13. בשלח עמ׳ 211–220 — האם במן היה מותר לחשוב טעם איסור?

13. בשלח עמ׳ 211–220 — האם במן היה מותר לחשוב טעם איסור? עומדים אנו משתוממים למול הנהגת המדבר המופלאה ,שבה חוקי הטבע כפפו קומתם לפני רצונו ומחשבתו של אדם ,וגנזי מרומים הוריקו אל תוך כלי ישראל מזון שמימי שהוא בבחינת "חומר ביד היוצר". חז"ל הקדושים גילו לנו את סוד המן ,שהיה פושט צורה ולבש צורה ,עד שכל מי שהיה מתאווה למאכל מסוים ,היה חושב עליו ומדמהו בליבו…

13. בשלח עמ׳ 211–220 — האם במן היה מותר לחשוב טעם איסור? עומדים אנו משתוממים למול הנהגת המדבר המופלאה ,שבה חוקי הטבע כפפו קומתם לפני רצונו ומחשבתו של אדם ,וגנזי מרומים הוריקו אל תוך כלי ישראל מזון שמימי שהוא בבחינת "חומר ביד היוצר". חז"ל הקדושים גילו לנו את סוד המן ,שהיה פושט צורה ולבש צורה ,עד שכל מי שהיה מתאווה למאכל מסוים ,היה חושב עליו ומדמהו בליבו ,ומיד היה מוצא בחיכו את אותו הטעם ממש .והנה ,מתוך חירות המחשבה הזו המוענקת לאוכלי המן ,מתפרצת ועולה שאלה מרעידת אופקים המבקשת להציב גבולות לעולם הדמיון והטעם :האם אותה מעבדה שמימית ,המתרגמת מחשבה למציאות של טעם ,הייתה פתוחה גם אל עבר מחוזות האסור והטמא? הלב הוגה ותוהה – האם יהודי שחשקה נפשו בטעמם של בשר וחלב המבושלים יחדיו ,או שביקש לטעום את טעמו המפורסם של חזיר או שאר שקצים ורמשים ,היה רשאי להעלות מחשבה זו על ליבו בעת אכילת ה"דגן שמימי"? המחשבה משוטטת בנתיבי ההלכה – מחד, הרי המן הוא היתר גמור" ,לחם אבירים" טהור שאין בו דופי ,ומאידך ,הרי התורה קבעה לנו יסוד ש"טעם כעיקר" ,ואם כן ,מהו דינו של טעם איסור הבוקע מתוך חפצא של היתר? האם יצירת "חוויית איסור" בתוך מציאות ניסית נחשבת כמעשה עבירה ,או שמא המקור השמימי הטהור מפקיע כל שמץ של איסור ומותיר את האדם בחירותו לטעום מכל טוב

