9. בשלח עמ׳ 183–190 — מדוע המצרים טבעו בים סוף ולא בנילוס במידה כנגד מידה?

9. בשלח עמ׳ 183–190 — מדוע המצרים טבעו בים סוף ולא בנילוס במידה כנגד מידה? ניצבים היו בני ישראל על שפת הים ,נבוכים ואובדי עצות .מאחוריהם דוהרת מרכבת פרעה בקול רעש גדול ,ומלפניהם תהום רבה של מים זדונים .הפחד משתק את האיברים ,והצעקה עולה עד לב השמיים" :המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" .בתוך סערת הנפש הזו ,מהדהדת שאלה עצומה המבקשת להבין את הנהגת…

9. בשלח עמ׳ 183–190 — מדוע המצרים טבעו בים סוף ולא בנילוס במידה כנגד מידה? ניצבים היו בני ישראל על שפת הים ,נבוכים ואובדי עצות .מאחוריהם דוהרת מרכבת פרעה בקול רעש גדול ,ומלפניהם תהום רבה של מים זדונים .הפחד משתק את האיברים ,והצעקה עולה עד לב השמיים" :המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" .בתוך סערת הנפש הזו ,מהדהדת שאלה עצומה המבקשת להבין את הנהגת הבורא :הרי כלל גדול בידינו

גם לנשמה מגיע אוכל

שמידה כנגד מידה לא בטלה מהעולם ,וכיון שהמצרים חטאו בהטבעת תינוקות של בית רבן בנילוס ,היה הדין נותן שיבואו על עונשם באותו מקום ממש! מדוע נצרך הקב"ה לטלטל את כל צבא מצרים ואת עם ישראל עד ים סוף? מדוע "מקום המשפט" – היאור שבו נעשה הרשע – לא הפך להיות מקום העונש הסופי? הלא שם ,על גדות הנילוס ,היתה הוכחת הצדק האלוקי חזקה ומהדהדת פי כמה! על שפת הים ,ברגע הגורלי של לידת האומה ,נשמעים הפסוקים המהדהדים עד סוף כל הדורות" :ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם .יהוה ילחם לכם ואתם תחרשון" (שמות יד ,יג-יד). רש"י בביאורו על התורה מדגיש את הביטחון המוחלט הנדרש מישראל ,ומבאר ש"היום" יעשה ה' את הישועה ,ומה שראיתם אותם היום הוא הראייה האחרונה שלכם אותם כעם משעבד .רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר כי הנס נעשה בים כדי להראות את גבורת ה' על כל הטבע ,שכן בקיעת הים היא שינוי סדרי עולם גדול יותר מאשר מכת יאור .הרמב"ן (שם) מרחיב ומסביר שהקב"ה סיבב את הדברים כדי שפרעה יחשוב ש"נבוכים הם בארץ", ובכך יתפתה לרדוף אחריהם לתוך הים ,מה שלא היה קורה אילו היה העונש מתרחש בתוך מצרים פנימה. והנה ,מרן החתם סופר (פרשת בשלח) מעורר בשאלה אדירה :הרי "במקום המשפט שם מקום הרשע" ,ואם בנילוס חטאו להטביע את ישראל ,שם היה ראוי להטביעם! הוא מחדש דבר נפלא :הקב"ה חפץ שכל נס יהיה חקוק לזיכרון עולם בלב ישראל ,וכפי שנפסקה הלכה במשנה בברכות (נד ,א) שהרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו צריך לברך "ברוך שעשה נס" .כיוון שנאסר על ישראל לשוב למצרים בלאו דאורייתא של "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד" ,הרי שאם היה הנס קורה בנילוס ,לעולם לא היו יכולים ישראל לחזור ולברך על הנס ולהודות עליו במקום התרחשותו .לכן ,העביר הבורא את זירת המערכה אל הים ,שהוא מחוץ לגבול מצרים ,כדי שיוכלו הדורות הבאים לפקוד את המקום ולברך עליו. הכלי יקר (שם) מוסיף כי הים מסמל את הדין הקשה ,ודווקא שם הוכחה שליטתו של ה' על כל כוחות הטבע .בספר "הדר זקנים" לבעלי התוספות (שם) מובא חידוש המשלים את התמונה :על הפסוק "כי ה' נלחם להם במצרים" ,הם מבארים שבאמת הייתה פגיעה במצרים גם בתוך ארצם ,ומעין המכה שלקו על הים לקו גם במצרים עצמה ,שמי שנשאר שם טבע בנילוס ,ובכך נתקיימה המידה כנגד מידה בשלמותה. ועתה אנו באים אל מקורות חז"ל הקדושים ,המגלים לנו את עומק המחלוקת וההנהגה שהייתה באותה שעה גורלית על שפת הים. במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת ויהי בשלח ,פרשה ב) מובא ביאור הפסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" בצורה מפעימה" :רבי אומר ,ה' ילחם לכם -הוא יעשה לכם נסים וגבורות ,ואתם

