10. בשלח עמ׳ 190–197 — כיצד שייך לומר שקריעת ים סוף וזיווג קשים להקב״ה?
10. בשלח עמ׳ 190–197 — כיצד שייך לומר שקריעת ים סוף וזיווג קשים להקב״ה? מושג של "קושי" כלפי מי שברא עולמות במאמר פיו? השמיים והארץ וכל צבאם עומדים ומשתחווים לפני מי שאמר והיה העולם ,המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית .והנה ,בתוך היכל השן של תורתנו הקדושה ,אנו נתקלים בהגדרות המרעידות את הלב" :קשין לזווגן כקריעת ים סוף" .הייתכן?! וכי יש לאות לפניו? וכי יש…
10. בשלח עמ׳ 190–197 — כיצד שייך לומר שקריעת ים סוף וזיווג קשים להקב״ה? מושג של "קושי" כלפי מי שברא עולמות במאמר פיו? השמיים והארץ וכל צבאם עומדים ומשתחווים לפני מי שאמר והיה העולם ,המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית .והנה ,בתוך היכל השן של תורתנו הקדושה ,אנו נתקלים בהגדרות המרעידות את הלב" :קשין לזווגן כקריעת ים סוף" .הייתכן?! וכי יש לאות לפניו? וכי יש מעצור לישועת השם? האם מי שברא גלקסיות לאין מספר במאמר פיו ,מוצא קושי בחיבור בין שני בני אדם או בבקיעת גלי הים? השאלה זועקת מבין דפי הגמרא ומבקשת פתח להבנת עומק הנהגת הבורא בעולמו .האם ה"קושי" הוא חלילה במעשה הפיזי ,או שמא טמון כאן רז עמוק של מאבק רוחני ,קטרוג של מעלה ,ושינוי סדרי בראשית המצריכים כביכול "מאמץ" אלוקי כדי להכריע את הדין אל מול רחמים? אנו עומדים נדהמים מול ההשוואה המדויקת בין נס לאומי חובק עולם לבין בניית בית
חלשב תשרפ
פרטי בישראל ,ותוהים :מהו החוט החורז בין השניים המגדיר את שניהם תחת התואר המפליא "קשה"? "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בקושרות" (תהלים סח ,ז) .הפסוק המופלא הזה מספר את סיפורו של הקדוש ברוך הוא כמנהיג הבירה המזווג זיווגים וגואל אסורים .דוד המלך נעים זמירות ישראל קושר בין שני מאורעות כבירים :הושבת היחידים בביתם – שהיא בניית הזוגיות והמשפחה ,לבין הוצאת האסירים בקושרות – שהיא יציאת מצרים וקריעת ים סוף .חז"ל למדו מכאן שהקושי הכרוך בחיבור בין שני קצוות רחוקים להקמת בית נאמן בישראל ,דומה לנס בקיעת המים הזדונים והפיכתם לחומה בצורה עבור עמו הנבחר. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (תהלים שם) ,מבאר כי "מושיב יחידים ביתה" עוסק במזווג זיווגים, והוא מחבר זאת להוצאת האסירים בקושרות שהיא גאולת מצרים( .שם) .רש"י מדגיש כי הפעולה האלוקית כאן היא כפולת פנים :חסד גדול מצד אחד ,ושינוי הטבע והנהגת העולם מצד שני. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כותב כי הפסוק מלמד על השגחת השם המיוחדת בכל פרט ופרט ,וכי היכולת לקחת יחידים ולהפכם ליחידה אחת בבית היא מכוחו של מי שמוציא אסירים מבית כלאם( .שם). רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בראשית ב ,כד) ,מרחיב בביאור סוד הזיווג ומסביר כי התורה רמזה על הקשר המהותי שבין איש לאשתו כבשר אחד( .שם) .דבריו משלימים את הבנת ה"קושי" ,שכן מדובר בשינוי מציאות של נפרדות לאחדות מוחלטת ,בדומה לים הנפרד לשניים כנגד טבעו המלוכד. רבי עובדיה ספורנו (תהלים שם) מבאר כי "בקושרות" מרמז על מדת הדין והחמלה המעורבות יחד ,שהרי המצרים טבעו וישראל ניצלו ,וכן בזיווגים ישנה מעורבות של הנהגות שונות שלעיתים נראות כסותרות זו את זו ,ורק יד השם יכולה לאחדן( .שם). הכלי יקר (שמות יד ,טו) בפירושו על קריעת ים סוף עומד על כך שהנס בים לא היה רק טכני, אלא נבע מכך שישראל הפכו להיות "לב אחד כאיש אחד" ,ומכאן הקשר לזיווג – שהרי רק מתוך אחדות גמורה שורה השכינה ,ודבר זה קשה כביכול לפני המקום בגלל קטרוג מידת הדין( .שם). מתוך בירור המקראות ופירושי רבותינו עליהם ,אנו ניגשים אל ים התלמוד ,שם חז"ל הקדושים מלבנים את יסוד הקושי בהנהגת הבורא בענייני הזיווג והמזונות. בגמרא במסכת סוטה (דף ב ע"א) מובא" :אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן :וקשין לזווגן כקריעת ים סוף ,שנאמר אלוהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בקושרות"( .שם). רש"י שם מבאר את עומק ההשוואה ,שכשם שבקריעת ים סוף היה שינוי סדרי בראשית והפיכת טבע המים ,כך בזיווגו של אדם יש צורך בשינוי מערכות המזל והטבע כדי לחבר בין שניים( .שם).
