10. בשלח עמ׳ 301–309 — האם היה מותר לגויים לאכול מהמן?
10. בשלח עמ׳ 301–309 — האם היה מותר לגויים לאכול מהמן? עומדים אנו משתוממים ומרעידים אל מול המראה הנשגב והנורא של הנהגת המדבר ,עת נקרעו מסכי השמיים והשפע האלוקי החל זורם מטה בצורת "לחם אבירים" מזוכך ופלאי. "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" ,כה הבטיח הבורא למשה רבנו ,ובמילים ספורות אלו חקק חקיקה עולמית שגבולותיה מגיעים עד לקצה תבל ומלואה .הנה המן יורד, צחור…
10. בשלח עמ׳ 301–309 — האם היה מותר לגויים לאכול מהמן? עומדים אנו משתוממים ומרעידים אל מול המראה הנשגב והנורא של הנהגת המדבר ,עת נקרעו מסכי השמיים והשפע האלוקי החל זורם מטה בצורת "לחם אבירים" מזוכך ופלאי. "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" ,כה הבטיח הבורא למשה רבנו ,ובמילים ספורות אלו חקק חקיקה עולמית שגבולותיה מגיעים עד לקצה תבל ומלואה .הנה המן יורד, צחור ומבהיק ,עטוף בשכבות טל כבתוך קופסה יקרה ,וממלא את פני המדבר בשכינה המלובשת במזון. דור הדעה יוצא ללקט את מזונם של מלאכי השרת ,וכל אומות העולם כולן עומדות מנגד ,עיניהן תלויות וליבן יוצא למראה המחזה המופלא הזה .כאן מתפרצת ועולה השאלה המרעידה את אמות הסיפים של המחשבה והאמונה :האם באותו עולם שבו הנס הפך לטבע, היה ולו פתח צר אחד לאומות העולם לטעום מן השפע הזה? האם המן ,שהיה כולו רוחניות דקה שאין בה פסולת ,היה יכול בכלל להתעכל בקרבם של אלו שלא עמדו תחת ההר? האם הדיוק המזוכך "לכם" שנאמר בפרשה הוא גדר אטומה החוסמת כל יד זרה ,או שמא המציאות הננסית אפשרה איזה חיבור עקיף ופלאי? המחשבה על הצוררים העומדים ורואים את שולחנם של ישראל ערוך בכל טוב שמימי, בעוד הם עצמם נותרים בשממה ובצימאון ,מעוררת תמיהה עצומה – כיצד נודע להם טעמו של המן? איך יכלו לשבח את ישראל ב"אשרי שככה לו" אם מעולם לא בא פירור מן הלחם הזה אל פיהם? ומהו הסוד הטמון באותם נחלים שזרמו מהמן אל הים הגדול ובאותן חיות מדבר ששתו מהם? בירור זה אינו רק שאלה היסטורית על דור המדבר ,אלא הוא נוגע בשורש העמוק של ההבדלה שבין קודש לחול ובין סגולת ישראל לכל אומה ולשון. מתוך התמיהה הגדולה על המחיצה הבלתי עבירה שבין לחם השמיים לבין פינם של העמים ,אנו פונים אל פסוקי המקור בפרשה ,שם נזרע הזרע להפרדה המוחלטת שבין סגולת ישראל לבין יתר האומות" :הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ,ד) רבינו שלמה יצחקי ,רש"י ,אינו נצרך להאריך כאן ,אך דבריו על ה"ניסיון" בפסוק זה מלמדים כי המן היה כרוך בשמירת מצוות התורה .מכאן שמי שאינו מצווה ועומד ,אין המן שייך לו כלל. רבינו אברהם אבן עזרא (שמות טז ,ד) מדייק בלשון "הנני ממטיר לכם" – המטר הזה נועד לכם בלבד .הוא מבאר כי המן היה מאכל רוחני שהתגשם ,ועל כן רק מי שנפשו מזוככת יכול ליהנות ממנו. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ד) ,מעמיק בסוד המן וקורא לו "מלאכת שמיים" .הוא מסביר כי המן היה נבלע באיברים ,ודבר זה הוא פלא ששייך רק למי שהנהגתו היא למעלה מן הטבע .עבור אומות העולם ,החיים בתוך הטבע הגמור ,המן אינו יכול להוות מזון כלל.