חלשב תשרפ

תהיו עומדין ושותקין?!"( .שם) .רבי תמה כאן בתמיהה גדולה :האם ייתכן שהבורא יחולל נסים נוראים כאלו ואתם תעמדו בשתיקה ולא תפצחו בשיר ושבח? על כך השיב להם משה" :אתם תהיו מפארים ומרוממים ומגידים שבח וגדולה ותהילה למי שהמלחמות שלו!" .מכאן אנו למדים שהתכלית של הנס במקום המדויק שבו הוא קרה ,לא הייתה רק להציל את ישראל, אלא לעורר בהם את כוח ההודיה והברכה. במשנה במסכת ברכות (דף נד ע"א) שנינו" :הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל ,אומר ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה" .הגמרא שם (שם) מפרטת את המקומות עליהם מברכים ,ובראשם "מעברות הים"( .שם) .הרי שחז"ל קבעו חובה הלכתית לחזור אל מקום הנס ולברך על המקום .יסוד זה מאיר באור יקרות את דברי החתם סופר שהבאנו ,שהרי אם הנס היה מתרחש בתוך מצרים ,על הנילוס ,לא היו יכולים ישראל לקיים מצווה זו בשל האיסור לחזור למצרים. בגמרא במסכת שבת (דף פח ע"א) ובמסכת סוטה (דף יא ע"א) דנים חז"ל בעניין "מידה כנגד מידה" ומבארים כי "במדה שאדם מודד בה מודדין לו"( .שם) .חז"ל מדגישים כי המצרים שביקשו לאבד את ישראל במים ,לקחו את עונשם במים .אך התלמוד מלמדנו שהמידה כנגד מידה אינה חייבת להיות באותו אתר גיאוגרפי ,אלא באותה "מהות" של עונש .המים של הנילוס והמים של ים סוף – מהות אחת הם לעניין הדין ,אלא שים סוף נבחר כדי לשלב בתוך הדין גם את חסד הזיכרון לדורות. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה א) מוסיפים חכמי ארץ ישראל ,כי הברכה על הנס במקום שבו נעשה היא חלק מהכרת הטוב המוטלת על האדם( .שם) .מפרשי הירושלמי מסבירים כי השכינה שרתה במקום הנס ,ועל כן ישנה חשיבות עצומה לכך שהמקום יהיה נגיש לישראל לבוא ולשאוב ממנו קדושה והודיה. מתוך בירורי חז"ל על חובת ההודיה במקום הנס ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמיקו בגדרי איסור השהייה בארץ מצרים ובהבנת המכה שניתנה למצרים "במקום המשפט". רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א בחידושיו (ברכות נד ע"א) ,מבאר את הטעם שחייבו חכמים לברך על מקום הנס דווקא ,וכותב שהראייה של המקום המוחשי מעוררת את הלב לזכור את גודל החסד( .שם) .מדבריו עולה כי הנס אינו אירוע חולף ,אלא הוא קבוע במקום ,ועל כן דרוש מקום שהוא "בר השגה" לישראל .לו היה הנילוס אתר הנס ,היה נמנע מישראל קיום מצווה זו לדורות. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה מו) ובמשנה תורה (הלכות מלכים פרק ה

הלכה ז) ,מגדיר את הלאו של "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד"( .שם) .הרמב"ם מבאר שהאיסור הוא להתיישב שם ישיבת קבע ,אך מציין שהתורה הקפידה מאוד על הרחקת ישראל משיבה אל "כור הברזל" .מכאן מובנת הנהגת הבורא בים סוף; הקב"ה חפץ לנתק את ישראל סופית

