3. בשלח עמ׳ 238–247 — מדוע אוכלים מאכלים בשבת זכר למן והרי המן לא ירד בשבת?
3. בשלח עמ׳ 238–247 — מדוע אוכלים מאכלים בשבת זכר למן והרי המן לא ירד בשבת? עומדים אנו סביב שולחן השבת הערוך והמפואר ,הלב מתרונן לקראת סעודת המלכים, והנה מנהג עתיק יומין פושט בקהלות ישראל – להכין מאכלים המזכירים את המן ,אותו לחם שמימי פלאי .המהרי"ל והרמ"א מציינים את מנהג אכילת ה"פשטיד"א" ,מאכל המכוסה בבצק מלמעלה ומלמטה ,כדי לסמל את המן שהיה מונח במדבר כשהוא…
3. בשלח עמ׳ 238–247 — מדוע אוכלים מאכלים בשבת זכר למן והרי המן לא ירד בשבת? עומדים אנו סביב שולחן השבת הערוך והמפואר ,הלב מתרונן לקראת סעודת המלכים, והנה מנהג עתיק יומין פושט בקהלות ישראל – להכין מאכלים המזכירים את המן ,אותו לחם שמימי פלאי .המהרי"ל והרמ"א מציינים את מנהג אכילת ה"פשטיד"א" ,מאכל המכוסה בבצק מלמעלה ומלמטה ,כדי לסמל את המן שהיה מונח במדבר כשהוא עטוף בשכבות טל מכל עבריו ,מוגן וטהור כקופסה חתומה. אך כאן מתפרצת ועולה תמיהה עזה ,קושיה המרעישה את אמות הסיפים של ההיגיון ההלכתי :כיצד ניתן לעשות בשבת "זכר למן" ,והרי המן הוא המאכל היחיד ש"נעלם" ביום
חלשב תשרפ
השבת? כל מהותו של המן בשבת היא היעדרותו ,השביתה המוחלטת של ירידתו ,וההסתמכות על מה שנלקט כבר בערב שבת .אם המן הוא הסמל המובהק של ימי החול המכינים לשבת, מדוע בחרו רבותינו להנציח דווקא על שולחן השבת את זכרו של מאכל שבמהות קדושת היום הפסיק מלרדת? האם אין כאן סתירה פנימית בין מהות היום לבין סמלי המזון המונחים עליו? השאלה מהדהדת בחללו של עולם :מהו הקשר העמוק והנסתר שבין המן השובת לבין המאכלים שאנו אוכלים בשבת ,ואיזו בשורה רוחנית מבקש המנהג הזה לצקת אל תוך כלי הסעודה שלנו דווקא ביום שבו לא נראה המן על פני השטח? ועתה אנו פונים אל פסוקי המקרא המתארים את פלא הופעתו של המן ואת דרך הנחתו במדבר ,כדי להבין כיצד הפכה הנהגת המדבר לסמל על שולחננו" .ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ" (שמות טז ,יד)" .והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שמות טז ,ה) .הפסוקים משרטטים את תמונת המן המכוסה בטל ואת ההכנה המיוחדת של יום השישי עבור השבת .הקישור לשאלתנו נעוץ בכך שהתורה מדגישה את ה"משנה" ואת צורת ההגנה על המן ,מה שמעורר את המפרשים לבאר את הקשר שבין הנס שאירע בחול לבין הסעודה הנאכלת בשבת. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טז ,יג-יד) ,מבאר את סדר ירידת המן" :טל מלמעלה וטל מלמטה ,והוא באמצע כנתון בקופסא" .רש"י מדגיש כי המן היה עטוף מכל צדדיו כדי לשמור על נקיותו וקדושתו .תיאור זה הוא השורש למנהג אכילת מאכלים מכוסים (כמו הפשטיד"א) ולכיסוי החלות בשבת ,שכן המנהג מבקש להנציח את ה"קופסא" הפלאית שבה הוגש הלחם לישראל. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טז ,טו) עומד על כך שהמן היה "דבר פלא" שאינו דומה לשום מאכל טבעי .הוא מסביר כי השביתה בשבת רק העצימה את חשיבות המן שנאכל בה ,שכן הוא היה "לחם שמיים" שנשמר בנס .בכך הוא רומז שהזכר בשבת אינו לירידה עצמה ,אלא למעלת המאכל שנותר טרי וקיים ביום הקדוש. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ו) ,מבאר כי ביום השישי נאמר "והכינו את אשר יביאו" ,ומכאן שהשבת כולה יונקת מן המן .הרמב"ן מדגיש כי עיקר הנס היה בכך שהמן של שבת לא הבאיש ולא עלתה בו רימה ,בניגוד לימי החול .זוהי נקודת מפתח להבנת המנהג: אנו אוכלים זכר למן בשבת כדי להנציח את נס הקיום של המן בשבת ,ולא את נס ירידתו. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טז ,יד) ,מסביר כי הטל היה יורד תחילה כדי לנקות את הקרקע ,ואחר כך ירד המן ,ואחר כך שוב טל .הוא מבאר שזהו כבודו של המן שיהיה מונח בכלי נקי ומכוסה מלמעלה .לשיטתו ,המנהג לאכול מאכלים מכוסים בשבת הוא ביטוי של כבוד לסעודת השבת ,המדמה אותה לסעודת המן המכובדת. רבי עובדיה ספורנו (שמות טז ,ה) מבאר ש"לחם משנה" פירושו לחם בעל איכות כפולה. הוא מסביר שבשבת המן היה משובח יותר בטעמו ובמראהו .לפי זה ,הזכר למן בשבת הוא
גם לנשמה מגיע אוכל
זכר לאיכות המיוחדת שהייתה למן ביום השביעי ,מה שמצדיק הכנת מאכלים מיוחדים ומשובחים כדוגמתו דווקא ביום זה. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות טז ,יד) מוסיף כי הטל העליון היה נראה כ"גלידא" (קרח) ,כמין כיסוי של אבנים טובות ומרגליות .תיאור יפהפה זה מעניק נופך של חשיבות למנהג ,שכן אנו מנסים לשוות לשולחן השבת מראה של מלכות ופאר ,זכר לאותו כיסוי שמימי מבהיק. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (שמות טז ,ד) ,מבאר שהמן ירד כדי לנסות את ישראל אם ישמרו תורתו .הוא מסביר שהמן בשבת הוא הוכחה לכך ששמירת השבת היא המביאה את הפרנסה .לשיטתו ,אכילת זכר למן בשבת היא פעולה של אמונה – אנו אוכלים בשבת את מה שהוכן בנס ,כדי להזכיר לעצמנו שגם כל מזוננו הוא מידו הפתוחה. רבי חיים בן עטר ,האור החיים הקדוש (שמות טז ,כא) ,מבאר שהמן היה "לחם רוחני" המתלבש בחומר .הוא מסביר שבשבת המן היה מזוכך עוד יותר .מכאן שהמאכלים המיוחדים שאנו אוכלים זכר למן בשבת ,מטרתם לעורר את הנשמה לטעום מן הרוחניות שבתוך הגשמיות, כפי שהיה המן במדבר. מתוך בירורי המקראות המציירים את דמות המן המכוסה כמרגלית בתוך קופסה ,אנו פונים לשמוע את קולן של הגמרות ,המבארות את פלא הלחם ביום השביעי ואת שורשי המנהגים שנקבעו לדורות בשולחן השבת. בגמרא במסכת שבת (דף קיז ע"ב) מובא היסוד הגדול ללחם משנה" :אמר רב כהנא ,במיכלא דשבתא – כולי עלמא לא פליגי דבעינן תרתי ריפתא ,מאי טעמא? 'לחם משנה' כתיב" .הגמרא קובעת כי חובת שתי החלות בשבת יסודה בנס המן שירד בערב שבת בכמות כפולה .בביאור הישיבתי יש להדגיש כי אף שהמן לא ירד בשבת ,הרי שתוצאת ירידתו (הלחם המשנה) נאכלה בעיצומו של יום ,ומכאן שהשבת היא הזמן שבו הנס "מתממש" במעיו של האדם ,ולכן זהו הזמן הראוי לעשות לו זכר. רש"י (שבת שם) מבאר כי "לחם משנה" הוא לשון כפל ,שירד להם בערב שבת עבור השבת. מכאן עולה כי זכר המן בשבת אינו זכר לירידה עצמה ,אלא זכר לברכה השורה על המזון הנאכל בשבת ,ברכה שהתחילה ביום השישי והגיעה לשיאה בסעודת היום. בגמרא במסכת פסחים (דף ק ע"ב) דנה הגמרא בפריסת המפה על השולחן" :והמביא שלחן – מביא ופורס מפה" .תוספות (שם ,דבור המתחיל "שלא") מביאים את המדרש המפורסם לפיו הכיסוי של החלות במפה מלמעלה והנחתן על מפה מלמטה הם זכר למן שהיה מונח בין שני טליים .