גם לנשמה מגיע אוכל

עולם ואיסוריו מבלי להיטמא? אנו ניצבים למול חקירה נוקבת המבקשת לברר את כוחה של המחשבה ואת גדרי הנס – האם השמיים הציבו "מסננת" מוסרית לטעמי המן ,או שמא המן היה המענה האלוקי לצורך האנושי לטעום את ה"פרי האסור" בדרך של היתר גמור? מתוך הסערה המחשבתית האופפת את גבולות המחשבה והטעם במדבר ,אנו פונים אל המקורות הראשוניים בתורה הקדושה ,לבחון את הגדרת המן והתלונות שנלוו אליו ,כדי לדלות מתוכם רמזים ליכולת השינוי של המזון השמימי. "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ,ד)" .זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא ,ה). פסוקים אלו מציבים בפנינו את המן כניסיון דתי המעמיד במרכזו את המחשבה והרצון, ואת תלונת ישראל על חסרונם של מאכלים מסוימים ,דבר המעורר את השאלה :אם המן אכן סיפק את כל הטעמים ,מדוע נזקקו ישראל להזכיר את מאכלי מצרים? האם היו אלו טעמים שלא יכלו להשיג במן מפני איסורם או מפני טבעם? רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (במדבר יא ,ה) ,מביא את דברי הספרי ומבאר מדוע התלוננו ישראל על הירקות הללו" :אמר רבי שמעון ,מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו? מפני שהן קשים למניקות" .רש"י מסביר שהסינון של הטעמים במן נבע מסיבה רפואית-מציאותית, כדי שלא להזיק לוולדות .מכאן נפתח פתח לחקירה :אם המן נמנע מלהשתנות לטעמים "מזיקים" ,האם נמנע גם מלהשתנות לטעמים "אסורים" מצד הדין? רבי אברהם אבן עזרא (שמות טז ,ד) עומד על מהות הניסיון בלחם מן השמיים ומסביר כי המן היה מזון זך שנועד לזכך את גופם ושכלם של ישראל .לשיטתו ,המן היה מתאים את עצמו למבנהו הרוחני של האוכל ,ומשום כך קשה להלום שהיה משתנה לטעם טמא ,שכן דבר זה היה עומד בניגוד גמור למטרת הזיכוך של הדור שקיבל את התורה. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (במדבר יא ,ו) ,מבאר כי התלונה "ועתה נפשנו יבשה אין כל" נבעה מכך שהמן היה נבלע באיברים ולא היה בו "ממשות" הנשארת במעיים .הרמב"ן מדגיש כי המן היה כל מה שהאדם חפץ ,אך כיוון שהיה "מראהו כעין הבדולח" ,היה חסר בו המראה הגשמי .מדבריו עולה כי הנס היה תלוי בהרגשת האדם ,ואם כן השאלה חוזרת למקומה – האם הרגשת האדם יכולה ליצור "טעם איסור" בתוך החפצא הטהור. רבי עובדיה ספורנו (במדבר יא ,ה) מסביר כי תלונתם על הדגה והירקות הייתה מפני שהם רצו את ה"טבע" ולא את ה"נס" .לדבריו ,במן ניתן היה להשיג את כל הטעמים ,אך הם ביקשו את הממשות הפיזית של המאכלים .מכאן יש ללמוד שאם במן נכללו כל הטעמים ,הרי שהדבר היה תלוי אך ורק ברצון האוכל ,מבלי שיוצבו גדרות לטעם האיסור ,שהרי המן עצמו הוא היתר גמור. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (במדבר יא ,ה) ,מבאר כי ישראל התגעגעו למאכלי מצרים

