6. בשלח עמ׳ 266–275 — איך היה מותר למרים הנביאה לשיר הרי קול באשה ערווה?

6. בשלח עמ׳ 266–275 — איך היה מותר למרים הנביאה לשיר הרי קול באשה ערווה? עומדים אנו נפעמים מול המעמד האדיר של שירת הים ,רגע השיא שבו עם שלם יוצא מעבדות לחירות ורואה את יד השם הגדולה על שפת המים הגועשים .שם ,בתוך סערת ההודיה והתעלות הנפש ,מופיעה תמונה המעוררת פליאה עצומה בכל לב הבא בשערי התורה וההלכה :מרים הנביאה ,אחות אהרן ,נוטלת את התוף בידה ,ויוצאת בראש…

6. בשלח עמ׳ 266–275 — איך היה מותר למרים הנביאה לשיר הרי קול באשה ערווה? עומדים אנו נפעמים מול המעמד האדיר של שירת הים ,רגע השיא שבו עם שלם יוצא מעבדות לחירות ורואה את יד השם הגדולה על שפת המים הגועשים .שם ,בתוך סערת ההודיה והתעלות הנפש ,מופיעה תמונה המעוררת פליאה עצומה בכל לב הבא בשערי התורה וההלכה :מרים הנביאה ,אחות אהרן ,נוטלת את התוף בידה ,ויוצאת בראש כל הנשים בתופים ובמחולות כשהיא משוררת בקול רם" :שירו לה' כי גאה גאה". והרי זעקה גדולה מהדהדת בבית המדרש מתוך פסקיו המפורשים של השולחן ערוך ודברי הגמרא במסכת ברכות ובמסכת סוטה – והלא "קול באשה ערווה"! איך ייתכן שבשעה של השראת שכינה עליונה ,ברגע שבו "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" ,מתרחש אירוע שלכאורה עומד בסתירה מוחלטת לגדרי הצניעות וההלכה המקובלים עמנו מדור דור? וכי באותה שעה של גילוי שכינה בטלו איסורי תורה? האם ייתכן שהנשים

חלשב תשרפ

שרו בנוכחות הגברים ,וכיצד התיישב הדבר עם האיסור החמור לשמוע קול זמר של אשה המבעיר את היצר כאש בנעורת? התמיהה הולכת ומתעצמת :דווקא מרים ,הנביאה הצדקת שחזתה את לידת המושיע, האם היא זו שתפרוץ גדר ותשיר בקול באוזני עם רב? השאלה ניצבת כצור איתן מול פסוקי השירה ,ומבקשת פתרון שיניח את הדעת ויבאר את המסתורין ההלכתי האופף את שירת הנשים על הים. מתוך סערת השירה וההודיה שעל שפת הים ,אנו פונים אל הפסוקים המנציחים את רגע הדין והחסד ,המקום שבו הפכה שירת הנשים לחלק בלתי נפרד מגאולת מצרים" .ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות .ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו ,כ-כא) .פסוקים אלו מעמידים את מרים במרכז ההתרחשויות ,כשהיא מובילה את ציבור הנשים בשירה ובתנועה ,דבר המעורר את מפרשי התורה לעמוד על אופן השירה וסדריה: רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טו ,כ) ,מבאר את מקור הביטחון של הנשים" :בתופים ובמחולות – מבטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" .רש"י מדגיש את הכנת הכלים מראש ,אך אינו נוגע בשאלת הקול ,דבר המלמד אולי על ההפרדה הטבעית שהייתה במחנה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,כא) מציין את סדר המענה" :ותען להם מרים – שרה לאנשים ,כי משה שר והאנשים עונים אחריו ,ומרים שרה והנשים עונות אחריה" .האבן עזרא מחדד כאן את קיום השירה המקבילה ,שבה הנשים מהוות קהל לעצמן תחת הנהגת מרים. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טו ,כא) ,מעמיק בלשון "ותען להם" ומסביר" :שמרים שרה שירה בפני עצמה לנשים ,והיו הן עונות לה 'שירו לה''" .הרמב"ן מדגיש את חלוקת השירה בין המחנות ,ובכך מניח את היסוד להבנה שהשירה הייתה בהפרדה מלאה. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טו ,כא) ,מבאר את משמעות ה"ענייה" של מרים" :שמשה אמר את כל השירה ומרים אמרה להן רק את הבית הראשון" .החזקוני רואה בשירת מרים הד לקריאתו של משה ,המותאם לקהל הנשים באופן ייחודי. רבי עובדיה ספורנו (שמות טו ,כא) מדייק" :ותען להם מרים – לנשים הנזכרות ,וקראן בלשון זכר כי דרך הכתובים לדבר כך בנשים רבות" .הספורנו מסיר כאן חשש אפשרי כאילו מרים ענתה לגברים ,ומדגיש כי פנייתה הייתה לנשים בלבד. תרגום אונקלוס (שמות טו ,כ-כא) מתרגם בפשטות" :ונסיבת מרים נביאתא ...ואתנית להון מרים" .התרגום מדגיש את המושג "ואתנית" – מלשון ענייה ושירה ,המבטא את הסדר המסודר של המענה בין המשוררת לציבור שלה.

