להיות בבחינת שביתה גמורה ,ומכאן עולה התהייה המהדהדת :האם פירורי מאכל שבין השיניים ,שהאדם נושא אותם עמו בצאתו ,נחשבים כהוצאת "משא" מחוץ למקומו של אדם ,או שמא כיוון שהם בתוך גופו ובלועים בשיניו ,אין הם נחשבים כדבר היוצא מן המקום? מתוך יסודות המקרא האוסרים את היציאה מן המקום ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,שם הגדירו חכמינו את גדרי המלאכה ואת האופן שבו הוצאת דבר מאכל בתוך הפה הופכת למלאכה האסורה מן התורה. בגמרא במסכת עירובין (דף יז ע"ב) דרשינן שכוונת הפסוק "אל יצא איש ממקומו" היא על איסור הוצאה .רש"י (שם) מבאר שהכוונה היא להוצאת חפצים מרשות לרשות ,והתוספות בגמרא במסכת שבת (דף ב ע"א) ובמסכת עירובין (שם) מוסיפים ומדייקים מהמילים "אל יצא" שהאיסור חל על יציאה עם כלי כדי ללקט את המן ,ומכאן שכל הוצאה המשרתת את צרכי האדם מחוץ לביתו נכללת באיסור זה. במשנה במסכת כריתות (דף יג ע"ב) נאמר ,וכן אמרינן בגמרא במסכת שבת (דף קב ע"א)" :אם היה שבת והוציא אוכלין בפיו -חייב" .הגמרא מעמידה את החיוב על איסור הוצאה ,למרות שהדבר נעשה בתוך הפה .רש"י (שם) מבאר שמאחר והאדם מתכוון להוציא את האוכל כדי לאוכלו במקום אחר ,הרי שהפה משמש כאן ככלי קיבול והדרך היא להוציא כך אוכלים. והנה הקשו התוספות בגמרא במסכת שבת (דף צב ע"א) מהמשנה האומרת" :המוציא בפיו - פטור" .אם המשנה פוטרת את מי שמוציא חפץ בפיו ,מדוע חייבו את המוציא אוכלים בפיו? התוספות (שם) מתרצים תירוץ ישיבתי יסודי" :אוכלין שאני ,שמכיוון שדרך להוציאן בפיו, מה שאין כן בשאר דברים" .כלומר ,בשאר חפצים הוצאה בפה היא "כלאחר יד" (שינוי מהדרך הרגילה) ,אך באוכלין ,פעמים שהאדם נותן לתוך פיו כדי להוציאם ולאכלם מיד בחוץ ,ולכן זוהי דרך הוצאה גמורה. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פרק י הלכה ג) דנים חכמי ארץ ישראל בגדר "דרך הוצאה" ומבארים שאפילו הוצאה קלה ביותר ,אם היא נעשית כדרכה ,יש בה איסור .מפרשי הירושלמי, כדוגמת ה"קרבן העדה" ,מדגישים שאם האדם מחשיב את הדבר המצוי בפיו ,הרי שאין זה בטל לגופו אלא נחשב כמשא שהוא נושא עמו.