חלשב תשרפ

משום שהיו רגילים בהם .הוא מציין שהמן היה "לחם אבירים" שהיה בו טעם כל המעדנים, אך האדם המשוקע בתאוותיו מבקש דווקא את הדברים הגסים .ייתכן שלפי דבריו ,המן יכול היה להשתנות גם לטעמים גסים ואסורים ,כדי לספק את יצרם של אלו שטרם הזדככו. תרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר יא ,ח) מתרגם שהמן היה משתנה לכל טעם שהיו רוצים. הלשון "כל מה דהוו צביין" (כל מה שהיו רוצים) היא לשון כוללת ביותר ,שאינה מוציאה מכללה טעמי איסור ,ומכאן שהמעבדה השמימית של המן פעלה לפי פקודת רצונו של האדם ללא הגבלות חיצוניות. מתוך יסודות המקרא ומפרשיו ,אנו מעמיקים אל ים התלמוד ,שם חז"ל הקדושים חושפים בפנינו את סוד שינוי הצורה של המן ואת גבולות החוויה החושית של אוכליו. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) מובא" :אמר רבי אמי ורבי אסי ,חד אמר טעם כל המינים טעמו במן ,וחד אמר טעמן וממשן טעמו במן" .מחלוקת זו היא אבן הפינה לחקירתנו ,שכן אם נפרש שטעמו רק "טעם" בלא ממשות ,הרי שאין כאן אלא תחושת חיך גרידא ,אך אם טעמו "ממשן" ,הרי שהמן לבש צורת חפצא גמור של המאכל שעליו חשבו ,ומכאן שהשאלה האם יכלו ליצור חפצא של איסור הופכת לנוקבת הרבה יותר. בגמרא במסכת חולין (דף קט ע"ב) מובאת שיטתה המפורסמת של ילתא" :כל דאסר לן רחמנא ,שרא לן כוותיה; אסר לן דמא ,שרא לן כבדא ...אסר לן בשרא בחלבא ,שרא לן כחלי". רש"י על המקום מבאר שמידת הרחמים של המקום נתנה לנו "מעין" של כל איסור בהיתר. תוספות שם מוסיפים שהדבר נועד כדי שלא יתאווה האדם לאיסור .מכאן יש ללמוד שאם הקדוש ברוך הוא רצה שנוכל לטעום טעם איסור בהיתר ,הרי שהמן הוא הכלי האידיאלי למטרה זו ,שהרי הוא היתר גמור שנועד לספק את כל מאויי האדם. בתלמוד ירושלמי במסכת נדרים (פרק ט הלכה א) דנים רבותינו בעניין מי שנודר מן הבשר וטועם טעם בשר במאכל אחר .מפרשי הירושלמי במקום מבארים שהעיקר הוא הנאת החיך, ואם האדם נהנה מטעם בשר ,הרי שזהו לב העניין .לפי זה ,במן שהיה פועל על פי מחשבת האדם ,עיקר הנס היה לספק את ה"הנאה" ,ואם האדם בחר ליהנות מטעם איסור ,אין המן מונע זאת ממנו כיוון שאין כאן אכילת איסור ממשית אלא "שבירת התאווה" בדרך היתר. בגמרא במסכת סנהדרין (דף נט ע"ב) מובא מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שהיו מלאכי השרת מורידים לו בשר מן השמיים ,ונשאלה שם השאלה" :ירדה לו דמות חמור מן השמים מהו?" .הגמרא מכריעה שאין דבר טמא יורד מן השמיים .רש"י מבאר שם שכל מה שיורד מן השמיים הוא בבחינת "בריאה חדשה" וטהורה .יסוד זה מאיר את סוגייתנו – גם אם המן היה משתנה לטעם "חזיר" ,הרי מקורו מהשמיים ולכן המהות נשארת טהורה ,מה שמחזק את הצד שמותר היה לחשוב טעם איסור במן. מתוך בירורי הש"ס והמדרשים ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים, אשר ברוח קודשם ובעומק סברתם הגדירו את מהות הנס והשפעתו על גדרי האיסור וההיתר.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובה ,חלק א סימן צב) ,דן בעניין מאכלים שנוצרו בדרך נס וקובע יסוד גדול :כל דבר שנברא בדרך פלאית ואינו תולדה של מערכת הטבע הרגילה, אין עליו דיני איסור של המין הדומה לו בטבע .לפי דבריו ,המן הוא בחינה של בריאה חדשה בכל רגע ,ולכן גם אם לבש טעם של דבר אסור ,אין הטעם הזה יוצר זיקה הלכתית לאיסור המקורי ,שהרי ה"חפצא" הוא לחם שמימי טהור. רבינו יום טוב בן אברהם אשבילי ,הריטב"א (חולין קט ע"ב) ,עומד על דברי הגמרא בעניין ילתא ומבאר שרצון השם הוא שלא ימנע האדם מעצמו תענוג שיש לו דמיון בהיתר .הוא מסביר כי התאווה לדבר האסור היא הבעייתית ,אך הטעם כשלעצמו ,כשהוא מנותק מן האיסור ,אינו פוגם בנפש .מדבריו נלמד כי המן שימש ככלי לסיפוק יצר האכילה בדרך המותרת ביותר ,ולכן אין מניעה לחשוב על טעם איסור ,שהרי בכך האדם מקיים את היסוד של "טעם בהיתר" ואינו נכשל באיסור כלל. רבינו נסים גירונדי ,הר"ן (על הרי"ף ,חולין לז ע"ב) ,מעמיק בגדר "טעם כעיקר" ומבאר כי האיסור בטעם נובע מכך שהטעם מעיד על נוכחות של ממשות איסור בתוך התערובת .אולם במן ,שבו הטעם נוצר מכוח המחשבה ולא מכוח תערובת של דבר טמא ,הרי שגם לשיטות המחמירות ביותר ב"טעם כעיקר" ,כאן יהיה מותר ,שכן הטעם אינו "שלוחה" של איסור אלא יצירה עצמאית של היתר גמור בחיך האדם. רבינו בחיי בן אשר ,רבינו בחיי (שמות טז ,ד) ,מציין בפירושו לתורה כי המן היה "לחם שמימי" המזדכך לפי המחשבה .הוא כותב שהצדיקים היו טועמים בו טעמים נשגבים ,ואילו הבינוניים והרשעים טעמו בו טעמים גשמיים .לפי דבריו ,המחשבה על טעם איסור אולי אינה עבירה הלכתית ,אך היא מעידה על מדרגתו הרוחנית של האדם; המן היה מראה לנפש – מי שחושב על איסור ,המן מראה לו את שפלותו בכך שהוא נותן לו את אותו הטעם ממש. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א (פתח עיניים ,חולין קט ע"ב) ,פושט את השאלה בבהירות מופלאה ומכריע כי אין כל איסור בדבר .הוא כותב" :דכיון דיודע דמה שאכל היתר סגי", ומביא ראיה ניצחת מילתא שביקשה טעם בשר בחלב וקיבלה את ה"כחלי" .החיד"א מעמיק ואומר שמעצם העובדה שהמן היה "מעשה שמיים" ,לא ייתכן שהיה משתנה לטעם איסור לו היה הדבר אסור ,שכן אין השכינה מסייעת לדבר עבירה .מכאן שהשינוי עצמו הוא ההוכחה המובהקת להיתר ,שכן הטעם הוא רק לבוש חיצוני למציאות שהיא כולה קודש והיתר. הגאון מרוגוצ'וב ,רבי יוסף רוזין ,שו"ת צפנת פענח (חלק א סימן ב) ,חוקר גם הוא בשאלה זו ומסיק שמותר לחשוב טעם איסור .הוא מסתייע בדברי הגמרא בסנהדרין שקבעה "אין דבר טמא יורד מן השמיים" ,ומבאר כי כל מהותו של האיסור תלויה בשורשו הביולוגי והארצי. כיוון שהמן נעלה מחוקי הארץ ,אין בו שום שייכות להגדרות של "חזיר" או "טרפה" ,וגם אם האדם מדמה בנפשו טעם כזה ,אין המציאות משתנה להיות אסורה ,שכן אין המחשבה יכולה לאסור דבר שמימי שטהרתו היא עצמית ובלתי ניתנת לשינוי.

