1. בשלח עמ׳ 220–229 — כיצד שייך במן מלאכת בישול ואפייה כאשר השתנה לכמה טעמים?
1. בשלח עמ׳ 220–229 — כיצד שייך במן מלאכת בישול ואפייה כאשר השתנה לכמה טעמים? ניצבים אנו משתאים למול פלאי פלאות המתרחשים במדבר סיני ,במקום שבו הלחם השמימי פושט צורה ולובש צורה כחומר ביד היוצר של מחשבת האדם .חז"ל הקדושים גילו לנו את רז המן ,שהיה מתהפך כ"לשד השמן" וכשד זה שהתינוק טועם בו כמה טעמים, עד שכל מי שחפץ בטעם נטחנין ,נדוכין או מבושלין ,היה מוצא זאת…
1. בשלח עמ׳ 220–229 — כיצד שייך במן מלאכת בישול ואפייה כאשר השתנה לכמה טעמים? ניצבים אנו משתאים למול פלאי פלאות המתרחשים במדבר סיני ,במקום שבו הלחם השמימי פושט צורה ולובש צורה כחומר ביד היוצר של מחשבת האדם .חז"ל הקדושים גילו לנו את רז המן ,שהיה מתהפך כ"לשד השמן" וכשד זה שהתינוק טועם בו כמה טעמים, עד שכל מי שחפץ בטעם נטחנין ,נדוכין או מבושלין ,היה מוצא זאת בחיכו מבלי להזדקק לכלי ולתנור. והנה ,מתוך אדי המדבר עולה קושיה המרעישה את עולמה של הלכה ומחשבה :אם המן מעולם לא ירד לריחיים ,לא לקדירה ולא לתנור ,כיצד זה מצווה התורה בערב שבת "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו"? הלב הוגה ותוהה – וכי יש מקום למלאכת אפייה ובישול במציאות שבה המחשבה לבדה יוצרת את המוגמר? האם הכתובים סותרים זה את זה ,או שמא טמון כאן סוד עמוק בגדרי המלאכה והתיקון? המחשבה משוטטת בנתיבי המדבר – האם ציווי התורה היה רק עניין רוחני של "מחשבת בישול" ,או שמא היו חלקים במן שנזקקו לאש ממש כדי להוציא את טעמם אל הפועל? אנו עומדים לפני חקירה יסודית המבקשת ליישב את פשטות הפסוקים עם פלאי הנס ,ולברר האם גם בעולם שכולו נס ,נדרש האדם לעמל כפיו כדי להפוך את ה"לחם מן השמיים" למנה הראויה לעונג שבת. מתוך תמיהה זו המבקשת ליישב את פלאי הנס עם ציווי המלאכה ,אנו פונים אל גופי
חלשב תשרפ
הכתובים במקורם ,לבחון את דברי התורה ואת ביאורי המפרשים המפלסים נתיב בהבנת הנהגת המן. "ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה שבתון שבת קדש לה מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר" (שמות טז ,כג)" .שטו העם ולקטו וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא ,ח). פסוקים אלו יוצרים לכאורה תמונה סותרת; בעוד שבפרשת בשלח נצטוו ישראל לבצע פעולת אפייה ובישול ממשית לקראת שבת ,הרי שבפרשת בהעלותך מתואר המן כמי שטעמו משתנה לכל אותם מאכלים ,מה שמעורר את השאלה האם הייתה כאן עבודה בפועל או שמא רק תנועת מחשבה ורצון. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טז ,כג) ,מבאר את הציווי כפשוטו" :מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים ,ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים בשלו היום". רש"י רואה כאן מלאכה ממשית ,אולם בפרשת בהעלותך (במדבר יא ,ח) הוא מביא את דברי הספרי ומסייג" :ובשלו בפרור – והוא לא ירד לקדירה מעולם ,אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתבשלים" .סתירה זו בדברי רש"י היא המקור לכל חקירתנו – האם בישלו בפועל או שמא רק טעמו טעם מבושל. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טז ,כג) עומד על הציווי ומבאר כי המן ,על אף טבעו השמימי, היה ניתן לעיבוד גשמי .לדבריו" ,אשר תאפו אפו" פירושו כפשוטו ,שהיו נותנים את המן בתנור ובקדירה כדי לשנות את מרקמו וטעמו .