חלשב תשרפ
נמצאנו למדים שישנו חילוק תהומי בין דבר שאין דרך הוצאתו בפה לבין אוכלין ,אך עדיין נותר הבירור :האם בשר שבין השיניים או פירורים שאינם עומדים לאכילה כעת ,נחשבים כאותם אוכלין שהדרך להוציאם בפה ,או שמא הם בטלים לגוף? מתוך יסודות השמעתא בסוגיית המוציא אוכלין בפיו ,אנו באים אל שערי הראשונים והאחרונים ,אשר העמיקו חקר בהגדרת "מלאכת מחשבת" ובשאלה האם פירורים אלו נחשבים כדבר המצטרף לגוף או כמשא עצמאי. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שבת קב ע"א) ,מבאר את הטעם שחיוב הוצאת אוכלין בפיו הוא משום ש"דרך הוצאה היא" ,ומוסיף שהאדם "אחשביה" (החשיב אותו) בזה ששם אותו בפיו. מדבריו עולה יסוד חשוב :החיוב תלוי בדעת האדם .אם האדם רוצה באוכל זה ומתכוון להוציאו ,הפה הופך להיות דרך הוצאה גמורה. רבינו יצחק הזקן ,מבעלי התוספות (שבת צב ע"א) ,בתירוצו המפורסם על הסתירה בין המשניות ,מחדד שהחילוק הוא בין חפץ שאין דרכו בכך לבין אוכל( .שם) .לפי דבריו ,יש לבחון האם בשר שבין השיניים נחשב כדבר ש"דרך הוצאתו בכך" .אם דרך בני אדם להשאיר פירורים בשיניהם ולצאת עמם ,הרי שאין כאן שינוי מדרך ההוצאה הרגילה. רבינו יהונתן מלוניל ,בחידושיו על הרי"ף (עירובין קב) ,דן בעניין רוק שבפה וכותב" :אף על גב דאמרינן בגמרא במסכת שבת המוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור ,לא דמי ,התם אין דרך להוציא כלים בפיו ,אבל הרוק או דברים שדרכם בכך -מחייב חטאת"( .שם) .רבינו יהונתן מלמדנו שכל דבר שבאופן טבעי מצוי בתוך חלל הפה ,הוצאתו נחשבת כדרך הוצאה ,ובכלל זה גם שאריות מאכל שדרכן להישאר בין השיניים. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (שבת קב ע"א) ,מעיר כי החיוב במוציא אוכלין בפיו הוא דווקא כשמתכוון להוציאם ,אך אם הוציאם דרך עראי או שלא בדרך חשיבות ,ייתכן שאין כאן מלאכה שלמה .מכאן יש מקום לדון בבשר שבין השיניים שאין האדם חפץ בו כלל ,האם נחשב הוא כיוצא "לדעת" או שמא בטל הוא אצל גוף האדם כדבר שאינו חשוב. רבינו מנחם המאירי ,בספרו בית הבחירה (שבת צב ע"א) ,כותב שהמוציא חפץ בפיו פטור משום שהוא "כלאחר יד" ,אך באוכלין "דרך הוצאתם בכך"( .שם) .המאירי מדגיש את עניין ה"דרך" ,ונראה מדבריו שאם המציאות היא שאין אדם מקפיד על פירורים אלו ,הרי שהוצאתם בתוך הפה אינה נחשבת כהוצאה חשובה האסורה מן התורה. רבינו שמואל הכהן בורשטיין ,בספרו מנחת שבת בקונטרס אחרון (ס"ק י"א) ,דן בשאלה זו וכותב שיש לצדד להתיר לצאת לרשות הרבים עם בשר שבין השיניים .הוא מבאר כי הוצאה זו נחשבת כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה" ,שכן אין לאדם חפץ בעצם הוצאת הבשר ,וכן הויא "הוצאה כלאחר יד" (בשינוי) ,ובפרט שאין בפירורים אלו שיעור "גרוגרת"( .שם) .אמנם ,הוא מקשה על עצמו מדברי הגמרא בשבת (קב ע"א) המבארת שבאוכלין דרך הוצאה היא בפיו, אך מתרץ שדווקא כשהוציא אוכל כדי לאכלו בהליכתו נחשב הדבר לחשיבות ("אחשביה"),