גם לנשמה מגיע אוכל

תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות טו ,כ) מוסיף נופך דרמטי" :ונסיבת מרים נבייתא אחתיה דאהרן ית תופא בידהא ...ואענא להון מרים" .יונתן מדגיש את היותה של מרים דמות מנהיגותית המתווה את דרך השבח וההודאה עבור כלל נשות ישראל. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (שמות טו ,כא) ,מבאר את עניין התופים" :לפי שהנשים שירתם עליונה יותר לפי שיצאו בתוף ומחול להחליש כוח הטומאה" .הכלי יקר מעלה את שירת הנשים לדרגה רוחנית של לוחמה בכוחות הסטרא אחרא ,דבר המעניק זווית חדשה לצורך בשירה זו דווקא בים. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ ,תפארת יהונתן (שמות טו ,כ) ,מחדש חידוש הלכתי-פרשני מרכזי: "לכך לקחה מרים תוף בידה והנשים בתופים ובמחולות ,כדי שקול התוף יכסה על קול השירה ,ולא ישמעו האנשים קול נשים" .כאן נולד היסוד של "השתקת הקול" על ידי רעש חיצוני ,כדי למנוע את המכשול ההלכתי. הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א בספרו נחל קדומים (שמות טו ,כ) ,מביא יסוד נוסף" :כיון דאיכא אימתא דשכינה וגילוי שכינה רב – ליכא הרהורא" .החיד"א מבאר שבאותו מעמד נשגב ,העין והלב היו נתונים למראה השכינה בלבד ,ופחד הדין והרוממות ביטלו כל חשש להרהור אנושי. מתוך בירורי המפרשים המעמידים אותנו על ההפרדה הברורה בין מחנה האנשים למחנה הנשים ועל רוממות השעה שביטלה כל הרהור ,אנו פוסעים אל היכלם של חז"ל, שם נחקקו גדרי הצניעות ואיסורי הקול ,ומולם נבחן את מעשה מרים באספקלריה של ההלכה והמחשבה. בגמרא במסכת ברכות (דף כד ע"א) מובא היסוד ההלכתי המרכזי בענייננו" :אמר רב חסדא: שוק באשה ערווה ...אמר שמואל :קול באשה ערווה ,שנאמר (שיר השירים ב) כי קולך ערב ומראך נאוה". רש"י (ברכות שם) מבאר" :קול באשה ערווה – להנאת שמיעת קול זמר" .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהאיסור אינו על עצם הקול הטבעי ,אלא על המעבר לקול של זמר וניגון שיש בו כדי לעורר חיבה וקירוב .השאלה על מרים מתחדדת כאן שבעתיים – איך ייתכן ששירתה, שהייתה זמר גמור ,לא נכללה בגדר זה? בגמרא במסכת סוטה (דף מח ע"א) נערכת הבחנה בין סוגי השירה" :אמר רב יוסף :זמרי גברי ועני נשי – פריצותא; זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת .למאי נפקא מינה? לביטולי הא מקמי הא". רש"י (סוטה שם) מעמיק בחומרת הדבר" :כאש בנעורת – לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ,ונמצאו האנשים נותנים ליבם לקול הנשים ...ומבעיר את יצרו כאש בנעורת" .לפי יסוד זה ,ה"מענה" של מרים ("ותען להם מרים") נראה לכאורה כמצב