האבן עזרא סובר שהנס לא ביטל את הצורך בפעולה האנושית ,והמן קיבל את צורתו הסופית על ידי האש. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,כג) ,מעמיק בגדר המלאכה וכותב שהמן היה דבר שמימי וזך מאוד ,אך היה בו "ממשות" מסוימת שאפשרה את האפייה והבישול .הוא מסביר כי הציווי נועד להכין את המזון מראש כדי שלא יחללו את השבת ,ומכאן שהייתה כאן פעולה פיזית שהשפיעה על המן. רבי עובדיה ספורנו (שמות טז ,כג) מבאר כי האפייה והבישול לא היו צורך הכרחי לקיום המן, אלא אמצעי להפיק ממנו "טעמים יתרים" .לפי דבריו ,המן כשלעצמו היה מוכן לאכילה ,אך מי שביקש טעם אפוי או מבושל באופן משובח יותר ,היה צריך לעשות זאת בערב שבת. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (במדבר יא ,ח) ,מנתח את הפסוקים ומסביר שישראל היו "טוחנים ובשלים" כדי להרגיש טעם של מלאכה ועמל .הוא טוען שהתלונה בפרשת בהעלותך נבעה מכך שהם מאסו בנס וביקשו את הטורח הגשמי ,ולכן התורה מציינת את הריחיים והמדוכה כביטוי לרצונם בעמל אנושי תרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר יא ,ח) מתרגם את הפסוקים באופן המשלב בין הנס למציאות: "וטחנו בריחיא או דכו במדוכתא – או טעמיה מתהפך כדבר הנטחן" .התרגום מדגיש את
גם לנשמה מגיע אוכל
עניין ה"טעם" ,ובכך הוא מטה את הכף לכיוון המחשבה והשינוי הניסי ,אך עדיין משאיר את הלשון המקורית של פעולת הריחיים. רבי חיים בן עטר ,אור החיים הקדוש (שמות טז ,כג) ,מיישב את הסתירה ומבאר כי היו שתי דרכים לאכול את המן :הצדיקים היו אוכלים אותו כמות שהוא וטועמים בו כל טעם במחשבה ,אך ה"ערב רב" והבינוניים היו צריכים לבשל ולאפות אותו באש כדי להרגיש את הטעם הגשמי .בכך הוא מחלק בין רמות רוחניות שונות בדור המדבר. מתוך בירור דברי המפרשים המגששים בין עמל המלאכה לפלאי המחשבה ,אנו באים אל היכלם של חז"ל בתלמוד הבבלי והירושלמי ,כדי לעמוד על שורשי הדין ועל עומק מחלוקות התנאים בהגדרת תיקון המן. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) דורשים חז"ל את הפסוקים בסתירתם" :כתיב 'ברדת הטל' וכתיב 'ושטו העם ולקטו' וכתיב 'וטחנו בריחיים' ,הא כיצד? צדיקים -יורד להם על פתח בתיהם ,בינונים -יצאו ולקטו ,רשעים -שטו ולקטו' .וטחנו בריחיים' -צדיקים אכלו אותו כמות שהוא ,בינונים -טחנו בריחיים ,רשעים -בשלו בפרור" .הגמרא מיישבת את הסתירה על ידי חלוקה בין דרגות רוחניות ,ומבארת שצורך המלאכה באפייה ובישול היה שייך דווקא באלו שלא זכו למדרגת הצדיקים שהמן היה מוכן עבורם לאכילה ללא כל עמל. רש"י (יומא עה ע"א) מבאר על דברי הגמרא שם'" :בטחנו בריחיים' -משמע שיש בו טורח, 'ועשו אותו עוגות' -משמע שהוא אפוי ומוגמר" .רש"י מדגיש כי המלאכות המוזכרות בתורה לא היו רק "טעם" אלא פעולות של ממש שנדרשו עבור אלו שהיו רחוקים מן השלמות ,כדי להכשיר את המן לאכילתם. תוספות (יומא עה ע"א ,דבור המתחיל "רשעים בשלו") מקשים על חלוקת הגמרא ,שהרי בפרשת בשלח נאמר לכל העם "את אשר תאפו אפו" ,ומתרצים כי גם לצדיקים הייתה שייכת מלאכה במן ,אלא שזו הייתה מלאכה קלה או מחשבתית בלבד ,בעוד שאצל הרשעים הייתה זו מלאכה גמורה וטורח מרובה. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פרק ז הלכה ב) דנים רבותינו בפרטי המלאכות ובגדר "אופיה" במן ,ומובא שם היסוד שכל מה שהיה במדבר הוא המקור למלאכות שבת .הירושלמי מלמד כי מלאכת אפייה במן הייתה קיימת באופן כזה שהיה צורך לאחד את גרגרי המן לפת אחת על ידי חום האש ,ומכאן שהייתה פעולת "גיבוש" גשמית בתוך הנס. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ,פרשה ה) מובאת מחלוקת תנאים יסודית על הפסוק "את אשר תאפו אפו"" :רבי יהושע אומר ,מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו ,והרוצה מבושל היה מתבשל לו; רבי אלעזר המודעי אומר ,הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפויים שבעולם ,והרוצה לבשל היה טועם כל בשולים שבעולם" .מחלוקת זו מגדירה את שני צדי החקירה :האם המן עבר שינוי פיזי ("מתאפה לו") או שמא הכל היה במחשבת הטעם בלבד ("טועם כל אפויים"). בספרי (פרשת בהעלותך ,פיסקא פט) דורשים רבותינו'" :ובשלו בפרור' – והוא לא ירד לקדירה
חלשב תשרפ
מעולם ,אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה" .הספרי נוקט בשיטה שהנס פעל את פעולתו ללא צורך בכלי ובאש ,והצורך בבישול המוזכר בתורה אינו אלא תיאור של השתנות הטעם לטעם של מאכל מבושל ,מה שמעצים את השאלה על איסור המלאכה בשבת. מתוך בירורי הש"ס והמדרשים המציבים את המן כצומת שבין עמל גשמי לפלא רוחני, אנו באים להיכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר בכוח סברתם הגדירו את גדרי המלאכה במציאות הניסית הזו. רבותינו בעלי התוספות ,מושב זקנים (במדבר יא ,ח) ,מקשים את הקושיה המרכזית על שיטת רש"י והספרי שהמן מעולם לא ירד לקדירה :אם הכל נעשה בדרך נס של שינוי טעם ,לשם מה ציוותה התורה "את אשר תאפו אפו"? הם מיישבים בדברי פלא ,שגם אם השינוי נעשה במחשבה או בדיבור בלבד ,הרי שהפיכת המן מדבר גולמי למאכל מוגמר בטעם תבשיל נחשבת כ"תיקון" האסור בשבת .לפי שיטתם ,המלאכה במן לא הייתה בידיים, אלא בכוח הדיבור שיוצר מציאות ,ודיבור כזה נאסר בשבת משום שהוא נחשב למעשה של תיקון כלי או מאכל. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בפירושו על התורה ,פרשת בשלח) ,עומד על הצורך באפייה ובישול וסובר כי אף שהמן היה ראוי לאכילה כמות שהוא ,הרי שהאש הייתה נחוצה כדי "להקשות" אותו ולתת לו צורה של לחם ממש .לשיטתו ,המלאכה הייתה נחוצה לצורך המרקם ולא רק לצורך הטעם ,ולכן שייך בו איסור אפייה כפשוטו ,שכן האש משנה את טבעו של המן והופכת אותו מגרגירים שנמסים בשמש לכיכרות לחם מוצקות. רבינו יעקב בן אשר ,הבעל הטורים (שמות טז ,כג) ,מדייק בלשון הכתוב "את אשר תאפו אפו" ומבאר כי בערב שבת היה יורד מן בכמות כפולה ,והיו צריכים לאפות את החלק המיועד לשבת כבר ביום שישי .הוא מסביר כי הנס של השבת היה בכך שהמן שנאפה בשישי לא התקלקל בשבת ("ורמה לא הייתה בו") ,ומכאן שהייתה פעולה אנושית של הכנה שנועדה ליצור את הקשר בין עמל החול לקדושת השבת. רבינו יהונתן מלוניל ,מפרש המכילתא (בשלח פרשה ה) ,מבאר את מחלוקת התנאים ומסביר שלפי רבי יהושע ,המן היה מתבשל "מעצמו" מכוח רצון האדם .לשיטתו ,ה"בישול" וה"אפייה" היו תיאור של התוצאה הסופית שנוצרה בנס ,אולם התורה אסרה את הפעלת הנס הזה בשבת משום שהאדם הוא זה שגורם להיווצרות המאכל המבושל בתוך המן ,וכל גרימת שינוי כזו נחשבת כביצוע מלאכה. רבינו אברהם בן הרמב"ם ,פירוש רבינו אברהם (שמות טז ,כג) ,נוקט בדרך הפשט המשלבת את המציאות והנס .הוא מסביר כי המן היה "חומר ראשוני" שהיה בו כוח לקבל כל צורה ,אך כדי שהצורה הזו תתקבע ותהיה נוחה לאכילה אנושית ,נדרשה פעולת האש .לכן ,לשיטתו, הבישול והאפייה היו הכרחיים כדי להוציא מהכוח אל הפועל את הטעם שהאדם חפץ בו, ומלאכה זו היא שנאסרה בשבת.
גם לנשמה מגיע אוכל
רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א (פני דוד ,פרשת בשלח) ,מעורר את הקושיה במלוא עוזה על דברי רש"י והספרי ומביא את תירוצו של מהר"ש פרימו .הוא מבאר כי האיסור בשבת לא היה בהכרח על מלאכה גשמית בתוך קדירה ,אלא על עצם ה"תיקון" של המן מדבר שאינו ראוי לדבר הראוי .הוא מסתייע בדברי התוספות במסכת גיטין בעניין הפרשת תרומה במחשבה, ומוכיח כי כשם שאסור לתקן טבל על ידי מחשבה בלבד בשבת ,כך נאסר על אוכלי המן להפעיל את כוח מחשבתם בשבת כדי להפוך את המן למבושל או לאפוי .המחשבה היא כלי המלאכה ,והיא נאסרה משום שהיא יוצרת "תיקון" בחפצא של המן. רבי מאיר דן פלוצקי ,כלי חמדה (פרשת בשלח ,סימן א) ,מעמיק בחקירה האם איסור זה הוא משום מלאכת "מבשל" או משום איסור "מתקן" .הוא מפלפל בדברי המכילתא ומסיק כי לפי הדעה שהמן היה משתנה במציאותו (מתאפה לו) ,הרי שהמחשבה כאן נחשבת כמעשה בישול גמור ,שכן היא הגורם הישיר לשינוי הכימי והפיזי במן .לעומת זאת ,אם השינוי הוא רק בטעם שהאדם מרגיש ,אין כאן אלא איסור דרבנן של תיקון או הכנה משבת לחול. הגאון מרוגוצ'וב ,רבי יוסף רוזין ,שו"ת צפנת פענח (חלק א ,סימן ב) ,מחדש בדרכו הייחודית שהמלאכה במן תלויה במחלוקת אם המן הוא "לחם" או "שמן" .הוא מבאר כי אם המן הוא בבחינת לחם ,הרי שחל עליו איסור אפייה כבכל פת ,ואף שהשינוי הוא ניסי ,התורה חייבה את האדם להכינו בערב שבת כדי שקדושת השבת לא תתחלל ביצירת מציאות חדשה של "יש מתוך יש" על ידי מחשבתו של אדם. הגאון רבי שלמה קלוגר ,חכמת שלמה (פרשת בשלח ,על הפסוק עד אנה מיאנתם) ,מעלה חידוש מפתיע ומוסרי ביסוד הציווי .הוא טוען כי אף שבכל ימות השבוע היה המן משתנה לכל הטעמים במחשבה בלבד ללא צורך בעמל ,הרי שבערב שבת "בכוונה" נטל ממנו הקדוש ברוך הוא את הסגולה הזו .זאת כדי שיצטרכו ישראל לעמול באפייה ובישול גשמיים ,ובכך יקיימו מצוות "הכנה לשבת" ויינתן להם שכר על עמלם וכבוד השבת. רבי דוד לידא ,חלקי אבנים (פרשת בשלח) ,מיישב את הסתירה על ידי חלוקה בין סוגי המאכלים .הוא מחדש כי כל הטעמים אכן היו במן במחשבה ,מלבד חמשת המינים (קישואים, אבטיחים וכו') שעליהם התלוננו ישראל .כדי להשיג את הטעמים הללו ,היה צורך בפעולה ממשית של בישול ואפייה בערב שבת .לפי זה ,ציווי התורה "את אשר תאפו" מוסב דווקא על אותם טעמים שאינם מגיעים בדרך הנס הישיר. רבי יעקב מולכו ,דרשות כמהר"ר יעקב מולכו (כתב יד ,הובא בפתח עיניים) ,מציע פשט מחודש לפיו הציווי "את אשר תאפו" לא נאמר על המן כלל ,אלא על המאכלים שקנו ישראל מתגרי אומות העולם שהיו סובבים את המחנה .אולם החיד"א דוחה זאת ומדגיש כי מפשט הכתובים נראה שכל הפרשה עוסקת במתנת המן ובאופן הכנתה המקודש לשבת. מרן הגאון רבי עובדיה יוסף הליכות עולם (חלק ד ,עמ' קעו -בביאור יסודות המלאכה) ,עומד על כך שכל תיקון בשינוי מראה או טעם של דבר נחשב כפעולה משמעותית .אף שדבריו
חלשב תשרפ
שם עוסקים במלאכות שבת רגילות ,הרי שהיסוד הנלמד ממנו לענייננו הוא שכל מקום שבו האדם פועל שינוי לטובה בחפץ ,גם אם בדרך שאינה שגרתית ,יש כאן משום מלאכת מחשבת .מכאן שהמחשבה המשנה את טעם המן נחשבת "מלאכת מחשבת" כפשוטה ,ולכן הוצרכו להכינה מראש. כבוד קדושת האדמו"ר מליובאוויטש לקוטי שיחות (חלק כו ,פרשת בשלח) ,מבאר יסוד נפלא בעניין הנהגת המן בשבת .הוא מסביר כי המן היה "לחם מן השמיים" שכל מציאותו היא למעלה מגדר עולם הזה ,אך רצון השם היה שהאדם יחבר את האור השמימי לתוך הכלי הגשמי .לשיטתו ,ה"אפייה" וה"בישול" בערב שבת לא נועדו לשנות את המן ,אלא לשנות את יחסו של האדם אל המן – להפוך אותו מנס גלוי למזון המעובד בידי אדם .לכן ,בשבת עצמה נאסרה המחשבה המשנה את הטעם ,כדי שהאדם לא יצור מציאות חדשה בשבת ,אלא יתענג על מה שהכין וחיבר כבר בימי החול. הגאון רבי אברהם גענאחאווסקי בתורת אברהם (על ענייני שבת והכנה למצווה) ,מעיר בדרך הלימוד הישיבתית כי ייתכן שיש כאן חילוק בין "חפצא" ל"גברא" .הוא מציע כי מצד החפצא של המן ,הוא תמיד נשאר "לחם אבירים" ללא שינוי ,אך התורה אסרה על ה"גברא" (האדם) להפעיל את כוחו בשבת כדי לשנות את הרגשתו .לפי זה ,האפייה והבישול בערב שבת היו פעולה שמטרתה לקבע את הטעם בתוך תודעתו של האדם כבר מיום שישי ,כדי שלא יצטרך לבצע פעולת "שינוי" האסורה בשבת. הגאון רבי יצחק זילברשטיין חשוקי חמד (מסכת יומא דף עה ע"א) ,דן בשאלה האם שייך איסור "בורר" או "טוחן" במן לפי השיטה שהכל נעשה במחשבה .הוא מחדש כי אף על פי שהפעולה היא מחשבתית ,כיוון שהתוצאה היא הפרדת הטעמים או שינוי מרקם המאכל (כמו מטחינה) ,הרי שזה נחשב "מעשה" גמור .הוא מבאר כי גדרי המלאכה בשבת נקבעים לפי התוצאה הסופית של "תיקון המאכל" ,ואם על ידי מחשבתו האדם הופך את המן מגרגירים לפת אפויה ,הרי זה תיקון גמור שנאסר בשבת משום מלאכת אופה. מו"ר הגאון רבי אשר וייס מנחת אשר (שיעורים על פרשת בשלח) ,חוקר את גדר המלאכות במדבר ומבאר שהן היו "אבות מלאכה" לכל הדורות דווקא מפני שהיו במן .הוא מסביר יסוד כביר :המלאכה אינה מוגדרת רק על פי הפעולה הפיזית (כמו הבערת אש) ,אלא על פי ה"חשיבות" של התיקון .כיוון שבמדבר המחשבה הייתה הכלי העיקרי להפקת המזון ,הרי שהיא קיבלה חשיבות של מלאכה גמורה .לכן ,הציווי "אשר תאפו אפו" בא ללמדנו שכל תיקון של המן ,בין באש ובין במחשבה ,חייב להיעשות לפני השבת. מתוך ים הפלפול ובירור גדרי ה"מחשבה כמעשה" במציאות המן ,אנו יורדים אל שדה המעשה ,לבחון כיצד משליכה סוגיה פלאית זו על חיינו ההלכתיים ועל הגדרות המלאכה הנהוגות בידינו :נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת הגדרת מלאכה בלא מעשה גשמי .מתוך שיטת מהר"ש פרימו והחיד"א ,לפיה המחשבה במן נאסרה משום "תיקון" ,אנו למדים יסוד כביר לדורות :מלאכת שבת אינה מוגדרת רק על פי התנועה הפיזית של השרירים ,אלא על
גם לנשמה מגיע אוכל
פי ה"תוצאה" המעצבת מציאות חדשה .השלכה מעשית לכך קיימת בדיונים על הפעלת מכשירים טכנולוגיים בשבת באמצעים שאינם כוללים מגע פיזי ישיר (כמו חיישני תנועה או פקודות קוליות); לפי יסוד המן ,כיוון שהאדם הוא הגורם לשינוי המציאות ול"תיקון" הדבר ,יש מקום לדון בכך כמעשה מלאכה גמור ,גם ללא טורח הגוף. נפקא מינא שנייה מתבררת בדיני הכנה משבת לחול ומשבת לשבת .הציווי "מחר שבתון... את אשר תאפו אפו" מלמדנו שגם במקום שבו ההכנה היא קלה ביותר (כמו מחשבה בלבד), התורה מחייבת את האדם לבצע את כל צורכי השבת מבעוד יום .מכאן אנו למדים על החומרה של הכנה בשבת ,שאפילו פעולה שאינה כרוכה במאמץ פיזי אלא ב"שיפור" המאכל או המציאות לצורך זמן אחר ,נחשבת פגימה בכבוד השבת שנועדה למנוחה גמורה מכל סוג של תיקון. נפקא מינא שלישית נוגעת לברכת "המוציא" ודיני פת .חקירת האחרונים האם המן הפך ל"אפוי" ממש או רק ל"טעם אפוי" משליכה על שאלת הגדרת "לחם" לעניין ברכות וסעודה. אם האפייה במחשבה יצרה "חפצא" של לחם ,הרי שזהו המקור לחיוב "לחם משנה" בשבת. אנו למדים מכאן שחשיבות המאכל נקבעת לפי הצורה שבה האדם מחשיב אותו; אם האדם פעל במחשבתו להפוך את המן ללחם ,הרי הוא נידון כלחם לכל דבר ועניין ,וזהו יסוד גדול בהגדרת "חשיבות" בהלכות ברכות. נפקא מינא רביעית עולה בגדר מלאכת "מבשל" בדבר שאינו צריך בישול .מתוך דברי הגמרא שגם לצדיקים (שהמן היה מוכן עבורם) הייתה שייכת במידה מסוימת מצוות "אשר תאפו אפו" ,אנו למדים שגם מאכל שראוי לאכילה כמות שהוא (כמו המן בטבעו) ,אם האדם רוצה לשפר את טעמו על ידי אש או תיקון אחר ,חל עליו איסור בישול .השלכה לכך קיימת בדיני "בישול אחר בישול" ובחימום מאכלים שאינם זקוקים לבישול נוסף אך הבישול משפרם, שכן המן מלמד שכל שיפור באיכות המאכל נחשב לתיקון האסור בשבת. מתוך בירורי ההלכה והנפקא מינות המעשיות ,אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון ,לנסות ולהבין את סוד השילוב שבין העמל האנושי לבין השפע השמימי ,ואת המשמעות של מלאכת ה"אפייה" במקום שבו הנס הוא השליט. עומק הרעיון הטמון בציווי "את אשר תאפו אפו" במן מגלה לנו את יסוד השותפות שבין האדם לקדוש ברוך הוא .המן ,בטבעו הגולמי ,הוא "לחם אבירים" – מזון רוחני שאינו זקוק לשום תיקון גשמי .אולם ,הקדוש ברוך הוא לא רצה שהאדם יהיה רק "מקבל" פסיבי של הנס .על ידי הדרישה לאפות ולבשל ,התורה מלמדת אותנו שהשפע השמימי זקוק ל"כלי" אנושי .המלאכה במן היא הסמל לכך שהאדם חייב להשקיע מכוחו ,מרצונו וממחשבתו כדי להפוך את האור האלוקי למשהו שניתן לעכל ולהפנים בתוך חיי החומר .האפייה היא למעשה הפיכת ה"נס" ל"טבע" ,וזוהי תמצית עבודתנו בעולם – לקחת את השפע הרוחני ולעצב אותו בכלים של מעשה.
חלשב תשרפ
זאת ועוד ,הסוגיה מאירה את קדושת היצירה האנושית .העובדה שהמחשבה או הדיבור של האדם נחשבו כ"מלאכה" במן ,מעלה את כוח המחשבה למדרגה של מעשה גמור .יש כאן רעיון רעיוני כביר :בעולם המדבר ,שבו המרחק בין הרוח לחומר הצטמצם ,המחשבה הייתה "ידיים" .מכאן אנו למדים על האחריות המוטלת על כוח המחשבה שלנו בכלל. אם המחשבה יכולה "לאפות" מן ,הרי שהיא יכולה לבנות עולמות או להחריבם .המצווה להכין את המן לפני השבת מלמדת אותנו שעלינו לרסן את כוח היצירה שלנו; השבת היא הזמן שבו אנו מפסיקים "לעצב" את המציאות לפי רצוננו ,ומתבטלים אל המציאות כפי שהיא מצד הבורא. בנוסף ,יש כאן בירור עמוק במושג הכנה לשבת .השבת היא "מעין עולם הבא" ,עולם שבו אין מלאכה .אילו היו ישראל "אופים" את המן בשבת על ידי מחשבתם ,הם היו הופכים את השבת לזמן של שינוי ותיקון .הרעיון המוסתר כאן הוא שהשלמות של השבת נובעת דווקא מהעובדה שהאדם אינו משנה בה דבר" .מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת" אינו רק כלל טכני ,אלא מהות רוחנית :כדי להגיע למנוחה אמיתית ,על האדם להשלים את כל פעולות ה"עיצוב" שלו לפני שהשכינה יורדת לעולם .המן שנאפה בערב שבת הוא הביטוי לכך שהאדם מכין את עצמו לקבל את השפע בשבת כמות שהוא ,ללא צורך בשינוי נוסף. מתוך בירור הרעיונות המופשטים על השותפות שבין אדם לקונו ,אנו חודרים אל היכלו של הפרט ,אל המקום שבו המלאכה במן הופכת למצפן עבור נפש האדם ותנועותיה הפנימיות. היסוד המחשבתי העולה מהצורך "לאפות" את המן בערב שבת מלמד אותנו על חשיבות העמל בתוך השפע .אדם עלול לחשוב שאם חייו היו רצופים בניסים גלויים ,אם הכל היה מגיע אליו "מן השמיים" ללא מאמץ ,הוא היה מגיע לשלמות רוחנית .באה פרשת המן ומורה לנו :גם כשהלחם יורד מהשמיים ,הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם "לאפות ולבשל". הנפש זקוקה לעשייה כדי להרגיש שייכות; בלי העמל של ערב שבת ,המן היה נשאר "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה) .התובנה לאמונה היא שהבורא רוצה את השתתפותנו לא בגלל שהוא זקוק לעזרתנו ,אלא בגלל שהנפש שלנו נבנית ומתעצבת מתוך האחריות והפעולה. מבט נוסף של הנהגה עולה כאן בעניין קיבוע הרוחניות בחומר .המן בטבעו הוא דבר רוחני ש"נמס בחום השמש" ,דבר שחומק מהאחיזה .פעולת האפייה והבישול היא זו ש"מקבעת" את המן והופכת אותו למוצק ויציב .בנפש האדם ,הדבר דומה להפיכת השראות רוחניות והתעוררויות של הלב להרגלים קבועים ומעשיים .אדם יכול לחוש טעמים נשגבים של קדושה ,אך אם לא "יאפה" אותם בתוך כלי המעשה וההתמדה ,הם עלולים להתפוגג .המלאכה במן מלמדת אותנו את האמנות של הפיכת ה"אור" ל"כלי" ,ואת הצורך לתת צורה וממשות לשאיפות הרוחניות שלנו. יתרה מכך ,אנו לומדים כאן על גבולות השליטה והרצון .העובדה שהאדם יכול היה לשנות
גם לנשמה מגיע אוכל
את טעם המן במחשבתו אך נאסר עליו לעשות זאת בשבת ,מעמידה אותנו מול האתגר של "עצירת היצירה" .האדם המודרני רגיל שהעולם הוא חומר ביד יוצרו ,שהטכנולוגיה והמחשבה יכולות לעצב כל מציאות .המן מלמד אותנו הנהגה של ענווה :יש זמן שבו עליך להפסיק "לבשל" את המציאות לפי טעמך .המנוחה האמיתית בשבת ,ובכלל בחיים ,היא היכולת לקבל את הנתון ,את ה"מן" כפי שירד ,מבלי לנסות לתקן אותו או להתאים אותו לרצונותינו הרגעים .זוהי אמונה במדרגה הגבוהה ביותר – הידיעה שמה שהשם נותן לנו הוא המדויק ביותר ,גם ללא ה"תבלינים" של מחשבתנו. מתוך בירורי הנפש וההנהגה על כוחו של העמל בתוך עולם הנס ,אנו באים אל הקומה המוסרית של הסוגיה ,המציבה בפני האדם מצפן פנימי של יושרה ,גבולות וכיבוד הזולת והזמן. היסוד המוסרי המרכזי העולה מהצורך באפייה ובישול במן הוא מוסר העבודה והאחריות. גם כשהאדם נמצא בדרגה שבה הכל ניתן לו "על מגש של כסף" מן השמיים ,הוא אינו פטור מן הטורח ומההכנה .המצפן המוסרי מורה לנו כי קבלת שכר או שפע ללא השתתפות אקטיבית היא פגימה בכבודו של האדם .המצווה להכין את המן בערב שבת מלמדת כי הזכות להתענג על השבת נקנית אך ורק מכוח הטרחה של ימי החול .זהו מוסר של "מי שטרח" – הנהגה המלמדת אותנו להעריך את התוצאה לא רק מצד ערכה העצמי ,אלא מצד ההשקעה שהשקענו בה. מאידך ,ישנו לקח מוסרי של הכרת הטוב והסתפקות במהות .לעיתים ,הריצה של האדם אחר "טעמים נוספים" ואחר "בישול ואפייה" (בין אם במציאות ובין אם במחשבה) נובעת מחוסר יכולת להעריך את הדבר כמות שהוא .המן בטבעו היה שלם ,אך האדם ביקש לשנותו .המצפן הפנימי קורא לנו לבחון :האם אנו עסוקים תמיד ב"לתקן" את מה שניתן לנו ,או שאנו מסוגלים ליהנות מהשפע הגולמי שהבורא מעניק? המוסר כאן אינו נגד השיפור ,אלא נגד חוסר השקט הנפשי המונע מהאדם לטעום את ה"מן" שבחייו מבלי להזדקק למניפולציות תמידיות. יתרה מכך ,הסוגיה מעמיקה את מושג הנאמנות למסגרת ולזמן .ההכרעה ההלכתית שאסור "לאפות במחשבה" בשבת ,אף על פי שאין כאן מעשה פיזי ,מחנכת אותנו למוסר של ציות פנימי .אדם יכול היה לומר לעצמו" :הרי איש לא רואה את מחשבתי ,ואיני עושה שום פעולה גסה ,מה רע בכך שאחשוב על טעם מבושל?" .התורה מלמדת אותנו שהמוסר האמיתי נבחן במקומות הנסתרים ביותר של הלב .הנאמנות לקדושת השבת צריכה להיות כה מוחלטת, עד שהאדם מוסר את כוח היצירה הכמוס ביותר שלו – מחשבתו – לטובת הציווי האלוקי. זהו מוסר של שלמות פנימית שאינה זקוקה לשוטר חיצוני. מתוך מסענו בין שבילי המדבר ,שבהם נשזרו נס ומלאכה ,מחשבה ומעשה ,אנו שבים אל שגרת חיינו כשאנו נושאים עמנו צידה רוחנית המאירה את התנהלותנו היומיומית :ראשית, נלמד כי העמל הוא הכלי לברכה .גם כאשר אנו זוכים לשפע שנראה כ"מן מן השמיים" ,אל לנו לצפות שהוא יגיע לכלל שלמות ללא השתתפותנו .התובנה לחיים היא שעל האדם להשקיע
חלשב תשרפ
את "האפייה והבישול" שלו – את המאמץ והיצירתיות – כדי להפוך את הפוטנציאל למציאות קיימת .הברכה שורה במקום שבו המעשה האנושי פוגש את המתנה האלוקית. שנית ,נסגל לעצמנו את תרבות ההכנה .כשם שהמן חייב הכנה מראש כדי שנוכל לשבות בשבת ,כך כל דבר שבקדושה ובחשיבות זקוק למחשבה תחילה .התובנה היא שהשלווה והמנוחה (בין אם בשבת ובין אם בסיום פרויקט) תלויות באיכות ה"ערב שבת" שלנו .ככל שנשכיל "לבשל" את ענייננו מבעוד מועד ,כך נזכה לטעום את טעמם המתוק בזמן הראוי לכך. לבסוף ,נזכור את כוחה המכונן של המחשבה .אם במן המחשבה נחשבה כ"מלאכה" ,הרי שבכל רגע אנו "מבשלים" את עולמנו הפנימי בכוח מחשבותינו .עלינו להיות מודעים לכך שהמחשבה אינה דבר פסיבי; היא כלי יוצר המשנה את הטעם של חיינו .בחירה במחשבה טובה היא "תיקון" של ממש במציאות.
עיקר העניין: בסיכומה של חקירה מופלאה זו ,מתגלה לפנינו שורש עמוק בהנהגת השם את עמו ואת עולמו :המן ,על אף היותו נס נעלה מכל גדרי הטבע ,לא נועד לבטל את עמלו של האדם אלא לרומם אותו .מתוך דברי רבותינו ,החל מהמכילתא והספרי ועד לחיד"א וגדולי דורנו ,למדנו ש"מלאכת מחשבת" היא המפתח להבנת הסתירה שבין הנס לציווי .עיקר העניין הוא שהתורה ביקשה לקדש את כוח היצירה האנושי – בין אם הוא מתבטא באש גשמית ובין אם הוא מתבטא ברצון הלב ודיבור הפה. המן שנאפה והתבשל בערב שבת הוא עדות נצחית לכך שאין השכינה שורה אלא במעשה ידינו ,וכי גם בשיא הנס ,הקדוש ברוך הוא חפץ בשותפותו של האדם. היכולת לשנות את טעם המן במחשבה לימדה את ישראל את האחריות המוטלת על רוחם ,והאיסור לעשות זאת בשבת גדר את הגבול שבין יצירת האדם להתבטלותו לפני בוראו .בסופו של יום" ,את אשר תאפו אפו" אינו רק ציווי טכני לדור המדבר, אלא קריאה לכל אדם בכל דור :קח את המן שניתן לך משמיים ,הענק לו צורה וטעם בעמלך ,והפוך את חייך ליצירה של קדושה.