5. בשלח עמ׳ 257–266 — מדוע נענשו סוסי פרעה שטבעו בים?
5. בשלח עמ׳ 257–266 — מדוע נענשו סוסי פרעה שטבעו בים? ליהודים? עומדים אנו נפעמים מול שירת הים האדירה ,מול מחזה הנקמה הנורא שבו נפרע הבורא מצוררי ישראל ,והנה בתוך תיאורי הגאווה והנפילה מהדהדות המילים" :סוס ורוכבו רמה בים". רש"י הקדוש ,בדייקו את לשון הכתוב ,מצייר לפנינו תמונה מסמרת שיער – שניהם ,הסוס והרוכב ,קשורים זה בזה בעבותות של דין ,המים מעלים אותם…
5. בשלח עמ׳ 257–266 — מדוע נענשו סוסי פרעה שטבעו בים? ליהודים? עומדים אנו נפעמים מול שירת הים האדירה ,מול מחזה הנקמה הנורא שבו נפרע הבורא מצוררי ישראל ,והנה בתוך תיאורי הגאווה והנפילה מהדהדות המילים" :סוס ורוכבו רמה בים". רש"י הקדוש ,בדייקו את לשון הכתוב ,מצייר לפנינו תמונה מסמרת שיער – שניהם ,הסוס והרוכב ,קשורים זה בזה בעבותות של דין ,המים מעלים אותם למרומים ומטיחים אותם לעומק המצולות כשהם אינם נפרדים זה מזה אפילו לרגע. וכאן מתפרצת מאליה זעקת המוסר וזעקת התבונה בין כותלי בית המדרש :ריבונו של עולם ,אם המצרים חטאו ,הסוסים מה חטאו? אם המצרים שיעבדו ,רצחו וגזרו גזרות, הרי הסוסים אינם אלא בעלי חיים נטולי בחירה ,חסרי דעת וחסרי זדון ,שפעלו רק מכוחו של השוט והדרבן! כיצד מתיישב הדין האלוקי הצרוף ,המדקדק כחוט השערה, עם ענישתם של בעלי החיים יחד עם אדוניהם הרשעים? וכי חיה שאין בה דעת צריכה לשלם את מחיר רשעותו של האדם? התמיהה הולכת ומתעצמת לנוכח העובדה שהתורה לא מסתפקת בעצם טביעתם ,אלא מדגישה את הקשר ההדוק והבלתי נפרד בינם לבין הרוכבים בתוך מערבולת המוות .מהו הסוד המסתתר מאחורי טביעת הבהמות במצולות, ואיזו תביעה מוסרית או רוחנית קיימת כלפי הסוסים הללו ,שהפכו לחלק בלתי נפרד מסיפור החורבן של מצרים? מתוך גלי הים הגועשים והשירה המתפרצת מפי עוללים ויונקים ,אנו שבים אל פסוקי התורה המנציחים את רגע הדין הגדול ,בו נכרכו גורלותיהם של האדם והבהמה כאחד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו ,א) .הפסוק מעמיד במרכז השבח את המפלה הכפולה של ה"סוס" ושל ה"רוכב" ,ומעורר את מפרשי התורה לדורותיהם לעמוד על פשר הצמידות הזו ברגע העונש. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טו ,א) ,עומד על הייחודיות של המילה "רמה" ומבאר" :רמה בים – לשון הרמה ,שהיו עולים לרום ויורדים לתהום .דבר אחר :רמה בים – שניהם קשורים זה בזה והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין" .רש"י מדגיש כאן מציאות נסית ומבהילה; הטבע לא הפריד ביניהם כפי שקורה בדרך כלל בטביעה ,אלא גזר הדין כרך אותם יחד למסלול של ייסורים והשפלה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,א) מפרש כי "רמה" הוא מלשון השלכה ("יירה בים") ,ומציין כי הכתוב הזכיר את הסוס משום שתפארת המצרי הייתה סוסו .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהסוס לא נטבע כ"נזק היקפי" ,אלא משום שהיה כלי הגאווה המרכזי של מצרים. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טו ,א) ,מבאר כי השירה מדגישה את גאוות השם על
גם לנשמה מגיע אוכל