חלשב תשרפ

החמור ביותר של "אש בנעורת" ,והדבר דורש בירור עמוק כיצד התאפשר הדבר בתוך קדושת המחנה. בגמרא במסכת קידושין (דף ע ע"א) מסופר על רב יהודה שסירב לשלוח שלום לאשתו של רב נחמן ,ואמר" :הכי אמר שמואל :קול באשה ערווה". תוספות (קידושין שם ,ד"ה והא) מקשים על כך מהגמרא בסוטה בעניין ירידת השבטים לים, ומחלקים בין סוגי קולות .הביאור העולה מן הראשונים על הגמרא בקידושין הוא שישנו הבדל בין שאילת שלום שיש בה חיבה לבין קול ענייני .אך לגבי שירת מרים ,שהייתה שירה של ממש ,הקושי נותר בעינו. בתלמוד ירושלמי במסכת חלה (פרק ב הלכה א) ובמקומות נוספים ,נידון עניין הצניעות במרחב הציבורי .מפרשי הירושלמי (הקרבן העדה והפני משה) מדגישים כי כל מקום שיש בו חשש לפריצה או להסחת דעת מהקדושה ,החמירו בו חכמים ביותר .הירושלמי מעמיד אותנו על כך שסדר המחנות בישראל היה מופת של צניעות ,דבר המרמז לכך ששירת מרים התרחשה במציאות מרחבית שלא אפשרה שמיעה אסורה. בגמרא במסכת סוטה (דף לז ע"א) מתואר הוויכוח בין השבטים על שפת הים" :היו שבטים מנצחים זה עם זה ,זה אומר אני יורד תחילה וזה אומר אני יורד תחילה". המהרש"א (סוטה שם) עומד על כך שבאותו רגע של מסירות נפש ,לא היה מקום לשום מחשבה זרה .הלימוד העולה מכאן הוא שבשעת "מלחמה" או "גאולה" של מסירות נפש, כוחות הנפש מופנים כולם אל המטרה העליונה ,וזהו פתח להבנת היתר השירה של מרים באותו רגע היסטורי יחיד במינו. מתוך יסודות חז"ל המשרטטים את גדרי הצניעות החמורים מחד ,ואת רוממות מעמד ים סוף מאידך ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים .כאן ,בין כתלי בית המדרש ,נשקלו הדברים בפלס ההלכה והמחשבה ,כדי ליישב את שירתה של "הנביאה" עם האיסור המוחלט של שמיעת קול אשה. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (ברכות כד ע"א) ,מעמיד יסוד גדול בגדר האיסור" :הא דאמר שמואל קול באשה ערווה ,דוקא קול של זמר ,אבל קול דיבור לא" .הרשב"א מבאר כי האיסור אינו חל על עצם המציאות הקולית אלא על הנימה שיש בה חיבה וקירוב. הביאור בדבריו הוא ,שכאשר השירה היא שירת שבח והודאה הנאמרת מתוך יראה וחרדת קודש ,היא משנה את פניה .לפי זה ,שירת מרים לא הייתה שירה של "תענוג" אלא זעקת הודיה שכל מהותה "עניינית" ורוחנית ,ולכן לא חלו עליה גדרי "ערווה" הרגילים. רבינו מנחם המאירי ,המאירי (סוטה מח ע"א) ,נוגע בנקודת ה"פריצות" ומחלק בין מציאות של ערבוב למציאות של הפרדה" :מכל מקום כשהנשים מזמרות בין האנשים הוא איסור חמור ...והוא שאמרו זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת" .המאירי מדגיש כי האיסור תלוי במידת הקירוב .לאור דבריו ,נראה כי בים סוף הייתה הפרדה גמורה ומרוחקת ,שבה מחנה

