7. בשלח עמ׳ 275–283 — מדוע הנשים אמרו שירה דווקא על טביעת הסוסים?

7. בשלח עמ׳ 275–283 — מדוע הנשים אמרו שירה דווקא על טביעת הסוסים? עומדים אנו משתוממים אל מול המראה הנשגב של שירת הנשים על הים ,רגע שבו ההיסטוריה היהודית כולה עוצרת את נשימתה למראה מרים הנביאה המובילה את צדקניות הדור בתוף ובמחול .אך כשאנו מטים אוזן למילות השירה הבוקעות מפי מרים ,אנו ניצבים בפני תעלומה רבת עוצמה המרעידה את אמות הסיפים של המחשבה והפרשנות .הנה…

7. בשלח עמ׳ 275–283 — מדוע הנשים אמרו שירה דווקא על טביעת הסוסים? עומדים אנו משתוממים אל מול המראה הנשגב של שירת הנשים על הים ,רגע שבו ההיסטוריה היהודית כולה עוצרת את נשימתה למראה מרים הנביאה המובילה את צדקניות הדור בתוף ובמחול .אך כשאנו מטים אוזן למילות השירה הבוקעות מפי מרים ,אנו ניצבים בפני תעלומה רבת עוצמה המרעידה את אמות הסיפים של המחשבה והפרשנות .הנה ,משה רבינו וכל ישראל פצחו בשירה אדירה המקיפה את כל רבדי הגאולה – מהצלתם הם ועד בניין המקדש ,מהנס של קריעת הים ועד יראת העמים מסביב .ואילו כאן ,בשירת הנשים, מצמצמת התורה את כל המעמד הנורא הזה למשפט אחד ויחיד ,נוקב ומטלטל" :שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". והזעקה בוקעת מאליה :וכי זהו כל עניינה של השירה? האם לאחר מאות שנות שיעבוד

גם לנשמה מגיע אוכל

בחומר ובלבנים ,לאחר נסי עשר המכות ויציאה ביד רמה ,כל מה שמצאו הנשים לנכון להלל עליו הוא דווקא את טביעת הסוסים והפרשים במצולות? איפה היא ההודיה על חירותן שלהן? היכן השמחה על הצלת נפשן ממוות וגופן מעבדות? מדוע מתמקדת השירה הנשית דווקא בכיליון האויב ובחורבן סוסיו ,בעוד שירת הגברים נסובה על גאולת ישראל ותפארת עתידם? הקושי הולך ומחריף כשאנו מתבוננים בעובדה שהנשים הן אלו שבזכותן נגאלו ישראל ,ואם כן ,דווקא מפיהן היינו מצפים לשמוע את שירת הגאולה העמוקה ביותר ,ולא רק תיאור מלחמתי של השלכת הסוס לים .התהייה ניצבת בחלל הים :מהו הסוד הטמון במיקוד המפתיע הזה ,וכיצד טביעת הסוסים מהווה את תמצית ההודיה של נשות ישראל באותה שעה גורלית? מתוך פליאה עצומה זו על תוכן השירה שנבחר דווקא על ידי הנשים ,אנו פונים אל פסוקי המקור בפרשה ,לבחון את המילים המדויקות שחקקה התורה לדורות" :ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבה רמה בים" (שמות טו ,כא) .פסוק זה מהווה את סלע המחלוקת והעיון בקרב מפרשי התורה ,המבקשים להבין האם זוהי כל השירה כולה ,או שמא פתח לדברים עמוקים יותר. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טו ,כא) ,מציין בקצרה את עצם המענה ,אך בפירושו על שירת משה הוא עומד על כך שהשירה נאמרה בלשון עתיד .לגבי מרים ,הוא מדגיש את הפעולה המיידית של ההודאה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,כא) מחדש כי המילים "שירו לה'" הן למעשה תמצית השירה כולה ,והוא מציין כי "מרים שרה והנשים עונות אחריה" ,דבר המלמד על סדר של אמירה ותגובה שהקיף את כל ענייני הנס. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טו ,כא) ,מעלה תובנה יסודית לפיה מרים לא הסתפקה בפסוק זה .הוא כותב" :שמרים שרה שירה בפני עצמה לנשים ...והיו הן עונות לה 'שירו לה''". הרמב"ן רואה בפסוק זה את ה"פזמון" החוזר שבו פתחו הנשים את שבחן. רבינו אליהו מזרחי ,המזרחי (על רש"י שם) ,מביא את דברי המכילתא ומבאר כי "כשם שאמר משה כל השירה כולה לאנשים ,כך אמרה מרים כל השירה כולה לנשים" .לשיטתו ,אין כאן חוסר בשירה ,אלא קיצור של הכתוב שסמך על מה שכבר נכתב בשירת האנשים ,והפסוק הראשון הובא רק כסימן. רבי דוד הלוי סגל ,בחיבורו דברי דוד על הטורי זהב (שמות טו ,כא) ,מחזק את שיטת המזרחי ומוסיף כי לא ייתכן שהנשים ,שהיו במדרגה נבואית כה גבוהה ,יגרעו מחלקן בהודיה המלאה. הוא מסביר שהתורה רצתה להדגיש את ה"מענה" – את ההדדיות והאחדות שהייתה בין הנשים. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (שמות טו ,כא) ,מעמיק בסיבת הדגשת הסוס דווקא אצל הנשים .הוא מסביר שהנשים ראו בטביעת הסוס את שיא הגאווה המצרית שנשברה ,ודווקא הן ,המייצגות את ענוות ישראל ,מצאו בשבירת הגאווה ("כי גאה גאה") את עיקר השמחה.