חלשב תשרפ

רבי שמעון גרינפלד ,שו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ד סימן שע"ז) ,מצטרף להיתר וכותב בפירוש שמותר היה לישראל לטעום טעמי איסור במן .הוא מסביר שכל עניינו של המן היה לספק את הרגשתו של האדם באופן מלא ,ובמקום שיש הנאת חיך ללא בליעת חומר אסור ,אין כאן ריח של עבירה .הוא מדגיש כי המן הוא בבחינת "לחם מן השמיים" שכל איסורי התורה לא נאמרו עליו כלל ,וממילא אין המחשבה יוצרת איסור במקום שבו אין האיסור יכול לחול. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א (חומת אנך ,פרשת בהעלותך) ,חוזר לסוגיה ומשיב לחכם שרצה לומר כי ישראל בכו על "הדגה" כיוון שרצו טעם דגים טמאים שהמן לא יכול היה לספק .החיד"א דוחה סברה זו בתוקף ומבהיר כי המן יכול היה להשתנות גם לטעמים אלו לו חפצו בכך ,ומכאן שהמניעה היחידה לשינוי הטעמים הייתה רפואית (כפי שכתב רש"י על בצל ושום) ולא הלכתית ,שכן בתוך המן הכל הופך לטהור ומותר. הגאון רבי יוסף ענגיל ,גליוני הש"ס (ברכות מח ע"ב) ,מעורר נקודה עמוקה התלויה במחלוקת האם המן היה "טעמם" בלבד או גם "ממשם" .הוא מציע סברה לפיה אם המן היה הופך ל"ממשות" של המאכל ,הרי שייתכן שבאמת היה נוצר חפצא של איסור והיה הדבר אסור מדין "טעם כעיקר" .אולם הוא מפלפל בדבר ומטה לכך שאף אם היה בו ממשות ,כיוון שמקורו בנס שמימי ,אין עליו שם איסור ,אך זוהי נקודה הדורשת עיון רב בגבולות שבין המחשבה ליצירת המציאות. כבוד קדושת האדמו"ר מליובאוויטש ,לקוטי שיחות (חלק ח ,פרשת בשלח) ,מעמיק ביסוד האמוני של טעמי המן ומבאר כי המן ,בהיותו "לחם מן השמיים" ,מייצג את התורה כפי שהיא למעלה מן העולם .הוא מסביר כי בעולם התורה אין "רע" ו"איסור" כפי שהם בעולם הזה ,אלא הכל בבחינת "אור" .לשיטתו ,אם אדם טעם טעם איסור במן ,אין זה משום שהוא התחבר לרע ,אלא משום שהוא העלה את אותו ניצוץ של טעם למקורו השמימי הטהור. מכאן הוא מסיק כי לא רק שהיה מותר ,אלא שהיה בזה תיקון גדול – לטעום את ה"טעם" בלי ה"קליפה" האסורה. מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין חשוקי חמד (חולין קט ע"ב) ,דן בשאלה זו מזווית של חינוך והנהגה .הוא מעורר את הצד שאולי אף על פי שהדבר מותר מצד הדין היבש כיוון שאין כאן אלא לחם שמימי ,מכל מקום אין זה ראוי לבני ישראל" ,ממלכת כוהנים וגוי קדוש", להעלות על דעתם מחשבות של שיקוץ ותיעוב .הוא מדייק כי היתר התורה לילתא לטעום "כחלי" נועד להשקיט את התאווה כדי שלא תבוא לידי איסור ממש ,וכל הדיון על המן הוא במקום שבו האדם נזקק לכך כדי להתגבר על יצרו ,אך לכתחילה ודאי שיש לשאוף לטעמים של קדושה. הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק טז ,סימן קכד) ,חוקר את גדר "טעם כעיקר" במציאות ניסית ומחדד יסוד ישיבתי כביר .הוא טוען כי איסור "טעם" קיים רק כאשר הטעם נפלט מחפץ אסור אל חפץ מותר .אולם במן ,שבו הטעם נוצר בדרך של "יש מאין" מכוח מחשבת האדם ללא שום מגע עם חפץ אסור בעולם ,אין שום אפשרות להחיל שם של