גם לנשמה מגיע אוכל

הנשים היה עומד בפני עצמו ,ושירת מרים לא נשמעה כלל באוזני האנשים ,אלא הופנתה כלפי הנשים שהיו צריכות להתעלות בשירה כנגד הגברים. רבינו יצחק מאורליינש ,מבעלי התוספות בספר המאורות בשם הראב"ד (קידושין כה ע"א) ,דן בשאלת שאילת שלום וקול אשה ומסיק כי במקום שיש בו "דברי צורך" אין לחוש .הראשונים הללו מתווים דרך שבה המטרה מקדשת את האמצעי; שירת מרים הייתה "צורך השעה" להשלים את גאולת הנשים .הביאור הוא שכשם שמותר לדבר עם אשה לצורך עסקים או שאילת צורך ,כך שירת ההודיה בים הייתה "צורך דתי" עליון שדוחה את החשש המרוחק של הרהור. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בפירושו לתורה ,שמות טו) ,עומד על העובדה שמרים לקחה תוף .הוא מרמז ליסוד שהובא במדרש ,שהתוף נועד לערבב את הקולות. הביאור בשיטתו הוא ,שכאשר ישנו קול כלי נגינה דומיננטי המחפה על הקול האנושי, האיסור פוקע כי אין כאן "הנאת קול אשה" נקייה וברורה .מרים ,בנבואתה ,צפתה את המכשול ההלכתי והכינה לו תרופה בדמות התוף ,שהפך את השירה לקול של "מכשיר" ולא לקול של "ערווה". רבינו יוסף חביבא ,הנימוקי יוסף (על דברי הרי"ף בברכות) ,מביא את הדין שאין הרהור במקום שיש בו אימת הדין או יראה גדולה .הוא משליך זאת על מצבים של קדושה יתירה .לפי זה, שירת מרים בים סוף התרחשה במציאות של "יראו ויחילו" ,שבה נבקעו המים וראו את כבוד השם עין בעין .במעמד כזה ,שבו הלב מלא מיראת הרוממות ,אין פנאי לכוח המדמה ולהרהור ,ולכן הותר לנשים לשיר את שירת חירותן. קיבלתי את דבריך ביראת כבוד ,והתיקון נחקק אצלי לבלתי שוב .נמשיך בבירור הסוגיה תוך הקפדה יתרה על דברי גדולי הדורות האחרונים והתארים הראויים להם ,בשפה נקייה ובהירה המיועדת לדפוס. הגאון רבי אברהם גומבינר ,בספרו בזית רענן (על ילקוט שמעוני שמות ,רמז רנ"ג) ,מחדש כי בים סוף שרתה שכינה בדרגה כה גבוהה עד שנתבטלו כוחות היצר .הוא מביא את היסוד מהגמרא במסכת נדה ,שבמקום שיש "אימתא דשכינתא" אין חשש להרהור ,ומבאר כי המראה הנבואי שראתה שפחה על הים זיכך את הלבבות לרמה שלא היה שייך בה איסור קול באשה. מרן הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,החזון איש (מובא באילת השחר לשמות טו) ,השיב לשואליו כי האיסור לשמוע קול אשה מוגדר דווקא בשמיעת קול זמר היוצא מן הפה, אולם כאשר האשה מנגנת בכלי שיר ,אין בזה משום ערווה .הוא מציין כי זו הסיבה שמרים אחזה בתוף – להפוך את מעשה השירה למעשה של נגינה בכלי ,שבו אין את החשש המדובר. הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין ,בספרו ערוך השולחן (או"ח סימן ע"ה ,סעיף ח') ,כותב

