11. בשלח עמ׳ 197–202 — איזו ברכה בירכו לפני שאכלו את המן?
11. בשלח עמ׳ 197–202 — איזו ברכה בירכו לפני שאכלו את המן? בלכתנו בנתיבות המדבר ,בתוך המרחב האינסופי שבין מצרים לארץ המובטחת ,אנו נתקלים בפלא שאין לו אח ורע בתולדות היצירה :המן .לחם אבירים היורד מן השמיים, מזון שמימי הפושט צורה ולובש צורה ,דק ככפור וצח כבדולח ,הטומן בחובו את כל טעמי תבל ומלואה. והנה ,בתוך המציאות הניסית הזו ,מתעוררת שאלה הלכתית ורעיונית…
11. בשלח עמ׳ 197–202 — איזו ברכה בירכו לפני שאכלו את המן? בלכתנו בנתיבות המדבר ,בתוך המרחב האינסופי שבין מצרים לארץ המובטחת ,אנו נתקלים בפלא שאין לו אח ורע בתולדות היצירה :המן .לחם אבירים היורד מן השמיים, מזון שמימי הפושט צורה ולובש צורה ,דק ככפור וצח כבדולח ,הטומן בחובו את כל טעמי תבל ומלואה. והנה ,בתוך המציאות הניסית הזו ,מתעוררת שאלה הלכתית ורעיונית המרעישה את עולמם של פוסקי הדורות :מהי הברכה הראויה להיאמר לפני הטעימה מאותו "דגן שמיים"? הלב משתומם :כיצד ניתן להגדיר בברכה מאכל שאינו צומח מן האדמה ,אלא מומטר כטל מן הרקיע? האם שייך לומר "המוציא לחם מן הארץ" על מה שהגיע משמי מרומים? ואולי, בשל היותו מזון הנבלע באיברים ללא פסולת ,פטור הוא כליל מברכה? מאידך ,הרי "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" ,וכיצד ייתכן שדור דעה יאכלו חוקם מבלי להודות בברכה ראשונה? השאלה הופכת למורכבת שבעתיים כשאנו מתבוננים במהותו של המן – מזון שטעמו משתנה לפי מחשבת האוכל ,לעיתים כדבש ולעיתים כשמן; האם הברכה נקבעת לפי המראה החיצוני של הגרגירים ,או שמא לפי הטעם המשתנה בכל רגע בחיכו של הטועם? אנו ניצבים
גם לנשמה מגיע אוכל
מול חידת המן ,המבקשת מאיתנו להגדיר את המפגש שבין השמיים לארץ בתוך כלי המלל של הברכה ,ותוהים :איזה נוסח בקע מפיותיהם של ישראל במדבר רגע לפני שזכו לטעום מלחם השמיים? מתוך הסערה המחשבתית האופפת את מהות המן ,אנו פונים אל המעיין הנובע – פסוקי התורה הקדושה ,שם נטמנו הרמזים הראשונים להנהגת ישראל מול לחם השמיים" .ויאמר ה אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ,ד)" .בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה אלהיכם" (שמות טז ,יב). המקראות מלמדים אותנו כי המן לא היה רק מזון פיזי ,אלא כלי לידיעת השם .ההבטחה "וידעתם כי אני ה' אלוהיכם" נקשרת ישירות לשביעה מן הלחם ,ומכאן עולה הצורך בביטוי של אותה ידיעה דרך הברכה וההודיה. רש"י (שמות טז ,ד) ,מבאר את המושג "לחם מן השמים" ומדגיש כי מדובר במזון מוכן לאכילה היורד כביכול אפוי ומוכן .רש"י בפירושו לפרשת עקב (דברים ח ,ג) מוסיף על הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" ,שהקב"ה הנהיג את ישראל בלחם שלא ידעו הם ולא ידעו אבותם, כדי להודיעם כי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" .דבריו אלו מהווים תשתית להבנה כי המן הוא מציאות רוחנית המתגשמת כמאכל ,ועל כן שאלת ברכתו חורגת מגדר הברכות הרגילות. רבינו בחיי בן אשר (שמות טז ,יב) בפירושו על המקראות גדולות ,חושף את הקשר הישיר בין אכילת המן למצוות הברכה .הוא כותב על הפסוק "ובבקר תשבעו לחם"" :שתברכו את שמי על המזון ,כעניין שכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" .רבינו בחיי מוסיף נדבך יסודי וקובע כי משה רבינו תיקן לישראל את ברכת "הזן" בשעה שירד להם המן .מכאן הוא מוכיח שברכת המזון היא דאורייתא ,שכן היא קשורה במהותה לשביעה מן המן ,ואף שברכת המוציא היא דרבנן ,היא נלמדת מקל וחומר – אם כשהוא שבע מברך ,כשהוא רעב ומבקש לאכול על אחת כמה וכמה. רבי עובדיה ספורנו (שמות טז ,ד) מעמיק בעניין הניסיון "הילך בתורתי אם לא" ,ומסביר שהמן דרש מישראל התעלות רוחנית .בפירושו על הפסוק "ויצאו ולקטו" בשבת (שמות טז ,כז), הוא מחדש דבר מפליא :המן נחשב כדבר המחובר לגידולו בעודו על הארץ ,ולכן מי שיצא ללקוט בשבת עבר על איסור "תולש" .מדבריו אלו עולה האפשרות שהמן ,על אף שירד מן השמיים ,קיבל "דין ארץ" לאחר שנח עליה ,וייתכן שמכאן צמחה היכולת לברך עליו ברכות השייכות לגידולי קרקע. רבי אברהם אבן עזרא (שם) עומד על דקויות הלשון "הנני ממטיר" ומסביר כי המן היה יורד בתוך הטל ,והיה דק וצח .הוא מדגיש כי המן הוא פלא שאין הטבע מכירהו ,ולכן שמו "מן" – מלשון "מה הוא" ,כי לא ידעו איך להגדירו( .שם) .הגדרה זו של הראב"ע מחזקת את השאלה :כיצד ניתן לקבוע ברכה לדבר שאין לו הגדרה טבעית ברורה?
חלשב תשרפ
תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מתרגם את "לחם מן השמים" כ"לחמא מן שמיא" ,ומדגיש כי זהו מזון שנאפה בגנזי מרומים עבור הצדיקים .התרגום מבליט את המקור השמימי של הלחם ,דבר המעמיד בספק את האפשרות לברך עליו ברכה המזכירה את ה"ארץ". הכלי יקר (שם) מבאר שהמן נקרא "לחם" משום שהיה בו את כל המרכיבים הנצרכים לחיי האדם ,אך הוא ירד מן השמיים כדי להראות שהפרנסה כולה היא מלמעלה .הוא מציין שדווקא המן ,שאין בו פסולת ,הוא המזון האידיאלי המאפשר לאדם לעסוק בתורה בלא טרדות הגוף ,ומכאן שהברכה עליו היא בבחינת שירת המלאכים. מתוך בירור המקראות ופירושי רבותינו על התורה ,אנו צוללים אל עומק סוגיות הש"ס, שם חז"ל הקדושים מלבנים את יסודות הברכה על המן ואת מהותו הפיזית והרוחנית. בגמרא במסכת ברכות (דף מח ע"ב) מובא" :אמר רב נחמן :משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן". רש"י (שם) מבאר כי משה רבינו ראה את הצורך להודות על המזון הפלאי הזה מיד עם תחילת ירידתו ,ומכאן שהמן חייב בברכה אחרונה של ברכת המזון. תוספות (שם ד"ה משה) מעירים כי אף שהיה זה לחם מן השמיים ,הרי שביעה ממנו מחייבת ברכה מן התורה ככל מאכל דגן. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) מובא" :לחם אבירים אכל איש ,לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו דברי רבי עקיבא ,אמר לו רבי ישמעאל :עקיבא ,טעית ,וכי מלאכי השרת אוכלים לחם? אלא לחם שנבלע במאתים ושמונה עשר איברים" .מחלוקת זו נוגעת ישירות לשאלת הברכה; לפי רבי עקיבא מדובר במזון שמימי רוחני ,ולפי רבי ישמעאל זהו מזון גשמי אך מזוקק ביותר .עוד מובא שם במחלוקת רבי אמי ורבי אסי ,האם טעמו במן את טעמם של חמשת המינים (קישואים ,אבטיחים וכו') או שמא גם את ממשותם ,והרי לדעת הסובר שטעמו גם "ממשן" ,הרי שהמן הפך בפה ללחם גמור המחייב ברכה כדת וכדין. בגמרא במסכת ברכות (דף לה ע"א) נאמר" :סברא הוא ,אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ,וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל" .חכמי הישיבות דנים כאן בשאלה האם המן נחשב כחלק מן "העולם הזה" ,שהרי מקורו בשמיים ,אך כיוון שישראל נהנו ממנו באכילה גשמית ,חל עליו הכלל המחייב ברכה לפני האכילה כדי שלא יבואו לידי מעילה בקודשי שמיים. בגמרא במסכת שבת (דף קל ע"א) נזכר עניין ה"תגרא" והמחלוקת שקודם הסעודה ,וביחס למן מבואר במכילתא ובמדרשים כי המן היה יורד במידה מדויקת לכל אחד ,ומכאן שהייתה ברכה מיוחדת ששרתה בו. בתלמוד ירושלמי במסכת כלאיים (פרק ז הלכה ו) דנים רבותינו בזרעים שגדלו בעציץ שאינו נקוב או במקומות שאינם מחוברים לארץ ממש ,ומסתפקים שם האם מברכים עליהם
גם לנשמה מגיע אוכל
"המוציא לחם מן הארץ" .מפרשי הירושלמי ,ובראשם ה"פני משה" ,מקשרים זאת לדין המן, שכן המן לא גדל מן הארץ ועל כן מתעוררת השאלה האם נוסח הברכה "מן הארץ" הולם את המציאות של לחם שמימי. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ו הלכה א) מובא הכלל" :כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ" .הירושלמי קובע זיקה בלתי מנתקת בין הברכה הראשונה לאחרונה ,ואם משה תיקן ברכת "הזן" על המן ,הרי שמוכרח להיות נוסח ברכה ראשונה המקביל לו ,גם אם הוא חורג מן הנוסח הרגיל של גידולי קרקע. מתוך יסודות הגמרא המלמדים על תקנתו של משה רבינו ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,המבקשים להגדיר את נוסח הברכה המדויק על המן ,מזון שמימי שלובש צורה גשמית. רבינו אשר ,הרא"ש (ברכות פרק ו) ,עומד על הכלל היסודי שקבעו חז"ל כי "כל שמברך אחריו שלוש ברכות מברך לפניו המוציא" .הרא"ש מעמיק בשאלת המן ומבאר כי אף על פי שאין המן גדל מן הארץ ,כיוון שמשה תיקן עליו ברכת "הזן" (שהיא תחילתה של ברכת המזון) ,הרי שיש לו דין של לחם גמור .מכאן עולה ההבנה כי המהות של המאכל כ"מזון הסועד את הלב" היא הקובעת את חשיבותו ,ולא רק מקור גידולו הפיזי. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בפירושו למסכת ברכות) ,דן בסוגיית המעילה בברכות ומסביר כי המן היה "לחם" לכל דבר ועניין מבחינת חיוניותו לאדם .לשיטתו ,הברכה היא הכרה בבעלותו של הקדוש ברוך הוא על המזון ,ודווקא במן ,שהיה גלוי לכל שבא מידו הפשוטה של הבורא, הצורך בברכה ראשונה היה מוחשי יותר .הרמב"ן רומז לכך שהברכה אינה רק על "תוצרת הארץ" ,אלא על השפע האלוקי המתלבש במזון. בפירוש תוספות (מסכת ברכות דף מח ע"ב) מובאת קושיה עצומה :כיצד ניתן לברך "המוציא לחם מן הארץ" על המן? הרי המן ירד מן השמיים! תוספות מיישבים זאת בדרכם המיוחדת ומסבירים כי ייתכן ונוסח הברכה השתנה במדבר .מכאן נפתח הפתח לשיטות הסוברות כי ישראל היו מברכים נוסח מיוחד" :המוציא לחם מן השמיים" ,נוסח המשקף את האמת המציאותית של אותו הדור. רבינו יונה (על הרי"ף בברכות) מוסיף נדבך חשוב ומסביר שברכת המוציא היא על "פת", והגדרת פת תלויה בכך שהמאכל סועד את הלב .כיוון שהמן היה לחם אבירים הסועד את הלב ומזין את כל האיברים ,הוא נכנס לגדר פת שמברכים עליה לפניה ולאחריה ,למרות השינוי במקור הגידול. מתוך בירורי ההלכה והגדרות הכלים של האחרונים ,אנו מעפילים אל פסגות עולם המחשבה והסוד ,שם מתגלה הברכה על המן כביטוי לדרגתם הרוחנית של אוכליו ולעתיד לבוא. הרמ"ע מפאנו (בספרו מאמרי שבתות ,ה ,ח"ו) ,מגלה לנו סוד טמיר ונעלם על סעודת הצדיקים לעתיד לבוא .הוא כותב כי בסעודת הלוויתן ,יוציא הקדוש ברוך הוא את צנצנת המן שנשמרה
חלשב תשרפ
למשמרת ,ואדם הראשון ,שיהיה בעל הבית באותה סעודה כבירה ,יברך עליו" :ברוך המוציא לחם מן השמיים" .מדבריו אלו אנו למדים כי במקום שבו המציאות מזוקקת וקרובה למקורה השמימי ,הנוסח משתנה מ"ארץ" ל"שמיים" ,ויש בכך רמז עבה למנהגם של ישראל במדבר, שהיו דור דעה הניזונים מלחם אבירים. לעומתו ,רבינו צבי אלימלך מדינוב ,בעל הבני יששכר (במאמרי השבתות ,מאמר ג ,ברכת
שבת) ,מביא דעה מפעימה בשם מחותנו הקדוש רבי צבי הירש מזידיטשוב .לפי שיטה זו ,ייתכן שישראל כלל לא בירכו על המן ברכה ראשונה בימות החול .הטעם לכך הוא עמוק ביותר :כל עניינה של הברכה הוא "בירור ניצוצות" ,להפריד את הטוב מן הפסולת הנמצאת במאכלי העולם הזה .אולם המן ,שהיה לחם אבירים הנבלע במאתיים וארבעים ושמונה איברים ללא שום פסולת ,לא הצריך בירור ,ועל כן לא היה זקוק לברכה שתתיר את אכילתו .אך הוא מסייג וכותב שבשבת קודש ,בשל מעלת היום ,ייתכן שקידשו את האכילה בברכה מיוחדת. הגאון רבי אהרן הלוי בשו"ת ברכת אהרן (מאמר פה) ,מחזק את הסברא שלא בירכו כלל, ומדייק זאת מלשון הגמרא "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" .לשיטתו, החיוב חל רק על הנאה מן "העולם הזה" ,ואילו המן ,כפי שמבאר המהרש"א (חגיגה יב) ,מקורו בעולם הבא ,ועל הנאה שמימית כזו לא תיקנו חכמים ברכה לפי כללי העולם הזה .הוא מסביר בדרך זו את פליאת בני ישראל "מן הוא" – שהם תהו איזו ברכה לברך ,ומשה השיב להם "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" ,כלומר ,זו מתנה שמימית גמורה שאין עליה חובת ברכה כרגיל. בספר נפש חיה (או"ח סימן רד ,יג) מובא טעם מוסרי-אמוני לאי-הברכה :הברכה נועדה להזכיר לאדם שהכל מאיתו יתברך ,דווקא בדברים הבאים ביגיעה ובטבע שבהם האדם עלול לומר "כוחי ועוצם ידי" .אך המן ,שירד בניסי ניסים גלויים מדי בוקר ,אכילתו היא עצמה הילולה ושבח לבורא ,ואין צורך בברכה פורמלית שתעורר את הכרת הטוב שנמצאת בשיא עוצמתה בכל טעימה. מתוך הבירור הכביר במעמקי הסוד והמחשבה ,אנו יורדים אל עולם ההלכה הפסוקה, לדלות נפקא מינות והנהגות העולות מתוך לחם השמיים אל שולחנו של אדם בימינו: נפקא מינא ראשונה היא הגדרת "לחם" בייצור מלאכותי .בימינו ,עם התפתחות הטכנולוגיה המאפשרת יצירת מזון במעבדות (כגון בשר מתורבת או מאפים המיוצרים בתהליכים כימיים ללא גידולי קרקע) ,עולה השאלה :האם הברכה נקבעת לפי "המקור" (הארץ או המעבדה) או לפי "התוצאה" (לחם הסועד את הלב) .מהדיון על המן אנו למדים כי לרוב הדעות ,כיוון שמשה תיקן ברכת "הזן" ,הרי שהתפקוד התזונתי והחשיבות של המאכל כסועד ומזין הם הקובעים את חשיבותו לברכת המזון ,גם אם לא צמח כדרך כל הארץ. נפקא מינא שנייה היא ברכת "הטוב והמטיב" במזון ניסי .ראינו כי בברכת המזון של המן
גם לנשמה מגיע אוכל
לא בירכו את הברכה הרביעית" ,הטוב והמטיב" ,שכן זו תוקנה רק בימי יבנה .הדבר מלמדנו יסוד הלכתי :גם במאכלים נעלים ביותר ,הברכה משקפת את ההיסטוריה של עם ישראל ואת התקנות שנקבעו בכל דור ודור. נפקא מינא שלישית נוגעת לברכת הנהנין על מאכל שאין לו "גוף" קבוע .לשיטת ה"פנים יפות" ,מי שמרגיש טעם מסוים במאכל שמשנה צורתו ,מברך לפי מה שהוא טועם .מכאן יש שרצו ללמוד לגבי תמציות טעם מרוכזות או מאכלים סינתטיים המדמים טעמים פירותיים – האם לברך עליהם כפי מקורם או כפי טעמם המורגש.
עיקר העניין: סוד הברכה על המן הוא סוד החיבור שבין הנהגת הטבע להנהגת הנס .אף שהשכל האנושי מתקשה להגדיר ברכה ארצית על לחם שמימי ,גילו לנו רבותינו כי הברכה היא הגשר המאפשר לאדם האוכל להפוך את המעשה הגשמי לעבודת קודש. בין אם ברכו "המוציא לחם מן השמיים" כשיטת הרמ"ע מפאנו ,ובין אם פטרו עצמם בברכה מתוך עוצמת הנס כשיטת ה"בני יששכר" ,המכנה המשותף לכל השיטות הוא ההכרה כי המן היה "דגן שמיים" – מזון שנועד לרומם את אוכליו למדרגת מלאכים .הברכה לא הייתה רק חובה הלכתית ,אלא שירה והודיה של דור שלם שזכה לראות את יד השם פתוחה ומשביעה לכל חי רצון ,ללא תיווך של חרישה וזריעה .הלימוד על ברכת המן מחדיר בנו את הידיעה שגם הלחם שאנו מוציאים מן הארץ בימינו ,אינו אלא "מן" המחופש לטבע ,וגם עליו ראוי שנשיר את שירת ההודיה בלב מלא ומורחב.