גם לנשמה מגיע אוכל
מה שאין כן בבשר שבין השיניים שאינו רוצה בו כלל .לסיום הוא קובע כי אף שמעיקר הדין יש להקל ,מכל מקום "היכא דאפשר לנקר קודם צאתו נכון להחמיר". רבינו יצחק יעקב וייס בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ה' סימן ל"ח) ,מעמיק בסוגיה ונוטה להחמיר יותר .הוא כותב שאין לפטור משום "הוצאה כלאחר יד" ,שכן כפי שכתב רבינו יהונתן על הרוק ,דרך הוצאת דברים המצויים בפה היא בפה( .שם) .לשיטתו ,אם היה האדם מתכוון והיה בדבר שיעור ,היה בזה חיוב חטאת .לכן ,אף שאין בזה איסור דאורייתא מחמת חצי שיעור ושאינו מתכוון ,פוסק המנחת יצחק ש"נכון להיזהר בזה למי שאפשר לנקר את בין השיניים קודם שיצא לחוץ" .הוא מוסיף שמה שאין העולם נזהרים בזה הוא משום שזהו דבר שקשה מאוד להיזהר בו תדיר ,בפרט כשמתארחים אצל אחרים. רבינו שלמה זלמן אוירבאך כפי שהובא בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק י"ח הערה ח') ,מביא זווית מקלה ומחודשת .הוא סובר שאין להחמיר אלא בשעה שהאדם מרגיש בפירור ואינו יכול לסבול אותו ,או כשהדבר ניכר מבחוץ ומכוער ,שאז הפירור נחשב כדבר העומד בפני עצמו להוצאה (בדומה לכיחו וניעו)( .שם) .אך כל עוד הפירור בלוע ואינו מפריע ,הוא "בטיל לגבי הגוף" ואינו נחשב כמשא כלל .הוא מוכיח זאת מכך שלא מצינו בשום מקום אזהרה לשטוף פה לפני יציאה לרשות הרבים ,בשונה מהזהירות בבשר בחלב. מרן רבינו יוסף קארו ,בשולחן ערוך (או"ח סימן ש"נ) ,דן בדין כיחו וניעו (רוק שנתלש) ,ורבינו ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (שם) ,מבארים שהקפידה על הדבר היא זו שיוצרת את חשיבותו כמשא( .שם) .יסוד זה משמש את הפוסקים לדון האם פירור שאינו מפריע לאדם נחשב כחלק מגופו או כדבר נפרד שעומד להיפלט. הגה"ק רבי אליעזר זוסיא פורטוגל האדמו"ר מסקולען ,היה מחמיר בזה מאוד והיה מזהיר שלא לצאת לחוץ בשבת עד שינקר בין שיניו היטב ,כדי שלא יישאר שום שיירי מאכל כלל, שכן לשיטתו יש לחוש לאיסור הוצאה גמור גם בפירורים קטנים( .כפי שהובא בתשובות והנהגות ח"א סימן רמ"ו). לעומתו ,מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק א' סימן רמ"ו) ,דן בדברים ומורה נתיב מקל יותר .הוא כותב שבאמת כמעט בלתי אפשרי לנקר את השיניים באופן מוחלט ,ולכן אם אין בשיירי המאכל "חזותא" (מראה ניכר) והדבר אינו חשוב לאדם כלל, הרי זה גרע אפילו מ"חצי שיעור" ואין בזה איסור( .שם) .הוא מוכיח זאת מדברי הט"ז (סימן שכ"ו ס"ק ב') בעניין הוצאת מים שעל גופו ,שקבע שבמקום שאי אפשר להיזהר -לא גזרו בו חכמים. עוד מבאר מו"ר הגר"מ שטרנבוך חילוק יסודי :לא דומה פירור שבין השיניים לרוק שעומד להיפלט .