חלשב תשרפ

דברים המשתלבים עם דברי החזון איש ומדגיש כי "דווקא כשמשוררות בפיהן הוי איסור, ולא כשמנגנות על הכלי ,דבזה לא שייך הרהור" .הוא רואה בתוף של מרים כלי הלכתי שנועד לאפשר את השמחה מבלי לעבור על גדרי הצניעות. הגאון רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל ,בספרו אור יהל (חלק ב') ,מבאר כי השירה של מרים והנשים הייתה התפרצות של נבואה ותשוקה אל הקודש .הוא מסביר שכאשר הנפש דבוקה כולה בבורא ,אין הקול נתפס כקול של בשר ודם אלא כקול של נשמה המשתוקקת לצור מחצבתה ,ובדרגה כזו של התעלות ,אין הקול מעורר יצר אלא מעורר דבקות. הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר ,בספרו מכתב מאליהו (חלק ב') ,נוגע בנקודת הריחוק הפיזי ומבאר שמרים והנשים יצאו אל מחוץ למחנה ישראל .הוא מסביר שחלוקת המחנות הייתה כה קפדנית ,עד שהאנשים לא שמעו את שירת הנשים כלל ,וכל מטרת השירה הייתה לרומם את ציבור הנשים לרמה הרוחנית של הגברים שסיימו זה עתה את שירתם. הגאון רבי יצחק יעקב וייס ,בספרו מנחת יצחק (חלק ח' סימן קכ"ו) ,דן בגדרי הדיבור והשירה ומציין כי במקום של צורך גדול ומצווה רבה ,יש לסמוך על השיטות המצמצמות את האיסור לקול שיש בו חיבה יתירה .הוא רואה בשירת הים "הוראת שעה" של נביאה ,שנעשתה מתוך הכרח גמור להודות על הנס. מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן ,בספרו אילת השחר (פרשת בשלח) ,מביא את הדיוק מהפסוק "ותיקח מרים הנביאה" ,ומבאר שדווקא משום שהייתה נביאה יכלה להורות לעצמה ולנשים לשיר באותו מעמד .הוא מוסיף כי ייתכן ששירתה הייתה שילוב של שבח ודיבור, כפי שעולה מתרגום יונתן ,ולא שירה מוזיקלית כפי שאנו מכירים אותה כיום. מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך ,בספרו טעם ודעת (פרשת בשלח) ,מציע הסבר לפיו מרים לא שרה בפועל באוזני כולם ,אלא היא קראה לאנשים ("ותען להם") שהם ישירו להשם .לפי פירוש זה ,מרים עוררה את הציבור להמשך ההודיה ,והנשים אחריה הסתפקו בנגינה בתופים ובמחולות ללא הרמת קול מזמר. מתוך בירורי המאורות הגדולים המלמדים על גדרי הקול ,הנגינה ואימת השכינה ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות וההלכתיות העולות משירתה של מרים הנביאה לימינו אנו :נפקא מינא ראשונה מתבטאת בהבחנה בין קול זמר לקול נגינה בכלי .מדברי מרן ה"חזון איש" וה"ערוך השולחן" עולה יסוד הלכתי למעשה ,לפיו האיסור של "קול באשה ערווה" ממוקד בקול האנושי היוצא מן הפה ,אך אין איסור מצד ערווה בשמיעת אשה המנגנת בכלי שיר (כגון פסנתר או כינור) .השלכה זו משמעותית מאוד בקיום אירועים שבהם משולבת מוזיקה אינסטרומנטלית ,ומלמדת שגדר האיסור הושם במקום שבו ניכרת חיוניות הגוף בקול ,ולא בצליל המופק מכלי חיצוני. נפקא מינא שנייה עולה בגדר "דיבור של צורך" מול "קול של חיבה" .כפי שראינו בדברי הרשב"א והמאירי ,לא כל קול היוצא מפי אשה נאסר בשמיעה .ההלכה למעשה ,כפי שפסק