גאוותם .המצרים התגאו בסוסיהם ובפרשיהם ,ובמקום שבו חשבו למצוא את חוזקם – שם מצאו את מפלתם .הרמב"ן רומז כי הסוסים נענשו כחלק בלתי נפרד מ"מרכבות פרעה", שהיוו את סמל המרד במלכות שמיים. רבינו לוי בן גרשום ,הרלב"ג (שמות טו ,א) ,מסביר כי הנס היה בכך שסוס ,שהוא חיה חזקה שיודעת לשחות ,לא יכול היה להציל את רוכבו .ה"רמה בים" מבטא את העובדה שהמים הכריעו את כוחם הטבעי של הסוסים ,והם הפכו מכלי הצלה למשקולת המובילה אל המוות. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טו ,א) ,מביא את הפירוש כי הסוסים נענשו בגלל היותם עושי דבר עבירה .הוא מציין שסוסי מצרים רצו ברצון לתוך הים כדי לרדוף אחרי ישראל. הביאור הוא שברגע שבעל חיים משתעבד לרשעות ,הוא מאבד את הגנת הטבע שלו ונידון כחלק מהמערכת החוטאת. רבי עובדיה ספורנו (שמות טו ,א) מדייק בלשון "כי גאה גאה" – שהשם התגאה על אלו שמתגאים .הסוס מייצג את ה"כוח הגופני" המתגאה ,והשלכתו לים היא שבירת התפיסה המצרית שסמכה על "חיל ורכב". תרגום אונקלוס (שמות טו ,א) מתרגם "סוס ורוכבו רמה בים" – "סוסיא ורכביה רמא בימא". הוא נצמד לפשט אך מדגיש את הפעולה המהירה של ההשלכה .לעומתו ,תרגום יונתן בן עוזיאל מרחיב ומסביר שהסוסים והרוכבים נזרקו כמו חץ מן הקשת ,כדי להראות את עוצמת הדין שאינה מבחינה בין הנושא לנשוא. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (שמות טו ,א) ,מבאר את הכפילות "גאה גאה" – גאווה אחת על המצרים וגאווה אחת על שריהם שבשמים .הוא מסביר שהסוסים למטה הם כנגד כוחות רוחניים למעלה ,ולכן טביעת הסוסים הכרחית כדי להשלים את ביטול "כוח המזל" של מצרים מכל וכל. הגאון הקדוש רבי מנחם עזריה מפאנו ,הרמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות) ,פותח פתח לתורת הסוד ומבאר כי הסוסים הללו לא היו בהמות פשוטות ,אלא נשמות מגולגלות שנדרשו לתיקון בתוך הים .ביאור זה מעניק משמעות פנימית לעובדה שהם "לא עשו שום רעה" במובן הגלוי, אך במובן הנסתר היו חלק מחשבון עתיק יומין. מתוך בירורי המפרשים המעמידים אותנו על כך שטביעת הסוסים לא הייתה מקרית אלא חלק בלתי נפרד משבירת גאוות מצרים ,אנו פוסעים אל היכלם של חז"ל ,שם נחשף הדין המדויק והדיאלוג השמימי שבין הבורא לבין כוחות הטבע המשתעבדים לחטא. במדרש שמות רבה (פרשה כג ,פסקה יד) מובא היסוד המרכזי העונה לשאלת הצדק שבטביעת הבהמות" :אמר רבי יצחק :משל למה הדבר דומה? לליסטים שנגנב לתוך האורווה וגנב סוס ורכב עליו ויצא ללסטם .נתפס הליסטים -דנים אותו ואת הסוס .אומרים לו :וכי הסוס מה חטא? אלא מפני שסייע ביד הליסטים" .המדרש מלמד כאן יסוד אדיר ב"דין מסייע" :כלי המשמש לרשע מאבד את מעמדו הניטרלי והופך לחלק מהפשע עצמו.
חלשב תשרפ
בגמרא במסכת סנהדרין (דף נד ע"ב) מובא הדין בבהמה שנרבעה או שהמיתה אדם ,שנאמר בה "וגם את הבהמה תהרגו" .הגמרא מקשה שם" :אם אדם חטא ,בהמה מה חטאה?" ,ומשיבה: "מפני שבאה לאדם תקלה על ידה" .רש"י (סנהדרין שם) מבאר" :שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנהרג פלוני על ידה" .הביאור הישיבתי הוא שיש כאן עניין של "כבודו של מקום" – מציאות שמזכירה את חילול השם או את בזיון האדם שנברא בצלם ,אין לה זכות קיום .הסוסים שרדפו אחרי בני ישראל הפכו למזכרת של חילול השם ורשעות ,ולכן גזר עליהם הדין כליה כדי למחות את זכר הרשע מן העולם. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ז הלכה ח) מובא דין דומה בעניין עיר הנידחת ,שם נאמר כי גם הבהמות נהרגות .מפרשי הירושלמי (הקרבן העדה ופני משה) מסבירים כי כאשר הציבור או השלטון המרכזי חוטא ,כל הרכוש והנכסים המשרתים את אותו שלטון נכללים בתוך גזר הדין .החורבן המוחלט של רכוש מצרים ,כולל הסוסים ,נועד להראות כי אין תקומה למי שקם כנגד בוראו. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ב ע"א) מתואר לעתיד לבוא כיצד אומות העולם יבואו לדין, והקב"ה פוסל את טענותיהם .הגמרא מלמדת כי מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת .הביאור הישיבתי המקשר לסוגייתנו הוא שהסוסים ,שהיו "הכוח המניע" של מצרים בימי החול של השיעבוד ,אינם יכולים להימלט מתוצאות ה"עמל" הזה בשעת הדין הגדול בים .הכוח הפיזי מוכנע תחת הכוח המוסרי. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ,פרשה א) מובא דיאלוג בין הסוס לרוכב המחדד את שאלת האחריות" :אמר המצרי לסוס :למה רדפת? אמר הסוס :המצרי נהגני ברגליו ...בא הקדוש ברוך הוא ודנם כאחד" .חז"ל מגלים כאן עומק של "קשר בל ינתק" – בתוך מעשה העבירה אין הפרדה בין המחשבה (האדם) לבין הביצוע הפיזי (הסוס) .שניהם יחד מהווים "ישות חוטאת" אחת ,ולכן העונש חל על שניהם כאחד מבלי לחלק ביניהם. מתוך יסודות חז"ל המלמדים כי בתוך סערת הדין הופכים האדם וכלי שרתו ליחידה אחת הנשפטת על פי תכליתה ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,המנתחים את מהות העונש לבהמה מתוך מבט של קדושה ,כבוד שמים וביטול הרשע מן העולם. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (חידושי אגדות ,סנהדרין נ"ד) ,מבאר כי ענישת הבהמה אינה "עונש" במובן המשפטי של גמול על חטא ,שהרי אין בה דעת ,אלא היא חלק מתיקון המציאות. הוא מסביר כי כאשר נעשית עבירה נוראה כל כך כרדיפת עם השם ,המציאות כולה סביב הרשע נטמאת .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהסוסים הפכו ל"חפצא של עבירה" ,וכדי לטהר את העולם מטומאת מצרים ,היה צורך למחות כל זכר שהיה שותף פיזי למעשה, בדיוק כפי ששור הנסקל נהרג כדי שלא יאמרו "זה השור שהרג את פלוני". רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (מורה נבוכים ,חלק ג' פרק מ') ,נוגע ביסוד הריגת הבהמה ומבאר כי אין זה כדי להעניש את הבהמה ,אלא כדי להעניש את בעליה .הפסד הממון והשמדת
גם לנשמה מגיע אוכל
כלי הרכב והמלחמה הם חלק מהדין על האדם .לפי הרמב"ם ,טביעת הסוסים בים סוף הייתה מכה אנושה לגאוות המצרי ולרכושו ,והסבל של הסוס הוא תוצאה הכרחית של הדין שנגזר על בעליו .המוסר כאן הוא שהאדם באחריותו גורר איתו את כל סביבתו – לברכה או חלילה לכליה. רבינו בחיי בן אשר ,רבינו בחיי (שמות טו ,א) ,מעמיק בסוד "סוס ורוכבו" ומסביר כי יש קשר רוחני בין הסוס למטה לבין השר של מצרים למעלה .הוא מבאר כי בטביעת הסוסים למטה נשברו כוחות הטומאה העליונים שמהם ינקו המצרים את כוחם .הביאור הוא שהסוסים בים סוף לא היו רק בהמות בשר ודם ,אלא ייצגו את ה"מרכבה של טומאה" .כדי להפיל את שרה של מצרים ,היה צורך לבטל את כל ייצוגיו הגשמיים בעולם הזה ,ולכן הדין לא פסח על הבהמה. רבינו דוד קמחי ,הרד"ק (תהילים ע"ו ,ז) ,בביאורו על הפסוק "נרדם ורכב וסוס" ,מסביר כי העונש לסוסים נועד להראות את אפסיות הכוח האנושי .המצרים בטחו בסוסיהם ("אלה ברכב ואלה בסוסים") ,ועונש הסוסים נועד להוכיח כי הישועה היא רק מהשם .הריגת הסוסים בים היא מסר נצחי לדורות :שום כוח טבעי ,חזק ומהיר ככל שיהיה ,אינו יכול לעמוד מול רצון הבורא ,וברגע שהכוח הזה מנוצל לרעה – הוא מתבטל מן העולם יחד עם בעליו. רבינו נסים בן ראובן ,הר"ן (דרשות הר"ן ,הדרוש האחד עשר) ,מבאר את עניין עיר הנידחת ומשליך מכך על מצרים .