בביאור הלכה (סימן ש"נ סעיף ג') מבואר שהרוק נחשב למשא כיוון שהאדם מקפיד עליו ורוצה להוציאו ,אך פירורים אלו שבתוך השיניים אינם חשובים ,ואין דרך הוצאה אלא כשאוכלים בתוך פיו בדווקא .לכן ,לשיטתו ,הדבר "בטל לגופו" כיוון שאין לאדם ניחוחא בהוצאה זו ,ובמלאכת שבת הרי אנו זקוקים ל"מלאכת מחשבת" וחשיבות. הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל ,במנחת יצחק שהבאנו לעיל ,מסכם כי למרות שמעיקר
חלשב תשרפ
הדין יש מקום להקל משום שזהו דבר שאי אפשר להיזהר בו (בפרט בסעודות מצווה ואירוח), מכל מקום למי שאפשר -נכון וראוי להחמיר ולנקר את שיניו קודם שיצא לרשות הרבים. (שו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן ל"ח). נמצאנו למדים שיש כאן שתי דרכים בקודש :דרך החסידות והזהירות המופלגת של הרבי מסקולען לנקר כל פירור ,לעומת דרך הפסיקה המקילה של הגר"ש זלמן אוירבאך והגר"מ שטרנבוך ,הרואים בפירורים אלו חלק מהגוף כל עוד אינם מפריעים לאדם. מתוך בירורי ההלכה והנהגות גדולי הדור ,אנו יורדים אל שדה המעשה כדי לדלות את ההוראות למעשה עבור היהודי השוכן בחוץ לארץ או במקום שאין בו עירוב ,בצאתו מביתו לרשות הרבים :נפקא מינא ראשונה היא חובת הניקור והשטיפה קודם היציאה .לדעת האדמו"ר מסקולען וה"מנחת יצחק" ,ישנה עדיפות ברורה לנקות את השיניים במידת האפשר .הנפקא מינא למעשה היא לאדם המסיים את סעודתו ומזדרז לתפילת מנחה או לשיעור תורה; עליו להקדיש דקה מזמנו להביט במראה או להעביר קיסם (בזהירות שלא יצא דם) כדי להסיר שאריות ניכרות .אולם ,לדעת הגרש"ז אוירבאך והגר"מ שטרנבוך ,אם אין האדם מרגיש דבר המפריע לו ,אין הוא חייב להכניס עצמו לבדיקה מדוקדקת זו ,שכן השאריות בטלות לגוף. נפקא מינא שנייה עולה בשאריות מאכל הגורמות לאי-נוחות .כאן מתאחדות הדעות :ברגע שהאדם מרגיש בפירור המציק לו או בסיב בשר שבין שיניו ,הדבר מפסיק להיות "בטל לגוף" והופך ל"משא" העומד להוצאה .הנפקא מינא היא שאדם הנמצא כבר ברשות הרבים ומרגיש פתאום בשארית מאכל המפריעה לו ,עליו להשתדל לבלוע אותה או להצניעה בפיו עד שיגיע למקום מוגן ,שכן ברגע שהקפיד עליה ,היא נחשבת כחפץ עצמאי שהוא נושא בפיו. נפקא מינא שלישית נוגעת לשאריות הניכרות כלפי חוץ .כפי שהובא בשמירת שבת כהלכתה ,אם השארית נראית מבחוץ והיא בגדר "כיעור" ,הרי שהאדם בוודאי מקפיד עליה שתינתק ממנו .הנפקא מינא היא שחובה להסיר שאריות כאלו קודם היציאה ,לא רק משום כבוד הבריות ,אלא משום שחשיבותן וקפידת האדם עליהן הופכת אותן למשא גמור לעניין מלאכת הוצאה. נפקא מינא רביעית היא היכולת להיזהר במקום אירוח .כפי שציין ה"מנחת יצחק" ,לעיתים אדם מתארח ואין לו אפשרות לנקר שיניו בצורה מוצנעת .