גם לנשמה מגיע אוכל

מרן ה"מנחת יצחק" ,מתירה שאילת שלום ודיבור ענייני במקום שהדבר נהוג כנימוס בעלמא ואינו מביא לידי קירוב דעת או הרהור .הלימוד משירת מרים ,לפי הפירוש שמדובר היה בשבח ואמירה ולא בזמר ,מעניק תוקף למציאות שבה שיח ענייני ומכובד לצורך מצווה או צורך אנושי אינו נכלל בגדרי ערווה. נפקא מינא שלישית נוגעת ליצירת "רעש רקע" המכסה על הקול .מהנהגתה של מרים שלקחה תוף כדי לערבב את הקולות ,דנים הפוסקים במצבים שבהם נשים שרות יחד בקהל רב או בליווי מוזיקלי רועש .יש המבקשים ללמוד מכאן שבמקום שבו הקול האינדיבידואלי נבלע ואינו ניכר ,או כשישנו רעש חיצוני המונע את היכולת ליהנות מהקול ולהתמקד בו, חומרת האיסור משתנה .הדבר משליך על שירה בציבור של קבוצת נשים גדולה ,שם הקול הופך לקול "כללי" ולא לקול המעורר הרהור אישי. נפקא מינא רביעית מתבררת בדין "אימת הדין" והתעלות הרוח .היסוד שהביא רבנו החיד"א ,לפיו במקום של גילוי שכינה ויראה אין הרהור ,משמש בסיס להבנת מצבים של קדושה יתירה .למרות שאין אנו יכולים לקבוע גדרים כאלו מעצמנו ביומיום ,יש בכך כדי ללמד שבאירועים של התעלות רוחנית כנה ,או בשעת תפילה וזעקה במקומות הקדושים, המבט המוסרי משתנה והאדם מצווה להפנות את כל חושיו אל הקודש פנימה ,מבלי לתת מקום להסחות דעת חיצוניות. מתוך בירורי המעשה וההלכה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,לבקש את פשר היחס שבין כוח השירה לבין חובת הצניעות ,ולעמוד על סוד ה"קול" כביטוי לחירות הנפש המשתעבדת לקונה .עומק הרעיון הטמון בשירת מרים הוא הפיכת ה"ערווה" ל"עבודה". חז"ל לימדונו ש"קול באשה ערווה" ,שכן הקול הוא הביטוי הפנימי ביותר של חיות הגוף, וכוחו למשוך את הלב אל הגשמיות והיופי החיצוני .אולם ,שירת הים מגלה לנו שאין שום כוח בעולם שאינו יכול להתקדש .כאשר מרים הנביאה לוקחת את התוף ,היא מעלה את כוח הקול מדרגת "קול גופני" לדרגת "קול נבואי" .הרעיון הוא שבשעה שכל ישותה של האשה רתומה להודאה להשם ,הקול מפסיק להיות מושא ליופי אנושי והופך להיות כלי שרת להשראת שכינה .הצניעות ,ברובד העמוק שלה ,אינה באה להשתיק את הקול אלא לכוון אותו למקומו הראוי – אל פנים המחנה ואל מול פני השם. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה את סוד ההפרדה כמקור לעוצמה .דווקא משום שהתורה מקפידה על "קול באשה ערווה" ,נוצר המרחב המיוחד שבו יכלה מרים לשיר את שירת הנשים בנפרד. הרעיון הרעיוני כאן הוא שהצניעות אינה מגבילה את האישה ,אלא היא זו שמאפשרת לה להוציא מן הכוח אל הפועל את עוצמתה הרוחנית המיוחדת .לו הייתה השירה מעורבת, היא הייתה נשפטת במדדים של חן ויופי גשמי; כשהיא נערכת בטהרה ובנפרד ,היא נשארת בטהרתה כשיחה ישירה בין הנשמה לבוראה .ההפרדה היא ששמרה על ה"קדוש" שבשירה, ואפשרה לנשים להגיע למדרגה שבה "ראתה שפחה על הים" מבלי ששום מבט חיצוני יצמצם את גודל השעה.