חלשב תשרפ

רבי יהונתן אייבשיץ ,בספרו תפארת יהונתן (שמות טו ,כא) ,מקשה את הקושיה הנוקבת: מדוע לא שרו על גאולת עצמן? הוא מציע כי הנשים ידעו שעיקר הנס של קריעת הים לא נעשה בעבור הצלתן – שהרי הן היו צדקניות ולא היו בסכנה רוחנית כגברים – אלא הנס הגדול עבורן היה מפלת הרשע וביטול שלטון מצרים מן העולם. מתוך בירורי המפרשים המגלים לנו כי שירת מרים הקיפה את כל רבדי הנס אלא שהתורה בחרה להנציח דווקא את נקודת המפגש שבין הסוס לרוכבו ,אנו באים אל היכלם של חז"ל. כאן ,בין דפי הגמרא ,נחשף היסוד המקשר בין עונש המסייע לבין שכר המסייעת ,ומתבאר עומק חלקה של האשה בתורה ובגאולה: בגמרא במסכת ברכות (דף יז ע"א) נערך בירור נוקב על מקור זכותן של הנשים" :אמר ליה רב לרבי חייא :נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא ,ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" .רש"י (ברכות שם) מבאר כי השכר הגדול מגיע להן על אף שאינן מצוות בלימוד תורה בעצמן ,שכן הן אלו המאפשרות ומסייעות לקיום התורה. דברי הגמרא הללו מהווים את התשתית להבנת שירת מרים :הנשים ראו בטביעת הסוסים את האישור האלוקי לכך ש"מסייע" נחשב כ"עושה" .כשם שהסוס נענש כשותף למצרי ,כך הן הבינו ששכרן כשותפות ללומדי התורה הוא שכר מלא ,ועל ידיעה זו פצחו בשירה. בגמרא במסכת סוטה (דף יא ע"ב) מובא היסוד המפורסם" :דרש רב עוירא :בשכר נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו ישראל ממצרים" .התוספות (סוטה שם) והמהרש"א עומדים על כך שהנשים לא היו זקוקות לנס של קריעת הים כדי להינצל מן השעבוד הרוחני ,שהרי הן שמרו על צדקותן ועל אמונתן גם בתוך כור הברזל .לפיכך ,השמחה שלהן לא הייתה על הצלת גופן ,אלא על עצם ביטול כוחו של הרשע בעולם ,דבר המשתקף בטביעת הסוסים שמבטאת את כיליון המערכת המצרית כולה. בגמרא במסכת סוטה (דף כא ע"א) נידון עניין שכר המצווה והגנתה" :אמר רב :אשה שבנתה ביתה ...בשכר שממתינות לבעליהן" .החיבור בין דברי הגמרא כאן לשירת מרים מתבאר בכך שהנשים חיפשו את האישור לכך שגם פעולה של "המתנה" ו"סיוע" נחשבת למעשה מוסרי עליון .כאשר ראו שהקב"ה דן את הסוסים בגלל שסייעו למצרים ,הבינו במידה טובה מרובה שהסיוע שלהן לתורה הוא העיקר ,וזוהי הסיבה שהתמקדו בשירת הסוסים – משם שאבו את ההוכחה לערך חייהן הרוחניים. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) דן הירושלמי בעניין "תלמוד תורה כנגד כולם" ומביא כי המצווה גדולה מכל .מפרשי הירושלמי (הקרבן העדה והפני משה) עומדים על כך שגם מי שגורם לאחרים לעשות מצווה ,נוטל שכר כולם .יסוד זה מהדהד בשירת מרים; הנשים ,שידעו כי הגברים הולכים לקבל את התורה ("תעבדון את האלהים על ההר הזה") ,שמחו בטביעת הסוסים כי ראו בה את ההוכחה לכך שגם הן ,כ"גורמות" וכ"מסייעות" ,שייכות בקשר בל ינתק למתן תורה העתיד לבוא.

