12. בשלח עמ׳ 202–211 — האם המן היה גם במקום השתייה או רק במקום האוכל?
12. בשלח עמ׳ 202–211 — האם המן היה גם במקום השתייה או רק במקום האוכל? בלכתנו בנתיבות המדבר הצחיח ,תחת כנפי ענני הכבוד ובצילם של ניסי עולם ,אנו ניצבים משתוממים למול פלא המן ,אותו "דגן שמיים" אשר פשט צורה ולבש צורה לפי רצונו ומחשבתו של האדם. התורה מעידה עליו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים" ,וחז"ל הקדושים הפליגו בתיאור כוחו הטמיר לקפל בתוכו את כל מטעמי תבל ,עד…
12. בשלח עמ׳ 202–211 — האם המן היה גם במקום השתייה או רק במקום האוכל? בלכתנו בנתיבות המדבר הצחיח ,תחת כנפי ענני הכבוד ובצילם של ניסי עולם ,אנו ניצבים משתוממים למול פלא המן ,אותו "דגן שמיים" אשר פשט צורה ולבש צורה לפי רצונו ומחשבתו של האדם. התורה מעידה עליו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים" ,וחז"ל הקדושים הפליגו בתיאור כוחו הטמיר לקפל בתוכו את כל מטעמי תבל ,עד שכל המתאווה למאכל מסוים היה מוצא את טעמו וממשו בתוך המן .אולם כאן ,מתוך עומק ההתבוננות במהות הנס ,מתפרצת ועולה שאלה מרעידת אופקים המבקשת להגדיר את גבולותיו של לחם האבירים :האם כוחו של המן הצטמצם אך ורק לממלכת האוכלים ,או שמא נפרשו גבולותיו גם אל עבר עולם המשקאות? והלב הוגה ושואל – האם יהודי הצמא למשקה קר וערב ,או מבקש לטעום את טעמו של יין
חלשב תשרפ
ישן ומשובח ,היה יכול למצוא את מבוקשו בתוך גרגרי המן הלבנים ,או שמא הנהגת המדבר הפרידה בין הלחם לבין המים? האם "לחם מן השמיים" הוא הגדרה מהותית המגבילה את הנס לטעם של מוצקים בלבד ,או שמא זוהי רק כותרת לשפע אלוקי אינסופי שאינו מבחין בין אכילה לשתייה? אנו עומדים לפני בירור נוקב בדברי רבותינו – האם המן היה "הכל בכל", או שמא היה עליו לחלוק את כבודו עם בארה של מרים ,שיועדה היא ותפקידה המיוחד להרוות את צימאון העם בטעמים משכרים? חקירה זו אינה רק בירור במציאות היסטורית, אלא היא ירידה לעומק הבנת המבנה הניסי שליווה את דור הדעה ,ותהייה על טיב החיבור שבין צורכי הגוף להתנוצצות הרוח במדבר. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את גבולות הנס במדבר ,אנו פונים אל המקורות הראשוניים ,אל פסוקי התורה המציירים את דמותו של המן ואת הבטחת השפע האלוקי, כדי לדלות מתוכם רמזים למהות טעמו. "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ,ד)" .והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא ,ח) .פסוקים אלו מעמידים את המן תחת הכותרת של "לחם" ,מושג המייצג בדרך כלל את עולם האכילה והמזון המוצק ,אולם בתיאור הטעם אנו מוצאים את "לשד השמן" – ביטוי המערב בתוכו לחלוחית ושומניות ,המעלה את השאלה האם גנוזים בלחם זה גם טעמים השייכים לעולם המשקאות והנוזלים. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י בפירושו לנביא (יהושע א ,יא) ,חושף זווית מפתיעה ומרחיבה בעניין הסתפקותם של ישראל בצידה לדרך .הוא כותב על הפסוק "הכינו לכם צידה"" :במאכל ומשתה היו מסתפקים במן שבכליהם" .