הוא מסביר כי ישנם מצבים שבהם הרשע הוא כל כך "כולל" ,עד שכל המציאות הגשמית השייכת לאותה מלכות נדונת לכליה כדי שלא יישאר ממנה שריד ופליט .הסוסים נענשו כחלק מ"החרמת" רכוש מצרים לשמים .המבט הישיבתי כאן הוא שהטביעה בים הייתה אקט של "ביעור חמץ" מן העולם ,וכל מה שהיה קשור למצרים – נכלל בביעור זה. הגאון הקדוש רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב זצ"ל ,בספרו שם משמואל (פרשת בשלח), מחדש חידוש מבהיל המבוסס על סוד הגלגול :הוא מבאר כי אותם מצרים רשעים ששעבדו את ישראל ומתו קודם יציאת מצרים ,לא נפטרו מעונש הטביעה שנגזר על חבריהם. נשמותיהם התגלגלו באותם סוסים שהיו על הים ,ובכך נמצא שה"סוס" ו"רוכבו" היו למעשה שתי נשמות של מצרים רשעים – האחת בגוף אדם והשנייה בגוף בהמה .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהים הפך לכור היתוך של דין שבו נפרע הבורא מכל דורות המשעבדים בעת ובעונה אחת ,וטביעת הסוס אינה אלא עונש לאותה נשמה שהשתמשה בכוח הבהמי להרע לישראל. הגאון רבי משה סופר זצ"ל ,החתם סופר (בשלח) ,מיישב את הקושי בדרך ה"פשט" המוסרי: הוא מסביר כי עונש הסוסים נועד למנוע תקלה עתידית של חילול השם .אילו היו הסוסים נותרים בחיים ,היו הבריות מצביעים עליהם ואומרים" :זוהי הבהמה שעליה רכב המצרי שרדף אחרי בני ישראל ונטבע" .דבר זה אינו כבודו של מקום ("כי קללת אלוהים תלוי") .לכן,
חלשב תשרפ
הדין האלוקי גזר על הסוסים מיתה כחלק מביעור זכר העבירה ,כדי שלא יישאר בעולם שום שריד שיזכיר את אותו רגע שבו נדמה היה שכוח הרשע יכול לעם השם. בפירוש ההדר זקנים לבעלי התוספות (שמות טו ,א) מובא מדרש המעמיק ב"דין השותפים": המדרש מתאר מעין "משפט" שנערך על שפת הים .המצרי טען" :הסוס נהגני בעל כרחי", והסוס טען" :המצרי הנהיגני בשוט ודרבן" .אמר הקדוש ברוך הוא" :הואיל ושניכם סייעתם זה לזה במלאכת הרשע ,הריני דן אתכם כאחד" .המבט כאן הוא שבעולם הדין ,המעשה נשפט כישות אחת .אין חצי עבירה; מי שמעניק את ה"רגליים" למחשבת הזדון ,נחשב כחלק אינטגרלי מהפשע. הגאון רבי יוסף פטצ'נובסקי זצ"ל ,בספרו פרדס יוסף (שמות טו ,א) ,לומד מטביעת הסוסים יסוד חינוכי מרעיד :הוא מסביר שמכך שהסוסים נענשו למרות שרק "סייעו" למצרים ,אנו למדים שמי שמסייע לעושי עבירה נחשב כמי שעשה את הדבר בעצמו .הסוס העניק למצרי את המהירות והכוח לבצע את זממו ,ובכך הפך לשותף מלא .הלקח המוסרי העולה מכאן הוא חומרת האחריות של כל אדם על הכלים והסיוע שהוא מעניק לאחרים; אם בבהמה כך, באדם שיש לו בחירה חופשית – על אחת כמה וכמה שייענש על סיוע לרשע. הגאון רבי ברוך הלוי אפשטיין זצ"ל ,בספרו תורה תמימה (שמות טו ,א) ,מעיר כי צימוד הסוס לרוכב נועד להראות את גודל הנס .הטבע של סוס הוא לצוף ולשחות ,והטבע של אדם הוא לטבוע .העובדה ששניהם ירדו לתהום כאחד ,ללא הפרדה ,הוכיחה שהייתה כאן יד מכוונת ששינתה את סדרי הטבע כדי לבצע דין מושלם .החזרה לאיתנו של הים הייתה סלקטיבית – היא הכבידה את צעדי הסוסים וקשרה אותם לרוכביהם כעופרת. הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל ,פחד יצחק (פסח ,מאמר מ"ו) ,מבאר כי המצרים הפכו את הסוסים לחלק מ"גאוות מצרים" עד שהסוסים איבדו את מהותם כבעלי חיים פשוטים והפכו ללבוש של גאווה .הוא מסביר כי בשעת השירה ,כשישראל אמרו "כי גאה גאה" ,הם זיהו שהגאווה המצרית הולבשה בתוך הטבע .