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת מכות (דף ט ע"א) מובא הכלל" :בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". הלימוד העולה מכאן הוא שהכלי (הסוס) נמשך אחרי רצון הרוכב .הנשים הבינו שגם הן כלי שרת בקדושה ,וכשראו את מפלת "כלי הרשע" בים ,חגגו את העובדה שהקב"ה מחשיב את הכלים והאמצעים כחלק מהמטרה ,ובכך מצאו את מקומן הייחודי בשירת הגאולה. מתוך יסודות חז"ל המעמידים אותנו על סוד ה"מסייע" והשותפות הפנימית במעשה המצווה ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים .כאן מתברר כיצד המבט המזוכך של גדולי הדורות ראה במילותיה המועטות של מרים עולם מלא של משמעות, המיישב את פליאתנו על המיקוד בטביעת הסוסים: רבינו אליהו מזרחי (שמות טו ,כא) ,בביאורו המפורסם על רש"י ,מניח את היסוד הפרשני המרכזי" :שאין הכוונה שמרים אמרה רק פסוק זה ,אלא שהכתוב קצר במקום שיכול לקצר". המזרחי מלמדנו כי שירת הנשים לא הייתה חסרה דבר משירת האנשים ,אלא שהתורה בחרה להביא את ה"פתיח" של השירה בלבד .השאלה "מדוע שרו רק על הסוסים" נפתרת לפי זה בפשטות – הן שרו על הכל ,אלא שהפסוק הראשון הפך לסימן עבור השירה כולה. רבי דוד הלוי סגל ,בחיבורו דברי דוד (שמות טו) ,מעמיק בשיטת המזרחי ומוסיף פן מחשבתי: התורה רצתה להדגיש את ה"מענה" .משה שר והגברים ענו אחריו ,ומרים שרה והנשים ענו אחריה .הבחירה בפסוק על הסוסים נועדה להראות את נקודת ההתחלה של השירה הנשית, המדגישה את גאוות השם ("כי גאה גאה") על פני גאוות הבשר ודם. רבינו יוסף בכור שור ,הבכור שור (שמות טו ,כא) ,מבאר את המילים "ותען להם" כביטוי להמשכיות .לשיטתו ,הנשים לא אמרו שירה נפרדת אלא "ענו" לשירת הגברים .המיקוד בסוסים הוא מפני שזהו סיום השירה והחתימה שלה .הנשים ,ברוב ענוותן ,לא ביקשו לתפוס מקום של מנהיגות עצמאית אלא להוות הד והשלמה לשירת משה ,ולכן הביאו את תמצית המפלה של האויב כפי שהשתקפה בסוף המעשה. רבינו אברהם בן הרמב"ם ,בפירושו לתורה ,נוגע בנקודת הנס הייחודית לנשים .הוא מרמז לכך שהשמחה על טביעת הסוסים נובעת מההבנה המוסרית שהרשע נמחה לגמרי ,עד שגם הכלים ששירתו אותו אינם קיימים עוד .עבור הנשים ,שחוו את פחד השעבוד בדרכים דקות ועמוקות ,הידיעה שאין עוד "סוס ורוכב" בעולם היא-היא הבשורה הגדולה של הגאולה ,ולכן מיקדו שם את הודיתן. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ ,בספרו תפארת יהונתן (שמות טו ,כ) ,מעלה סברה המאירה את הסוגיה באור חדש לגמרי :הוא טוען כי הנשים לא שרו על הצלתן מפני שהן מעולם לא היו בסכנה של טביעה בים! הוא מבאר שהמצרים לא גזרו על הבנות אלא על הבנים ,ולכן הנס של קריעת הים כפעולת הצלה פיזית היה שייך בעיקר לגברים .עבור הנשים ,הנס המרכזי שחייב שירה היה חורבן הרשע המצרי ("סוס ורוכבו רמה בים") ,שכן רק עם טביעתם פסקה האימה ופסקו הגזרות על בניהן. מרן הגאון רבי יצחק מגדל ,בספרו בית יצחק (מובא בפרדס יוסף) ,מעמיד יסוד מחשבתי