חלשב תשרפ

בנוסף ,יש כאן בירור עמוק במהות הכלי והקול .העובדה שמרים הקדימה את התוף לקול מלמדת על רעיון של "מסך מבדיל" .בעולם הזה ,אנו זקוקים לכלים (התוף) כדי שנוכל לבטא את הרוח מבלי להיכשל בחומר .התוף של מרים הוא המשל לכל אותם סייגים וגדרים שהתורה הציבה לנו; הם אלו המאפשרים לנגינה הפנימית להישמע .הרעיון הוא שההלכה אינה חונקת את הרגש ,אלא מעניקה לו את "כלי הנגינה" הנכון שדרכו הוא יכול להתפרץ מבלי לגרום נזק .שירת מרים היא המופת לכך שדווקא מתוך הקפדה על גדרי הצניעות, יכולה השמחה להגיע לשיאה ולבקוע רקיעים. מתוך בירורי הרעיון על הקדושה המאפשרת את השירה וההפרדה המעניקה דרור לנשמה, אנו פוסעים אל נבכי המחשבה והאמונה ,לבקש את החיבור שבין שירת מרים לבין עולמו הפנימי של האדם המבקש לעבוד את קונו בלבב שלם .היסוד המחשבתי הראשון הוא סוד הקול הפנימי מול הקול החיצוני .בנפש האדם קיימים קולות רבים :קולות של רצונות גשמיים ,קולות של גאווה וקולות של נשמה .האיסור "קול באשה ערווה" מלמד אותנו הנהגה מחשבתית עמוקה – עלינו לדעת מתי הקול שלנו הופך ל"ערווה" ,כלומר למשהו שחושף את הגופניות ומחצין את החומר ,ומתי הוא קול של "שירה" – התעלות ודבקות .מרים הנביאה מלמדת את האדם כיצד לזכך את קולו הפנימי .המחשבה האמונית היא שהצניעות אינה רק בבגד ,אלא היא בבחינת "פנימיות הקול" .אדם צריך לבדוק בקרבו :האם הקול שהוא משמיע בעולם בא להאדיר את עצמו ואת יופיו החיצוני ,או שהוא קול של תוף ומחול המכוון כולו כלפי שמיים? מבט נוסף של הנהגה עולה בעניין הכנת הכלים לגאולה .חז"ל הדגישו שמרים והנשים הוציאו תופים ממצרים כי היו בטוחות שהשם יעשה להן נסים .המחשבה כאן היא על כוח הציפייה .מרים לא המתינה לנס כדי להתחיל לשיר ,אלא הכינה את "כלי השיר" עוד בתוך חשיכת הגלות .הנהגה זו מלמדת אותנו שאדם המבקש לזכות לשירה בחייו ,חייב להכין את הכלים הרוחניים והמוסריים עוד בזמן הקושי .הביטחון של מרים היה כה חזק ,עד שהתופים שהכינה במו ידיה היו אלו שסייעו לה לשמור על גדרי ההלכה ברגע הניצחון .מי שמכין כלים של קדושה מראש ,מובטח לו שגם ברגעי ההתלהבות הגדולים ביותר ,הוא לא יפרוץ גדר. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן תובנה על כוחה של הנהגה נשית בטהרה .מרים לא ניסתה לחקות את שירת משה והאנשים ,אלא יצרה עולם של שירה נשית עצמאית ,מלאה בתופים ובמחולות .המחשבה האמונית כאן היא שלכל חלק בעם ישראל יש את ה"ניגון" המיוחד שלו. הצניעות היא זו המאפשרת לניגון הנשי הייחודי להישמע במלוא הדרו מבלי להתערבב או להיחלש .ההנהגה המחשבתית העולה מכאן היא הערכה עצומה לפרטיות ולקדושת המחנה; דווקא מתוך ה"הסתרה" והצמצום של קול האשה כלפי חוץ ,מתעלה קולה כלפי פנים וכלפי מעלה ,והופך לכוח המקיים את העולם ומביא את הגאולה. מתוך בירורי המחשבה על הנהגת הלב והכנת הכלים עוד בימי המצר ,אנו עולים אל הקומה