במקרה כזה ,ניתן לסמוך על סברת ה"ט"ז" שבדבר שקשה מאוד להיזהר בו לא גזרו חכמים ,ובלבד שלא תהיה שם שארית גדולה ומפריעה באופן ניכר ,ובכך נשמר שלום הבית והעונג שבאירוח יחד עם שמירת השבת. מתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות המעשיות ,אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון בסוגיית הוצאת האוכלין בפה ,ומגלים כי התורה אינה בוחנת רק את המעשה הפיזי של העברת חפץ מרשות לרשות ,אלא את מחשבת האדם ורצונו :יסוד איסורי שבת הוא "מלאכת מחשבת" .בניגוד לאיסורי תורה אחרים שבהם המעשה הוא הקובע ,בשבת המחשבה היא שיוצרת את המלאכה .כאשר אדם מוציא פירור מאכל המצוי בין שיניו ,השאלה האם הוא
גם לנשמה מגיע אוכל
עבר על איסור "לא תוציאו" אינה תלויה רק בקיומו של הפירור ,אלא ביחס הנפשי של האדם אליו .אם הפירור בטל אצלו ואינו מפריע לו ,הוא נחשב כחלק אינטגרלי מגופו – "בשר מבשרו" .אך ברגע שהאדם "אחשביה" (החשיב אותו) ,בין אם לחיוב (כדי לאוכלו) ובין אם לשלילה (מפני שהוא מציק לו) ,הפירור "נולד" מחדש כישות עצמאית. כאן טמון רעיון כביר :האדם ,בכוח מחשבתו ,מגדיר את המציאות .הוא זה שקובע מהו "גוף" ומהו "משא" .הסוגיה הזו מלמדת אותנו שהגבול בין מותר לאסור בשבת עובר דרך התודעה .השבת דורשת מאיתנו שליטה לא רק על הידיים והרגליים שלא יצאו ממקומם, אלא גם על המחשבה – לדעת מתי דבר הוא טפל ומתי הוא הופך לעיקר .היכולת של הפירור הקטן ביותר להפוך למלאכה שלמה מחמת הקפידה של האדם עליו ,מגלה לנו את העוצמה של ה"מחשבה" בעולם ההלכה ,שהיא זו שבונה או מחריבה את קדושת היום. מתוך ההבנה כי מחשבת האדם היא המעצבת את המציאות ההלכתית בשבת ,אנו מתבוננים ברובד העמוק יותר של הנהגת הנפש והאמונה .סוגיית הפירורים שבין השיניים, הנראית לכאורה כפרט טכני ושולי ,טומנת בחובה יסוד גדול בבניין האדם :היכולת להבחין בין ה"טפל" ל"עיקר" בחייו .האדם המאמין חי בתודעה מתמדת של נוכחות ה' .הזהירות שלא להוציא פירור לרשות הרבים אינה נובעת מפחד מפני עונש יבש ,אלא מתוך הכרה שכל פרט בבריאה ,ולו הקטן ביותר ,כפוף לרצון עליון .כאשר היהודי מקדיש תשומת לב לשארית מאכל הגנוזה בפיו ,הוא מבטא בכך שאין שום תחום בחייו ,אפילו לא בתוך חלל פיו פנימה, שהוא "הפקר" או מחוץ להשגחה. זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת אותנו על המושג "ביטול" .כשם שהפירור בטל לגוף כל עוד האדם אינו מקפיד עליו ,כך נדרש האדם לבטל את רצונו הפרטי ואת טרדותיו בפני קדושת השבת .היכולת להפוך את המשא הפיזי לחלק מהגוף הטהור משקפת את המדרגה שאליה שואף המאמין :להפוך את כל ענייני העולם הזה ,את האכילה ואת העשייה ,לחלק בלתי נפרד מעבודת ה' .כשהאדם מזכך את תודעתו ,גם הפעולות הפשוטות ביותר – כמו יציאה מהבית בחוץ לארץ – הופכות למצע שעליו נבנית יראת שמיים דקה ומזוקקת ,כזו שאינה פוסחת אפילו על פירור שבין השיניים. מתוך בירור המחשבה והאמונה ,אנו עולים אל הקומה המוסרית של הסוגיה ,המעצבת בקרבנו מצפן פנימי של אחריות ואיזון .