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שכאשר אדם משתמש בטבע למרוד בבורא ,הטבע עצמו "מתגאה" וחורג מתפקידו ,ולכן כדי לבטל את הגאווה הזו, היה הכרח שהדין יפגע בלבוש עצמו – דהיינו בסוסים – כדי להחזיר את הגאווה לבעליה האמיתיים ,לקדוש ברוך הוא. הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל ,מכתב מאליהו (חלק ב' ,בענייני השגחה) ,מבאר כי בעולם האמת אין "מקרה" .הסוסים שנטבעו היו בדיוק אותם סוסים ש"השאילו" המצרים היראים לדבר השם (כמובא במדרש "הירא את דבר ה' הניס את מקנהו") .הוא מעמיק בנקודה המוסרית :גם מי שירא את השם ,אם בסופו של דבר רכושו משמש לרדיפת ישראל ,הרי שרכושו אובד. הביאור הישיבתי הוא שהתוצאה הסופית של המעשה קובעת את הדין על החפץ; אם הסוס רץ אל הים ,סימן הוא שכל מהותו כעת היא "רודף" ,ודין רודף חל עליו. הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל ,בפירושו על התורה (שמות טו ,א) ,עומד על הביטוי
גם לנשמה מגיע אוכל
"רמה בים" ומבאר כי הסוס והרוכב הפכו למסה אחת חסרת אונים .הוא מסביר שהמצרי ראה בסוסו חלק מאישיותו ומעוצמתו .העונש המשותף נועד ללמד את האנושות לדורותיה כי כל עוצמה טכנולוגית או צבאית שהאדם מתהדר בה ,סופה שתיכרך על צווארו ותטביע אותו אם לא תהיה כפופה למוסר האלוקי .הסוס אינו רק בעל חיים ,אלא הוא ה"הארכה" של זרועו של הרשע ,ולכן הוא נגדע עמו. הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ,שיחות מוסר (מאמר בעניין חומר החטא) ,עומד על הנקודה שחז"ל הדגישו כי הסוס והרוכב "לא נפרדו" .הוא מבאר שהחטא יוצר קשר פיזי ורוחני בין החוטא לבין כלי עבירתו .הקשר הזה הוא כה חזק עד שגם המים ,שמטבעם מפרידים בין עצמים ,לא יכלו להפריד ביניהם .התובנה המוסרית היא שהאדם הופך להיות "אחד" עם מה שהוא עושה; אם הוא עושה רע ,הוא נהיה קשור לרע בקשר בל ינתק ,והעונש מגיע ליחידה הכוללת הזו מבלי לבדוק מי היה היוזם ומי היה המבצע. הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל ,האדמו"ר מליובאוויטש (לקוטי שיחות ,חלק ל"ו) ,מעניק מבט מחשבתי על מושג ה"סיוע" .הוא מבאר כי הסוס מסמל את כוחות הנפש הבהמיים של האדם ,שהם מצד עצמם ניטרליים .העובדה שהסוסים נענשו מלמדת שהאדם אחראי לא רק על מעשיו ,אלא גם על ה"חיות" והאנרגיה שהוא משקיע בהם .אם הסוס (המרץ והכוח) סייע לרדיפה ,הרי שגם הוא נטמא .התובנה היא שאין הפרדה בין הכלי למטרה; ברגע שהכוח הבהמי הופך למרכבה לרשע ,הוא מתבטל ממציאותו הטהורה וחייב לעבור כליה כדי להיבנות מחדש בקדושה. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל ,ענף עץ אבות (על פרקי אבות ,פרק ה') ,מבאר את עניין ענישת הבהמה דרך היסוד של "חילול השם" .הוא מסביר כי בנס גדול כמו קריעת ים סוף ,כל פרט במציאות חייב להכריז על מלכותו של הבורא .לו היו הסוסים ניצולים ,היה בכך פגם בשלמות הנס ,שכן היה נראה שיש כוח בטבע שיכול לשרוד את זעם המים .טביעת הסוסים יחד עם רוכביהם ,ללא יכולת להיפרד ,הוכיחה שאין שום מציאות בעולם – אפילו הבהמית והחזקה ביותר – שיכולה לעמוד מול גזירת המלך. מתוך בירורי גדולי הדורות המלמדים כי הכלי והמטרה ,האדם וכלי רכבו ,הופכים לישות אחת בשעת הדין ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות וההלכתיות העולות מטביעתם של סוסי מצרים :נפקא מינא ראשונה מתבטאת בגדר "כלי עבירה" בהלכה. כפי שראינו בטביעת הסוסים ובדין "וגם את הבהמה תהרגו" ,ישנו מושג של ביעור חפצים שנעשו בהם עבירות חמורות (כמו בבהמה שנרבעה או בעיר הנידחת) .השלכה מעשית קיימת בדיני "ביעור חמץ" או השמדת חפצי עבודה זרה; אנו למדים שאין די בהפסקת העבירה ,אלא יש חובה מוסרית והלכתית למחות כל זכר פיזי ששימש לה .מכאן גם הזהירות היתרה שעל האדם לנקוט בחפציו האישיים ,להבטיח שלא ישמשו לשום דבר שאינו כבוד שמים ,שכן החפץ "נצבע" בצבע המעשה הנעשה בו. נפקא מינא שנייה עולה בדיני "מסייע" וגרמא בנזיקין .הסוגיה מעמידה אותנו על החומרה