גם לנשמה מגיע אוכל
החזקוני (שמות טז ,ד) עומד על המילה "לכם" ומבאר שהיא באה למעט את האחרים .המן היה "לחם לפי הטף" של בני ישראל ,והזמנתו הייתה אישית ומיוחדת לכל אחד ואחד מישראל לפי מדרגתו ,מה שמפקיע מראש כל אפשרות של "אורח" בלתי קרוא מהאומות. בעל הכלי יקר (שמות טז ,ד) מבאר שהמטרת המן "לכם" נועדה להראות את חיבתם של ישראל .הוא מסביר שהמן ירד בזכות האמונה של ישראל שיצאו למדבר ,ועל כן אין זר יכול לחלוק בזכות זו שנרכשה במסירות נפש. מתוך דברי המפרשים עולה תמונה של מזון שאינו רק חומר ,אלא הוא ביטוי לקשר אינטימי בין אב לבניו ,קשר שבו ה"לכם" מהווה חותם בלעדי של שייכות. מתוך בירורי המקרא המציבים גדר וגבול של "לכם" סביב לחם השמים ,אנו באים אל היכלם של חז"ל .במדרשי האגדה ובמכילתא נפרסת לעינינו יריעה מופלאה המתארת כיצד הפך הנס הגלוי של ישראל למקור של השתוממות ,קינאה וכיליון עיניים עבור כל אומות העולם: בילקוט שמעוני (רמז רנ"ח) דורשים חז"ל בלהט על הפסוק "הנני ממטיר לכם לחם" – "לכם נותן ולא לכל אומה ולשון" .המדרש מתאר מציאות של חסימה מוחלטת :אפילו אם היו מתכנסים כל עמי התבל יחד ומנסים ללקט מן המן אפילו כלשהו ,לא היו יכולים .השדה שפע שפע אלוקי ,אך עבור מי שאינו נמנה על בני ישראל ,המן היה בבחינת "רואה ואינו נוגע" ,מציאות שאינה קיימת עבורו כלל .ומוסיף המדרש שהדין הזה חל גם על הבאר ,שגם אם היו מבקשים למלא ממנה קיתון אחד – לא היו מצליחים. במדרש תנחומא (פרשת בשלח כ"ב) מתגלה פלא נוסף בחוש הטעם .המדרש מספר שאף אם היה הגוי מצליח בדרך כלשהי לטעום מן המן ,הרי שזה היה נהפך בפיו ל"גידים מרים" .כאן טמון עומק המחשבה :המן היה מאכל רוחני ,וכדי לטעום את מתיקותו נדרש כלי קיבול של קדושה .בלא הכלי הזה ,האור הופך למרירות .אך המדרש ממשיך ומתאר את ה"תחבולה" של האומות :הן היו צדות צבאים ששתו ממימי המן ,ודרך בשר הצבי היו טועמים טעם עקיף של מן ,ועל כך היו אומרים בהשתאות" :אשרי העם שככה לו". במכילתא דרבי ישמעאל (פרשה ד') מתואר התהליך הטבעי שהביא לפרסום הנס :כשהשמש הייתה מחממת את המן שנותר בשדה ,הוא היה נמס והופך לנחלים שזרמו עד לים הגדול. בעלי החיים ששתו מהנחלים הללו הפכו בעצמם למעין "שגרירים" של טעם המן בעולם. הגויים היו אוכלים את הבהמות הללו ומרגישים בבשרן שמץ מהטעם המופלא שזכו לו ישראל .אולם התרגום יונתן בן עוזיאל (ט"ז כ"א) מעלה את רף ההבדלה וסובר שגם אותן חיות ששתו מן המן היו ניצודות ונאכלות על ידי בני ישראל בלבד ,ובכך הוא מותיר את האומות מחוץ לכל הנאה פיזית מהנס. בגמרא במסכת יומא (ע"ו ע"א) ,חז"ל מפרשים את הפסוק "תערוך לפני שולחן נגד צוררי" על שולחן המן .כאן מתברר שהצפייה בשפע של ישראל מבלי יכולת לגעת בו הייתה כשלעצמה העונש והצער של האומות .השפתי צדיקים מבאר שדי היה בריח המן שהתפשט בעולם
חלשב תשרפ
כדי לגרום לגויים דאבון נפש ,בדומה לאדם רעב המריח תבשיל נפלא ואינו יכול לטעום ממנו .המן היה הוכחה חיה וניצחת לעיני כל העולם על בחירת ישראל ,הוכחה שהיא "לחם" לישראל ו"קינאה" לעמים. מתוך דברי המדרשים המציירים את המן כחומה בצורה של קדושה המפרישה בין ישראל לעמים ,אנו עולים אל קומתם של הראשונים .כאן מתברר כיצד נתפסת המניעה הזו – האם היא גזירת מלך גרידא ,או שמא היא נובעת משינוי מהותי בטבעו של המזון ושל האוכל: רבינו יוסף אלבו ,בעל העיקרים (מאמר ג' פרק י"ג) ,עומד על כך שהמן היה "לחם שממי" שאינו כפוף לחוקי הטבע .לשיטתו ,כשם שעין פיזית אינה יכולה לראות רוחניות ,כך גוף שאינו מזוכך אינו יכול להפיק חיות ממזון שכולו רוח .לפיכך ,המניעה של הגויים מלאכול מהמן לא הייתה רק "איסור" טכני ,אלא חוסר התאמה מוחלט בין המקבל למקבל. רבינו בחיי (שמות טז ,ד) מעמיק בסוד ה"לכם" ומבאר שהמן ירד "לפי מידותיו של אדם". הוא מסביר שהמן היה משתנה לפי מחשבתו של האוכל – לצדיקים כחלות דבש ולרשעים כלחם קלוקל .עבור האומות ,שהן מחוץ למסגרת הדיאלוג הזה עם הבורא ,המן לא יכול היה לקבל שום "צורה" של מאכל ,ולכן היה בפיהם כגידים מרים .המרירות היא ביטוי לרצון של החומר לדחות את הרוחניות המזוקקת שאינה שייכת לו. במפרשי המכילתא עולה שאלה מרתקת :אם המן נמס והפך לנחלים שמהם שתו הבהמות, מדוע לא שתו הגויים מהנחלים הללו בעצמם? התשובה המסתמנת בראשונים היא שהמים הללו היו מיועדים להשקות את "גן העדן" הקטן שנוצר במדבר סביב מחנה ישראל .המים שזרמו לים הגדול היו מהולים ,ורק דרך הבהמות – שיש בהן חיוניות טבעית המתווכת בין הנס לטבע – יכלו הגויים לטעום שמץ מהטעם .זהו יסוד "ממוצע" המאפשר לעולם להכיר בגדולת השם מבלי להיכנס לקודש פנימה. המהר"ל מפראג ,אף שנמנה על האחרונים אך שיטתו יונקת משורשי הראשונים (בספרו
"גבורות ה'") ,מבאר שההבדלה בין ישראל לעמים במן היא כהפרדה בין האור לחושך .הוא מסביר ש"לכם" פירושו "למהותכם" .המן הוא לחם ששייך למהות הישראלית שהיא מעל הזמן ,ואילו האומות הן תחת ממשלת הזמן והטבע .לכן ,כל מגע של גוי עם המן הוא "סתירה" מציאותית שאינה יכולה להתקיים. מתוך יסודות הראשונים המעמיקים בהבנה כי המן הוא בבחינת "אור" שאינו יכול להיתפס בכלי שאינו מזוכך ,אנו באים אל היכלם של האחרונים והפוסקים .כאן הופך הבירור ההיסטורי של דור המדבר ליסוד הלכתי ומחשבתי המקרין על היחס שבין ישראל לעמים במתנות הקדושה של הקדוש ברוך הוא: רבי אברהם מצליח ב"ספר שפתי צדיקים" (פרשת בשלח) :מבאר את הגמרא ביומא (ע"ו ע"א)
על הפסוק "תערוך לפני שולחן נגד צוררי" ,ותמה כיצד ידעו האומות את טעם המן אם לא יכלו לקרב אליו? הוא מחדש שהיה זה על ידי הריח" :ודאי שהיו מריחים את הריח מרחוק
גם לנשמה מגיע אוכל
והיה להם לדאבון נפש וכיליון עיניים" .עומק דבריו הוא שהנס לא נועד רק להזין את ישראל, אלא גם להראות לאומות את מה שהן מפסידות בשל חוסר דבקותן בבורא ,וזהו בבחינת "סם חיים" לאלו ודאבון נפש לאלו. רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב ב"ספר בני יששכר" (מאמרי השבתות ,מאמר א') :מעלה את ההנהגה המעשית העולה מן המן לעניין מאכלי שבת" :ראיתי לאנשי מעשה שהיו נזהרים מליתן ממאכלי שבת לגוים ...מאכלי שבת המה סם חיים לישראל וההיפך לשונאיהם" .הוא קושר בקשר בל ינתק בין המן שירד "לכם" לבין מאכלי השבת ,ומלמד שיש בקדושת האוכל סגולה שאינה שייכת למי שאינו מצווה על השבת ,עד כדי כך שעבור הגוי זהו מאכל שאינו מתעכל כראוי בנפשו. רבי חיים בן עטר ב"אור החיים" הקדוש (שמות טז ,ד) :מדייק במילים "הנני ממטיר לכם" ומסביר שהמטרת המן היא "לכם" – בזכותכם ובשבילכם .הוא מעמיק בכך שהמן היה יורד בזכות משה ובזכות אמונתם של ישראל ,ולכן שורש השפע הוא רוחני-סגולי .לפי שיטתו, כיוון שהשפע משתלשל מעולם האצילות דרך זכויות עם ישראל ,אין הוא יכול להינתן למי שאינו חלק משלשלת הקדושה הזו. רבי יוסף חיים ב"ספר בן איש חי" (שנה שנייה ,פרשת בשלח) :בביאורו למדרשי המן ,עומד על כך שהמן היה "לחם שאינו מוציא פסולת" .הוא מבאר שזו הסיבה המרכזית מדוע גוי לא יכול לאכול ממנו ,שהרי גופו של הגוי אינו מזוכך וכל אכילתו כרוכה בייצור פסולת .המן, שהיה כולו רוחני ,היה דורש מהגוי שינוי פיזיולוגי שאינו אפשרי בדרגת נפשו ,ולכן היה בפיו כמר כלענה. רבי יהודה ליווא המהר"ל ב"ספר גבורות השם" (פרק ל"ו) :מרחיב בביאור המכילתא על הבהמות ששתו ממימי המן .הוא מסביר שהגויים היו יכולים לטעום את הטעם רק דרך "אמצעי" – הבהמה .כיוון שהבהמה היא יצור טבעי ,היא יכולה להכיל את הנס בתוכה ולהוריד אותו לדרגה גשמית שהגוי יכול לתפוס .בכך הוא מגדיר את המדרגות בעולם :ישראל בנס, הבהמה כמתווכת ,והגוי בטבע הגמור. המלבי"ם בפירושו לתורה (בשלח טז ,ד) :מבאר את המילים "הנני ממטיר לכם" כהנהגה של השגחה פרטית השייכת רק למי שנמצא בדרגת "בני בכורי ישראל" .הוא מסביר שהמטרת המן הייתה בבחינת "לחם חוק" ,ומכיוון שחוקי התורה ניתנו רק לישראל ,הרי שהלחם המקיים את החוק הזה אינו שייך לאחרים ,וכל ניסיון של גוי ליהנות ממנו הוא בבחינת זרות גמורה במציאות. רבינו יצחק אייזיק חבר בספרו "באר יצחק" :מבאר את עניין ה"גידים המרים" שחשו הגויים במן .הוא מסביר בביאור ישיבתי עמוק שהמן הוא "לחם מן השמיים" ,דהיינו שורש עליון, והגוי מושרש בעולם העשייה הגשמי .כאשר הקצוות הללו נפגשים ללא הכנה של תורה, האור האלוקי מכה במקבל ונתפס אצלו כדבר מר ורע ,כיוון שאין בו את ה"כלים" הרוחניים להפוך את האור לעונג.
חלשב תשרפ
הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות חלק א') :מעמיק בנקודה שבה המן היה נמס והופך לנחלים עבור האומות .הוא מבאר שזהו סוד "בירור הניצוצות" – שהקדושה של המן הייתה צריכה להאיר גם במקומות הנמוכים ביותר בעולם ,אך האומות יכלו לקבל זאת רק לאחר שהאור עבר צמצום ושינוי דרך הטבע (המים והבהמות) ,כי האור הישיר של המן הוא "לכם" – למדרגת הנשמה היהודית בלבד. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו "חזון עובדיה" (שבת ב') :דן בעניין נתינת מאכלי שבת לגוי ,ומביא את דברי המדרשים על המן כסיוע לכך שקדושת השבת והמאכלים הכרוכים בה הם נחלתם הבלעדית של ישראל .הוא מבאר שעל אף שמעיקר הדין אין איסור גמור בנתינת מאכל פשוט ,הרי שבמאכלים שיש בהם "תוספת קדושה" של שבת ,ראוי לנהוג כפי שנאמר במן "לכם" ,כדי לשמור על ייחודיות הקשר שבין ישראל לשבת. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בשו"ת "שבט הלוי" :נוגע בשאלת הריח של המן שהגיע לאומות העולם ומבאר שזהו סוד "קידוש השם" בתוך החושך .הוא מסביר שדווקא דרך הריח ,שהוא הנאה רוחנית יותר מן האכילה ,יכלו הגויים להכיר במעלת ישראל מבלי לפגוע בייחודיות של המן כ"לחם חוק" לישראל בלבד. הגאון רבי משה לוי בספרו "מנוחת אהבה" (חלק א') :מביא את דברי הבני יששכר ומדגיש את ההנהגה הראויה בבית היהודי .הוא מבאר שההקפדה שלא ליתן ממאכלי שבת לגוי אינה נובעת משנאה חלילה ,אלא מהכרה בערך הסגולי של המאכל .כפי שהמן היה מיוחד לישראל כדי לזכך את גופם לקבלת התורה ,כך מאכלי השבת הם כלים לזיכוך הנפש ,ודבר המיועד לזיכוך פנימי אינו שייך למי שאינו שותף לאותה עבודה. מתוך בירורי ההלכה וההנהגה אצל מאורות דורנו ,המשרטטים את קו הגבול שבין סגולת ישראל לבין יתר העמים ,אנו מתעלים אל הקומה הפנימית .כאן ,המן אינו רק פת לחם גשמית ,אלא אור אלוקי המבקש להתלבש בנפש האדם ,והשאלה "מי רשאי לאכול" הופכת לבירור עמוק בחכמת הנפש והדבקות: סוד המן במישור הפנימי הוא סוד הלחם שאין בו פסולת .המקורות הפנימיים מבארים כי אכילת המן הייתה בבחינת "טעימה מעין עולם הבא" ,שבו אין אכילה ושתייה גשמית אלא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" .ה"פסולת" היא הביטוי של החומר העכור ,של הישות המפרידה בין האדם לבוראו .עם ישראל ,שעמדו לפני הר סיני ופסקה זוהמתם ,הפכו ל"כלים" המסוגלים להכיל אור שאין בו תערובת של חושך. לעומתם ,אומות העולם שעדיין אחוזות בעולם הפירוד והגשמיות ,אינן יכולות "לעכל" אור כזה .עבורן ,המן הופך ל"גידים מרים" לא כעונש ,אלא כתוצאה ישירה של המפגש בין קדושה עליונה לבין כלי שטרם נזדכך .המרירות היא הזעקה של החומר שאינו מסוגל להיבטל אל הרוח. עוד מתבאר ,כי המן הוא בבחינת "לחם האמונה" .הזכות לאכול מהמן הייתה תלויה
גם לנשמה מגיע אוכל
בביטחון המוחלט – לא להותיר ממנו לבוקר ,לא לסמוך על המחר אלא על הממטיר בכל יום ויום .פנימיות הדברים היא שהמזון הזה דורש מהאוכל להיות במצב של "ביטול" מוחלט. אומות העולם ,שכל מהותן היא ה"אני" וההשתדלות הטבעית ,אינן יכולות לחיות על "לחם" ששולל את הישגי היד האנושית .ה"לכם" של המן הוא הקריאה לנפש הישראלית לחיות למעלה מהטבע .בזה שגוי אינו יכול לטעום מהמן ,אנו למדים שקדושה אינה דבר שניתן "לצרוך" חיצונית; היא דורשת מהות פנימית של התמסרות. בנוסף ,המן מסמל את הדיבור האלוקי" .לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – פסוק זה נאמר דווקא על המן .המן הוא הדיבור של הקדוש ברוך הוא שהתגשם למאכל .כיוון שהתורה והדיבור האלוקי הם "מורשה קהילת יעקב" ,הרי שהמאכל הזה הוא חלק מהתורה עצמה .לטעום מהמן פירושו לטעום מהתורה ,ודבר זה הוא סוד "חיי עולם נטע בתוכנו" .כשהגויים הריחו את המן ,הם הריחו את ריח גן עדן, את הפוטנציאל של האנושות כולה לשוב אל המקור ,אך הם יכלו לקבל זאת רק בבחינת "ריח" – השפעה מרחוק ,כי ה"אכילה" – ההפנמה והחיבור העצמי – שמורה למי שכרת ברית עם נותן הלחם. מתוך בירורי הסוד המלמדים אותנו כי המן הוא התגשמותו של הדיבור האלוקי בתוך המציאות ,אנו עולים אל מרחבי הרעיון .כאן מתברר כי השאלה "האם גוי יכול לאכול מן המן" איננה שאלה טכנית על עיכול ומזון ,אלא בירור נוקב על מהותה של סגולת ישראל והקשר הייחודי שבינה לבין בורא עולם: עומק הרעיון הטמון ב"לכם" של המן הוא סוד האינטימיות שבקדושה .בעולם הרחב, השפע האלוקי מתחלק לכל חי" ,נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" .אולם ,בתוך השפע הכללי קיים מרחב של שכינה שבו המלך והבנים יושבים לשולחן אחד .המן הוא "שולחן גבוה" ,מאכל שבו אין מחיצה בין הנותן למקבל .הרעיון הרעיוני כאן הוא שישנן דרגות של קרבה שאינן ניתנות לחלוקה .כפי שסוד כמוס בין שני אוהבים מאבד את ערכו ברגע שהוא הופך לנחלת הכלל ,כך המן היה צריך להישאר "לכם" כדי לשמר את איכותו כביטוי של אהבה בלעדית .המניעה מהגויים אינה נובעת מהדרה ,אלא מהגדרת המהות :המן הוא ה"שפה" הפרטית שבה השם מדבר עם עמו ,ושפה זו אינה מובנת ואינה נטעמת למי שעומד מחוץ לברית. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה את יסוד ההכנה כתנאי להנאה .אנו מוצאים כי המן דרש זיכוך – הן של הגוף והן של המחשבה .הרעיון העולה מכאן הוא שהנאה רוחנית תלויה ב"כלים" של המקבל .הגוי ,המייצג במחשבה התורנית את האדם החי על פי חוקי הטבע בלבד ,אינו יכול לטעום את ה"מעל לטבע" .זהו שיעור כביר בבניין האישיות :כדי לזכות באור ,על האדם להפוך את עצמו לראוי לו .המן שהפך ל"גידים מרים" בפיהם של הגויים מלמד שקדושה שנכפית על מי שאינו מוכן לה ,הופכת עבורו למשא כבד ולמרירות .רק מי שקיבל על עצמו את עול המצוות והתקדש ב"והכינו" ,מוצא במן את כל הטעמים שבעולם.
חלשב תשרפ
בנוסף ,מתברר כאן ערכו של ה"ריח" אל מול ה"טעם" .העובדה שהאומות יכלו להריח את המן או לטעום אותו דרך הבהמות ,מלמדת על תפקיד ישראל בעולם .ישראל הם המרכז המקבל את השפע הישיר ,אך השפע הזה מקרין ומשפיע על העולם כולו .הרעיון הוא שישראל הם ה"טועמים" ,והעולם כולו נהנה מה"ריח" של קדושתם .האומות האומרות "אשרי שככה לו" מבטאות את הכרת הטוב של הטבע אל מול הנס .השולחן של ישראל הוא המצפן לעולם כולו ,אך כדי שהעולם יוכל להתקיים ,עליו לקבל את השפע כשהוא ממותק ומרוכך דרך הכלים של עם ישראל. מתוך בירורי הרעיון על סוד האינטימיות שבקדושה וההכנה הנדרשת לטעימת אור השמיים ,אנו פוסעים אל עמקי המחשבה והאמונה .כאן ,שאלת אכילת המן הופכת למראה עבור עבודת הנפש היומיומית של כל אדם מישראל ,בחיפושו אחר מזונו הרוחני והנהגתו מול העולם :היסוד המחשבתי הראשון הוא סוד ה"לכם" שבכל עבודת השם .המחשבה האמונית מלמדת כי לכל יהודי יש "חלק בתורה" המיוחד לו בלבד ,בחינת מן פרטי היורד לשורש נשמתו .ההנהגה הנלמדת כאן היא הכרה בייחודיות הקשר עם הבורא .כשם שהמן היה מופקע מהגויים ,כך על האדם לדעת שישנם מרחבים בנפשו ובחייו שהם קודש קודשים, שאין להכניס אליהם השפעות זרות או תפיסות עולם חיצוניות .ה"לכם" הוא הכוח לשמור על זהות מזוקקת בתוך עולם רועש ,מתוך הבנה שישנם אורות שנועדו רק עבור מי שנמצא בתוך הברית. מבט נוסף של הנהגה עולה בעניין הזיכוך כתנאי להשגה .המן שהיה למר בפי מי שלא נתקדש ,מלמדנו שתחושת ה"מרירות" שאדם חש לעיתים בלימוד תורה או בקיום מצוות, אינה מעידה על חוסר מתיקות בדבר עצמו ,אלא על חוסר התאמה של ה"כלים" שלו. המחשבה היא שחכמת התורה דורשת "והכינו" – זיכוך המידות ועדינות הנפש .הנהגת האדם צריכה להיות כזו שאינו מסתפק בידיעה שכלית יבשה (בבחינת "ריח") ,אלא חותר ל"אכילה" – להפנמה של הדברים בתוך איבריו .ככל שהאדם מזכך את גופו ואת תאוותיו ,כך הופך המזון הרוחני למתוק וערב יותר ,עד שהוא נבלע באיבריו ונעשה אחד עם מהותו. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן תובנה על אחריות ישראל כלפי העולם .העובדה שהאומות נהנו מהריח ומהנחלים המושכים מהמן ,מטילה על האדם מישראל הנהגה של "קידוש השם". המחשבה היא ששולחנם של ישראל צריך להיות כזה המעורר באחרים את הרצון לומר "אשרי העם שככה לו" .אמנם הגוי אינו יכול לאכול מהמן ישירות ,אך הוא יכול וצריך לראות את תוצאותיו – את העדינות ,את האמונה ואת השלווה שנסך המן בלב ישראל .ההנהגה המוסרית כאן היא להיות "צינור" המעביר את ניחוח הקדושה אל העולם כולו ,מתוך שמירה קפדנית על מקור האור כנחלתם הבלעדית של בני המלך. מתוך בירורי המחשבה על סוד הזיכוך הנדרש כדי להפוך את אור השמיים למזון פנימי ,אנו עולים אל הקומה המוסרית .כאן ,שאלת ה"לכם" של המן הופכת למצפן פנימי המכוון את האדם אל יושרה עמוקה ,אל הכרה במקומו בעולם ואל הבנה דקה של מושג
גם לנשמה מגיע אוכל