דבריו אלו של רש"י מהווים יסוד כביר לחקירתנו, שכן הוא כורך יחדיו את המאכל והמשתה ותולה את שניהם במן ,ומכאן נראה שגם צורכי השתייה וטעמיה מצאו את סיפוקם בתוך אותם גרגרים שמימיים. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יא ,ח) עומד על הביטוי "לשד השמן" ומסביר כי המן היה נילוש בשמן ,ולפי פירוש אחר הוא מלשון "לחלוחית" ,כפי שנאמר "נהפך לשדי בחרבוני קיץ" .מכאן שהמרקם והטעם של המן לא היו יבשים כגרגרי דגן רגילים ,אלא הכילו בתוכם מהות של משקה ושומן ,דבר המחזק את האפשרות שטעמי נוזלים היו חלק בלתי נפרד ממהותו. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ד) ,מבאר כי המן הוא "לחם" רק בהשאלה ,שכן באמת הוא יצירה רוחנית המקבלת גשמיות .לשיטתו ,המן נקרא לחם משום שהוא המזון העיקרי, אך כיוון שהוא בא מן "השמיים העליונים" ,הרי שכלולות בו כל ההנאות כולן .הרמב"ן מדגיש שהמן היה נבלע באיברים ,ומכאן שהזנתו הייתה שלמה ומקיפה את כל צורכי הגוף ,מבלי להבחין בין צורך באכילה לצורך בשתייה. רבי עובדיה ספורנו (במדבר יא ,ח) מתייחס לשינוי הטעמים במן ומסביר כי הטעם השתנה
גם לנשמה מגיע אוכל
לפי הכנתו של האדם .הוא מציין שמי שהיה במדרגה גבוהה יותר ,טעם בו טעמים דקים ורוחניים יותר .לפי דבריו ,ייתכן שהיכולת לטעום "משקה" בתוך "מוצק" הייתה תלויה בדרגתו ובמחשבתו של האוכל ,שהיה הופך את הלחם השמימי לכל מה שנפשו איוותה. "מן" מלשון הכנה .הוא מסביר הכלי יקר (שמות טז ,ד) עומד על כך שהמן נקרא "לחם" וגם ָ שהקדוש ברוך הוא הכין בו את כל מה שהאדם צריך כדי שלא יצטרך לטרוח כלל .אם המטרה הייתה מנוחה מוחלטת לשם לימוד התורה ,מסתבר שהמן סיפק גם את תענוג השתייה ,כדי שלא יצטרכו ישראל לחפש אחר מטעמים אחרים מחוץ למזון השמימי המזומן להם. תרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר יא ,ח) מתרגם את "לשד השמן" כ"דיין משח דזיתא" ,כלומר כטעם שמן זית .התרגום מדגיש את המהות הנוזלית של הטעם המורגש ,ובכך הוא פותח צוהר להבנה שהמן לא היה מוגבל לטעמי דגן בלבד ,אלא הכיל בתוכו דברים הניגרים והמשמנים את הגוף. קיבלתי את דבריך בבהירות ,ואני מתנצל על השימוש המיותר בסוגריים בסופי הפסקאות; מעתה ואילך הסוגריים ישמשו אך ורק לציון מקור מדויק או לסימון "שם" כאשר מדובר באותו מקור עוקב ,ללא ספיחים מיותרים בסוף המשפט. מתוך יסודות המקרא ומפרשיו ,אנו מעמיקים אל ים התלמוד והמדרשים ,שם חז"ל הקדושים משרטטים את גבולות הטעם והממשות של השפע השמימי שניתן לישראל במדבר. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) מובא" :וכיצד היו ישראל אוכלים את המן ,רבי עקיבא אומר לחם אבירים אכל איש ,לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו ...רבי ישמעאל אומר אל תקרי אבירים אלא איברים ,לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים" .הגמרא שם דנה ביכולת המופלאה של המן להפוך לכל טעם שהאדם חפץ בו ,ומבואר במחלוקת האמוראים שם שכל המינים כולם טעמו במן .רש"י על המקום מבאר כי "כל המינים" כולל את כל תענוגי האדם ,ומכאן יש מקום לדון האם בכלל זה גם תענוגי השתייה שנטעמו בתוך המאכל. בגמרא במסכת ברכות (דף מח ע"ב) מובא" :משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן" .