חלשב תשרפ
של מתן "רגליים" לעוברי עבירה .להלכה ,ישנו איסור של "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ,אך טביעת הסוסים מלמדת על רובד עמוק יותר – גם אם המסייע הוא חסר דעת (או פועל כמכונה), הוא נכלל בתוך המציאות של הרשע .השלכה מעשית היא בבדיקה שעל אדם לערוך לפני שהוא משכיר כלים ,נותן שירותים או מספק אמצעים ,שמא אלו ישמשו לרדיפת הזולת או לעבירה ,שכן בשעת הדין לא יוכל המסייע לומר "אני רק ביצעתי פקודות" או "אני רק סיפקתי את הכלי". נפקא מינא שלישית נוגעת לאחריות האדם על סביבתו ורכושו .המדרש על הסוס והמצרי מלמד שהאדם אחראי לנזקים ולעוולות שנגרמים על ידי רכושו ("ממון המזיק") .השלכה מעשית היא בחובת השמירה המעולה שחייב אדם על בהמתו ועל מכוניתו שלא יזיקו. הסוסים שנטבעו בגלל שנהגו בהם ברשעות ,מזכירים לנו שרכושו של אדם הוא שלוחו, וגורלו של הרכוש (ברכה או כליה) תלוי באופן שבו האדם משתמש בו .אדם המשתמש ברכושו למצוות – רכושו מתעלה ,ולהיפך חלילה. נפקא מינא רביעית מתבררת בהנהגת ה"פרישה מן הכיעור" .מהטעם של החתם סופר, שסוסים נהרגו כדי שלא יאמרו "זה הסוס שרכב עליו המצרי" ,אנו למדים יסוד בדיני "מראית עין" וכבוד הבריות .השלכה מעשית היא שעל האדם להתרחק לא רק מן העבירה עצמה ,אלא מכל דבר שמזכיר אותה או שעלול להביא לידי הרהור רע או חילול השם .אנו משמידים או מרחיקים דברים שמזכירים כישלונות מוסריים ,כדי לטהר את האווירה הציבורית והאישית מכל רושם של רשע. מתוך בירורי המעשה וההלכה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,לבקש את פשר היחס שבין האדם למערכת הכלים הסובבת אותו ,ולעמוד על סוד ה"אחדות" שבין הפועל לנפעל בשעת הדין הגדול .עומק הרעיון הטמון בענישת הסוסים הוא ביטול התפיסה של "ניטרליות" במציאות .האדם המודרני נוטה להפריד בין ה"מחשבה" (האדם) לבין ה"מכשיר" (הסוס) .אנו רואים בכלים אמצעים חסרי נשמה שאין להם קשר למוסר .באה שירת הים ומלמדת כי בעולם האמת ,הטבע אינו ניטרלי .כאשר הטבע (הסוס) משמש לרדיפת הצדק והקדושה ,הוא מאבד את "זכות הקיום" העצמאית שלו והופך לחלק מהרשע .הרעיון הרעיוני הוא שהעולם כולו הוא "לבוש" לרצון הבורא; כשהלבוש משמש למרד במלך ,הוא נשרף יחד עם המורד. אין כלי שנותר נקי כשהוא טבול בדם של עוולה. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה את סוד ה"מרכבה" .כפי שביאר ה"שפת אמת" ,האדם תמיד רוכב על משהו – על יצרים ,על כוחות טבעיים ,על אידיאולוגיות .הסוס והרוכב בים סוף הם משל לאדם שכוחותיו הבהמיים השתלטו עליו והוא רתם אותם למטרה רעה .הרעיון הוא שהאדם וכוחותיו הם יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה .ה"רמה בים" כשהם קשורים זה בזה ,מבטא את המציאות שבה החטא כובל את האדם אל כוחותיו הנמוכים ,עד שברגע הנפילה הם מושכים אותו יחד איתם אל המצולות .העונש לסוס הוא למעשה ביטוי לקריסת המערכת הכוללת של הרשע ,שלא השאירה שום חלק "חוץ" מן החטא.