גם לנשמה מגיע אוכל

איסור .לדידו ,המחשבה על האיסור במן היא בבחינת "הרהור" בעלמא שאין לו שום תפיסה במציאות ההלכתית של המאכל שלפניו. הגאון רבי אברהם גענאחאווסקי תורת אברהם (על מסכת יומא) ,מעיר הערה ישיבתית על מחלוקת "טעמן" או "ממשן" .הוא מציע כי אם נאמר שטעמו "ממשן" של איסורים ,ייתכן שמידת חסידות הייתה להימנע מכך ,שכן בסופו של דבר האדם מרגיל את גופו להנאה שבאה מצורה של איסור .עם זאת ,הוא מסכים עם הכרעת החיד"א שמעיקר הדין אין איסור ,שהרי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בנס – לטובה ולטהרה בראו. מו"ר הגאון רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (פרשת בשלח) ,עוסק בגדר מאכלים שמימיים ומבאר כי חוקי התורה ניתנו על "עולם כמנהגו נוהג" .הוא מסביר כי המן היה למעלה מגדרי איסור והיתר הרגילים ,ולכן גם אם האדם חש בחושיו טעם המוגדר בתורה כטמא ,אין החישה הזו יוצרת איסור .הוא מדגיש כי התורה לא אסרה את ה"טעם" המופשט ,אלא את האכילה של החומר האסור ,וכיוון שהחומר במן הוא תמיד טהור ,אין שום מניעה הלכתית בשינוי הטעמים לכל צורה שהיא. מתוך בירורי ההלכה והמחשבה שפרסו לפנינו גדולי הדורות ,אנו יורדים אל שדה המעשה לבחון כיצד משליכה חקירת המן וטעם האיסור שבו על מציאות חיינו ועל גדרי התורה המסורים לנו כיום. נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת ייצור מאכלים סינתטיים בטעם איסור .בימינו ,עם התפתחות הטכנולוגיה ,ניתן לייצר במעבדה חומרי טעם וריח המדמים בדיוק מוחלט טעמי איסור (כמו טעם חזיר או בשר בחלב) על בסיס צמחי או סינתטי גמור .מתוך פשיטות הדין של החיד"א והרוגוצ'ובר בעניין המן ,אנו למדים יסוד היתר איתן :הטעם כשלעצמו אינו אסור כאשר הוא מנותק מה"חפצא" של האיסור .מכאן יש מקום לדון בהיתרם של מוצרים אלו, שכן הם פועלים על אותו עיקרון של המן – מתן תחושת טעם של איסור בתוך מציאות שהיא היתר גמור. נפקא מינא שנייה מתגלה בדיני "טעם כעיקר" במקרים של ספק .לו היינו אומרים שהמחשבה על איסור במן אוסרת את האכילה ,היינו נאלצים להחמיר בכל מקרה שבו יש "חשש טעם" גם ללא נוכחות ממשית של איסור .אולם ,הכרעת הפוסקים שמותר לחשוב טעם איסור במן מחזקת את השיטה לפיה איסור "טעם כעיקר" הוא איסור התלוי בנתינת טעם מחומר אסור קיים .השלכה מעשית לכך היא במקרים של תערובות שבהן אין חומר איסור אך יש "דמיון טעם" ,שבהם נוכל להקל ולומר שאין הטעם לבדו יוצר איסור ללא שורש של טומאה. נפקא מינא שלישית נוגעת לדרכי הטיפול בתאוות אסורות .מדברי הגמרא על ילתא וחיבורם לסוגיית המן ,עולה תובנה טיפולית-הלכתית :לעיתים הדרך לנצח את היצר אינה על ידי דחייה מוחלטת ,אלא על ידי מציאת "תחליף של היתר" .הפוסקים שהתירו לטעום