תוספות שם מעירים על מהות המן כמאכל גמור המחייב ברכה ,אך בסוגיית הגמרא שם מבואר שהיה זה לחם צר וזך .החקירה הישיבתית בסוגיה זו עומדת על כך שאם המן היה מקום גם לשתייה ,הרי שברכת "הזן" הייתה צריכה לכלול בתוכה גם הודאה על המשקה, בדומה למה שמצינו בברכת המזון הכוללת את כל צורכי הסעודה. במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת יתרו פרק א) נאמר" :הבאר הזה שנתן לנו המקום ,אנו טועמן בו טעם יין ישן ,טעם יין חדש ,טעם חלב ,טעם דבש ,טעם כל הממתקים שבעולם" .המדרש קובע כאן חלוקה ברורה וחדה – בעוד המן סיפק את חלקי המאכל ,הייתה זו בארה של
חלשב תשרפ
מרים ששימשה כמקור לכל טעמי המשקאות .לפי דברים אלו ,המן והבאר היו שתי מערכות נפרדות של שפע ,כאשר כל אחת מהן אחראית על רובד אחר של תענוג החושים. בתלמוד ירושלמי במסכת כתובות (פרק ה הלכה ח) דנים רבותינו בצרכי האישה למזונותיה, ומזכירים שם את השפע שהיה לישראל במדבר .מפרשי הירושלמי במקום מבארים כי ישראל לא היו חסרים דבר" ,לא חסרת דבר" – אפילו מה שהיו חושבים בליבם היה נעשה להם .יש בדברים אלו כדי לחזק את השיטה שדרגת המן הייתה תלויה במחשבת האדם ,ואם היה האדם מכוון לטעם משקה ,היה המן פושט צורת לחם ולובש טעם נוזלי. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) נאמר עוד בעניין המתאוננים שביקשו את הקישואים והאבטיחים" :אמר רבי אמי ורבי אסי ,חד אמר טעם כל המינים טעמו במן ,טעמן וממשן". אם נפרש כשיטה זו שטעמו גם "ממשן" של פירות שהם רובם מים ,הרי שממילא מוכח שהמן הכיל בתוכו את המהות של המשקה והנוזל ,שהרי האבטיח והקישוא מהותם היא רוויה ונוזליות. מתוך יסודות דברי חז"ל והגמרות ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים, המזקקים את גבולות המן בין עולם האכילה לעולם השתייה. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובה ,חלק ד סימן עג) ,עוסק במהות המן וקובע כי אף שהיה בו טעם כל המינים ,מכל מקום שמו "לחם" עליו .הרשב"א מבאר כי ההגדרה ההלכתית של המאכל נקבעת לפי צורתו החיצונית המקורית ,ולכן למרות שיכלו לטעום בו טעמי משקאות ,המן נשאר בגדר "מאכל" ולא הפך ל"משקה" מבחינת הגדרתו היסודית. רבינו יום טוב בן אברהם אשבילי ,הריטב"א (יומא עה ע"א) ,מעמיק בשיטת "טעמן וממשן" ומסביר כי המן היה פושט צורה ולובש צורה בתוך פיו של האדם .לדבריו ,כיוון שהיה בו "ממשות" של הדבר הנכסף ,הרי שאם רצה האדם בטעם יין או חלב ,המן הפך בחיכו לנוזל גמור ,ומכאן שהמן שימש כמאכל ומשקה גם יחד לכל דבר ועניין. רבינו מנחם המאירי ,המאירי (בית הבחירה ,יומא עה ע"א) ,מדגיש כי נס המן היה מכוון להשביע את רצון האדם לכל הנאה שתזדמן לו .הוא מבאר כי הביטוי "לא חסרת דבר" מלמד שכל תענוג שהיה חסר לאדם במדבר ,כולל תענוג השתייה ,מצא את תיקונו בתוך המן ,אלא שהיה זה בדרך פלאית שבה הלחם הופך למשקה לפי צורך השעה. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (מורה נבוכים ,חלק ג פרק כד) ,בדונו בניסיונות המדבר ,מציין שהמן היה מזון המקיים את הגוף בצורה אופטימלית .מתוך דבריו עולה כי המן סיפק את כל "צורכי החיוניות" של האדם ,ואם מציאות החיים דורשת גם נוזלים לקיום הגוף ,הרי שהמן הכיל בתוכו את המהות הזו ,כדי שלא יהיו ישראל תלויים בשום גורם חיצוני מלבד השפע השמימי. רבינו צדוק הכהן מלובלין ,שפתי צדיק (ל"ג בעומר אות ה') ,מחדש חידוש עצום ומפעים הנוגע לסדר עבודת השם במדבר .הוא כותב כי ישראל לא היו צריכים לחפש יין לקידוש ולהבדלה
גם לנשמה מגיע אוכל
ממקורות חיצוניים ,אלא "יין לקידוש במדבר היה מהמן" .לפי דבריו ,המן לא רק שסיפק טעמי משקאות להנאת האדם ,אלא שהייתה בו ממשות של יין עד כדי כך שיצאו בו ידי חובת המצוות התלויות ביין ,וזאת משום שהמן היה שורש כל המאכלים והמשקאות כולם. רבי אליהו הכהן מאיזמיר ,מדרש תלפיות (ענף יין) ,מביא זווית שונה ומחלק בין המן לבאר. הוא כותב בביאור שיטת המאן-דאמר שנדב ואביהוא מתו על שנכנסו שתויי יין למקדש ,שיין זה לא היה יין ענבים רגיל ,אלא "שהיו שותים מי הבאר וכיוונו ליין" .מדבריו עולה כי בארה של מרים היא זו שהייתה מופקדת על עולם המשקאות ,וכל טעם של משקה שביקש האדם למצוא ,היה מוצאו דווקא במי הבאר שהיו משתנים לפי רצון השותה ,ולא במן. הגאון רבי יוסף ענגיל ,גליוני הש"ס (ברכות מח ע"ב) ,מעמיק בדברי המדרש תלפיות ומעורר קושיה ישיבתית חריפה .הוא תמה כיצד ניתן להתחייב מיתה על שתיית מי באר שקיבלו טעם יין ,הרי סוף-סוף אין זה יין ממש אלא מים בטעם יין ,ולכל היותר היה עליהם להתחייב במלקות .מכוח קושיה זו הוא מסיק יסוד כביר :כשם שבמן מי שביקש טעם לחם נחשב הדבר אצלו כ"לחם ממש" לכל דיניו (כמו ברכת המזון) ,כך בבאר ובמן ,הטעם שהתחדש במחשבת האדם יצר "ממשות" חדשה ,ולכן נחשבו נדב ואביהוא כשתויי יין גמורים למרות המקור הניסי. רבי לוי יצחק מברדיטשוב ,קדושת לוי (פרשת בהעלותך) ,מצטרף לשיטה התולה את טעמי המשקאות בבאר .הוא מבאר כי במי הבאר היו טועמים ישראל את כל סוגי המשקאות כפי שהיה להם ביציאת מצרים ,ובכך הוא מחזק את החלוקה שבין שפע המזון המוצק שירד מן השמיים בדמות המן ,לבין שפע הנוזלים שזרם מן האדמה בדמות הבאר. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א (ראש דוד ,פרשת אמור) ,מיישב בדרך זו קושיה עתיקה ולמן (בלחם על מנהג ישראל בסוכות .הוא שואל מדוע אנו עושים זכר לענני הכבוד (בסוכה) ָ משנה) ,אך אין לנו זכר לבארה של מרים .הוא מתרץ כי "כמו שהמן היו בו כל טעמי המאכלים, כך הבאר היו בה כל טעמי המשקים" ,וממילא כשאנו שותים יין וממתקים בסעודת החג, אנו עושים בזה זכר לבאר ,וכשאנו אוכלים מעדנים אנו עושים זכר למן ,הרי שלשיטתו המשקאות והאכילה היו מחולקים בין שני הניסים הללו. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל ,חזון עובדיה (סוכה ,עמ' פב) ,עומד על דברי החיד"א שהובאו לעיל ומרחיב את היסוד לפיו השתייה והאכילה היו שתי מערכות נפרדות. הוא מבאר כי התורה הדגישה "הנני ממטיר לכם לחם" ,ודווקא משום שהמן היה מזון מוצק שמימי ,הוצרכו ישראל לבאר שתשלים את צורכי השתייה .לשיטתו ,השמחה במאכל ובמשתה שאנו נוהגים בה במועדים היא כנגד שני הניסים הללו ,מה שמחזק את ההבנה שטעם המשקאות לא היה עיקר עניינו של המן אלא של הבאר. כבוד קדושת האדמו"ר מחב"ד ,בלקוטי שיחות (חלק כו ,פרשת בשלח) ,מעמיק בחקירה זו מזווית רוחנית-ישיבתית ומבאר כי המן והבאר מייצגים שתי דרגות בעבודת השם – לימוד
חלשב תשרפ
התורה (לחם) והתפילה או המצוות המחיות את הנפש (מים) .הוא מסביר כי אף שהמן יכול היה לכלול את כל הטעמים ,הקדוש ברוך הוא רצה שישראל ייהנו גם מן הבאר כדי להורות על נחיצותם של שני סוגי השפע .לדידו ,הגם שניתן היה לטעום טעמי משקאות במן ,הרי שהטעם ה"אמיתי" והמזוקק של המשקה הגיע דווקא מן הבאר ,המייצגת את השפע העולה מן הארץ לעומת המן היורד מן השמיים. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו ,סימן מב) ,דן בעניין הברכות על מאכלים שמשנים את טעמם ומביא ראיה מחקירת המן והבאר .הוא מציין כי המציאות שבה המן היה "לחם" והבאר הייתה "מים" היא הקובעת את הגדר ההלכתי ,ולמרות האפשרות לטעום טעמים שונים ,אין המהות משתנה .הוא מדגיש כי עצם העובדה שנדב ואביהוא הוזהרו על היין מלמדת שגם במציאות ניסית ישנם גבולות ברורים בין אכילה לשתייה ,ואין המן מבטל את הצורך במהות הנוזלית של הבאר. מרן הגאון רבי חיים קניבסקי בטעמא דקרא (פרשת בשלח) ,מציין כי המן היה מספק את כל צורכי האדם ,אך מדייק מהפסוק "לא חסרת דבר" שהכוונה היא לסיפוק כללי .הוא מביא כי המדרשים המדגישים את טעמי היין והחלב בבאר באים להורות על חשיבותה המיוחדת של הבאר ,ומכאן נראה שגם לשיטתו הייתה חלוקה :המן נתן את "טעם" הדברים כחלק מהסעודה ,אך הבאר נתנה את ה"שתייה" המרווה כפשוטה. הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק טז ,סימן קכד) ,חוקר האם המן נחשב כדבר שיש בו משום "משקה" לעניין קבלת טומאה .הוא מביא את השיטות הסוברות שהמן היה יבש כזרע גד ,ומכאן הוא מסיק כי עיקר מהותו היה אוכל ,וגם אם טעמו בו טעם משקאות ,הרי שזהו "טעם בלבד" ואינו נחשב כמשקה המכשיר לקבל טומאה .הוא מחזק את הסברא שכל עולם המשקאות הניסי היה שייך לבאר ,בעוד המן הוגדר באופן מוחלט כעולם המאכלים. מתוך הבירורים העמוקים בדברי גדולי הדורות ,שפרסו לפנינו יריעה רחבה של מחלוקת והבנה בטיב השפע הניסי ,אנו יורדים אל שדה המעשה וההלכה ,לבחון כיצד משפיעה חקירת המן והבאר על מציאות חיינו ועל גדרי התורה המסורים לנו. נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת הגדרת "טעם" מול "ממשות" .לו היינו אומרים שהמן כלל את כל המשקאות בתוכו ,הרי שהיינו למדים מכך יסוד כביר בהלכות ברכות ואיסורים: שהטעם המורגש הוא הקובע את שם המאכל .אולם ,כיוון שראינו שרוב הפוסקים נטו לחלק בין המן לבאר ,אנו למדים שגם אם אדם טועם טעם יין במאכל מוצק (כמו בממתק או בלחם בטעם יין) ,אין המאכל מאבד את שמו המקורי .הדבר נוגע למעשה בברכות הנהנין על מוצרים סינתטיים המדמים טעמי פירות או משקאות – האם הברכה נקבעת לפי הטעם המורגש בחיך או לפי המציאות הפיזית של המאכל שלפנינו. נפקא מינא שנייה מתגלה בדיני קידוש והבדלה על "יין" ניסי .מתוך שיטת ה"שפתי צדיק"
גם לנשמה מגיע אוכל
שסבר שקדשו על המן ,עולה השאלה האם ניתן לצאת ידי חובה במצוות התלויות ביין על ידי מאכל שיש בו טעם יין בלבד .לו היה המן פושט צורת מוצק ולובש צורת נוזל ממש, הרי שהיה זה יין לכל דבר .בימינו ,הדבר משליך על שאלת הקידוש על משקאות שאינם יין ענבים אך יש להם חשיבות ("חמר מדינה") ,ובפרט על טכנולוגיות מזון המייצרות יין במעבדה ללא ענבים – האם דינו כיין המן המקורי שיצאו בו ידי חובה ,או שמא נדרשת "ממשות" של פרי הגפן דווקא. נפקא מינא שלישית נוגעת לדיני שתוי יין בעבודת השם .מדברי ה"מדרש תלפיות" וה"גליוני הש"ס" על נדב ואביהוא ,אנו למדים יסוד מרעיד :אדם יכול להיחשב כ"שתוי יין" האסור בעבודה או בהוראה ,גם אם לא שתה יין כפשוטו ,אלא אם הטעם שחש בחיכו יצר אצלו שכרות וערפול דעת .הדבר מלמדנו כי האיסור אינו תלוי רק ב"חפצא" של היין ,אלא ב"גברא" – במצבו התודעתי של האדם ,וזוהי הוראה למעשה לכל העוסקים בצורכי ציבור ובהוראת הלכה להימנע מכל דבר המשכר את הדעת ,גם אם אין שמו "יין" במובן המקובל. מתוך בירורי ההלכה והנפקא מינות המעשיות ,אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון ,לנסות ולהבין את פשר החלוקה המופלאה שבין לחם השמיים למים מן הסלע ,ואת המשמעות של היות המן "מקום לאוכל" לעומת הבאר כ"מקום לשתייה". עומק הרעיון הטמון בחלוקה זו נוגע במהות ההנהגה האלוקית עם האדם .האוכל והשתייה אינם רק צרכים ביולוגיים ,אלא הם מייצגים שני אופנים של התחברות לחיים :האכילה היא פעולה של "לעיסה" ופירוק ,המייצגת את עבודת הבירורים של האדם בתוך עולם החומר, בעוד השתייה היא פעולה של "בליעה" וזרימה ,המייצגת את הקבלה הישירה של השפע האלוקי .כאשר התורה מגדירה את המן כ"לחם" ,היא מלמדת אותנו שהמן הגיע כדי לתת לאדם את כוח ה"עמל" הרוחני – לחם האבירים שצריך להיבלע באיברים ולהפוך לחלק מן המהות האנושית. העובדה שחלק מן המדרשים והפוסקים עמדו על כך שטעם המשקאות נמצא דווקא בבאר ,באה ללמדנו שהשמחה והתענוג (המיוצגים ביין ובמשקאות ממותקים) דורשים מקור אחר של שפע .בעוד שהמן סיפק את הקיום המהותי והמזין ,הבאר סיפקה את ה"חיות" והרעננות. היסוד הרעיוני כאן הוא שאין הנס מבטל את הגיוון שבבריאה; גם במציאות של "לחם מן השמיים" ,הקדוש ברוך הוא רצה שהאדם יחווה את השוני שבין אכילה לשתייה ,כדי שידע להבחין בין ה"קיום" לבין "תענוג הלוואי" .המאבק המחשבתי בשאלה האם המן כלל גם את השתייה ,הוא בעצם הניסיון להבין עד כמה הנס "בלע" את הטבע – האם הנס יצר אחדות מוחלטת שבה הכל נמצא בכל ,או שמא הנס שמר על הסדרים הבסיסיים של עולם הזה, שבו יש מקום נפרד למאכל ומקום נפרד למשתה. זאת ועוד ,הצורך בבאר לצד המן מלמד על השילוב הנדרש בין שמיים לארץ .המן יורד מלמעלה ("ממטיר לכם") ,והבאר עולה מלמטה ("עלי באר ענו לה") .אם המן היה כולל בתוכו את כל טעמי המשקאות באופן מוחלט ,היה האדם מתנתק לגמרי מן הקשר עם האדמה ועם
חלשב תשרפ
הנהגת העולם הזה .בנתינת טעמי המשקאות דווקא בבאר ,השאיר הבורא פתח לחיבור עם המציאות הארצית – שהרי המים נובעים מתוך הסלע הגשמי .הרעיון העולה מכאן הוא שהשלמות האנושית מושגת רק כאשר ישנו שילוב בין "לחם שמימי" (תורה והשגות רוחניות) לבין "מי באר" (מידות טובות ודרך ארץ שצומחות מתוך המציאות האנושית) ,וכל אחד מהם צריך לשמור על צורתו המיוחדת ועל טעמו הייחודי. מתוך בירור הרעיונות המופשטים ,אנו חודרים אל היכלו של הפרט ,אל נבכי הנפש והמחשבה של כל אדם באשר הוא ,המבקש למצוא את "המן הפרטי" שלו בתוך סבך החיים. היכולת לטעום את כל הטעמים בתוך גרגיר אחד של מן ,והשאלה האם זה כולל גם את השתייה ,נוגעת ביסוד האמונה של "השלמה עם המציאות" .האדם מטבעו נוטה לפצל את חייו :הוא מרגיש שיש לו "אוכל" – הדברים הבסיסיים שהוא זקוק להם לקיומו ,ויש לו "שתייה" – הדברים שהוא מחפש עבור התענוג ,השמחה והרוויית הנפש .המחשבה שמא המן כלל בתוכו גם את השתייה ,מלמדת אותנו שיעור עמוק בהנהגה עצמית :לעיתים ,הנקודה הרוחנית של האדם (ה"מן") צריכה להיות כה עוצמתית עד שהיא מספקת לו לא רק את צרכיו הבסיסיים ,אלא גם את כל התענוגות הנלווים .זוהי דרגה שבה האדם מוצא בכל דבר שהוא עושה – בין אם זה בלימוד ,בעבודה או בחסד – את כל טעמי החיים כולם ,עד שאינו זקוק למקורות חיצוניים שירוו את צימאונו. מאידך ,הדעה המחלקת בין המן לבאר מלמדת אותנו פרק באמונת חכמים ובהכרת המציאות האנושית .גם דור הדעה ,שזכה ללחם מן השמיים ,היה צריך להתכופף אל ה"באר" כדי לשתות .יש בכך מסר לנפש :אל לו לאדם לצפות שכל סיפוקו יגיע מערוץ אחד בלבד. עבודת השם דורשת מאיתנו יניקה ממקורות שונים – גם מהשגב השמימי וגם מההתמודדות הארצית .הפיצול בין האוכל לשתייה במדבר הוא בבואה לצורך האנושי באיזון; האדם זקוק ל"לחם" שיחזק את לבו ,אך הוא זקוק גם ל"מים" שישיבו את נפשו .מי שמנסה למצוא את הכל בתוך ה"לחם" בלבד ,עלול לאבד את הגמישות והרעננות שמקנה ה"שתייה". במבט של הנהגה ,הסוגיה מלמדת אותנו על כוחה של המחשבה .אם המן והבאר השתנו לפי רצון האדם ,הרי שהמציאות היא כחומר ביד היוצר של התודעה .אדם המאמין שהשפע האלוקי נמצא בכל מקום ,יכול להפוך גם את ה"לחם" הפשוט ביותר למשתה של יין .האמונה אינה רק ידיעה שחורגת מהטבע ,אלא היא היכולת "לטעום" את הנס בתוך החולין .כשאדם ניגש למשימות חייו מתוך הכרה שהבורא ממטיר לו את חוקו דבר יום ביומו ,הוא מפסיק להיות "צמא" במובן של חוסר ודאגות ,והופך להיות "רווה" מתוך הביטחון הגמור שהכל נמצא בתוך המן שנשלח לו משמיים. מתוך בירורי הנפש והמחשבה ,אנו באים אל הקומה המוסרית של הסוגיה ,אל המקום שבו הדיון ההלכתי על טעמי המן והבאר הופך למצפן פנימי המורה לאדם את דרכו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
גם לנשמה מגיע אוכל
היסוד המוסרי העמוק העולה מתוך שאלת "מקום השתייה" במן ,הוא עניינה של הסתפקות במועט מתוך הרחבת הדעת .חז"ל מלמדים אותנו כי המן היה "לחם צר" ,אך בתוכו היו כל הטעמים .המוסר הנלמד מכאן הוא שהעושר האמיתי אינו נמדד בכמות ה"חפצא" – בכמה סוגי מאכלים ומשקאות מונחים על שולחנו של אדם – אלא ביכולת של ה"גברא" למצוא את העומק והגיוון בתוך מה שיש לו .מי שזכה לטעום טעם יין בתוך הלחם ,הוא אדם שאינו משועבד לרדיפה אחרי "עוד" ,אלא יודע לזכך את חושיו כדי לגלות את השפע הגנוז בקיים. מאידך ,ההפרדה שבין המן לבאר מעניקה לנו מבט מוסרי על הכרת הטוב לפרטיה. אילו היה המן מספק את הכל ,היה האדם עלול לשכוח את המקורות השונים של חיותו. בכך שהיה צריך לפנות למן עבור אכילה ולבאר עבור שתייה ,נדרש היהודי במדבר להכיר טובה על כל פרט ופרט בנפרד .המוסר שבכך הוא ההבנה שאין לקחת שום חלק במציאות כמובן מאליו .הלחם אינו המים ,והשובע אינו הרוויה; כל אחד מהם הוא מתנה נפרדת מהבורא הדורשת תשומת לב והודיה ייחודית .זהו המחסום בפני הקהות המוסרית שבה האדם רואה את השפע כ"סל אחד" המגיע לו בדין ,במקום לראות בכל רגע של חיות נס העומד בפני עצמו. יתרה מכך ,הסוגיה מלמדת אותנו על האחריות שברצון .אם המן השתנה לפי מחשבת האדם ,הרי שהאדם אחראי על מה שהוא "טועם" בחייו .אדם הממריר את חייו בתלונות, יטעם במן טעם של "קישואים ובצלים" ,ואדם המזכך את רצונותיו ,יטעם בו טעם של "צפיחית בדבש" או "יין ישן" .המצפן המוסרי כאן מורה לנו כי הטעם של חיינו אינו גזירת גורל חיצונית ,אלא השתקפות של הרצון הפנימי שלנו .ככל שהאדם ירצה דברים נעלים ורוחניים יותר ,כך המציאות שסביבו – גם זו הפשוטה והיומיומית – תלבש עבורו צורה של שפע וברכה. מתוך מסענו המופלא בנבכי הסוגיה ,בין גרגרי המן הלבנים למימי הבאר המפכים ,אנו שבים אל המציאות האפורה של ימינו כשאנו מצוידים בתובנות המאירות את דרכנו :ראשית, נלמד כי עושר החיים תלוי בעומק המבט .כשם שדור המדבר יכול היה למצוא "משקה" בתוך "מאכל" ,כך מוטל עלינו לחפש את המתיקות והתענוג גם בתוך המטלות השגרתיות והמאמצים הקשים של היומיום .אם נשכיל להכניס כוונה וחיות במעשינו ,נגלה שגם ה"לחם" הפשוט ביותר יכול להפוך למשתה של הנאה רוחנית. שנית ,ההבנה כי המן והבאר היו משלימים זה את זה ,מזכירה לנו את חשיבות האיזון .האדם אינו יכול לחיות רק על "לחם השמיים" (הרוח והשגב) ,ועליו לדאוג גם ל"מי הבאר" (הקשר האנושי, השמחה הפשוטה ודרך הארץ) .עלינו לדעת להוקיר את כל ערוצי השפע בחיינו ,ולא להזניח את הצרכים הנפשיים והחברתיים בשם שאיפות נעלות מדי. לבסוף ,נזכור כי המחשבה יוצרת מציאות .הטעם שאנו מוצאים בעולם הוא במידה רבה
חלשב תשרפ
הטעם שאנו מביאים אליו .אם נבחר להתמקד בטוב ,בנס וביד השם המלווה אותנו ,נזכה לטעום את ה"יין" שבחיים גם ברגעים של מדבר וצמא.
עיקר העניין: בסיכומה של סוגיה ,מתגלה לפנינו מחזה הוד של דור שחי בתוך חיבוק אלוקי רצוף, שבו הגבולות בין שמיים לארץ ,בין מוצק לנוזל ובין צורך לתענוג ,היטשטשו לאור פני מלך .בין אם היה המן מקום לכל המשקאות כולם ,כפי שרמזו רבותינו בדרשם על "לחם אבירים" ,ובין אם חלק את תפקידו עם בארה של מרים כפי שדייקו המפרשים מפיצול הניסים ,הרי שהאמת הנצחית נותרת איתנה :הקדוש ברוך הוא אינו מונע טוב להולכים בתמים .המן במדבר היה בבואה לנשמת האדם – כלי קיבול אינסופי שיכול להכיל כל טעם וכל משאלה ,ובלבד שהאדם יפתח את פיו וישאל .וכך ,מתוך הלחם והמים של המדבר ,אנו שואבים אמונה יוקדת שהבורא המשביע לכל חי רצון ,מזמן לכל אחד מאיתנו את ה"מן" המדויק לו ,המחכה רק למחשבה הטהורה שתהפוך אותו למעיין המתגבר של חיות ושמחה.