כאן מתבאר הקשר הישיר – המנהג בשבת אינו מציין את ה"אין" (חוסר ירידת המן) ,אלא את צורת ה"יש" של המן שנאכל בשבת ,שהיה שמור ומוגן באותה צורה פלאית. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פרק טו הלכה ג) נאמר" :לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בתורה ...ואלמלא המן לא היו ישראל יכולין לעסוק בתורה" .הירושלמי קושר את פנאי השבת לירידת המן .הביאור הוא שהמן בשבת הוא המאפשר את ה"מנוחה"
חלשב תשרפ
האמיתית; כיוון שבשבת אכלו את המן שנשמר בנס ,נתפנה מוחם לתורה .לכן אנו עושים זכר למן בשבת ,כדי להזכיר שהשולחן והמזון נועדו להביאנו לידי מנוחת הנפש ולימוד התורה. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"ב) מתואר המן כ"לחם אבירים" ,לחם שנבלע באיברים ואינו מוציא פסולת .חז"ל דורשים שם" :וכי מלאכי השרת אוכלים מן? אלא לחם שנבלע באיברים". היסוד הישיבתי העולה מכאן הוא שהמאכל בשבת צריך להיות מעין "מאכל מלאכים" ,זך ונקי .המנהג לאכול מאכלים מיוחדים זכר למן בשבת נועד להעלות את סעודת השבת ממדרגה של צורך גופני למדרגה של התענגות רוחנית ,כפי שהיה המן. מתוך יסודות הש"ס המקשרים בין הברכה הכפולה של המן לבין צורת עריכת השולחן, אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר עיצבו את מנהגי הסעודה כזכר חי לאותו לחם שמימי. רבינו יעקב מולין ,המהרי"ל (ספר מהרי"ל ,מנהגים ,הלכות שבת) ,מביא את המקור המרכזי למנהגנו וכותב כי נהגו במקצת מקומות לאכול בליל שבת "מוליתא" (בשר עטוף בבצק) הנקראת פשטיד"א .הוא מבאר כי מאכל זה ,שבו הבשר טמון בתוך הבצק ,הוא זכר מפורש למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה בטל .המהרי"ל מעגן את המנהג דווקא בשבת ,שכן אף שהמן לא ירד בו ,הרי שצורת הגשתו בתוך ה"קופסה" של הטל הייתה קיימת וניכרת במן שנאכל בשבת. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בפירושו למסכת שבת ,פרק ט"ו) ,עומד על עניין המפה הפרוסה תחת הלחם והמפה המכסה עליו .הוא מבאר כי אין זה רק משום כבוד הלחם (שלא יתבייש בשעת הקידוש) ,אלא יסודו בנס המדבר .הרא"ש מחבר את סדר הסעודה למציאות המן במדבר, ומלמד שכל פרט בשולחן השבת – מהמפה ועד הלחם המשנה – נועד להחיות את זכר הנס שאירע לאבותינו ,ובכך הוא הופך את השולחן למעין מזבח המזכיר את הנהגת השם המופלאה. רבינו אבודרהם (סדר תפלות שבת) ,מרחיב בטעם לחם משנה ומסביר כי השבת היא הזמן היחיד שבו המן נאכל ב"מנוחה" גמורה ללא דאגת המחר .הוא מציין כי המנהגים לעשות זכר למן בשבת נועדו לבטא את השמחה על כך שהקב"ה הכין לנו את מזוננו מראש .לשיטתו, אנו עושים זכר למן בשבת דווקא בגלל הנס של ה"הכנה" – שהמזון נשאר טרי וראוי למאכל למרות שעברו עליו שעות רבות ,בניגוד לטבעו של המן בימי החול. רבינו מנחם המאירי (בית הבחירה ,שבת קיז ע"ב) ,נוגע בעומק המושג של "לחם משנה" ומבאר כי השם "משנה" רומז גם לשינוי המעלה .הוא מסביר כי המן שנאכל בשבת היה נעלה ומשובח יותר בטעמו .מכאן עולה הביאור למנהג אכילת מאכלים מיוחדים זכר למן :מאחר שהמן בשבת היה בעל טעם שונה ומעולה ,אנו מנסים לשחזר את ה"שינוי" הזה על ידי הכנת מאכלים מורכבים וטעימים יותר מאשר בימי החול. רבינו יצחק מווינא (אור זרוע ,חלק ב ,הלכות שבת סימן נב) ,מזכיר את עניין הברכה השורה במן ביום השבת .הוא מסביר כי המן שירד ביום השישי "ברכו במן וקידשו במן" – ברכו בלחם משנה וקידשו שלא ירד בו המן .האור זרוע מלמד כי השביתה עצמה היא חלק מ"קידוש"
גם לנשמה מגיע אוכל
המן ,ולכן אנו עושים זכר למן בשבת כדי לחגוג את העובדה שהשבת מקדשת את המזון והופכת אותו למבורך יותר. הרמ"א (או"ח סימן רמ"ב ,סעיף א) ,מביא להלכה את דברי המהרי"ל" :יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא ,שקורין פשטיד"א ,בליל שבת ,זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה" .הרמ"א אמנם מוסיף ש"לא ראיתי לחוש לזה" (כלומר ,אין זה חיוב הלכתי) ,אך עצם הבאת המנהג בשולחן ערוך נותנת לו תוקף של קיימא .הביאור הישיבתי בדבריו הוא ,שהזיכרון אינו לירידת המן אלא למציאותו של המן כשהוא מונח ומוגש לפני ישראל ,מציאות שהייתה קיימת בשבת לא פחות מבימי החול. הגאון רבי אברהם חיים שור זצ"ל ,בספרו תורת חיים (מסכת עירובין דף י"ט) ,מעורר את הקושיה העצומה :כיצד עושים זכר למן בשבת ,והרי המן הוא "אבי המלאכות" שנאסרו בשבת בירידתו ,וביום השביעי עצמו לא ירד כלל? הוא מחדש תירוץ נפלא :הזיכרון אינו למן של המדבר בלבד ,אלא למן של לעתיד לבוא .הוא מבאר כי לעתיד לבוא ,ביום שכולו שבת, עתיד הקדוש ברוך הוא להוריד מן לצדיקים ,ולכן אנו אוכלים בשבת מאכלים כנגד סעודת הלווייתן ושור הבר ,והפשטיד"א היא זכר לאותו שפע שמימי שיתגלה במילואו בעולם שכולו שבת ומנוחה. הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל ,הערוך השולחן (או"ח סימן רמ"ב ,סעיף ה) ,מיישב את המנהג בדרך אחרת .הוא מסביר שעיקר נס המן התבטא דווקא בשבת ,בכך שהמן של יום השישי נשמר בנס ולא הבאיש .לשיטתו ,ה"זכר למן" בשבת אינו לירידה מהשמיים ,אלא לנס ההישרדות של המן במציאות האנושית מבלי להתקלקל .לכן ,אכילת מאכלים זכר למן היא הודאה על כך שהקב"ה משגיח על מזוננו בשבת בדרך שהיא מעל לטבע. הגאון רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל ,בספרו באר יצחק (ליקוטים על התורה) ,מבאר כי המן בשבת היה בבחינת "לחם משנה" – לא רק בכמות אלא גם באיכות .הוא מסביר כי בשבת המן היה נבלע באיברים בצורה נעלית יותר .לכן אנו עושים זכר למן בשבת כדי לבטא את ה"שינוי" (מלשון משנה) שחל במאכלים ביום זה ,כאשר הברכה השורה עליהם הופכת אותם למזון רוחני הדומה למן ,אף שהם מאכלים גשמיים. מרן הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל ,המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן רמ"ב,
דבור המתחיל "זכר למן") ,מביא את דברי התורת חיים ומעמיק בהם .הוא מבאר כי השבת היא "מעין עולם הבא" ,ולכן כל סממני הסעודה שלנו מכוונים אל השפע העתידי .המן מייצג את המזון המזוקק שלא יצריך עמל ,ובאכילת מאכלים זכר למן בשבת אנו מצהירים על אמונתנו בשכר הצפון לצדיקים ,שפע שיוגש כשהוא "מכוסה" ומוגן מכל סיג ופסולת. מתוך דברי האחרונים שביארו כי המן בשבת היה בבחינת "לחם משנה" המשקף את העתיד לבוא ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,המעמיקים בהבנת המנהג והקשר המהותי שבין המן לבין שולחן השבת. מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ,דברות משה (שבת ,סימן ס"ג) ,מבאר כי המושג "זכר למן"
חלשב תשרפ
בשבת אינו זיכרון היסטורי גרידא לירידת המן במדבר ,אלא הצהרה על מהותה של סעודת השבת בכל הדורות .הוא מסביר כי בשבת האדם אוכל מכוח הברכה שהוכנה מראש ,ובכך כל סעודת שבת היא בבחינת "אכילת מן" .המנהג לאכול מאכלים מכוסים (כמו הפשטיד"א) נועד להזכיר לאדם שגם המזון המונח לפניו בדרך הטבע הוא מתנה שמימית "ארוזה" בנס, בדיוק כפי שהיה המן. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל ,חזון עובדיה (שבת ,חלק ב' ,עמוד קע"ד) ,דן במנהג כיסוי הלחם ומביא כי אף שהמן לא ירד בשבת ,הרי שכל סדר הסעודה – מהקידוש ועד הלחם המשנה – יסודו בפרשת המן .הוא מבאר כי הזיכרון למן בשבת הוא הכרחי דווקא בגלל השביתה ,שכן אנו מראים שבזכות הברכה השורה ביום השביעי ,יש לנו מזון בשפע מבלי שנזדקק למלאכה .לשיטתו ,המאכלים המיוחדים הם ביטוי של "חיבוב מצווה" לנס הברכה הכפולה שנאכלה בשבת. כבוד קדושת האדמו"ר מליובאוויטש ,לקוטי שיחות (חלק ט"ז ,פרשת בשלח) ,מעניק מבט מחשבתי עמוק :הוא מסביר כי המן מייצג את "לחם האמונה" .בשבת ,שבה האדם שובת ממלאכתו ,האמונה היא ה"מזון" האמיתי שלו .המנהג לאכול זכר למן בשבת נועד להפוך את האמונה למשהו מוחשי שניתן לטעום אותו .הכיסוי מלמעלה ומלמטה מסמל את העובדה שהאדם בשבת מוקף בהשגחה אלוקית מכל עבריו ,והמאכל הטמון בפנים (הפשטיד"א) רומז לכך שהחיות הפנימית של העולם נסתרת בתוך הלבושים הטבעיים. מו"ר הגאון רבי אשר וייס מנחת אשר (שמות ,שיעור לפרשת בשלח) ,חוקר את שאלת ה"זכר" ומיישב אותה ביסוד גדול :המן אמנם לא ירד בשבת ,אך השבת היא שנתנה למן את תוקפו הנצחי .הוא מסביר כי ירידת המן בימי החול הייתה אמצעי ,ואילו ה"תכלית" הייתה אכילתו בקדושה ביום השבת .לכן ,הזכר למן נעשה דווקא ביום השבת ,כי אז המן מילא את תפקידו הרוחני כ"לחם אבירים" המקדש את הגוף ,וזהו השורש למנהגי המאכלים המיוחדים בשבת. הגאון רבי יצחק זילברשטיין ברכי נפשי (פרשת בשלח) ,מביא פנינה נפלאה בשם גדולי הדור :המן בשבת היה בבחינת "מעין עולם הבא" לא רק בטעם אלא גם בצורה .הוא מסביר כי המאכלים המכוסים שאנו אוכלים בשבת מזכירים לנו את הנס שבו המן לא התקלקל. התובנה הישיבתית היא שהפשטיד"א מסמלת את ה"סוד" – שהברכה נמצאת בדבר הסמוי מן העין .זכר המן בשבת מלמד אותנו לחפש את הנס שבתוך השגרה ואת הברכה שנשמרת עבורנו מעבר לגדרי הטבע. הגאון רבי נפתלי הרץ הלוי זצ"ל ,אמרי שפר (על התורה) ,מבאר כי המן לא ירד בשבת כדי ללמדנו שהשבת היא "מעיין הברכה" ואינה זקוקה לירידה חדשה .הוא מסביר כי אכילת המאכלים המכוסים בשבת היא זכר לטל שעתיד להחיות בו את המתים ,שכן המן והטל קשורים זה בזה .הזיכרון למן בשבת הוא אפוא זיכרון לתקווה ולחיים הנצחיים שמעניקה השבת לנשמה ,מעבר לצרכי המזון הזמניים. מתוך הבירור המעמיק בשרשי המנהג המקשרים בין הלחם השמימי לבין שולחננו הערוך,
גם לנשמה מגיע אוכל
אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות ההלכתיות והמעשיות הנגזרות מזכר המן ביום השבת. נפקא מינא ראשונה מתבטאת בסדר עריכת השולחן ודיני מפה .אם זכר המן הוא היסוד לכיסוי הלחם ,הרי שאין די בכיסוי מלמעלה בלבד .להלכה ,אנו למדים כי יש להניח מפה או כיסוי גם תחת החלות ,כדי לדמות ככל הניתן לנס המן שהיה מונח "כנתון בקופסא" בין שני טליים .השלכה מעשית נוספת היא בשאלת הסרת המפה – יש המקפידים שלא להסיר את כיסוי החלות עד לאחר הברכה ,כדי להנציח את רגע חשיפת המן שהיה גלוי רק בעת שהיו מוכנים לאוכלו. נפקא מינא שנייה עולה בגיוון המאכלים וצורת הבישול .המנהג לאכול "פשטיד"א" או מאכלים ממולאים (כמו קרפלך או כעכים ממולאים) מקבל תוקף הלכתי של "מנהג ישראל תורה". מכאן למדו הפוסקים שיש עניין להכין מאכלים שבהם העיקר (הבשר או המילוי) טמון ונסתר בתוך המעטפת .הדבר משפיע על הידור מצוות עונג שבת – לא רק בטעם המאכל ,אלא גם בצורתו האסתטית והסמלית ,המעוררת את בני הבית לשאול ולהיזכר בנס המדבר. נפקא מינא שלישית נוגעת לדיני לחם משנה .אם עיקר הזכר למן בשבת הוא משום הנס שהתרחש במציאות המן שנשאר מיום שישי ,הרי שיש להקפיד על שלמותן של שתי החלות. השלכה מעשית קיימת במקרה של חלה פרוסה או שבורה – לכתחילה אין היא ראויה לשמש כ"לחם משנה" ,שכן המן שירד לכבוד שבת היה שלם ומבורך .אנו למדים מכאן שעל האדם לדאוג שהשפע המונח על שולחנו בשבת יהיה במצב של "שלמות" ,זכר לברכה השמימית שלא נפגמה. נפקא מינא רביעית מתבררת בשאלת "הכנה" וטריות המאכלים .לשיטת המפרשים שהזכר למן הוא על כך שלא הבאיש ,עולה חשיבות מיוחדת לכך שמאכלי השבת יהיו משובחים וערבים גם ביום השני של השבת .השלכה מעשית היא ההשתדלות להכין מאכלים שטעמם נשמר (ואף משתבח) בשהייה על הפלטה ,כדי להדגיש את הנס שבו המזון השבתי אינו כפוף לקלקול המהיר של ימות החול. מתוך בירורי ההלכה והמעשה ,אנו מתעלים אל היכלי המחשבה כדי לדלות את הפנינה הרעיונית המסתתרת תחת מעטפת הבצק והטל ,ולהבין מדוע דווקא ביום היעדרו של המן, אנו טורחים כל כך להנציח את זכרו. עומק הרעיון הטמון ב"זכר למן" בשבת הוא חשיפת הפנימיות .המן במדבר היה "לחם מן השמיים" ,אך הוא היה עטוף בשכבות של טל .הרעיון הוא שהשפע האמיתי תמיד נמצא בפנים ,נסתר מהעין ומוגן על ידי מעטפת של טבע .בשבת ,אנו אוכלים מאכלים מכוסים (כמו הפשטיד"א) כדי להצהיר שהעולם הזה הוא רק "כיסוי" לדבר האמיתי .השבת היא הזמן שבו אנו מסירים את הלוט וטועמים את הפנים; אנו מזכירים לעצמנו שגם אם לא ראינו "נס גלוי" של ירידת מן בבוקר השבת ,הרי שכל מציאותנו מוזנת מאותו שפע פנימי ונסתר .הזיכרון למן הוא הזיכרון לכך שמתחת לכל מעטפת של חומר ,פועם רצון הבורא.
חלשב תשרפ
זאת ועוד ,יש כאן בירור במושג היחס שבין חסרון לשלמות .הקושיה "הרי המן לא ירד בשבת" היא עצמה התשובה :המן לא ירד בשבת כי השבת היא כבר "הדבר עצמו" .ימי החול הם ימים של "ירידה" ,של השתלשלות שפע מלמעלה למטה ,ימים שבהם אנו זקוקים למתנות גלויות כדי לשרוד .השבת היא זמן שבו השפע כבר נמצא בתוכנו ,בבחינת "לחם משנה" – לחם שיש בו כפילות של ברכה .אנו עושים זכר למן דווקא בשבת כדי לומר שהיעדר הירידה אינו חיסרון ,אלא עדות לשלמות .השבת אינה זקוקה לירידת מן חדשה כי היא עצמה מקור המן; היא ה"קופסה" ששומרת על כל השפע של השבוע. בנוסף ,הסוגיה מגלה את סוד ההכנה וההנאה .המן שנאכל בשבת היה המן שהוכן בערב שבת .הרעיון הרעיוני הוא שההתענגות בשבת היא תוצאה של המאמץ הרוחני של ימי החול. אנו אוכלים זכר למן כדי להזכיר לעצמנו שהשבת היא זמן של "אכילה" – של קצירת הפירות וספיגת האמונה .המן היה נבלע באיברים ,מסמל מזון שנעשה חלק ממהות האדם מבלי להשאיר פסולת .כך צריכה להיות סעודת השבת :רגע שבו הגשמיות מזדככת והופכת לאור. הזיכרון למן בשבת הוא הקריאה לאדם להפוך את שולחנו למקום שבו השפע הופך לקדושה, והצורך הגופני הופך לעבודת השם. מתוך בירורי הרעיון על השפע הפנימי והברכה הסמויה ,אנו צוללים אל עומקי הנפש, למצוא במאכלי השבת ובזכר המן הנהגה אישית ותובנה קיומית לאדם באשר הוא. היסוד המחשבתי הראשון הוא סוד ההסתרה כערובה לקדושה .המן ,הלחם הזך ביותר שירד לעולם ,לא הגיע כשהוא חשוף לכל עין ,אלא כשהוא עטוף בטל מלמעלה ומלמטה. התובנה לנפש היא שדברים בעלי ערך עליון זקוקים להגנה ולפרטיות .אנו אוכלים מאכלים "מוסתרים" בשבת כדי לבנות בתוכנו את ההכרה שהעולם הפנימי של האדם – מחשבותיו, אמונתו וקדושתו – הוא העיקר ,גם אם כלפי חוץ הוא נראה כמעטפת פשוטה .המצפן לאמונה הוא לדעת שלא כל מה שגלוי הוא האמת ,ולעיתים דווקא מה ש"לא ירד" באופן גלוי בשבת (כמו המן) ,הוא המזון הרוחני העמוק ביותר שמחיה אותנו. מבט נוסף של הנהגה עולה בעניין היחס ל"יש" ול"אין" .השאלה "מדוע עושים זכר למן והרי לא ירד בשבת" היא המראה של חיינו; לעיתים אנו מרגישים שבשבתות ובזמנים של מנוחה, ה"ברכה הגלויה" וההצלחה המוחשית נעצרות .הנהגת האדם צריכה להיות כזו שמבינה כי השביתה מהיצירה אינה חלל ריק .זכר המן בשבת מלמד אותנו להעריך את מה שכבר השגנו, את ה"לחם משנה" שכבר מונח בסלנו .האמונה היא היכולת לחגוג את הקיים מבלי לרדוף אחר החדש ,לדעת שהשפע שנצבר בימי העמל יש בו כדי להזין אותנו גם בימי הדמימה, אם רק נדע לראות בו את הברכה השמימית. יתרה מכך ,אנו לומדים על זיכוך החומר והפיכתו לרוח .המן היה "לחם אבירים" שנבלע באיברים ,מזון שאינו מותיר פסולת .בשבת ,אנו מצווים להפוך את האכילה הגשמית לסעודת מצווה .התובנה לאדם היא שניתן לקחת את צורכי הגוף הבסיסיים ביותר ולהפוך אותם ל"זכר למן" – לפעולה מזוככת ומקודשת .המאכלים המיוחדים שאנו מכינים אינם רק לתענוג החיך,
גם לנשמה מגיע אוכל
אלא הם כלים להשראת שכינה .כשאדם אוכל בשבת מתוך כוונה של "זכר למן" ,הוא מעלה את עצמו למדרגת המדבר ,שבה כל נשימה וכל לקיטה היו קשורות ישירות למקור החיים. מתוך בירורי הנפש והמחשבה על אודות השפע הטמון בתוך הכיסוי ,אנו באים אל הקומה המוסרית של הסוגיה – המקום שבו המן והשבת מעצבים את עולמו הערכי של האדם מול מציאות חייו. היסוד המוסרי המרכזי העולה מה"זכר למן" הוא מוסר ההכרה בטוב הסמוי .המן היה עטוף בטל ,ורק כאשר הוסר הכיסוי התגלה המאכל הזך .המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמד את האדם שלא לשפוט את המציאות לפי מעטפתה החיצונית .פעמים רבות המזל והברכה בחייו של אדם נראים כ"טל" פשוט ,כדבר מובן מאליו או אפילו ככיסוי המסתיר את מה שהוא באמת חפץ בו .המוסר הזה מחנך אותנו לעדינות נפש – ליכולת להמתין בסבלנות ,לחפש את המהות הנמצאת מתחת לפני השטח ,ולהבין שהטוב האמיתי זקוק לעיתים להסתר כדי להישמר בטהרתו. ערך מוסרי נוסף מתגלה בשחרור מהחרדה ההישגית .השאלה מדוע עושים זכר למן בשבת ,כשאין מן ,נוגעת בנקודה רגישה :היכולת להיות מאושר במה ש"יש" מבלי שהדבר יהיה תלוי ב"ירידה" חדשה של הישגים .המצפן המוסרי כאן מורה לאדם כי הערך שלו ושל חייו אינו נמדד רק לפי ה"ציד" והלקיטה של היום ,אלא לפי היכולת שלו להכיל את הברכה שכבר צבר .אדם שמקדש את המן בשבת ,מצהיר כי הוא אינו משועבד למרוץ אינסופי; הוא יודע לעצור ,להתבונן ב"לחם המשנה" שלו ,ולמצוא בו שובע וסיפוק .זהו מוסר של שובע פנימי אל מול תרבות של חוסר תמידי. לבסוף ,אנו מוצאים כאן את מוסר העדינות והכבוד לחומר .כפי שהמן הונח על מצע של טל כדי שלא יתלכלך מן העפר ,כך אנו מניחים את החלות על מפה ומכסים אותן .המצפן המוסרי מלמד אותנו יחס של כבוד וקדושה לעולם החומר .אכילה אינה צריכה להיות מעשה בהמי או מובן מאליו; היא יכולה וצריכה להיות מעשה של חסד והוקרה .כאשר האדם נוהג במזונו בגינוני מלכות ובזכר לנס ,הוא מעדן את אישיותו והופך לאדם שרואה בכל פרט במציאות מתנה שיש לנהוג בה בכבוד ובזהירות. מתוך בירורי המוסר והנהגת הנפש העולים מסעודת השבת ,אנו שבים אל עולם המעשה כשאנו מצוידים בתובנות בהירות המלוות אותנו משולחן השבת אל שגרת ימי החול :ראשית, נלמד את חשיבות הראייה לעתיד .כפי שביאר ה"תורת חיים" ,המנהג בשבת מכוון אל המן שלעתיד לבוא .התובנה לחיי היום יום היא שהפעולות שלנו בהווה צריכות להיות מוזנות מחזון גדול יותר .אדם שחי רק את ה"עכשיו" עלול להישחק ,אך מי שנוהג היום "זכר" למה שעתיד להיות ,ממלא את חייו בתקווה ובמשמעות שמעבר לרגע החולף. שנית ,נאמץ את הנהגת הערכת המגן והמעטפת .המן שהיה עטוף בטל מלמד אותנו להכיר טובה לא רק ל"דבר עצמו" (ההצלחה ,המזון ,ההישג) ,אלא גם למעטפת השומרת עליו – למשפחה,
חלשב תשרפ
לבריאות ולסביבה המאפשרת לנו לשגשג .לעיתים אנו שוכחים להודות על ה"טל" המגן עלינו מהעפר ,והסוגיה קוראת לנו לעצור ולהוקיר את התנאים שמאפשרים את קיומנו לבסוף ,ניקח עמנו את יסוד השובע והביטחון .הידיעה שיש לנו "זכר למן" גם ביום שלא ירד בו ,נוסכת בנו ביטחון שגם בתקופות של "הסתר פנים" או חוסר יצירה ,הברכה קיימת .עלינו ללמוד לסמוך על מה שהכנו ועל מה שהובטח לנו ,ולא לתת לחרדה לנהל את החלטותינו.
עיקר העניין: בבואנו לסכם את התמיהה על קיומו של זכר למן ביום שביתתו ,מתגלה לפנינו עומק נפלא :המנהג לאכול מאכלים מכוסים (כפשטיד"א) ולהניח את החלות בין מפות, אינו רק זיכרון היסטורי למה שהיה במדבר ,אלא הכרזה על מהותה של השבת כמרכז הברכה. עיקר העניין הוא שהשבת אינה יום של חוסר ,אלא יום של "מימוש" .אף שהמן לא ירד בשבת ,הרי שדווקא ביום זה הוא נאכל בשיא מעלתו ובקדושתו ,כשהוא שמור בנס מפני כל קלקול .כפי שביאר ה"תורת חיים" ,הזיכרון הוא למן שלעתיד לבוא – לסעודה המזוככת המצפה לצדיקים ,שבה החומר והרוח מתאחדים .אנו אוכלים מאכלים "טמונים" כדי להזכיר לעצמנו שהברכה האלוקית שרויה בדבר הסמוי מן העין ,וכי גם ביום שבו הטבע שובת ,אנו מוזנים ישירות מידו הפתוחה והמלאה של הבורא .ה"זכר למן" בשבת הוא הגשר שבין הנס הגלוי של המדבר לבין הברכה הנסתרת שבכל דור ודור ,המלמד אותנו כי השולחן הערוך לפנינו הוא בבואה של שולחן השמיים.