המוסר העולה מהדיון בבשר שבין השיניים הוא הלימוד הגדול של "דיוק בפרטים מתוך הרחבת הדעת" .הדרישה המוסרית מן האדם אינה להפוך לחרדתי או לעסוק בדקדקנות המביאה לידי עצבות ,אלא לפתח רגישות פנימית לכל מעשיו .אדם המורגל לבדוק את עצמו קודם צאתו לרשות הרבים ,בונה בקרבו מידה של התבוננות ("ישוב הדעת") .הוא אינו פועל כמי שכפאו שד ,אלא כבן חורין הבוחן את צעדיו. המצפן המוסרי כאן הוא ההבנה שגם מה שנראה כ"שארית" או כ"פסולת" (הפירור שבשיניים), יש לו משמעות כאשר הוא נמצא במרחב הלא נכון. מאידך ,הלימוד המוסרי החשוב ביותר כאן הוא מידת הביטול והענווה .כפי שראינו בדעת הגר"מ שטרנבוך והגרש"ז אוירבאך ,כאשר האדם אינו מקפיד ואינו מייחס חשיבות לדבר,
חלשב תשרפ
הדבר בטל .המוסר המנחה אותנו כאן הוא שלא כל דבר דורש מלחמה וקפידה .לפעמים, היכולת לשחרר ,לא להקפיד ולתת לדברים "להתבטל" אל הכלל ,היא הדרך הנכונה בעבודת ה' .החכמה המוסרית היא לדעת מתי להחמיר על עצמך מתוך זהירות (כדרכו של הרבי מסקולען) ומתי לסמוך על הכלל שהדברים בטלים ,כדי לשמור על שמחת השבת ושלוות הנפש. מתוך ים המקורות והמחשבה ,אנו שבים אל קרקע המציאות ,נושאים עמנו תובנות מזוקקות המלוות את האדם בצאתו מביתו אל רחובות הכרך בניכר :ראשית ,למדנו כי הבית אינו רק מקום מגורים ,אלא הוא מבצרה של השביתה ,וכל יציאה ממנו דורשת הכנה ותשומת לב .הידיעה שאפילו פירור קטן עשוי להיחשב כ"משא" מחייבת אותנו למודעות עצמית גבוהה ,המלמדת את האדם שלא לפעול מתוך הרגל ,אלא מתוך דעת צלולה .שנית ,למדנו את כוחה של הקפידה; המציאות ההלכתית והנפשית משתנה לפי היחס שלנו אליה .אם נשכיל שלא להפוך כל זוטה לעניין עקרוני ,נזכה שהדברים הטפלים יתבטלו אל גופנו ואל נשמתנו .ולבסוף ,למדנו כי במקום של אונס וקושי ("אי אפשר ליזהר") ,התורה וההלכה פותחות לנו שערי היתר ,כדי שלא תהפוך השבת מעונג לעול ,מתוך ביטחון שכללות ישראל מעלה את הפרט אל הקדושה.
עיקר העניין: סוד השבת טמון ביכולת של היהודי להיות "שובת" בכל ישותו ,עד שגם פיו ולבו שווים בטהרתם .כאשר אדם מנקר את שיניו בערב צאתו לרשות הרבים ,אין הוא רק מסיר שאריות מאכל ,אלא הוא מזכך את כלי הביטוי שלו ,מפריד בין סיגי החול של ימי המעשה לבין שירת הקודש של יום המנוחה .הפירור הבטל בתוך הפה הופך לסמל של ביטול היש בפני האינסוף; שכן כאשר האדם אינו נושא עמו דבר מלבד את עצמיותו הטהורה ,הוא הופך הוא עצמו למרכבה לשכינה .כחוט השני עוברת ההלכה בין הזהירות המופלגת לבין שלוות הנפש ,ומורה לנו את הנתיב בו נלך: לצאת אל העולם כשאנו נקיים מכל משא זר ,עטופים באור השבת ,ונושאים בקרבנו רק את המזון הרוחני המזין את הנשמה היתירה ,ובכך "אל יצא איש ממקומו" הופך להיות "אל יצא איש מקדושתו".
מדוע לא נהג הקב"ה מידה כנגד מידה והטביע את המצרים בנילוס