גם לנשמה מגיע אוכל
בגמרא במסכת סנהדרין (דף כב ע"א) חוזרת הגמרא על מימרא זו בשינוי קל" :אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן :קשה לזווגן כקריעת ים סוף"( .שם) .שם מוסיפה הגמרא ומבארת שמדובר בזיווג שני ,שהוא לפי מעשיו של אדם ,ובו הקושי גדול יותר מפני שהאדם במעשיו יכול לעכב את הגזירה המקורית. בגמרא במסכת פסחים (דף קיח ע"א) מצאנו הרחבה נוספת למושג הקושי" :אמר רבי אלעזר בן עזריה :קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף"( .שם) .המהרש"א בחידושי אגדות (שם) מקשה :וכי יש קושי לפני המקום? והוא מתרץ שקריעת ים סוף הייתה צריכה לבטל את גזרת הכוכבים והמזלות שקבעו שעם ישראל יהיה משועבד למצרים ,וכן במזונות ובזיווג ,לעיתים המזל מעכב והקב"ה צריך "לבקוע" את המזל כדי להשפיע טובה. בתלמוד ירושלמי במסכת תענית (פרק ד הלכה ב) מובא עניין דומה לגבי פרנסה וגשמים ,ושם מבואר שהנהגת העולם בדרך הנס דורשת זכויות מרובות( .שם) .מפרשי הירושלמי מסבירים שהקושי אינו מצד יכולתו של הבורא ,אלא מצד הראויות של המקבלים ,שכן קריעת הים נעשתה על אף הקטרוג "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". בתוספות (סוטה ב ע"א ,ד"ה קשין) מקשים מדוע השוו זאת דווקא לקריעת ים סוף ולא למכות מצרים? ומתרצים שבקריעת ים סוף מתו אלו כדי שיחיו אלו – טבעו המצרים כדי שישראל יגאלו – וכך בזיווגים ,לעיתים צריך להמית את זה או לגרש את זו כדי שיוכלו הזוג המיועד להיפגש ולהינשא. מתוך ים התלמוד ודברי חז"ל המפליאים ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר ברוח בינתם דלו את פניני המחשבה והעמיקו להבין כיצד ייתכן מושג של "קושי" כלפי הבורא יתברך. רבינו אשר ,תוספות הרא"ש (סוטה ב ע"א) ,מיישב את הקושי הגדול ומבאר כי ההשוואה לקריעת ים סוף אינה עוסקת במאמץ גשמי ,חלילה ,אלא בהנהגה הנדרשת לעיתים כדי להוציא את הזיווג אל הפועל .הוא כותב כי כשם שבקריעת הים הוצרך הבורא כביכול להרוג את המצרים ולטבעם כדי להציל את ישראל ,כך בזיווג שני – שהוא לפי מעשיו של אדם – לעיתים הקב"ה "הורג בעלה של זו ואשתו של זה" כדי לזווגם יחד( .שם) .הרי שזהו "קושי" של מידת הדין המצריכה הנהגה מורכבת של פירוק כדי לבנות. רבינו נסים (בחידושיו על הש"ס) עומד על כך שעיקר הקושי בקריעת ים סוף היה הקטרוג של השרים למעלה ,שטענו כי אין ישראל ראויים לנס .כך הוא מבאר גם בעניין הזיווג ,שהקושי הוא "לעשות ניסא לשקרי" ,כלומר לחולל נס עבור מי שמעשיו אינם מתוקנים מספיק ,ומכאן שהקושי הוא כביכול הכרעת מידת הרחמים על מידת הדין( .שם). רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בחידושי אגדות על מסכת ברכות) ,מבאר את המושג "קשה" כביטוי לעניין שאינו נעשה על פי חוקי הטבע הקבועים( .שם) .לשיטתו ,הקב"ה הטביע בעולם חוקים קבועים ("חוק נתן ולא יעבור") ,וקריעת ים סוף היא בקיעת החוק הזה .כיוון שזיווגו של
חלשב תשרפ
אדם הוא שינוי של מערכת המזלות והטבע המקורי של הנפשות ,הרי שזהו "קושי" במובן של יציאה מהסדר הרגיל שהטביע הבורא בבריאה. רבינו יצחק עראמה ,בעל עקידת יצחק (שער מא) ,מסביר כי קריעת ים סוף הייתה צריכה לחבר בין שני הפכים – מים ליבשה – וזהו בדיוק הקושי בזיווג :לחבר בין שתי נפשות הבאות ממקורות שונים ,עם טבעים שונים ורצונות מנוגדים ,ולהופכם לבשר אחד( .שם) .הקושי אינו ביכולת הביצוע ,אלא ב"פלא" שבחיבור ההפכים. רבינו משה אלשיך ,האלשיך הקדוש (שמות יז) ,מתעכב בחרדה על עצם הביטוי "קשה לפניו" .הוא מיישב זאת ביסוד כביר :הקושי אינו חלילה ביכולת המעשה ,שהרי הבורא ברא עולמות יש מאין בלא עמל ,אלא הקושי הוא "לעשות ניסא לשקרי" .בקריעת ים סוף קטרגו המלאכים שאין ישראל ראויים לנס מצד מעשיהם ,והיה "קשה" לפניו יתברך כביכול לעקוף את מידת הדין .כך הוא הדבר בזיווגים ובמזונות :כאשר מעשי האדם גורמים לו להיות בלתי ראוי לישועה ,נדרש כביכול "מאמץ" אלוקי למצוא לו זכות או "עזר כנגדו" כדי להעניק לו את מבוקשו למרות הכל. רבי יעקב אטלינגר ,בעל הערוך לנר (סנהדרין כב ע"א) ,חורז הסבר נפלא המבוסס על היסוד ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" .הוא מבאר שקריעת ים סוף דרשה מהקב"ה "לגלות את העתיד" – לדעת שעם ישראל עתיד לקבל את התורה למרות מצבו הירוד כעת .גם בזיווג ,הנקבע "לפי מעשיו" ,יש קושי כביכול לבורא לגלות דעתו על בחירתו החופשית של האדם בעתיד – אם יהיה צדיק או רשע – כדי להתאים לו את זיווגו הנכון. הגאון רבי פנחס הורוביץ ,בעל הפנים יפות (בהעלותך) ,מחדש חידוש מפעים :קריעת הים הייתה קשה למרות שהיה "תנאי" עם מעשה בראשית שהים ייבקע ,וזאת משום שהטבע המקורי ממאן להשתנות .כך גם בזיווג ,למרות שהכריזו "בת פלוני לפלוני" קודם היצירה, הרי שבשעת המעשה ,כשהחופה קרבה ,מתעוררים קטרוגים ותגרות (כדברי חז"ל "לית כתובה דלא רמי בה תגרא") ,וצריך "רוח קדים עזה" של רחמים כדי לבקוע את המחיצות ולהוציא את השידוך אל הפועל. בעל הקרן אורה (סוטה ב ע"א) מוסיף כי הקושי בזיווג שני הוא ביטול מערכת המזל המקורית. כשם שבקריעת ים סוף בטלה גזירת השעבוד שהייתה חקוקה במערכת השמים ,כך בזיווג שני נדרש ביטול של ה"גורל" הראשון כדי ליצור מציאות חדשה לפי המעשים המשתנים של האדם. רבינו שמואל אליעזר אידלס ,המהרש"א בחידושי אגדות (סנהדרין כב ע"א) ,מניח יסוד איתן בביאור דברי הגמרא .הוא מדגיש כי עיקר הקושי נאמר על "זיווג שני" ,שכן הוא מגיע כביכול לבטל את הגזירה המקורית ואת המערכת המזלית שנקבעה מראש .כשם שקריעת ים סוף הייתה ביטול מוחלט של מערכת השמיים וגזירת השעבוד שרבצה על ישראל ,כך החיבור
גם לנשמה מגיע אוכל
המחודש בזיווג שני דורש שינוי סדרי עולם בהתאם למעשיו המשתנים של האדם ,ודבר זה נחשב כביכול "קשה" מצד מורכבות הנהגת המשפט. רבינו צדוק הכהן מלובלין בספרו "צדקת הצדיק" (אות פ"ב) ,מעמיק בנקודה הנפשית .הוא מבאר שקריעת ים סוף הייתה רגע של ביטול ה"אני" – "ואתם תחרישון" – ורק אז נבקע הים. כך גם בזיווג ,הקושי נובע מכך שכל אחד מבני הזוג צריך לבטל את ישותו ורצונו הפרטי כדי ליצור אחדות אחת( .שם) .הקושי "לפניו יתברך" הוא כביכול להביא את האדם ,בעל הבחירה, לידי אותה נקודת ביטול המאפשרת את החיבור. הגאון רבי ירוחם ליוואוויץ ממנהלי רוחני דמיר ,ב"דעת תורה" (פרשת בשלח) ,מסביר כי המילה "קשה" כאן אינה מדברת על כוחו של הבורא ,אלא על ה"חידוש" שבמציאות( .שם). קריעת הים הייתה חידוש מוחלט נגד כל היגיון ,וכן זיווגו של אדם הוא פלא עצום שבו שני זרים הופכים לקרובים ביותר .הקושי הוא הביטוי האנושי לפלא האלוקי המתרחש מעל לשכל. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף (בענף עץ אבות על פרקי אבות) ,עומד על כך שזיווגו של אדם הוא נס מתמיד .הוא מבאר כי כשם שבקריעת ים סוף נדרשה אמונה מוחלטת של נחשון בן עמינדב שקפץ למים ,כך בהקמת בית בישראל נדרשת קפיצה של אמונה מעבר לשיקולים החומריים והטבעיים ,וזהו ה"קושי" המלווה את התהליך – הכנת הלב של האדם לקראת הנס. מתוך בירור דברי רבותינו על מהות ה"קושי" כביטוי להכרעת מידת הרחמים על מידת הדין ,אנו יורדים אל עולם המעשה ,לדלות תובנות והנהגות הלכתיות הנובעות מהשוואה זו שבין קריעת הים לבניין הבית: נפקא מינא ראשונה היא בעומק חובת התפילה וההודיה .לו היה הזיווג עניין שבטבע גמור ,לא היה צורך בתפילה מיוחדת מעבר לבקשת צרכים רגילה .אך כיוון שהוגדר כ"קשה כקריעת ים סוף" ,למדנו שכל זיווג וזיווג הוא נס פרטי הדורש "בקיעת" קטרוגים. הנפקא מינא למעשה היא החובה המוטלת על האדם לא להסתפק בהשתדלות טבעית, אלא להרבות בתפילה כמי שעומד לפני ים סגור .וכן לאחר המעשה ,חובת ההודיה על הזיווג צריכה להיות בדוגמת השירה ששרו ישראל על הים ,מתוך הכרה שהיה כאן שינוי סדרי בראשית עבורו. נפקא מינא שנייה נוגעת לעניין "אין מזל לישראל" .מההשוואה לקריעת ים סוף ,שהייתה ביטול המזל של מצרים ,אנו לומדים שגם בענייני שידוכים ,אם המזל נראה כחוסם או כמעכב ,יש בכוחו של האדם על ידי מעשיו ותפילותיו לגרום להקב"ה "לבקוע" את המזל. הנפקא מינא למעשה היא האיסור להתייאש משידוך גם אם על פי דרך הטבע והנתונים היבשים הדבר נראה רחוק ,שהרי הקושי הוא כלי ביד הבורא לחולל נס מעל למזל. נפקא מינא שלישית היא בגישה ל"זיווג שני" .כפי שראינו בראשונים ובאחרונים ,עיקר
חלשב תשרפ
הקושי נאמר על זיווג שני שבו המעשים הם הקובעים .הנפקא מינא ההלכתית והנהגתית היא הצורך בשינוי המעשים והתחזקות רוחנית כתנאי מקדים למציאת הזיווג .אם הקושי הוא "ניסא לשקרי" ,הרי שהדרך להקל על ה"קושי" היא על ידי הפיכת האדם ל"ראוי" יותר, ובכך להסיר את הקטרוג המונע את בקיעת הים הפרטי שלו. נפקא מינא רביעית היא בעניין הוויתור והשלום בתוך הבית .כשם שקריעת הים הצריכה "ביטול" של טבע המים כדי לאפשר מעבר ,כך בניין הבית דורש ביטול של האגו והרצון העצמי .הנפקא מינא למעשה היא שכל קושי שמתעורר בין איש לאשתו צריך להיפתר מתוך הבנה שמדובר במלאכת חיבור של שני הפכים ,וכי השלום הוא עצמו הנס המתמשך של קריעת הים. מתוך נפקא מינות המעשה ,אנו מתעלים אל עומק המחשבה הרעיונית ,לבאר את סוד ה"קושי" דרך המהות של חיבור ההפכים. במבט שטחי ,העולם נראה כמורכב מפרטים בודדים ,כשכל נברא עומד בפני עצמו .אולם, עומק סוד הבריאה הוא ה"אחדות" – היכולת לקחת שני הפכים ולעשותם אחד .קריעת ים סוף לא הייתה רק פעולה של שבירה ,אלא יצירת מציאות חדשה שבה הים והיבשה משמשים בערבוביה :המים עומדים כחומה והקרקע הופכת למסילה .זהו "שינוי טבע" במובן העמוק ביותר ,שכן טבעו של עולם הוא הפירוד ,והנס הוא החיבור. כך הוא הדבר בזיווגו של אדם .בניית בית אינה רק הסכם משפטי או חברתי בין שני אנשים, אלא היא פלא של התמזגות נפשות .הזוהר הקדוש מלמד כי איש ואשה הם פלג גופא (חצי גוף) ,ובבואם להינשא הם חוזרים להיות מהות אחת .ה"קושי" הרעיוני טמון בכך שבכל אחד מבני הזוג ישנו "ים" של רצונות ,תכונות ומטענים אישיים ,והחיבור ביניהם דורש את בקיעת חומות ה"אני". הקדוש ברוך הוא ,המזווג זיווגים ,פועל כאן כמי שמחבר את השמיים והארץ .הקושי כביכול מסמל את המרחק העצום שבין שתי נפשות נפרדות ,והפיכתן ליחידה אחת היא מעשה של בריאה מחודשת .כשם שבקריעת הים נתגלתה השכינה בתוך המים ("זה א-לי ואנווהו") ,כך בתוך הבית היהודי ,מתוך חיבור ההפכים ,שורה השכינה .זהו "עיטורו של עולם" – לגלות את האחדות האלוקית דווקא במקום שבו נראה שהפירוד והשוני שולטים. מתוך בירור סוד חיבור ההפכים ,אנו יורדים אל נבכי הנפש ,למצוא מרגוע וחיזוק בתוך המערבולת של חיפוש הזיווג ובניין הבית. ההבנה כי "קשה לזווגן כקריעת ים סוף" אינה באה לרפות את ידינו ,אלא אדרבה – לצקת בנו עוצמה של אורך רוח .כאשר האדם המאמין יודע כי הוא עוסק בדבר שהוא מעל לטבע, הוא משתחרר מהלחץ המעיק של "ההסברים ההגיוניים" .אם הזיווג היה מהלך טבעי פשוט, הרי שכל עיכוב היה נתפס ככישלון אישי או כטעות סטטיסטית .אך כיוון שזהו נס של בקיעת הים ,האדם מבין שהמפתח אינו בידיו בלבד.
גם לנשמה מגיע אוכל
ההכרה ב"קושי" האלוקי כביכול ,בונה בנפש קומה של ביטחון פסיבי ופעיל כאחד .מצד אחד ,אנו נדרשים לקפוץ אל המים כנחשון ,לפעול ולעשות השתדלות .מצד שני ,ברגע שהמים מגיעים עד האף ,אנו נדרשים ל"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – היכולת להרפות, להשליך את יהבנו על הבורא ולדעת כי הוא זה שמבקע את חומות המניעות. האמונה בנס הזיווג מלמדת את האדם שגם כשהים סוער והמצרים רודפים מאחור – כלומר ,כשהבדידות לוחצת והייאוש מנסה לחדור – הישועה יכולה להופיע ברגע אחד, כהרף עין ,מעבר לכל צפי .זוהי הנהגה של "למעלה מהזמן" ,שבה הקב"ה מוציא אסירים בקושרות ומושיב יחידים ביתה .הנפש שסופגת אמונה זו הופכת להיות עדינה יותר, סבלנית יותר ,ומלאת הערכה לפלא הגדול שבהקמת בית נאמן בישראל ,שאינו מובן מאליו כלל וכלל. מתוך בירור האמונה והביטחון בנס הישועה ,אנו באים אל הקומה המוסרית ,המעצבת את אישיותו של האדם מול זולתו ומול בוראו .ההבנה שזיווגו של אדם אינו תוצאה של כוחו ועוצם ידו ,אלא פרי של נס הדומה לקריעת ים סוף ,מטמיעה באדם את מידת הענווה .כאשר יהודי עומד תחת החופה ,או כשהוא מתבונן בביתו פנימה ,עליו לזכור שהמציאות הזו היא "מתנת שמיים" שנבקעה עבורו מתוך ים של מניעות וקטרגויים .מוסר זה מונע מהאדם את הגאווה הפסולה של "מצאתי בכוח חכמתי" ,ומחליף אותה בהתבטלות ובהכרה שהוא עומד מול פלא אלוקי. מתוך הענווה צומחת הכרת הטוב עמוקה כלפי בן או בת הזוג .אם החיבור ביניהם הוא בבחינת "בקיעת הים" ,הרי שיש להעריך כל רגע של הרמוניה וכל שעה של שלום בית כנס מתמשך .המוסר העולה מכאן הוא שאסור לקבל את הבית כמובן מאליו .כשם שישראל שרו שירה על הים מתוך התרגשות דקדושה ,כך על האדם לחיות בתודעה של "שירה" והודיה יומיומית על כך שהקב"ה מושיב אותו בביתו ומחבר את נפשו לנפש חברו. יתרה מכך ,המצפן המוסרי מורה לנו את הדרך בתוך קשיי החיים .אם הקב"ה "מתאמץ" כביכול לזווג זיווגים ולחבר הפכים ,הרי שגם על האדם מוטלת החובה המוסרית להתאמץ בתיקון מידותיו ובשיפור מעשיו .אם הקושי הוא "ניסא לשקרי" ,המוסר מחייב אותנו להפוך לאנשי אמת ,להיות ראויים לנס ,ולפעול ללא הרף כדי להסיר את המחיצות המפרידות בינינו לבין השכינה ובינינו לבין זולתנו. מתוך מסענו בנבכי הסוגיה ,בין דפי הגמרא המרעישים לבין פניני המחשבה של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אנו יוצאים עם צידה לדרך – תובנות המאירות את נתיבות חיינו: ראשית ,למדנו כי אין הבית מובן מאליו .כל מפגש ,כל חיבור וכל שלום בית הם בבחינת נס גלוי המחייב שירה והודיה .שנית ,הבנו כי המפתח לישועה עובר דרך תיקון המעשים. אם ה"קושי" הוא הקטרוג על חוסר הראויות ,הרי שההשתדלות האמיתית אינה רק בחיפוש חיצוני ,אלא בעבודה פנימית להפוך לכלים ראויים לברכה .ולבסוף ,למדנו את סוד הביטחון
חלשב תשרפ
והשתיקה :לדעת שיש רגעים שבהם הים סגור ואין לאן לפנות ,ודווקא אז ,מתוך ביטול ה"אני" ,נבקעת המסילה בתוך המים הזדונים.
עיקר העניין: סוד הקושי שבקריעת ים סוף ובזיווגו של אדם הוא הסוד הכמיר של הכרעת הרחמים על פני הדין .בורא עולם ,שברא תבל ומלואה במאמר פה ,כביכול "מתייגע" בבקיעת המחיצות המפרידות בין לב ללב ובין ישראל לאביהם שבשמיים .הקושי אינו ביכולת המעשה ,אלא בחידוש שבאחדות – לקחת שני הפכים ,ים ויבשה ,איש ואשה ,ולעשותם לאחדים. כאשר אנו אומרים שזיווג קשה כקריעת ים סוף ,אנו מעידים על הפלא המתחולל בכל בית יהודי :השכינה השורה בין שניים היא אותה שכינה שנגלתה על הים. הקדוש ברוך הוא ,המזווג זיווגים ברוח קדים עזה של חסד ,מלמדנו שגם מול ים סוער של עיכובים ומניעות ,המילה האחרונה היא שלו .האדם נדרש לקפוץ אל המים באמונה ,והבורא מבקע עבורו את נתיב חייו .בכך הופך כל בית בישראל למזבח של תודה ,וכל זיווג לשירת נצח המהדהדת ממעמקי הים ועד רום רקיע, ומכריזה כי אין עוד מלבדו ,המוליך יחידים ביתה בקושרות של אהבה ורחמים.