גם לנשמה מגיע אוכל
בנוסף ,יש כאן בירור עמוק במהות הגאווה והתמיכה .המצרים התגאו בכוחם המלחמתי, והסוס היה שיא הטכנולוגיה והעוצמה של אותה תקופה .הרעיון המוסרי-רעיוני הוא שהקב"ה מבקש לעקור מן העולם את "יסוד המשענת" של הרשע .לו היו הסוסים ניצולים ,הייתה נשארת בעולם תחושה שיש "כוח" שיכול לשמש לרע ולהישאר שלם .טביעת הסוסים מלמדת שכל מה שתומך ברשע ,סופו כליה .זהו מסר של תקווה לצדיקים :לא רק הרשע יחלוף ,אלא כל התשתית שלו ,כל ה"סוסים" שעליהם הוא רוכב ,יתבטלו מן העולם ולא יוכלו עוד להזיק. מתוך בירורי הרעיון על ביטול הניטרליות של הטבע בשירות הרשע ,אנו פוסעים אל נבכי הנפש ,לבקש את הקשר החי שבין "סוס ורוכבו" לבין מאבקי היצר והנהגת האדם בנתיבות חייו האישיים .היסוד המחשבתי הראשון הוא שליטת הרוכב על הסוס הפנימי .בנפש האדם, ה"רוכב" הוא השכל והנשמה ,וה"סוס" הוא כוח התאווה ,המרץ והגופניות .הסוגיה מלמדת אותנו הנהגה נוראה :האדם אינו יכול לומר "הגוף חטא והנשמה טהורה" במובן של הסרת אחריות .כאשר האדם רותם את כוחותיו הטבעיים (הסוס) למטרות של גאווה ורדיפת הזולת, הוא יוצר זהות אחת שבה הגוף והנשמה "קשורים זה בזה ואינם נפרדים" .המחשבה האמונית כאן היא שהאדם אחראי על ה"חיוניות" שלו – לאן הוא מוליך את המרץ הבהמי שטבוע בו. אם הסוס הפנימי דוהר לכיוון הלא נכון ,האדם הוא זה שיידרש לתת את הדין על כך שהפך כוח טבעי לכלי של עוולה. מבט נוסף של הנהגה עולה בעניין השפעת הסביבה והכלים על האדם .אנו למדים מטביעת הסוסים שהכלים שבהם אדם משתמש מעצבים את גורלו .אדם המקיף את עצמו ב"סוסי מצרים" – דהיינו באמצעים המשרתים גאווה ,רדיפת מותרות או תחרות דורסנית – סופו שהאמצעים הללו יטביעו אותו במצולות של ייאוש או ריקנות .ההנהגה המחשבתית היא לבנות "מרכבה לקדושה"; להשתמש בכישרונות ובאמצעים הגשמיים כסוסים המריצים את האדם לעשיית חסד ולימוד תורה ,ובכך להפוך את ה"סוס" לחלק בלתי נפרד מן הגאולה ולא מן החורבן. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן תובנה על נאמנות ללא דעת .הסוס ,בטבעו ,נאמן לאדוניו גם כשהאדון מוביל אותו לתהום .זוהי קריאה למחשבה עבור האדם :למי אתה נאמן? האם אתה דוהרת אחרי "פרעה" שבתוכך – אחרי דחפים חברתיים או יצרים רגעיים – רק משום שהם אוחזים ברסן? הסוגיה מעוררת את האדם לעצור ולבדוק האם ה"סוס" שבו משרת אדון ראוי. העובדה שהסוס נענש בגלל "סיוע" מלמדת שהנאמנות העיוורת לכוח הרשע היא חטא קיומי. על האדם לחנך את כוחותיו הבהמיים להיות "יראי שמיים" ,עד שכל מציאותו תסרב להיות שותפה למעשה שאינו רצון השם. מתוך בירורי הנפש וההנהגה ,אנו עולים אל הקומה המוסרית של הסוגיה ,המקום שבו גורלם המשותף של הסוס ורוכבו הופך למצפן פנימי המורה לאדם את דרכו בעולם של אחריות אישית וציבורית.
חלשב תשרפ
היסוד המוסרי הראשון העולה מטביעת הסוסים הוא מוסר האחריות על התוצאה .פעמים רבות אדם מנסה לרחוץ בניקיון כפיו בטענה שהוא רק "הכלי" או שמעשיו היו רק "סיוע" טכני למערכת גדולה יותר .המצפן המוסרי של הים מלמד שאין בנמצא "פעולה נייטרלית". אם המעשה הכולל הוא רע ,הרי שכל פרט ופרט שסייע להוצאתו לפועל – גם אם הוא חסר דעת כסוס – נצבע בצבעו של החטא .המוסר הזה תובע מהאדם לבחון לא רק את כוונותיו הלבביות ,אלא את התוצאה הממשית של מעשיו :האם המרץ שלי ,הכסף שלי או הכישרון שלי משמשים כרגע כ"סוס" לרשע? האחריות היא כוללת ,והשותפות בתוצאה מחייבת עירנות מוסרית מתמדת. ערך מוסרי נוסף מתגלה בביעור המזכרת מן החטא .הטעם שהביא החתם סופר ,לפיו הסוסים נטבעו כדי שלא יהיו "מזכרת עוון" וחילול השם ,בונה בקרבנו מצפן של טהרת הזיכרון .המוסר כאן מלמד ששלמות התשובה והתיקון דורשת ניקוי מוחלט של הסביבה מכל מה שעלול להזכיר או להאדיר את הרע .אדם מוסרי אינו מסתפק בעזיבת החטא ,אלא הוא מבקש למחות כל "סוס" – כל כלי או הרגל – ששימש אותו בימי קלקולו .היכולת להיפרד מהחפצים והאמצעים ששרתו מטרה פסולה היא עדות לחירות פנימית ולרצון כנה לבנות עולם חדש וטהור ,שאין בו שום שריד של "גאוות מצרים". לבסוף ,אנו מוצאים כאן את מוסר ההכפפה של הכוח .הסוס מייצג את הכוח הפיזי הגולמי, המהירות והעוצמה .המצפן המוסרי כאן מורה כי עוצמה ללא מצפון היא סכנה קיומית .הים שבלע את הסוס ורוכבו כאחד ,בא לומר כי כוח שאינו מרוסן על ידי ערכים הוא כוח שנידון לכליה .המוסר הפנימי הנבנה כאן הוא שעל האדם להשליט את ה"אדם" שבו על ה"סוס" שבו – את הערכים על היצרים .גבורתו של אדם אינה נמדדת במהירות הדהירה של כוחותיו, אלא ביכולת לבלום אותם כשהם מובילים לרדיפת הזולת ,ובכך להציל גם את עצמו וגם את כוחותיו מטביעה במצולות הדין. מתוך בירורי המוסר והאחריות הכוללת של האדם על כליו וסביבתו ,אנו אוספים את פירות העיון אל תוך סל חיינו ,והופכים את גורלם של סוסי מצרים למסכת של הנהגות יום-יומיות: ראשית ,נלמד את חובת הזהירות ב"כלי הסיוע" .בחיים המודרניים ,אנו מעניקים סיוע טכני, כלכלי או מילולי לאחרים בכל עת .עלינו לזכור את גורל הסוס :מי שמספק את ה"רגליים" למעשה עוולה ,נחשב שותף לו .התובנה היא לבדוק תמיד למי אנו משאילים את כוחנו ,את שמנו או את משאבינו ,כדי שלא נמצא עצמנו – אפילו ללא כוונה רעה – חלק ממרכבה שדוהרת נגד רצון השם. שנית ,נאמץ את הנהגת ניקוי הסביבה מהשפעות שליליות .כפי שהסוסים נטבעו כדי שלא יהיו "מזכרת עוון" ,כך עלינו לנהוג בחיינו האישיים .אם ישנו חפץ ,הרגל או קשר שמזכיר לנו כישלון מוסרי או מושך אותנו חזרה למקומות של גאווה ורדיפה ,עלינו לדעת להיפרד ממנו .ה"חזרה לאיתנו" של הנפש דורשת שטח נקי מכל שריד של "מצרים". לבסוף ,ניקח עמנו את האחדות שבין המעשה לחיות .עלינו להשקיע את כל ה"סוס" שלנו
גם לנשמה מגיע אוכל
– את המרץ ,ההתלהבות והחיוניות – בתוך מעשי המצוות והחסד .כפי שהסוס והרוכב היו דבוקים זה בזה לרעה ,עלינו לדבוק בטוב באופן כזה שכוחותינו הגופניים והנפשיים יהיו רתומים יחד למטרה אחת נעלה ,ובכך נהפוך את כל ישותנו למרכבה לשכינה.
עיקר העניין: בבואנו לחתום את הסוגיה המרעידה של "סוס ורוכבו רמה בים" ,מתברר לפנינו יסוד אדיר בצדק האלוקי :הדין אינו חל רק על המחשבה ,אלא על כל מערכת הכלים המאפשרת את הוצאתה לפועל .עיקר העניין הוא שטביעת הסוסים לא הייתה "עונש" לבהמה חסרת בחירה ,אלא ביטוי לביטול המוחלט של הרשע וכל שלוחותיו .כפי שביארו רבותינו ,מה"חתם סופר" ועד ה"שם משמואל" ,הסוס והרוכב הם ישות אחת ברגע החטא – בין אם מצד סיוע הכלים ,בין אם מצד כבוד שמים הדורש את מחיקת זכר העבירה ,ובין אם מצד סודות הגלגול המגלים נשמות רשעים בתוך גוף הבהמה. אנו למדים מכאן שיעור נצחי על מהות הכוח בעולם .המצרים בטחו ב"סוס" – בסמל העוצמה הפיזית והטכנולוגית – ושכחו כי ה"רוכב" האמיתי על העולם כולו הוא הבורא יתברך .כאשר הכוח הגופני (הסוס) והשכל האנושי (הרוכב) מתנתקים מהמקור המוסרי ,הם הופכים למשקולת המורידה את האדם לתהומות .מנגד ,כאשר אנו רותמים את כוחותינו הבהמיים לקדושה ,אנו זוכים שה"איתן" שבנו יהפוך לחלק משירת הגאולה הנצחית ,שבה כל המציאות כולה – האדם ,כליו ורכושו – מכריזים פה אחד" :ה' ימלוך לעולם ועד".