חלשב תשרפ

כביר .הוא מקשה :הרי כל מטרת הגאולה הייתה "תעבדון את האלהים על ההר הזה" – קבלת התורה .אם כן ,הגברים שרו על גאולתם כי הם הולכים להיות לומדי התורה .אך הנשים, שאינן מצוות בתלמוד תורה ,מה שמחתן? והוא מבאר :כשראו הנשים שהקב"ה מעניש את הסוסים ,הן תמהו – מה חטאו הבהמות? אלא מכאן למדו יסוד נורא :המסייע לדבר נחשב כעושה הדבר .אם הסוס שסייע לרשע נענש כרשע ,הרי שהאשה המסייעת לבעלה ולילדיה בתורה ,נוטלת שכר כנגד כולם! על הגילוי הזה ,שיש להן חלק מלא בתורה מכוח הסיוע, פצחה מרים בשירה דווקא על הסוסים. הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק ,בספרו משך חכמה ,נוגע בנקודה שהנשים ראו את יד השם בטבע .הסוס מייצג את כוחות הטבע הגולמיים .השמחה של הנשים הייתה על כך שהקב"ה הראה שגם הטבע (הסוס) משועבד לחלוטין לרצון העליון .עבור הנשים ,המנהלות את עולם החומר והבית ,הגילוי שהחומר עצמו יכול להתקדש או להתבטל בפני הרוח ,היה עיקר בשורת הגאולה. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ ,בספרו תפארת יהונתן ,מציע ביאור נוסף המדגיש את גודל צדקותן של הנשים .הוא כותב כי לאנשים הייתה ההצלה בבחינת "נס" גמור ,שהרי היו בידם עוונות ולא היו ראויים להינצל מצד עצמם .אך הנשים ,שבזכותן נגאלו ישראל ,היו ראויות להצלה מצד הדין .לכן ,הן לא שרו על הצלתן – שהייתה דבר מובן מאליו לצדקניות שכמותן – אלא שרו על טביעת המצרים ,שהיה זה נס של הנהגת המשפט והצדק האלוקי בעולם. הגאון רבי יוסף נחמיה פוטש ,בספרו פרדס יוסף ,מביא בשם החומת אנך לרבנו החיד"א, כי לשון "ותען להם" מלמדת על ויכוח רוחני .הגברים אמרו לנשים" :מה לכן שירה ,והלא אין לכן חלק בתורה?" .ענתה להם מרים" :שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו" – הרי רואים אנו מהסוסים שהמסייע כעושה ,ואם כן חלקנו בתורה שווה לחלקכם .זוהי התשובה הנבואית של מרים שביססה את מעמדן של נשות ישראל לדורות. האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר ,הפני מנחם מגור ,מוסיף נדבך מרגש על דברי ה"בית יצחק" .הוא מבאר בזה את הפסוק בשיר השירים" :לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי". לכאורה ,וכי זו מחמאה לדמות את הרעיה האהובה לסוסי פרעה? אלא שהכוונה היא בדיוק לנקודה זו :כשם שהסוס נחשב לחלק בלתי נפרד מהרכיבה ומהמעשה של פרעה ,כך את, רעייתי ,המסייעת בבית ומגדלת את הילדים לתורה ,נחשבת כאילו למדת בעצמך ממש. הדמיון הוא ב"דין המסייע" ,והוא השורש לשמחת הנשים בים. מתוך בירורי המפרשים המאירים את עינינו בסוד ה"מסייע" ובשותפותן של הנשים בכתר תורה ,אנו יורדים אל עולם המעשה והחינוך ,לבחון את ההשלכות המעשיות העולות משירתה הממוקדת של מרים הנביאה :נפקא מינא ראשונה מתבטאת בהערכת ערך הסיוע והתמיכה .מהשילוב שבין עונש הסוס לשכר האשה עולה יסוד הלכתי ומוסרי :הפעולה הטכנית המאפשרת את המצווה אינה "נספח" למצווה ,אלא חלק מגוף המצווה ממש. השלכה זו משמעותית בכל תחומי החיים – החל מתמיכה בלומדי תורה ועד לסיוע לכל

גם לנשמה מגיע אוכל

דבר שבקדושה .הלימוד משירת מרים קובע כי ה"מסייע" אינו צריך להרגיש בדרגה פחותה, שכן בדין שמיים מעמדו כעושה המעשה ממש. נפקא מינא שנייה עולה בחינוך להודיה על מפלת הרשע .שירת מרים על הסוסים מלמדת כי חלק בלתי נפרד מהגאולה הוא ביעור הרע מן העולם .למעשה ,יש ערך יהודי וחובה רוחנית לשמוח לא רק על הטוב שקיבלנו ,אלא גם על השמדת כוחות הרשע והעוולה .הנהגה זו מורה לנו כי בעולם של תיקון ,הכרת הטוב להשם כוללת גם את ההכרה בכך שהצדק נעשה והרשע נמחה ,וכי אין להקל ראש בחשיבות הניצחון המוחלט על המבקשים להשמידנו. נפקא מינא שלישית נוגעת לייחודיות התפקיד של נשות ישראל .ה"בית יצחק" וה"פני מנחם" מתווים דרך חינוכית שבה האשה מוצאת את סיפוקה הרוחני ואת שירתה דווקא בתוך המערכת המאפשרת והמסייעת .התובנה למעשה היא שהשמחה בתורה ובמצוות אינה מותנית דווקא בקיום המצווה המעשית באופן ישיר ,אלא בחיבור לתוצאה הסופית .השלכה זו בונה את זהותה של האם והרעיה היהודית לא כ"עוזרת" אלא כ"שותפה בכירה" שכל הבית נזקף לזכותה. נפקא מינא רביעית מתבררת בהבנת הקשר שבין הטבע לרוח .שירת הנשים על הסוסים – סמל הטבע והכוח – מורה לנו כיצד להתייחס לעולם החומרי .ההנהגה היומיומית העולה מכאן היא להבין שהכלים הגשמיים שברשותנו (ה"סוסים" שלנו) מושפעים ישירות מהמטרה לה הם משמשים .אם אדם משתמש באמצעים חומריים לקדושה ,הכלים עצמם מתעלים, ואם חלילה להיפך – הם נטבעים עימו. מתוך בירורי המעשה וההנהגה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,לבקש את סוד היחס שבין ה"כלי" לבין ה"מהות" ,ולעמוד על עומק ביטול היש שהתחולל בשירת הנשים על הים. עומק הרעיון הטמון בשירת מרים על הסוסים הוא ביטול המחיצות שבין האמצעי למטרה. בעולם של פירוד ,אנו נוטים להפריד בין המעשה העיקרי לבין התנאים המאפשרים אותו. אנו רואים בלומד התורה את העיקר ,ובמי שמפרנס אותו או מסייע לו – רק "אמצעי" טכני. שירת הים באה לנפץ את התפיסה הזו .הרעיון הוא שבעיני ההשגחה העליונה ,המערכת היא אורגנית ושלמה .כפי שהסוס והרוכב נחשבים לישות אחת בדין ,כך המסייע והעושה נחשבים לישות אחת בשכר .מרים הנביאה לא שרה על הסוס כבהמה ,אלא על הרעיון שאין דבר בעולם שהוא "חיצוני" למעשה .הכלים שבהם אנו משתמשים – הכסף ,הזמן ,והסיוע המשפחתי – כולם הופכים להיות חלק מגוף המצווה ממש. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה את סוד הניצחון על הגאווה המוסתרת .הסוס מייצג במקרא את שיא הביטחון העצמי והכוח הגופני" .שקר הסוס לתשועה" .הרעיון הרעיוני הוא שהנשים, שהיו במדרגה של ענווה וביטול ,זיהו שהאויב האמיתי של הגאולה הוא לא רק המצרי הרשע, אלא ה"סוס" – אותה תחושה של כוח טבעי בלתי מנוצח .המיקוד בטביעת הסוסים מבטא את ההבנה שגאולת ישראל אינה שלמה עד שלא נמחה מן העולם הרעיון שניתן להסתמך על כוח בשר ודם .השמחה על טביעת הסוסים היא השמחה על כך שהעולם הופך להיות שקוף וברור ,ואין עוד שום "מסך" של טבע המסתיר את יד השם.

חלשב תשרפ

בנוסף ,יש כאן בירור עמוק במהות השותפות בבריאה .משימתן של נשות ישראל בהיסטוריה היא להיות ה"עזר כנגדו" של קיום התורה והעם .הרעיון הוא שתפקיד ה"מסייע" אינו תפקיד של בדיעבד ,אלא הוא-הוא סוד הבניין .הנשים שרו על הסוסים כי הן זיהו את עצמן במובן החיובי של המילה כ"מרכבה" לקדושה .כשם שהסוס נושא את הרוכב ,כך הן נושאות את עולם התורה על כתפיהן .השירה שלהן על הסוסים הייתה למעשה הצהרה רעיונית" :אנו לא צריכות להיות ה'רוכב' (הלומד בפועל) כדי לשיר על הגאולה; אנו שרות על כך שה'סוס' (הסיוע שלנו) הוא קדוש ,נצחי ובעל ערך אינסופי בעיני הבורא". מתוך בירורי הרעיון על השותפות המוחלטת שבין האמצעי למטרה ועל ביטול כוחו של ה"סוס" הטבעי ,אנו פוסעים אל עמקי המחשבה והאמונה ,לבקש את החיבור החי שבין שירת מרים לבין עבודת הנפש של האדם המבקש אמונה צרופה :היסוד המחשבתי הראשון הוא האמונה בערך ה"קטנות" והסיוע .בנפש האדם קיימת לעיתים תחושת חוסר סיפוק" :אם אני לא הרוכב ,אם אני לא זה שנמצא בחזית העשייה הרוחנית או הלימודית ,מה ערך יש למעשיי?" .שירת מרים על הסוסים באה להאיר את מחשבתנו באור חדש – אין כזה דבר "קטן" או "חיצוני" בעבודת השם .המחשבה האמונית היא שהבורא יתברך מביט על המערכת כולה .הנהגה זו מלמדת את האדם לשמוח בחלקו גם כשהוא בתפקיד ה"סוס" – התפקיד המאפשר ,התומך ,והטכני .האמונה היא שגם הפעולות ה"אפורות" של אחזקת הבית ,פרנסה וסיוע לאחרים ,נצבעות בצבע של קודש קודשים ושותפות בכתר תורה. מבט נוסף של הנהגה עולה בעניין הכנעת הטבע והיצר .המחשבה היהודית רואה בסוס משל לכוחות הגוף והחומר" .סוס ורוכבו רמה בים" הוא רעיון מחשבתי של הכנעת החומריות בפני הרוחניות .ההנהגה העולה מכאן היא שהאדם צריך לשאוף למצב שבו ה"סוס" שבו – הכוחות הגולמיים ,התאוות והמרץ – יהיו משועבדים לחלוטין ל"רוכב" – השכל והנשמה. השמחה של הנשים הייתה על כך שהטבע איבד את עצמאותו המדומה והוכרז ככלי שרת בלבד .המחשבה האמונית תובעת מאיתנו לראות בכל כלי טכנולוגי או כוח פיזי אמצעי לעבודת השם ,ובכך להציל את ה"סוס" שלנו מטביעה במצולות החומריות. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן תובנה על עוצמת הוודאות הרוחנית .הנשים שרו על הסוסים כי הן חיו את המציאות שבה "המסייע כעושה" בוודאות גמורה .זוהי הנהגה מחשבתית של ביטחון בערך העצמי ובחשיבות התפקיד המיוחד שניתן לכל אחד .האדם נדרש להפסיק להשוות את עצמו לאחרים ולחפש תארים של "רוכב" ,אלא למצוא את השירה הייחודית שלו בתוך התפקיד שהועיד לו השם .הנשים לא הרגישו צורך לשיר על גאולת עצמן ,כי גאולתן האמיתית הייתה הגילוי שהן חלק בלתי נפרד מן התורה .זוהי מחשבה משחררת המביאה את האדם לידי שמחה פנימית ויציבה ,שאינה תלויה בהכרה חיצונית אלא בידיעה שהקב"ה חופף עליו ועל מעשיו בכל עת. מתוך בירורי המחשבה על וודאות השותפות ועל הכנעת החומר המסתיר את האור ,אנו עולים אל הקומה המוסרית ,שבה שירתה של מרים הופכת למצפן פנימי המכוון את מידותיו של האדם ואת יחסו אל הזולת ואל תפקידו בעולם .היסוד המוסרי הראשון העולה משירה

גם לנשמה מגיע אוכל

זו הוא מוסר האחריות על האמצעים .לעיתים קרובות אנו פוטרים את עצמנו מאחריות על ה"כלים" שבהם אנו משתמשים ,בטענה ש"העיקר הכוונה" .טביעת הסוסים מלמדת אותנו מוסר נוקב :האדם אחראי על כל מה שמסייע למעשיו .אם הסוס נענש משום ששימש כלי לרשע ,הרי שישנו משקל מוסרי לכל חפץ ,לכל טכנולוגיה ולכל סיוע שאנו מגייסים .המצפן המוסרי כאן מורה לנו לבחון בשבע עיניים לא רק מה אנו עושים ,אלא מי ומה מסייע לנו; האם ה"סוסים" שלנו רותומים למרכבת הקדושה או שמא הם מובילים אותנו אל תוך הים? זהו מוסר של דקדוק בפרטים הקטנים המרכיבים את המעשה הגדול. ערך מוסרי נוסף מתגלה בהכרת הטוב לשותפים השקופים .פעמים רבות המנהיג ,הלומד או העושה נמצאים בקדמת הבמה ("הרוכב") ,והאנשים המאפשרים את קיומם נשארים בצל. השמחה של מרים על ה"סוס" בונה בקרבנו מצפן של עין טובה והערכה עמוקה למי שנמצא מאחורי הקלעים .המוסר כאן תובע מאיתנו להכיר בכך שמי שמכין את האוכל ,מי שמסדר את המקום ,ומי שממתין בבית בסבלנות – אינו "מסייע" משני ,אלא הוא חלק מגוף הניצחון. זהו מוסר המונע גאווה והתנשאות ,ומחנך אותנו לראות בכל אדם שותף מלא ליצירה הרוחנית שלנו. לבסוף ,אנו מוצאים כאן את מוסר הענווה שבשליחות .הנשים לא ביקשו שירה על גאולת עצמן ,אלא על גאולת המטרה והשגת הייעוד .המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא היכולת להשתחרר מהצורך בקרדיט אישי .כאשר אדם דבק במטרה גדולה – קבלת התורה והשראת שכינה – הוא מפסיק לשאול "מה יצא לי מזה" ומתחיל לשאול "איך המטרה הושגה" .זהו מוסר של ביטול העצמי בפני השליחות ,שבו האדם מוצא את סיפוקו המוסרי בכך שהרע נמחה והטוב מתגלה ,גם אם שמו שלו לא הוזכר בראש חוצות .שירת מרים היא המופת למוסר של "עזר" שאינו מחפש את עצמו אלא את כבוד שמיים. מתוך בירורי המוסר על האחריות שבין האדם לכלים המשרתים אותו ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל תוך מעשה היום-יום ,להפוך את שירת מרים למורה דרך בחיי המעשה: ראשית ,נלמד את הערכת ה"שותפים השקופים" בחיינו .במירוץ החיים אנו נוטים להתמקד בתוצאות הנראות לעין ,ב"רוכב" המשיג את היעד .עלינו לאמץ את מבטה של מרים :להכיר תודה עמוקה לכל מי שמאפשר לנו לפעול – בן או בת הזוג ,העובדים המסורים ,או הילדים המשתפים פעולה .התובנה היא שאין הצלחה של יחיד; כל ניצחון הוא פסיפס של סיוע ותמיכה ,ועל כולו ראוי לומר שירה. שנית ,ניקח עמנו את התקדשות האמצעים הגשמיים .עלינו לזכור כי ה"סוסים" שלנו – הטלפון ,הרכב ,הכסף והזמן – אינם ניטרליים .הם מקבלים את זהותם מהשימוש שאנו עושים בהם .התובנה למעשה היא לבדוק בכל יום :האם הכלים שלי רתומים למרכבת פרעה של רדיפה אחר חומר וכבוד ,או שהם "סוסי קודש" המקדמים אותי ואת סביבתי אל הר סיני? לבסוף ,נאמץ את הנהגת השמחה שבנתינה ללא תנאי .הנשים שרו על הסיוע שלהן כי הן הבינו שזו הדרך המהירה ביותר להתחבר אל האינסוף .עלינו ללמוד לשמוח בחלקנו גם

חלשב תשרפ

כשאנו בתפקיד ה"עזר" ,מתוך ידיעה אמונית צרופה שבמבט של מעלה ,השכר והשותפות הם מלאים .אדם שחי בתחושה כזו ,זוכה לשלוות נפש ולחירות אמיתית ,שאינה תלויה במחיאות כפיים חיצוניות.

עיקר העניין: בבואנו לחתום את הסוגיה המופלאה של שירת הנשים על הסוסים ,מתגלה לפנינו יסוד אדיר המהווה את עמוד השדרה של האמונה היהודית :בעולם הרוח ,אין הפרדה בין האמצעי למטרה .עיקר העניין הוא שמרים הנביאה לא צמצמה את השירה ,אלא הרחיבה אותה עד למקומות הרחוקים ביותר .בשירתה על הסוסים היא גילתה לעולם שהקדושה אינה שוכנת רק בבית המדרש או בלב הלומד ,אלא היא חופפת על כל המערכת המאפשרת את גילוי רצון השם. אנו למדים מכאן שזכותן של נשות ישראל בתורה אינה "בדיעבד" או "פרס תנחומים" על כך שאינן לומדות בעצמן ,אלא היא מהותית ועמוקה – הן ה"סוס" הנושא את המרכבה ,ובלעדיהן אין לרוכב קיום .השירה על טביעת הסוסים היא למעשה הכרזה על כך שכל מי שמסייע לקדושה הופך להיות קודש בעצמו .ה"בית יצחק" וה"פני מנחם" לימדונו שחלקן של הנשים בתורה הוא חלק שלם וגמור ,ודווקא מתוך ענוותן וצניעותן בצל ,הן אלו שמחזיקות את העולם .שירת מרים מהדהדת בנו את הידיעה שכל פעולה של סיוע ,כל המתנה לבעל שחוזר מבית המדרש וכל חינוך ילד לקריאת שמע ,הם-הם ה"תופים" וה"מחולות" המביאים את הגאולה השלמה, שבה נזכה כולנו לשיר שירה חדשה על גאולתנו ועל פדות נפשנו.