חלשב תשרפ

טעמי איסור במן מלמדים אותנו שמותר לאדם להשתמש בדרכים עקיפות כדי לספק את סקרנותו או תאוותו בדרך מותרת ,כדי שלא יבוא לידי איסור ממש .זהו יסוד חינוכי כביר בשימוש ב"היתרים" כדי למנוע "איסורים". נפקא מינא רביעית מתייחסת לכוונת האדם באכילתו .מתוך דבריו של מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין עולה כי למרות ההיתר ההלכתי היבש ,ישנה השפעה לנפש האדם ממחשבתו .הנפקא מינא היא בדיני "קדש עצמך במותר לך" – האם ראוי לאדם ירא שמיים לצרוך לכתחילה מאכלים המדמים איסור .למעשה ,נלמד מכאן שיש להבחין בין עיקר הדין (שבו הדבר מותר) לבין המעלה המוסרית והחינוכית של שמירת טהרת המחשבה גם בתוך עולם ההיתר. מתוך בירורי ההלכה והנפקא מינות המעשיות ,אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון ,לנסות ולהבין את סוד המפגש שבין "לחם מן השמיים" לבין "טעם האיסור" ,ואת המשמעות של היכולת לטעום את הרע בתוך הקדושה המוחלטת. עומק הרעיון הטמון בהיתר המחשבה על איסור במן נוגע בשורש מהותו של עולם התיקון. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כשהוא מורכב מטוב ומרע ,אולם בשורשם העליון ,כל הטעמים כולם – גם אלו שאסרה עלינו תורה – מקורם בחיות אלוקית .ההבדל בין מאכל כשר לטרפה אינו ב"טעם" המופשט ,אלא בצינור דרכו הטעם הזה משתלשל לעולם .כשהתורה מתירה לטעום טעם איסור בתוך המן ,היא מגלה לנו שבמדרגה של "לחם מן השמיים" ,הטעם נגאל מממשות החומר האסור .זהו רעיון של התעלות :האדם אינו נמשך אחר הבהמיות של האיסור ,אלא הוא מוצא את הטעם כשהוא מזוקק ,נקי מהקליפה המטמאת. זאת ועוד ,עומק הסוגיה מלמדנו על כוחו של הנס כ"מרחב מוגן" .המן הוא מציאות של שלמות שבה שום דבר אינו יכול להזדהם .עצם העובדה שניתן לטעום טעם חזיר במן מבלי להיטמא ,מלמדת שהקדושה של המן היא כה עוצמתית עד שהיא "בולעת" את צורת האיסור והופכת אותה לחלק מההיתר .יש כאן מסר רעיוני כביר :הקדושה האמיתית אינה מפחדת מהטעם של העולם הזה; היא מסוגלת לקחת את כל גווני המציאות ולהעניק להם משמעות של טהרה .המן היה בבחינת "מעין עולם הבא" ,ושם ,כידוע ,עתיד חזיר להיטהר (כפי שמובא במדרשים) – לא במובן של ביטול האיסור ,אלא במובן של זיכוך המציאות עד שהרע יתבטל בתוך הטוב. בנוסף ,יש כאן בירור עמוק בחופש הבחירה שניתן לאדם .הקדוש ברוך הוא לא חסם בפני אוכלי המן את האפשרות לחשוב על איסור .אדרבה ,הוא נתן להם כלי שמשקף את רצונם באופן מיידי .הרעיון הוא שהקדושה אינה כפייה; האדם נשאר בעל בחירה גם כשהוא ניזון ישירות משולחן גבוה .היכולת לחשוב על איסור במן היא המבחן האמיתי של "למען אנסנו" – האם גם כשיש לך את כל האפשרויות והטעמים שבעולם ,תבחר לחשוב מחשבות של קדושה וטהרה ,או שתבקש לשחזר את טעמי מצרים והאיסור .המן הוא "מראה" של הרצון,

גם לנשמה מגיע אוכל

וההיתר ההלכתי לטעום בו איסור רק מעצים את המדרגה המוסרית של מי שבוחר להתענג דווקא על טעמי המצוות והקדושה. מתוך בירור הרעיונות המופשטים ,אנו חודרים אל היכלו של הפרט ,אל המקום שבו הנס השמימי פוגש את המבוכים האפלים והנאורים כאחד של נפש האדם .היכולת לטעום איסור בתוך היתר מוחלט במן ,מניחה לפנינו יסוד פסיכולוגי-אמוני עמוק בעבודת השם: ההפרדה בין החוויה לבין המהות .פעמים רבות האדם נבהל מעצם קיומן של מחשבות זרות או תשוקות לדברים שאינם לפי רוח התורה .סוגיית המן מלמדת אותנו שהבורא ברא בנפש האדם "חיישני טעם" רחבים מאוד .העובדה שהמן יכול היה להפוך לטעם איסור אומרת לנו שהקב"ה אינו מצפה מאיתנו להכחיד את היכולת להרגיש או להבין את ה"טעם" שברע ,אלא לדעת לתעל את המערכת הזו אל תוך מסגרת של קדושה .ה"איסור" אינו בטעם כשלעצמו, אלא בחיבור שלו למקור טמא; בנפש ,זהו הלימוד שהאדם יכול להכיר את כל גווני הרגש, אך עליו לשמור ששורש פעולותיו יישאר תמיד מחובר ל"לחם מן השמיים" – לציווי האלוקי. מבט נוסף של הנהגה עולה כאן בעניין התמודדות עם חסכים .ילתא ,שביקשה לטעום בשר בחלב ,מלמדת אותנו שהתורה מבינה את הצורך האנושי ב"טעימה" ואינה מבקשת לדכא את הנפש עד חנק .המן סיפק מענה לכל תאווה ,ובכך הוא הורה דרך לאדם בכל דור :כאשר אתה מרגיש צמא או רעב למשהו שאינו בהישג ידך או שהוא אסור עליך ,חפש את ה"היתר" שדומה לו .ההנהגה האלוקית במן הייתה הנהגה של חמלה – לתת לאדם את היכולת להשקיט את סערת יצרו בתוך סביבה סטרילית וקדושה .זהו כוחה של אמונה שאינה נלחמת בטבע האדם ,אלא מרוממת אותו ומעניקה לו תחליפים נעלים. יתרה מכך ,אנו לומדים כאן על עוצמתה של המחשבה כיסוד בונה מציאות .אם המן השתנה לפי המחשבה ,הרי שהאדם הוא האחראי הבלעדי על ה"טעם" של חייו .אדם יכול לחיות בתוך נס גלוי ,בתוך שפע שמימי ,ולבחור לחשוב על חזיר וטרפות .המשמעות המחשבתית היא שגם בסביבה הרוחנית ביותר ,האדם יכול לכלוא את עצמו בתוך עולם של תאוות שפלות. ומאידך ,גם במציאות של חול ,האדם יכול לזכך את מחשבתו ולטעום "טעם מן" .ההנהגה האישית העולה מכאן היא שהמציאות החיצונית היא רק חומר גלם ,והמחשבה שלנו היא המעצבת את איכות החיים הרוחנית והגשמית שלנו. מתוך בירורי הנפש והמחשבה על כוחו של ה"טעם" המזוקק ,אנו באים אל הקומה המוסרית של הסוגיה ,המציבה בפני האדם מצפן פנימי של יושרה וטהרה בתוך עולם שבו הכל לכאורה מותר. היסוד המוסרי המרכזי העולה מהיתר טעם האיסור במן הוא האחריות המוטלת על החרות .המן העניק לישראל חופש מוחלט – חופש מעמל ,חופש מרעב ,וחופש מחשבתי ליצור כל טעם שירצו .דווקא בתוך מרחב כזה של "הכל מותר" ,נבחנת קומתו המוסרית של האדם .המוסר הנלמד כאן הוא שהעדר איסור הלכתי אינו פוטר את האדם מהגדרת "טוב ורע" פנימית .אדם המנצל את נס המן כדי "להתפלש" בטעמי איסור ,אמנם אינו עובר עבירה

חלשב תשרפ

במובנה הפורמלי ,אך הוא מכתים את עולמו הפנימי .המצפן המוסרי מורה לנו כי הדרגה הגבוהה ביותר אינה זו הנמנעת מהרע בגלל איסור חיצוני ,אלא זו הבוחרת בטוב בגלל זיהוי יופיו ועומקו. מאידך ,ישנו לקח מוסרי של ענווה והבנת המורכבות האנושית .התורה והפוסקים ,בעומדם על ההיתר של ילתא וטעם האיסור במן ,מכירים בכך שגם האדם המרומם ביותר עשוי לחוש סקרנות או תאווה לדבר האסור .במקום להפוך את התאווה הזו למושא של בושה והדחקה ,המוסר התורני מציע דרך של "המרה" .ההבנה שניתן למצוא את הטעם בהיתר מלמדת אותנו להיות סבלניים כלפי עצמנו וכלפי זולתנו; במקום להילחם ביצר בכלים של שלילה בלבד ,עלינו לחפש דרכים שבהן ניתן לתת מענה לצורכי הנפש מבלי לפרוץ את גדרי המוסר והקדושה .זהו מוסר של חמלה ריאלית המכירה בטבע האנושי ומבקשת לזכך אותו ולא לשבור אותו. יתרה מכך ,הסוגיה מעמיקה את מושג הנאמנות למהות .המחשבה על איסור במן מעמידה את האדם מול השאלה :האם הנאמנות שלי לבורא תלויה ב"חפצא" של המאכל ,או שהיא נובעת מתוך הזדהות עם רצון השם? מי שבורח לטעמי איסור במן ,נאמן אולי ל"חוק" היבש שמתיר זאת ,אך הוא מחטיא את "רוח" הקשר .המצפן המוסרי כאן קורא לנו לבחון את כוונותינו הנסתרות :האם אנו מחפשים "פרצות" של היתר כדי לספק יצרים נמוכים ,או שאנו משתמשים בעולם הזה ככלי לעבודת השם באמת ובתמים .השלמות המוסרית מתבטאת ביכולת לחיות בעולם שבו "הכל טהור" (כמו במן) ,ובכל זאת לבחור בחיים של פרישות וקדושה מרצון חופשי. מתוך מסענו המרתק בין כוח המחשבה לממשות הטעם ,בין פלאי המן לגבולות האיסור, אנו שבים אל עולמנו המעשי כשאנו נושאים עמנו תובנות יקרות המאירות את סדר יומנו: ראשית ,נלמד כי המחשבה היא המעצבת את איכות חיינו .כשם שהמן לבש את הטעם שהאדם העניק לו במחשבתו ,כך גם המציאות שלנו מקבלת את גונה מתוך הגישה שבה אנו ניגשים אליה .אדם יכול למצוא "טעם איסור" – תסכול ,מרירות וחומריות – גם בתוך שפע של ברכה ,ומאידך יכול למצוא "טעם מן" – מתיקות וסיפוק – גם בתוך אתגרי היומיום ,הכל תלוי במיקוד של כוח המחשבה. שנית ,ההבנה שניתן למצוא "טעם איסור בהיתר" מעניקה לנו כלי חינוכי ואישי של התמרה ולא שבירה .במקום להילחם ביצרים ובסקרנות בכלים של איסור בלבד ,התורה מלמדת אותנו לחפש את הדרך המותרת והנקייה לספק את צורכי הנפש .עלינו לדעת להשתמש ב"היתרים" שהעולם מזמן לנו כדי להשקיט את סערות הלב ,ובכך לשמור על נאמנות למסגרת ההלכתית מתוך רוגע פנימי. לבסוף ,נזכור כי הטהרה הפנימית היא בחירה ולא כפייה .היתר הטעמים במן מוכיח כי גם בסביבה הקדושה ביותר ,הבחירה נותרת בידי האדם .התובנה לחיים היא שקדושה אינה

גם לנשמה מגיע אוכל

מצב שקורה לנו ,אלא החלטה שאנו מקבלים בכל רגע מחדש – לבחור בטוב ,בנקי ובמרומם, גם כשיש לנו אפשרות אחרת.

עיקר העניין: בסיכומה של סוגיה מרטיטה זו ,מתגלה לפנינו יסוד כביר בהנהגת הבורא את עמו: המן לא היה רק מזון גופני ,אלא "מעבדה רוחנית" שבה נבחן הקשר שבין רצון האדם לחוק האלוקי .מתוך דברי רבותינו ,החל מהחיד"א והרוגוצ'ובר ועד גדולי דורנו ,עולה קול אחיד ומבהיר – המן נותר בטהרתו גם כשלבש טעמי איסור ,משום שהאיסור בתורה אינו ב"חוויה" המופשטת אלא ב"חפצא" המטמא ובמרידה ברצון השם .היתר המחשבה על טעם איסור במן אינו קריאה להתחברות לרע ,אלא עדות לעוצמתו של ההיתר השמימי המסוגל לזכך את כל תאוות האדם ולהותירן בתחום הקדושה .עיקר העניין הוא הידיעה המרעישה שגם כשהאדם טועם את ה"אסור" בתוך המן ,הוא נותר עטוף ברחמים שמימיים ובטהרה מוחלטת ,שכן "אין דבר טמא יורד מן השמים" .בסופו של יום ,המן מלמדנו שכל טעמי העולם – אסורים ככל שיהיו בשורשם הארצי – יכולים להיגאל ולהפוך למזון לרוח ,אם רק נדע לאוכלם מתוך הכרה שהם ניתנים לנו מידו הרחבה והפתוחה של המשביע לכל חי רצון.