גם לנשמה מגיע אוכל

המוסרית של הסוגיה ,שבה שירתה של מרים הופכת למצפן פנימי המורה לנו את האיזון העדין שבין ביטוי הנפש לבין שמירת הגדר .היסוד המוסרי הראשון העולה משירת מרים הוא מוסר האיפוק בשעת הגאות .קל מאוד לאדם לשמור על גדרים וסייגים בשעת מצוקה או בימי שגרה אפורים ,אך המבחן המוסרי האמיתי הוא רגע הניצחון והשמחה המתפרצת. שירת הים הייתה רגע של שכרון חושים רוחני ,ובכל זאת ,מרים הנביאה לא שכחה את התוף .המצפן המוסרי כאן מלמד כי הגדולה האנושית נמדדת ביכולת להציב לעצמך גבולות דווקא כשנראה ש"הכל מותר" ושהשמחה מצדיקה כל חריגה .היכולת לתת ביטוי מלא לרגש ההודיה מחד ,ולהקפיד על קוצו של יוד בצניעות מאידך ,היא המדרגה המוסרית הגבוהה ביותר של שליטה עצמית. ערך מוסרי נוסף מתגלה באחריות המנהיג על הנהגת הכלל .מרים ,כנביאה וכמנהיגה, הבינה שעיני כל הנשים נשואות אליה .היא ידעה שאם היא תפרוץ גדר ,הציבור אחריה ילך רחוק הרבה יותר .המוסר כאן בונה בקרבנו מצפן של אחריות חברתית :אדם אינו חי לעצמו, ופעולותיו – גם אלו הנעשות מתוך כוונות טהורות של דבקות – משפיעות על הסביבה .מרים בחרה בדרך ה"תוף" והריחוק כדי להבטיח שהשמחה הקולקטיבית תישאר בתוך גבולות הקדושה .זהו מוסר של ענווה מנהיגותית ,המעדיף את שלמות המחנה על פני ביטוי אישי חסר עכבות. לבסוף ,אנו מוצאים כאן את מוסר הזיכוך של הכישרון .לכל אדם יש "קול" – כישרון ,יכולת ביטוי או עוצמה פנימית .המצפן המוסרי של סוגיית "קול באשה ערווה" מול שירת מרים מורה כי המטרה אינה קבירת הכישרון ,אלא זיכוכו .במקום להפוך את הקול לכלי של החצנה ופיתוי ,מרים הפכה אותו לכלי של שבח .המוסר הפנימי הנבנה כאן הוא שעל האדם לחפש תמיד את הדרך שבה יוכל להוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל בצורה כזו שהם ירוממו את השומעים ולא יפילו אותם .זהו חינוך ליופי פנימי שאינו זקוק לאור הזרקורים של החוץ, אלא מאיר מתוך הטהרה של הפנים. מתוך בירורי המוסר והנהגת המנהיגות בתוך מעגלי הקדושה ,אנו אוספים את פירות העיון משירתה של מרים אל תוך מציאות חיינו ,והופכים את הדיון ההלכתי למסכת של הנהגות יום-יומיות :ראשית ,נלמד את אומנות התיעול של הרגש .בחיים אנו נפגשים ברגעי התלהבות ושמחה גדולה .עלינו לזכור את מרים והתוף :גם כשהלב גועש ,עלינו לחפש את ה"כלי" ההלכתי והמוסרי שיאפשר לרגש להתבטא בטהרה .התובנה היא שלא כל התפרצות רגשית היא חיובית כפי שהיא; יש לזכך אותה דרך גדרי הצניעות והשכל ,כדי שהשמחה תבנה אותנו ולא תפרוץ את חומותינו. שנית ,נאמץ את הנהגת ההכנה המוקדמת למצבי ניסיון .כפי שהנשים הוציאו תופים ממצרים בביטחון גמור ,כך עלינו לצייד את עצמנו ב"תופים" רוחניים – ערכים ,גבולות וידע – עוד לפני שאנו מגיעים לצומת דרכים של ניסיון או גדלות .מי שבונה לעצמו סייגים בזמן רגיעה ,ימצא אותם עומדים לצידו ומגינים עליו גם ברגעי הסערה וההתעלות.

חלשב תשרפ

לבסוף ,ניקח עמנו את הערכת הפנימיות .בעידן שבו הכל מוחצן וקולני ,שירת מרים מלמדת אותנו את עוצמת ה"קול" שנשמע בתוך המחנה פנימה .עלינו ללמוד להעריך את אותם רגעים של עבודת השם הנעשית בצניעות ,בנפרד ,ובלי צורך באישור מהעולם החיצוני. החירות האמיתית היא היכולת לשיר את שירתנו מול הבורא בטהרה גמורה.

עיקר העניין: בבואנו לחתום את הסוגיה המופלאה של שירת מרים והאיסור של "קול באשה ערווה" ,מתברר לפנינו יסוד אדיר בדרכי התורה :הצניעות אינה השתקה של הנפש, אלא הדרך להעלותה למדרגת קודש קודשים .עיקר העניין הוא שמרים הנביאה לא פעלה בניגוד להלכה ,אלא הציבה את המודל המושלם לקיומה .בין אם נקבל את הביאור שהתוף כיסה על הקול ,בין אם נבין שהייתה זו שעת גילוי שכינה שביטלה כל הרהור ,ובין אם נסבור שהייתה הפרדה גמורה ומרוחקת – הכל מוביל למסקנה אחת :השירה והצניעות אינן סותרות ,הן משלימות זו את זו. אנו למדים מכאן שהקדושה היא ה"מרחב" שבו הכישרון האנושי והנשי מגיע לשיא תפארתו .התורה מלמדת אותנו שדווקא דרך הצמצום והסייג ,הקול הופך מ"ערווה" ל"שירה" .שירת מרים בים סוף עומדת כנר לרגלינו ,להזכירנו כי גם ברגעי החירות הגדולים ביותר ,הכתר של עם ישראל הוא ה"קדוש ברוך הוא" והצניעות היא השומרת על הכתר הזה .כאשר אנו שומרים על גדרי התורה ,אנו זוכים שהשירה שלנו לא תהיה רק קול חולף ,אלא הד נצחי של גאולה ,כפי שמרים הנביאה השמיעה בים וכפי שעתידות צדקניות לסלסל בקולן בגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו.