8. בשלח עמ׳ 283–292 — איך היה מותר לאכול מהמן הרי אסור ליהנות ממעשה ניסים?
8. בשלח עמ׳ 283–292 — איך היה מותר לאכול מהמן הרי אסור ליהנות ממעשה ניסים? עומדים אנו נפעמים אל מול המראה הפלאי של המדבר הגדול והנורא ,מקום נחש שרף ועקרב ,שבו עם שלם מוצא את חיותו מדי יום ביומו בלחם אבירים היורד מן השמים .זהו הנס הגלוי והמתמשך ביותר בהיסטוריה ,שבו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" הופך למציאות קיומית של דור שלם. אך דווקא מתוך השגב הזה ,בוקעת…
8. בשלח עמ׳ 283–292 — איך היה מותר לאכול מהמן הרי אסור ליהנות ממעשה ניסים? עומדים אנו נפעמים אל מול המראה הפלאי של המדבר הגדול והנורא ,מקום נחש שרף ועקרב ,שבו עם שלם מוצא את חיותו מדי יום ביומו בלחם אבירים היורד מן השמים .זהו הנס הגלוי והמתמשך ביותר בהיסטוריה ,שבו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" הופך למציאות קיומית של דור שלם. אך דווקא מתוך השגב הזה ,בוקעת ועולה קושיה המרעידה את יסודות עבודת השם והנהגת האדם .הרי הלכה פסוקה ופשוטה היא בכל מרחבי הש"ס ,כפי שהעמידו לנו רבותינו בביאור דברי הגמרא במסכת תענית ,שאסור לו לאדם ליהנות ממעשה ניסים .החשש הוא נורא – שמא ינכו לו מזכויותיו ,שמא הנס הזה "יעלה" לו במחיר עולמו הרוחני ,כביכול הקדוש ברוך הוא פורע לו את שכרו בעולם הזה על חשבון חיי הנצח .וכיצד ,אם כן ,זכו דור דעה, אבות האומה ומנחילי התורה ,לסעוד מדי יום על שולחן שכולו פלא חוץ לדרך הטבע? איך לא רעדו ידיהם בלקטם את המן ,וכיצד לא חששו שכל נגיסה ונגיסה של המן המתוק והפלאי
גם לנשמה מגיע אוכל
הזה מכלה את אוצר זכויותיהם שנצבר בדם ובדמעות במצרים? הרי המן לא היה מאכל טבעי שנתקדש ,אלא בריה חדשה שנוצרה בערב שבת בין השמשות ,שמימיה לא ידעה האדמה כמותה – מעשה ניסים מזוקק וטהור. הפלא הופך לתעלומה גדולה עוד יותר כשמתבוננים בשאלה :האם ייתכן שהקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את עמו בדרך שעלולה לכאורה לפגוע בשכרם הרוחני? התמיהה ניצבת כצוק איתן בלב המדבר :איך הפך הנס ללחם חוק ,והאם היתר האכילה הסתיר בחובו סוד עמוק המשנה את כללי השכר והעונש הידועים לנו? מתוך הפליאה הגדולה על עצם הנהגת הנס כחם חוק ,אנו פונים אל פסוקי המקור בפרשה, לבחון את המילים שבהן פתח הקדוש ברוך הוא את שערי השמים להורדת המן ,ואת דברי המפרשים שביקשו לעמוד על טיבו של לחם זה: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ,ד) הפסוק הזה מהווה את יסוד התעלומה ,שכן הקדוש ברוך הוא מבטיח כאן את הנס לא כאירוע חד-פעמי ,אלא כהנהגה יומיומית שנועדה לבחון את העם .הביטוי "לכם" והמטרה "למען אנסנו" עומדים במוקד הדיון הפרשני וההלכתי. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טז ,ד) ,עומד על הצד המחשבתי של המן" :למען אנסנו -אם ישמרו מצוות התלויות בו" .רש"י מלמדנו שהמן לא היה רק מענה לרעב ,אלא כלי חינוכי. הנס הפך לחובה דתית ,ובמקום שבו הנס הוא מצווה ,ייתכן שאין בו משום מנכים מזכויותיו, שכן האדם עוסק בקיום רצון הבורא דרך הנס עצמו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו ,כה; טז ,ד) מדגיש את הפן הנבואי והרוחני .הוא מציין שהמן היה מאכל שמימי המזכך את הגוף .מכאן ניתן להבין שהנאת הנס כאן לא הייתה הנאה גשמית גרידא המכלה זכויות ,אלא כלי עזר להשגת מדרגות רוחניות גבוהות יותר ,דבר שמעצים את זכויות האדם במקום להפחיתן. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ד) ,מבאר את עומק הניסיון" :שהיה בידם לחם רב... והנה הם רעבים אליו" .הרמב"ן רואה במן הנהגה נסית מתמדת שנועדה להרגיל את ישראל לחיות בעיניים נשואות לשמים .לפי שיטתו ,הנס היה הכרחי לבניית דור דעה ,ועל כן לא שייך בו איסור הנאה ,שכן כל הוויית המדבר הייתה מעל לטבע. רבינו חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות טז ,ד) ,מדייק במילה "לכם"" :לכם -בשבילכם" .הוא רואה בזה מתנה גמורה מהבורא .כאשר הקדוש ברוך הוא מעניק את הנס בפירוש כ"מתנה" וכמזון בסיסי ,פוקע ממנו החשש של ניכוי זכויות ,שהרי זהו "שולחן גבוה" שזומנו אליו בצו אלוקי. רבי עובדיה ספורנו (שמות טז ,ד) מבאר שהמטרה הייתה "להיותם בלתי צריכים לעמול למזונותיהם ,למען יוכלו לעסוק בתורתי" .הספורנו מציב כאן יסוד אדיר :המן הוא "תשתית
חלשב תשרפ
לתורה" .נס המשרת את לימוד התורה אינו נחשב להנאה פרטית המנכה זכויות ,אלא לחלק ממעטפת המצווה עצמה. תרגום אונקלוס ותרגום יונתן (שמות טז ,ד) מדגישים את הביטוי "לחם מן השמים" כ"לחם דמן שמיא" .תרגום יונתן מוסיף שהיה זה לחם שהוכן עוד מששת ימי בראשית .הראייה הזו, שהמן הוא חלק מהתכנון המקורי של הבריאה למצבים מסוימים ,הופכת אותו ל"טבעי" בתוך המציאות הנסית של המדבר. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (שמות טז ,ד) ,מעמיק בסתירה שבין "המטרה" לבין "לחם". הוא מסביר שהמן ירד כדי ללמד את האדם ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם" .המן בא לשבור את הגשמיות ,ולכן אכילתו אינה "הנאה" במובן המצמצם את האדם ,אלא פעולה של זיכוך המקרבת אותו למקורו. רבינו יצחק אברבנאל ,האברבנאל (שמות טז) ,שואל מדוע לא ירד המן במצרים ,ומבאר שדווקא במדבר ,מקום השממה ,היה צורך בהנהגה ניסית כדי להפריש את ישראל מדרכי הטבע .הוא מדגיש כי הנס נעשה לצורך הרבים ,ובכך הוא פותח פתח ליסוד שהנאה מנס עבור הכלל אינה מנכה זכויות ליחיד. מתוך בירורי המפרשים המגלים לנו כי המן לא היה אך ורק מענה לרעב הפיזי ,אלא הנהגה רוחנית מכוונת שנועדה לבנות את דור מקבלי התורה ,אנו באים אל היכלם של חז"ל .כאן, בין דפי הגמרא והמדרש ,נחשף המתח שבין הנהגת הטבע לבין הנהגת הנס ,ומתבארים גדרי האיסור ליהנות ממעשה ניסים: בגמרא במסכת תענית (דף כד ע"א) מובא המעשה המרעיד בבתו של רבי חנינא בן דוסא שטעצה והדליקה חומץ במקום שמן ,ואמר לה" :מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק" ,והיה דולק והולך כל היום כולו .רש"י (תענית שם ,ד"ה אלא כאחד מעניי) מניח את היסוד לקושייתנו" :שאסור לאדם ליהנות ממעשה ניסים ,שמא ינכו לו מזכויותיו" .מכאן למדו רבותינו שכל הנאה שאינה בדרך הטבע גובה "מחיר" רוחני מאוצר הזכויות של האדם .היסוד הטמון כאן הוא שהעולם הזה נועד לעבודה בתוך הטבע ,ופריצת גדרי הטבע לטובת הנאה אישית נחשבת לשימוש בשכר העולם הבא כבר עתה. בגמרא במסכת שבת (דף נג ע"ב) מובא מעשה באדם שמתה אשתו והניחה בן לינוק ,ולא היה לו שכר מניקה ,ונעשה לו נס ונפתחו לו דדיים כשני דדי אשה והניק את בנו .אמרו חכמים: "כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" .התוספות (שבת שם) והמהרש"א מבארים שעל אף שהנס הציל את הילד ,הרי שהצורך בשינוי סדרי בראשית מעיד על חסרון בדרגת הטבע של האדם .אולם ,הם מחלקים בין נס הבא להציל ממוות לבין נס הבא למותרות .מכאן פתח לתירוצו של החיד"א ,שהמן במדבר היה בגדר פיקוח נפש ,ובמקום פיקוח נפש אין הנס נחשב לגריעותא אלא להצלה הכרחית. בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות (פרק ח הלכה ג) נידון עניין המציל עצמו בממון חברו ומבואר שחייב לשלם .מפרשי הירושלמי (הפני משה וקרבן העדה) דנים שם בגדרי נס והצלה,
גם לנשמה מגיע אוכל
ומבארים שבמקום שבו הנס נעשה לצורך מצווה או לצורך הרבים ,הרי הוא כמעשה שמיים שאין עליו טענה .מכאן עולה החילוק היסודי בין נס ליחיד לבין נס לציבור; בציבור ,השראת השכינה היא חלק מהנהגת העולם ואינה נחשבת לשינוי סדרי בראשית המנכה זכויות ,אלא לגילוי מלכותו יתברך. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) מתואר המן כ"לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו" .הגמרא שם דורשת "לחם אבירים אכל איש" – לחם שנבלע באיברים .הביאור הוא שהמן היה מזון רוחני שאינו משאיר פסולת .ממילא ,אכילתו אינה נחשבת ל"הנאת הגוף" הרגילה עליה נאמר האיסור ליהנות ממעשה ניסים ,אלא לזיכוך הנפש .כשהנס עצמו הוא רוחני ,הוא מוסיף זכויות ואינו מנכה אותן. בגמרא במסכת תענית (דף כ ע"ב) מובא מעשה ברב הונא שהיה בודק קירות רעועים ,ורב אדא בר אהבה היה יושב איתו כדי שזכותו תגן ולא יפלו הקירות .אמר רב אדא" :לעולם לא יע"אדם במקום סכנה ויאמר שעושים לו נס ,שמא אין עושים לו נס ,ואם עושים לו נס – מנכקין לו מזכויותיו" .הרי"ף והרא"ש עומדים על כך שהנפת המזכויות תלויה בביטחון של האדם .עם ישראל במדבר לא עמד במקום סכנה מרצונו ,אלא על פי הדיבור .כאשר האדם הולך בשליחות המקום למדבר בארץ לא זרועה ,הרי שהמזון הנסית הופך לחלק מהתחייבות ה"מעביד" (הקב"ה) לפועליו ,ואין זה נחשב לניכוי זכויות אלא לאחריות שמימית על קיומם. מתוך יסודות חז"ל המעמידים אותנו על החילוק הדק שבין נס המשנה סדרי בראשית לצורך פרטי לבין נס המהווה הנהגה כללית ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים .כאן מתברר כיצד המבט המזוכך של גדולי הדורות מיישב את שאלת אכילת המן ,ומבאר מדוע לחם השמים אינו מנכה מזכויותיהם של ישראל: רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (תענית כד ע"א) ,בפירושו היסודי שהזכרנו ,מניח את הכלל ש"מנכים לו מזכויותיו" .אך בפירושו על התורה (שמות טז ,ד) ,רש"י מדגיש שהמן ניתן כניסיון" :למען אנסנו" .הראשונים מבארים בדעתו ,שבמקום שבו הנס עצמו הוא הניסיון והמצווה ,אין הוא נחשב להנאה המנכה זכויות ,אלא לעבודת השם .האדם האוכל את המן אינו "נהנה" במובן האנוכי ,אלא מקיים את רצון הבורא הבוחן את דבקותו בתוך המציאות הנסית. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ד) ,מעמיק בסוד הנהגת המדבר .לשיטתו ,המדבר לא היה מציאות של טבע שנקטעה על ידי ניסים ,אלא הוויה רוחנית שבה הנס הפך ל"טבעו של עולם" .הרמב"ן מבאר שבדור דעה ,השראת השכינה הייתה כה מוחשית ,עד שהמן ירד כחלק טבעי מהקשר שבין הקדוש ברוך הוא לישראל .ממילא ,אין כאן "ניכוי זכויות" ,כי אם חיים בדרגה שבה הנס הוא הלחם והטבע הוא החידוש. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (במורה נבוכים חלק ג ,פרק כד) ,דן בעניין הניסיון של המן .הוא מלמד שהמטרה הייתה להרגיל את ישראל לחיים של ביטחון .המחשבה המוסרית העולה מכאן היא שהמן לא נועד להנאה גופנית ,אלא לבניית אישיות מאמינה .הראשונים הממשיכים בקו זה מבארים שנס הבא לצורך חינוך ועיצוב הנפש ,אינו פורע את שכר העולם הבא ,אלא משמש כמכשיר עזר להגדלת הזכויות לעתיד לבוא.
חלשב תשרפ
רבינו יוסף אלבו ,בספר העיקרים (מאמר ד ,פרק יג) ,נוגע בשאלת הניסים ומבאר שישנם ניסים שנעשים כדי לאמת את הנבואה או להורות על השגחה .המן היה נס של "אמותת הנבואה" והקשר עם משה רבינו .לפי זה ,כלל ישראל באותה שעה לא נחשבו כ"נהנים" מהנס ,אלא כ"עדים" לנס .כאשר אדם אוכל את המן כדי להכיר במלכות השם ,האכילה הופכת למעשה של קידוש השם ,ועל כך בוודאי שאין מנכים זכויות. רבינו יהודה הלוי ,בספר הכוזרי (מאמר א) ,מעמיד את המן כאות ומופת לנצחיות הקשר בין ישראל לאלוהיו .הוא מסביר שהמן היה מזון מזוכך שהתאים למדרגתם הנבואית של ישראל. לפי דרכו ,המן היה צורך הכרחי לקיום המדרגה הרוחנית של מקבלי התורה ,וכיוון שהיה זה צורך רוחני למען הכלל ,פקע ממנו הדין של "מנכים מזכויותיו" השייך רק בנס אישי ופרטי שבא להנאת הגוף. החיד"א ,בספרו נחל קדומים (פרשת בשלח) ,מעורר את השאלה בלב רותח ומציע שני מהלכים יסודיים .ראשית ,הוא מגלה רמז נורא בשם המן" :מן הוא" – ראשי תיבות מעשה ניסים הוא .ישראל עצמם תהו כיצד מותר ליהנות ממנו ,אך התירוץ נעוץ ביסוד של "פיקוח נפש" .החיד"א מבאר את הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" – דווקא משום שהיו במצב של עינוי ורעב ,הוגדרו כנתונים בפיקוח נפש ,ובמקום סכנת חיים ודאי שאין חוששים לניכוי זכויות ,שהרי התורה כולה נדחית מפני החיים .עוד מוסיף החיד"א ,כי התורה כתבה בפירוש "הנני ממטיר לכם" – לכם לעצמכם ,לומר שניתנה רשות מפורשת ומתנה גמורה מהבורא, ובמקום שיש רשות מלמעלה ,אין כאן חסרון בזכויות. בעל הישועות יעקב (או"ח סימן תרפ"ב) מחדש יסוד מרטיט המבדיל בין סוגי הניסים .הוא מבאר כי הניכוי מזכויות שייך רק בנס נסתר ,שבו האדם נהנה והעולם ממשיך כמנהגו .אך בנס גלוי ומפורסם ,שהכל מכירים שמאת ה' הייתה זאת ,מתחולל דבר הפוך :האדם הופך להיות כלי לפרסום שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם .על ידי הנס הזה ,נוצרת לאדם "זכות חדשה" של קידוש השם ,וזכות זו גדולה ועצומה היא הרבה יותר מהניכוי שיכול היה להיות. המן ,שהיה הנס הגלוי ביותר ,רק הוסיף זכויות לישראל ולא גרע מהן מאומה. הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק ,הגרי"ז מבריסק (על התורה) ,נוגע בנקודה שהמן היה "לחם שמיים" במובן המהותי .הוא מבאר שכל הניכוי מזכויות הוא כאשר הנס בא למלא חסרון טבעי .אך המן לא היה רק תחליף ללחם ,אלא חפץ של קדושה" ,לחם אבירים" .לכן ,אכילתו היא כעין אכילת קודשים או קרבנות ,שהיא בעצמה מצווה וזכות ,ואין אדם מנכה זכויותיו על ידי עשיית המצווה עצמה. רבינו צדוק הכהן מלובלין ,בספרו צדקת הצדיק (אות רב) ,מעמיד יסוד כביר :המן נקרא "לחם מן השמיים" כי הוא הגיע מעולם שמעל הטבע ,מקום שבו אין מושג של "ניכוי זכויות". הוא מסביר שישנם ניסים שהם "מתנת חינם" מצד הבורא ,שאינם תלויים בזכויות האדם אלא ברצונו הפשוט של השם להיטיב .המן היה הופעה של עולם הבא בתוך העולם הזה ,וכשם שבעולם הבא אין ניכוי זכויות על ההנאה מזיו השכינה ,כך באכילת המן – שהייתה הנאה רוחנית מזוקקת – לא היה שייך ניכוי כלל.
גם לנשמה מגיע אוכל
האדמו"ר הזקן רבינו בעל התניא ,בליקוטי תורה (פרשת עקב) ,מבאר את עניין ה"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" .הוא מסביר שהרעב היה "רעב רוחני" – הכנה של הכלי לקבל אור אינסוף שירד במן .המחשבה העמוקה כאן היא שמעשה ניסים שמטרתו היא גילוי אלוקות וביטול ה"יש" ,אינו מנכה מהזכויות אלא הוא-הוא תכלית הזכויות כולן .הניכוי שייך רק בנס שמחזק את ה"יש" והאגו של האדם ,אך המן ,שהיה מתחדש בכל יום והיה תלוי בביטחון גמור ,ביטל את ה"יש" והגביר את האמונה. רבינו שלום דובער מליובאוויטש ,הרש"ב ,בתורת שלום ,נוגע בנקודה שהמן היה "נס תמידי" .האחרונים דנים האם נס שנעשה קבוע נחשב לטבע .לשיטתו ,כיוון שהמן ירד ארבעים שנה יום-יום ,הוא יצא מגדר "שינוי סדרי בראשית" המנכה זכויות ,והפך ל"סדר בראשית" החדש של דור המדבר .ברגע שהנס הופך להנהגה קבועה ומסודרת ,הוא נחשב לחלק מהשפע האלוקי הסדיר שניתן לברואים. הגאון רבי יהודה אריה ליב מגור ,בחיבורו שפת אמת (פרשת בשלח) ,מבאר שהמן היה "לחם שמיים" שנועד להעלות את הגוף למדרגת הנשמה .לשיטתו ,האיסור ליהנות ממעשה ניסים קיים רק כשהנס משמש להנאה גשמית של הגוף ("ישראל גשמי") .אך המן הפך את האדם עצמו לרוחני יותר .במצב כזה ,הנס אינו "חיצוני" לאדם אלא הוא הופך לחלק מהווייתו ,ועל כן אין כאן פגיעה בזכויות אלא העלאה של כל מציאות האדם לקומה גבוהה יותר. הגרצ"פ פראנק זצ"ל ,בספרו מקראי קודש (חנוכה סימן ז) ,מעמיד חילוק יסודי ונוקב בין היחיד לכלל .לשיטתו ,האיסור ליהנות ממעשה ניסים והחשש לניכוי זכויות נאמרו אך ורק על היחיד ,שכן הנס עבורו הוא שינוי סדרי עולם למענו .אולם בציבור ,אין מנכים מזכויותיהם. השראת שכינה על כלל ישראל והנהגתם בדרך הנס היא חלק מהתכנית האלוקית של "עם זו יצרתי לי" ,ועל כן לא שייך בה ניכוי זכויות כלל ,שהרי הנס בציבור הוא קידוש השם הגדול ביותר. מתוך בירורי עומק המחשבה והחסידות המגלים לנו כי המן היה הופעה של עולם הבא בתוך עולמנו ,מציאות שבה הנס והטבע מתמזגים לכדי שירה אחת של אמונה ,אנו יורדים אל עולם המעשה .כאן נבחן כיצד הסוגיה של הנאה ממעשה ניסים מתרגמת להנהגות מעשיות בחיי היום-יום של המאמין :נפקא מינא ראשונה מתבטאת בסדרי העדיפויות בין הנס להשתדלות .מהיתר אכילת המן אנו למדים את גדרי ה"השתדלות" הנדרשת .ביום-יום, עלינו לפעול בדרך הטבע ולא לצפות לניסים ,כדי שלא לנכות מזכויותינו .אך כאשר אדם נקלע למצב שבו הטבע אינו נותן מענה – כפי שהיה במדבר – עליו לדעת שהפנייה לנס בתוך תפילה וביטחון אינה "חטא" או חסרון ,אלא הכרה במציאות של "הנני ממטיר לכם" .התובנה למעשה היא לחיות בטבע אך להאמין שגם הטבע הוא נס נסתר שאינו מנכה זכויות כל עוד אנו משתמשים בו לעבודת השם. נפקא מינא שנייה עולה בהתייחסות למתנות חינם ולחסד .ה"נחל קדומים" לימדנו שמתנה מפורשת מהבורא ("לכם") אינה מנכה זכויות .ההשלכה המעשית היא שכאשר
חלשב תשרפ
אדם זוכה לשפע בלתי צפוי או להצלה פלאית ,עליו להפוך את הנס ל"נס גלוי" – כלומר, לפרסם את שם השם ולהשתמש בשפע הזה למצוות .בכך הוא הופך את הנס לזכות חדשה של קידוש השם ,ובמקום שהנס יגרע מעולמו הבא ,הוא הופך לסולם לעלייה רוחנית גבוהה יותר. נפקא מינא שלישית נוגעת לביטחון בפרנסה ובצרכי הכלל .מדברי ה"מקראי קודש" למדנו שבצרכי ציבור אין ניכוי זכויות .התובנה למעשה עבור העוסקים בצרכי ציבור או בבניין מוסדות תורה ,היא שאין להירתע מלבקש ולהתפלל לסייעתא דשמיא מעל לדרך הטבע .המצפן המעשי כאן מורה כי כאשר המטרה היא כללית ורוחנית ,הקדוש ברוך הוא פותח את אוצרות השמים ,והשותפים במלאכה זו אינם צריכים לחשוש שהצלת המוסד או המפעל תבוא על חשבון שכרם האישי ,אלא להיפך – הם זוכים להיות חלק מ"לחם אבירים" של הכלל. נפקא מינא רביעית מתבררת בזיכוך ההנאה הגשמית .כפי שהמן נבלע באיברים ולא היה בו פסולת ,כך עלינו לשאוף להפוך את הנאות העולם הזה לרוחניות .ההנהגה המעשית היא שככל שהאדם מקדש את אכילתו והנאותיו ומתכוון בהן לשם שמיים ,כך הוא יוצא מגדר "הנאה" גרידא ונכנס לגדר של "אכילת מן" .בדרך זו ,גם השפע הטבעי והניסי שאנו מקבלים הופך למזון לנשמה ולא למשא המכביד על אוצר הזכויות. מתוך בירורי המעשה וההנהגה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,לבקש את סוד היחס שבין הנהגת השמים להשתדלות האדם ,ולעמוד על עומק ביטול המחיצות שבין עולם הזה לעולם הבא כפי שהשתקף בירידת המן. עומק הרעיון הטמון בהיתר אכילת המן הוא הגדרת הנס כ"שפה" ולא כ"פרס" .בעולם רגיל ,נס נתפס כחריגה ,כמעין "משיכת יתר" מחשבון הזכויות של האדם כדי לפתור מצוקה רגעית .אך המן במדבר בא לחדש רעיון עמוק הרבה יותר :הנס הוא השפה שבה הקדוש ברוך הוא מדבר עם מי שדבק בו לחלוטין .כאשר עם שלם הולך אחרי השם "בארץ לא זרועה", הנס מפסיק להיות חריגה מהטבע והופך להיות המציאות עצמה .הרעיון הוא שחוקי הטבע אינם "חומת ברזל" אלא רצון אלוקי מתמיד ,ובמקום שבו הרצון העליון הוא שהאדם יחיה מעל הטבע – הנס אינו "עולה" לו בזכויות ,כי הוא לא נהנה ממשהו "שלא מגיע לו" ,אלא הוא חי בתוך המדרגה האמיתית שלו .המן לא היה לחם שעקף את הזכויות ,אלא לחם ששיקף את הזכויות. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה את סוד הזיכוך של המציאות החומרית .הרעיון ש"אסור ליהנות ממעשה ניסים" נובע מהפער שבין הקדושה העליונה של הנס לבין הגוף הגשמי של האדם. הניכוי בזכויות הוא מעין "תרגום" של אור רוחני לאנרגיה גשמית .אך המן ,שהיה "לחם אבירים" ,לא נזקק לתרגום הזה .הרעיון הרעיוני הוא שהאדם יכול להזדכך עד כדי כך שהנס יהיה עבורו מזון טבעי .דור המדבר הגיע למדרגה שבה הגוף שלהם היה כה טהור ,עד שהנאת
גם לנשמה מגיע אוכל
המן לא הייתה הנאה "זרה" להם .במצב כזה ,הנס אינו פורע את שכר העולם הבא ,משום שהאדם כבר נמצא במעיין חוויה של עולם הבא בתוך עולם הזה. בנוסף ,יש כאן בירור עמוק במהות הביטחון המוחלט .המן ירד "דבר יום ביומו" .הרעיון הוא שהאמונה והביטחון הם ה"כלים" שמאפשרים לנס לרדת בלי לנכות זכויות .כאשר אדם בוטח בהשם באמת ,הוא הופך להיות כלי להשראת שכינה .המחשבה הרעיונית היא שהניכוי בזכויות קורה רק כאשר האדם מרגיש שהנס הוא "מזל" או "הטבה מקרית" ,אך מי שחי בתודעה שהכל מאת השם והוא רק מקבל את השפע כדי לעבוד אותו – הנס עבורו הוא כלי שרת ותו לא .המן היה בית ספר לביטחון ,ומי שלומד לבטוח ,זוכה שהנס לא יגרע ממנו דבר, אלא רק יוסיף לו דבקות וקרבת אלוהים. מתוך בירורי הרעיון על ביטול המחיצות שבין הטבע לנס כשהאדם דבק במקורו ,אנו פוסעים אל עמקי המחשבה והאמונה ,לבקש את החיבור החי שבין "לחם השמים" לבין עבודת הנפש היומיומית של האדם המבקש לחיות חיים של משמעות ואמונה צרופה: היסוד המחשבתי הראשון הוא העבודה שבתוך המתנה .בנפש האדם קיימת לעיתים רתיעה מקבלת חסד חינם; אנו חוששים מ"נהמא דכיסופא" (לחם של בושה) ומאיבוד הזכויות. ירידת המן מלמדת אותנו מחשבה אמונית עמוקה :גם כאשר הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו שפע נסי ,אין זו הזמנה למנוחה ,אלא קריאה לעבודה מסוג חדש .המן היה "לחם של ניסיון". המחשבה היא שהאדם נדרש להפוך את הנס שלו לזכות על ידי כך שישתמש בו כפלטפורמה לעלייה .ההנהגה העולה מכאן היא שהשאלה אינה "האם קיבלתי נס" ,אלא "מה עשיתי עם הנס שקיבלתי" .כאשר הנס הופך למנוע של התעלות ,הוא מפסיק להיות חוב ומנכה זכויות, והופך להיות השקעה אלוקית בנפש האדם. מבט נוסף של הנהגה עולה בעניין השחרור מהחרדה הקיומית .האיסור ליהנות ממעשה ניסים נובע מהפחד ש"הכל יגמר" ,שהשתמשנו ביותר מדי קרדיט שמימי .ירידת המן "דבר יום ביומו" באה לרפא את החרדה הזו בנפש .המחשבה האמונית היא שהשפע האלוקי הוא אינסופי ,והוא מתחדש בכל רגע .הנהגה זו מלמדת את האדם לחיות את ה"עכשיו" – לא לדאוג למחר ולא לפחד מהעבר .כשאדם חי בביטחון גמור שהבורא ימציא לו את פרנסתו מחר כשם שהמציא לו היום ,הוא יוצא מגדר "נהנה ממעשה ניסים" ונכנס לגדר של "חי על פי הדיבור". הביטחון הוא שמגן על הזכויות ומאפשר לאדם לקבל את השפע בלב שקט ובנפש חפיצה. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן תובנה על זיכוך הרצון והתאווה .הנס מנכה זכויות כאשר הוא בא לספק את ה"יש" הגשמי ,את הרצון לקבל לעצמו .אך המן היה לחם שאין בו פסולת, לחם שדרש התבטלות מוחלטת (שהרי לא ניתן היה להותיר ממנו לבוקר) .המחשבה היא שככל שהאדם מזכך את רצונותיו ופועל פחות מתוך אגו ויותר מתוך שליחות ,כך המציאות כולה הופכת עבורו לנסית מבלי לגרוע מזכויותיו .הנהגה זו תובעת מאיתנו לבחון את המניעים הפנימיים שלנו :האם אנו מבקשים את הנס כדי "להסתדר" בחיים ,או כדי שנוכל לעבוד את
חלשב תשרפ
השם מתוך הרחבת הדעת? כשהמטרה היא עבודת השם ,הנס אינו אלא כלי עבודה ,ובכלי עבודה – אין ניכוי זכויות. מתוך בירורי המחשבה על הביטחון המוחלט המרפא את חרדות הקיום ,אנו עולים אל הקומה המוסרית .כאן ,שאלת הניכוי מן הזכויות הופכת למצפן פנימי המכוון את יחסנו אל הזולת ,אל המשאבים העומדים לרשותנו ואל חובתנו המוסרית בעולמו של הבורא. היסוד המוסרי הראשון המתברר לנו הוא מוסר העצמאות והאחריות .החשש מניכוי זכויות בשל הנאה מניסים מחנך את האדם לערך המוסרי של "יגיע כפיך" .המצפן הפנימי הנבנה כאן מורה לנו כי הדרך הראויה והמתוקנת היא לבנות את חיינו בתוך דרכי הטבע ,מתוך עמל ובנייה עצמית .היתר המן במדבר ניתן רק במקום שבו לא הייתה שום דרך אחרת – בפיקוח נפש ובציווי אלוקי .המוסר הנלמד הוא שאין לאדם "להישען" על הנס או על חסדי אחרים כשיש בידו לפעול בעצמו .זהו מוסר התובע מהאדם להיות יוצר ולא רק צרכן ,ולחפש את הצלחתו בעמל כפיו ולא בקיצורי דרך פלאיים ,כדי שזכויותיו יישארו שמורות לו בשלמותן. ערך מוסרי נוסף מתגלה בהבנת מחיר הפריבילגיה .הכלל ש"מנכים לו מזכויותיו" מלמד אותנו מוסר נוקב על "מאזן רוחני" .כל יתרון שאנו מקבלים בחיים – בין אם הוא נס גלוי ובין אם הוא מזל יוצא דופן או תנאי פתיחה משופרים – אינו מגיע בחינם .יש לו "מחיר" של אחריות .המצפן המוסרי כאן מורה לאדם לא להתגאות בהצלחתו הפלאית ,אלא להבין שהיא דורשת ממנו השקעה חוזרת .אם זכית ל"מן" ,אם זכית לשפע שמעל לטבע ,חובתך המוסרית היא להפוך את השפע הזה לזכויות חדשות של חסד ונתינה .המוסר הוא שהשפע אינו מיועד להנאת היחיד בלבד ,אלא הוא פיקדון המחייב עשייה. לבסוף ,אנו מוצאים כאן את מוסר הראייה הכללית .כפי שלמדנו מדברי ה"מקראי קודש", בציבור אין מנכים זכויות .המצפן המוסרי העולה מכאן הוא היציאה מהאינדיבידואליזם אל הכלל .כאשר אדם פועל למען הציבור ,הוא נכנס תחת "מטריית הגנה" רוחנית שבה הכללים משתנים .המוסר כאן מחנך אותנו שככל שהאדם מחובר יותר לכלל ישראל ,כך חייו הופכים להיות פחות "פרטיים" ויותר "שמימיים" .זהו מוסר של התרחבות הנפש :אדם שחי למען אחרים ,הקדוש ברוך הוא מנהיג אותו בדרך של ניסים מבלי לגרוע מזכויותיו ,שכן הוא עצמו הפך להיות חלק מהנהגת הכלל המקדשת שם שמיים בעולם. מתוך בירורי המוסר על האחריות הנלווית לכל שפע יוצא דופן ועל היציאה מהפרט אל הכלל ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל תוך מעשה היום-יום ,להפוך את שאלת ה"הנאה מן הנס" למורה דרך בחיי המעשה :ראשית ,נלמד את אמנות הביטחון הפעיל .עלינו לזכור כי המן ניתן רק במדבר ,מקום בו לא הייתה דרך טבעית .התובנה לחיינו היא שעלינו לעשות כל מאמץ בדרך הטבע ("השתדלות") ,אך ברגע שהגענו לקצה גבול היכולת האנושית ,עלינו להשליך יהבנו על השם בביטחון גמור שאינו מנכה זכויות .האמונה היא שהקב"ה זן ומפרנס ללא הגבלה ,והחשש ל"מחיר" הנס קיים רק כשנמנעים מעמל מתוך עצלות.
גם לנשמה מגיע אוכל
שנית ,ניקח עמנו את הנהגת קידוש השפע .כפי שה"ישועות יעקב" לימדנו שנס גלוי מוסיף זכות של פרסום שם השם ,כך עלינו לנהוג בכל הצלחה פלאית בחיינו .אם זכינו לשפע שאינו לפי עמלנו ,עלינו להכריז עליו כ"מתנת שמיים" ולהשתמש בו לצדקה ולחסד .בכך אנו "מנטרלים" את ניכוי הזכויות והופכים את הנס להשקעה נצחית. לבסוף ,נאמץ את הנהגת ההתחברות לכלל .הסוגיה לימדה אותנו שבציבור אין מנכים זכויות .התובנה למעשה היא שככל שפעולותינו מכוונות לטובת הכלל ולצרכי הרבים ,כך אנו זוכים להשגחה פרטית שהיא מעל הטבע מבלי לחשוש להפסד רוחני .אדם הפועל למען הכלל הופך להיות "כלי" של השכינה ,ובכלי כזה השפע זורם ללא הגבלה.
עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה המופלאה על אכילת המן לאור האיסור ליהנות ממעשה ניסים ,מתגלה לפנינו יסוד אדיר המשנה את מבטנו על הקשר שבין האדם לבוראו :הנס אינו גירעון בזכויות כאשר הוא הופך לכלי לעבודת השם. עיקר העניין הוא שהחשש מניכוי זכויות קיים רק כאשר הנס משמש כ"מילוי חסרון" גשמי לאדם המרוכז בעצמו .אך המן במדבר היה "לחם אבירים" ,מזון שכולו רוחניות שנועד לבנות אומה של מאמינים ומקבלי תורה .החיד"א והאחרונים לימדונו שבאופן של פיקוח נפש ,בציווי מפורש מהבורא ("לכם") ,ובמסגרת של ציבור המפרסם את שם השם – הנס אינו "לוקח" מהאדם דבר ,אלא מעניק לו הכל. אנו למדים מכאן שדור המדבר לא היו "נזקקים" הנהנים מחסד שבדיעבד ,אלא היו דור דעה שחי במציאות שבה השכינה היא הלחם והאמונה היא המים .היתר אכילת המן מהדהד בנו לדורות את הידיעה שמי שמוסר את נפשו ללכת אחרי השם במדבר החיים ,זוכה שהנהגת השמים תהיה לו לטבע .במדרגה זו ,כל נשימה וכל פרנסה הופכות להיות "מעשה ניסים" שאינו מנכה מהזכויות ,אלא הוא-הוא השכר הגדול ביותר – הקרבה הבלתי אמצעית למקור החיים ,שבה הנס והטבע מתאחדים להודאה אחת גדולה על שולחנו של מקום.