גם לנשמה מגיע אוכל

ממצרים ,ולכן את רגע השיא של הישועה – הטבעת המצרים – הרחיק מגבול מצרים ,כדי שלא יהיה לישראל שום פתח או סיבה רוחנית (כמו ביקור במקום הנס) לחזור אל ארץ הטומאה. רבינו בחיי בן אשר ,בפירושו לתורה (שמות יד ,יג) ,עומד על עומק המילים "לא תוסיפו לראותם" .הוא מבאר כי התורה הבטיחה לישראל שלא יראו את מצרים עוד כפי שראו אותם עד כה – כשליטים ומענים( .שם) .על פי דבריו ,העונש בים סוף היה הכרחי כדי ליצור חיץ גיאוגרפי ונפשי :מצרים נשארת מאחור ,והים סוגר עליה. בספר הדר זקנים לבעלי התוספות (שמות יד ,כה) מובא דיוק נפלא על המילים "כי ה' נלחם להם במצרים" .הראשונים שם מקשים :הרי המלחמה הייתה על הים ולא במצרים? ומתרצים" :מלמד שלקו המצריים מעין מכה שלקו על הים ,שאותם שבמצרים טבעו בנילוס"( .שם) .הרי לנו יסוד עצום מהראשונים :המידה כנגד מידה התקיימה במלואה! אלו שרדפו אחרי ישראל טבעו בים סוף למען הנס והזיכרון ,אך אלו שנשארו במצרים – טבעו בנילוס ,במקום שבו חטאו ,כדי שלא יהיה פתחון פה לומר שמידת הדין לא מוצתה עמם באותו מקום ממש. בספר שפתי כהן (על התורה ,פרשת בשלח) מבאר כי המצרים טעו וחשבו שהנילוס הוא אלוהיהם ולכן לא יפגע בהם ,והקב"ה רצה להראות להם שגם מים אחרים – מי ים סוף – יקומו עליהם לכלותם( .שם) .הוא מוסיף שהעונש בים סוף היה כדי להראות שאין למצרים שום "חסינות" מחוץ לארצם ,וכי שלטונו של הבורא הוא בכל מקום. רבינו משה סופר ,החתם סופר בחיבורו על התורה (שמות יד ,יג) ,חורז פנינה נפלאה המבארת את המהלך האלוקי .הוא מקשה את הקושיא המהדהדת :מדוע הטריח הבורא את המצרים ואת ישראל אל הים ,ולא הטביעם בנילוס "מדה כנגד מדה" ,כפי הכלל "במקום המשפט שם מקום הרשע"? ומבאר החתם סופר יסוד עצום :רצונו של הקדוש ברוך הוא היה שהנס יהיה חקוק לזיכרון עולם בלב בני ישראל ,וכדי שיזכרו את חסדיו ויודו ויברכו לו ,עליהם להיות מסוגלים לפקוד את מקום הנס .כיוון שהתורה גזרה "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד" ,לו היה הנס קורה בתוך מצרים ,על הנילוס ,היו ישראל מנועים מלחזור לשם ולקיים את דברי המשנה "הרואה מעברות הים צריך לברך" .לכן ,העביר הבורא את גזר הדין אל ים סוף ,שהוא מחוץ לגבול מצרים ,מקום שבו מותר לישראל לשוב ולעמוד ,כדי שיוכלו לברך ולהלל את שמו לעד( .שם). רבינו ישראל מאיר הכהן ,המשנה ברורה (סימן רי"ח סעיף א') ,מביא להלכה את דברי הגמרא והפוסקים שחובה לברך על מקום שנעשה בו נס לישראל( .שם) .האחרונים המפרשים את המשנה ברורה מדגישים כי הברכה היא חלק בלתי נפרד מפרסום הנס ("פרסומי ניסא"), ומכאן מובן שעצם המיקום הגיאוגרפי הוא חלק מ"תכנון" הנס – שהמקום יהיה נגיש וראוי לברכה. הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק ,בבית הלוי (על הפרשה) ,עומד על כך שהמלחמה בים סוף

חלשב תשרפ

הייתה מלחמה של "ה' ילחם לכם" ,שבה האדם בטל לחלוטין ורק גבורת השם נראית( .שם). לפי דבריו ,הנס בים סוף יצר מציאות שבה ישראל ראו את יד ה' בלי שום מסך של "טבע" (כמו היאור המוכר להם) ,וזהו השורש לשירת הים שפרצה מלבם. האדמו"ר האמרי אמת מגור זצ"ל (בליקוטי יהודה על הפרשה) מבאר ש"ואתם תחרישון" נאמר על המלחמה עצמה – שאל לישראל להתערב בה בדרך הטבע – אך מיד לאחר מכן "ויאמרו לאמר" ,חלה חובת הדיבור והשבח( .שם) .הוא מדגיש כי הנס בים סוף היה "נס גלוי" שנועד לבטל את הטבע לחלוטין ,ולכן היה צריך להתרחש במקום חדש ולא בנילוס ,שבו המצרים ראו כוח טבעי של אלוהות. הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ,בשיחות מוסר (מאמר "מדה כנגד מדה") ,מחדד נקודה נפלאה: לעיתים הקב"ה משנה את מקום העונש כדי להוסיף בו נדבך של חסד .המצרים לקחו את עונשם בים ,אך ישראל לקחו משם את ה"ביזה" ("וביזת הים גדולה מביזת מצרים")( .שם) .מכאן שהעתקת הנס לים סוף שירתה מטרה כפולה :עונש למצרים במים כנגד המים ,והעשרת ישראל בממון וברוחניות במקום שאינו טמא כארץ מצרים. רבינו ישראל מאיר הכהן ,בחפץ חיים על התורה ,מוסיף כי הנס בים סוף נועד גם כדי ש"ישמעו עמים ירגזון" .לו היה הנס קורה בתוך מצרים ,הוא היה נשאר כעניין פנימי בין פרעה לעבדיו .בים סוף ,על אם הדרך של שיירות המסחר הבינלאומיות ,הפך הנס לשמע עולם שהרעיד את כל הממלכות( .שם). מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק א' סימן רמ"ו ובביאוריו על התורה), עומד על דברי המכילתא שהביא החתם סופר .הוא מבאר כי התמיהה "ואתם תחרישון?!" אינה רק הוראה לשיר באותו רגע ,אלא תביעה לדורות :האם ייתכן שנעשה לאדם נס והוא יישאר אדיש ושומר סוד? (שם) .לשיטתו ,הנס הועתק לים סוף כדי ליצור מציאות שבה ישראל אינם "מחרישים" ,אלא הופכים למבשרי הנס לכל באי עולם ,דבר שהיה נמנע מהם בארץ מצרים הסגורה והמסוגרת. מתוך בירורי ההלכה והגדרת הנס כמאורע שנועד לחקוק זיכרון עולם ,אנו יורדים אל שדה המעשה כדי לדלות את ההוראות למעשה ואת הנפקא מינות העולות ממיקומו של הנס בים סוף ולא בנילוס :נפקא מינא ראשונה היא חובת הברכה לצאצאי יוצאי מצרים .לו היה הנס קורה בנילוס ,הרי שעל פי פסק השולחן ערוך (או"ח סימן רי"ח סעיף א') ,רק אדם שנעשה לו נס באופן אישי או לכלל ישראל רשאי לברך בשם ומלכות .כיוון שים סוף נמצא מחוץ למצרים, במקום שבו מותר לנו לעבור ,נפתחה האפשרות ההלכתית לכל יהודי המזדמן למעברות הים (לשיטות המזהות את המקום כיום) לקיים את מצוות הברכה .הנפקא מינא למעשה היא החובה המוטלת על המבקר במקומות אלו לברך "ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה" ,מצווה שהייתה מתבטלת לו היה הנס בשטח האסור בשיבה. נפקא מינא שנייה נוגעת להגדרת "מקום הנס" לעניין הודאה .מדברי החתם סופר אנו

גם לנשמה מגיע אוכל

למדים יסוד גדול :כאשר אדם מתפלל לישועה ,עליו לבקש שהנס יתרחש באופן כזה שיוכל להודות עליו בפרסום ובשמחה .הנפקא מינא היא שאין להסתפק בעצם הישועה ,אלא יש להשתדל שהנס יקרה במציאות שתאפשר את ה"פרסומי ניסא" .כפי שישראל לא רק ניצלו, אלא ניצלו במקום שאיפשר להם לפצוח בשירה ("אז ישיר") ולחזור למקום הנס בעתיד ,כך גם בישועות פרטיות יש ערך למקום ולזמן המאפשרים את הגדלת שם השם. נפקא מינא שלישית היא גדר "לא תוסיפו לראותם" .הפסוק קושר את הנס להבטחה שלא נראה את המצרים עוד .הנפקא מינא ההלכתית העולה מכאן היא שהאיסור לחזור למצרים אינו רק עונש או הרחקה מטומאה ,אלא הוא חלק בלתי נפרד מהשלמת הנס .יהודי הנמצא בחוץ לארץ ומתכנן טיול או מעבר בארץ מצרים ,עליו לדעת כי מעבר לאיסור ההלכתי ,הוא פוגע ב"תכלית הנס" שנועד ליצור הפרדה מוחלטת בינו לבין כור הברזל. נפקא מינא רביעית היא שילוב "מידה כנגד מידה" עם "לפנים משורת הדין" .כפי שראינו ב"הדר זקנים" ,המצרים שלקו בנילוס נענשו במידת הדין המדויקת ,אך אלו שלקו בים סוף שימשו כחלק מנס שנועד לרומם את ישראל .הנפקא מינא היא שגם כאשר הקב"ה מעניש את הרשעים ,הוא מסובב את המקום והזמן באופן שיצמח מכך רווח והתעלות לצדיקים, כפי שביזת הים גדלה מביזת מצרים בזכות המיקום החדש. מתוך בירור הנפקא מינות ההלכתיות ,אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון במתח שבין המקום שבו נעשה החטא לבין המקום שבו התגלה הנס. הפסוק בקהלת אומר" :מקום המשפט שמה הרשע" .חז"ל מלמדים אותנו כי מידת הדין דורשת שהתיקון יבוא בדיוק בנקודה שבה נוצר הקלקול .אם המצרים הטביעו תינוקות בנילוס ,הרי שהנילוס הוא "מקום הרשע" המצפה למשפטו .ואכן ,כפי שראינו בדברי בעלי התוספות ב"הדר זקנים" ,מידת הדין לא ויתרה ,ואלו שנשארו במצרים לקחו את עונשם בתוך מי היאור .אך כאן מתגלה יסוד רעיוני כביר :הנס אינו שייך למידת הדין בלבד ,אלא הוא שייך לעולם הגילוי וההודיה. כאשר הקב"ה מבקש לעשות "נס" ,הוא אינו מסתפק בסגירת חשבון עם הרשעים .הנס נועד להיות גשר בין הבורא לנברא ,קריאה המהדהדת לדורות .לכן ,הקב"ה "מוותר" כביכול על השלמות הגיאוגרפית של מידה כנגד מידה בפרהסיה ,ומעתיק את זירת האירוע למקום שבו ישראל יוכלו לעמוד ,לראות ,לזכור ולברך. מכאן אנו למדים שהמטרה הסופית של המלחמה במצרים לא הייתה השמדת המצרים – שהרי זה יכול היה להיעשות בדבר או במגיפה בתוך בתיהם – אלא בניית תודעת הזיכרון של עם ישראל .הבורא מלמדנו שגילוי שמו בעולם ופרסום הנס (ה"פרסומי ניסא") דוחים את הצורך במיצוי הדין במקום החטא המקורי .המקום הופך להיות משני למטרה הרוחנית של "למען תספר באזני בנך ובן בנך". מתוך בירור המחשבה על העתקת מקום הנס לטובת הזיכרון ,אנו באים אל רובדי הנפש והאמונה ,לגלות כיצד המהלך האלוקי הזה בונה את קומתו של המאמין לדורות.

חלשב תשרפ

האמונה אינה רק ידיעה אינטלקטואלית שהיה נס בעבר ,אלא היא חוויה חיה של "התייצבו וראו" .הקדוש ברוך הוא ,ברחמיו המרובים ,בחר בים סוף כזירת הנס כדי להפוך את הישועה ל"מקום" שניתן לשוב אליו .בנפש האדם ,המקום הפיזי משמש כעוגן לזיכרון הרוחני .כאשר התורה מרחיקה אותנו ממצרים ואוסרת עלינו לשוב לשם ,היא בעצם אומרת לנו" :אל תחזרו אל העבר הטראומטי ,אל מקום השעבוד והרשע". מאידך ,בבחירת ים סוף כמקום הנס ,הקב"ה יוצר עבורנו "מקום של גבורה" מחוץ לגבולות הטומאה .הזיכרון ביהדות אינו נוסטלגיה כואבת ,אלא כוח מניע של הודיה .העובדה שהנס קרה במקום שמותר לנו לפקוד אותו מלמדת אותנו יסוד עצום באמונה :הקב"ה רוצה שנהיה שותפים פעילים בנס על ידי הדיבור והברכה" .ואתם תחרישון בתמיהה" – האמונה דורשת מאיתנו לפתוח את הפה ,להודות ולספר. כאשר יהודי מברך "ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה" ,הוא מחבר את ההווה שלו אל הנצח .הוא מגלה שהקב"ה אינו רק "בעל מלחמות" בעבר ,אלא הוא מקור הישועה הממשי שניתן לחוש בו גם היום .הנילוס מסמל את הטבע הקבוע והנוקשה ,הים מסמל את הפלא והשינוי .באמונה ,אנו נדרשים לצאת מהנילוס המצרי – מהרגלי הטבע ומהשעבוד לחומר – אל המרחב של הים ,שבו הכל אפשרי ובו השכינה מתגלה מתוך המים. מתוך בירור האמונה והזיכרון ,אנו באים אל הקומה המוסרית של הסוגיה ,המעצבת בקרבנו מצפן פנימי של ענווה מול גבורה .המוסר העולה מההחלטה האלוקית להטביע את המצרים בים סוף ולא בנילוס ,מלמדנו שיעור עמוק ביחס שבין האדם לפעולת השם בעולם. הדרישה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" טומנת בחובה אתגר מוסרי עצום :היכולת להתבטל לחלוטין בפני הישועה .לעיתים האדם חפץ להיות זה ש"עושה צדק" ,הוא רוצה לראות את נקמתו במקום שבו הושפל (בנילוס) .אך הקב"ה מלמדנו שהמוסר העליון הוא לדעת לסגת לאחור כשהבורא מנהל את המערכה .השתיקה הנדרשת מישראל בים סוף אינה שתיקה של חולשה ,אלא שתיקה של כבוד – ההבנה שיש רגעים שבהם עלינו רק "להתייצב ולראות", ולהשאיר את עשיית המשפט ליד המכוונת. מאידך ,המוסר שבדברי החתם סופר מלמדנו חובה מוסרית נוספת :אחריות ההודיה. אם הקב"ה שינה את סדרי הטבע והעביר את המלחמה לים סוף רק כדי שנוכל לחזור לשם ולברך ,הרי שהאדם המקבל חסד ואינו מודה עליו ,עובר על עיוות מוסרי חמור. המוסר היהודי קובע כי הישועה אינה שלמה אם אין לה המשכיות של הכרת הטוב .הלקח המוסרי עבורנו הוא שגם כשאנו עסוקים במאבקי החיים ,עלינו תמיד לחפש את הדרך שבה נוכל להפוך את ניצחונותינו לקידוש השם ולזיכרון לטוב ,ולא רק לסיפוק של יצר הנקמה המקומי. מתוך בירורי ההלכה ,האמונה והמוסר ,אנו שבים אל עולמו של האדם המאמין ,נושאים

גם לנשמה מגיע אוכל

עמנו תובנות נצחיות המלוות את הנהגתנו בכל עת :ראשית ,למדנו כי הזיכרון הוא תכלית הישועה .אין די בכך שהאדם ניצל מצרתו ,עליו לבנות בחייו "מקום לברכה" – מרחב שבו יוכל להודות ולהלל .שנית ,התבוננו במידה כנגד מידה ,וראינו כי גם כשהקב"ה מעניש את הרשעים ,הוא עושה זאת באופן המשרת את צמיחתם הרוחנית של הצדיקים .ולבסוף ,למדנו את סוד השתיקה והשירה :לדעת מתי להחריש מול גבורת השם ,ומתי לפתוח את הפה ברון ושבח שיחקקו לדורות.

עיקר העניין: הנהגת הבורא בים סוף מגלה לנו שאין מקום ל"מקריות" בדברי ימי עולם .לו היו המצרים טובעים בנילוס ,היה זה משפט צדק; אך כשטבעו בים סוף ,הפך המשפט לנס ,והעונש להודיה .הקב"ה ,ברוב רחמיו ,העדיף את כבודם של ישראל ואת יכולתם לברך על פני הדין המקומי והנוקשה .הוא הוציא את עמו מגבולות מצרים – לא רק גיאוגרפית ,אלא גם תודעתית – ואסר עליהם את השיבה לאחור ,כדי שעיניהם תהיינה נשואות תמיד קדימה ,אל המקום שבו הים נבקע והשכינה נגלתה. הנילוס נשאר מאחור כזיכרון של עבדות שחלפה ,ואילו ים סוף ניצב לפנינו כעדות נצחית ליכולת של האדם להתעלות מעל הטבע .בחסדו הגדול ,קבע הבורא את זירת המערכה במקום המותר בביקור ,כדי שכל יהודי ,בכל דור ,יוכל לעמוד על שפת הים ,להביט בגלים ,ולחוש בלב פועם כי "זה א-לי ואנווהו" .בכך ,הופכת הישועה של "היום" לזיכרון של "עד עולם" ,והשתיקה שלפני הנס הופכת לשירה שאינה פוסקת לעד.