הבעלות והזכות :היסוד המוסרי הראשון המתברר לנו הוא מוסר ההתאמה והשייכות. העובדה שהמן היה למר בפי מי שאינו שייך לו ,מלמדת אותנו מצפן של אמת :אין לאדם לבקש לעצמו השגות ,תארים או תענוגות שאינם תואמים את מדרגתו הפנימית ואת עמלו .המוסר כאן מורה כי הנאה שאינה באה מתוך זיקה אמיתית ומוכנות הנפש, סופה להפוך למרירות .האדם לומד לכבד את הגבולות שבין קודש לחול ובין חלקו שלו לחלקו של חברו .המצפן המוסרי הזה בונה אישיות שאינה "צדה" השגים חיצוניים ,אלא מתמקדת בבניין הכלים הפנימיים שלה ,מתוך הבנה שרק מה ששייך למהותו באמת, יהיה לו למתוק. ערך מוסרי נוסף מתגלה בכבוד למרחב הפרטי של הזולת .המן ,שהיה מיועד "לכם", מסמל את הזכות לקיום מרחב מוגן ואינטימי .המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא ההבנה שלא כל שפע צריך להיות חשוף לכל ,ולא כל קשר צריך להיות נחלת הכלל .המוסר הזה מחנך לעדינות :לדעת שישנם דברים יקרים וקדושים – בין אם בתוך המשפחה ,בין אם בתוך הקהילה ובין אם בנפש פנימה – שיש לשמור עליהם מכל משמר מפני מבטים זרים. השמירה על ה"לכם" היא בעצם שמירה על כבוד הסוד ,המעניקה עומק ומשמעות לחיים. לבסוף ,אנו מוצאים כאן את מוסר האחריות שבבחירה .העובדה שהגויים אמרו "אשרי שככה לו" למראה שולחן המן ,מטילה על האדם מצפן של דוגמה אישית .המוסר הזה תובע מהיהודי לחיות חיים כאלו שהצופה בהם מהצד – זה שאינו יכול לטעום מהקדושה ישירות – יזהה בהם יופי ,אמת ואצילות .המצפן המוסרי מורה לנו כי הבחירה בנו כ"עם סגולה" אינה מקור להתנשאות ,אלא מקור למחויבות מוסרית עליונה :להתנהג באופן שבו ה"ריח" של חיינו יהיה נעים ומתוק לכל רואיו ,ויקדש שם שמיים בעולם. מתוך בירורי המוסר המלמדים אותנו על ערך ההתאמה והאחריות שבבחירה ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל תוך מעשה היום-יום .שאלת "לחם השמיים" וההבדלה שבין ישראל לעמים אינה נותרת כזיכרון מדברי רחוק ,אלא הופכת למורה דרך בעבודתנו בעולם הזה :ראשית ,נלמד את הנהגת הייחודיות בשולחן הבית .התובנה לחיינו היא ששולחן השבת וסעודות המצווה אינם רק אירועים חברתיים ,אלא רגעים של התייחדות עם הקדושה .עלינו להקפיד שמאכלי השבת והדיבורים הנאמרים עליהם יהיו חדורים בתחושת ה"לכם" – תחושה של קשר בלעדי עם הבורא ,שאינו מתערבב במושגי החול ובשפה של אומות העולם. שנית ,ניקח עמנו את הנהגת הכנת הכלים .כפי שהמן דרש זיכוך כדי שלא יהיה "מר" ,כך עלינו להבין שכל לימוד תורה וכל תפילה דורשים הכנה מוקדמת של הלב .התובנה למעשה היא שלא ניתן לצפות ל"טעם מתוק" בקדושה ללא עבודת המידות .עלינו לבדוק בכל יום האם ה"כלי" שלנו נקי וראוי להכיל את השפע היורד עלינו. לבסוף ,נאמץ את הנהגת קידוש השם בשתיקה .כפי שהגויים למדו על מעלת המן רק דרך הריח ודרך הבהמות ,כך עלינו לזכור שההשפעה הטובה ביותר שלנו על העולם היא
חלשב תשרפ
דרך האצילות שקדושתנו מקרינה כלפי חוץ .הנהגה זו מזמינה אותנו לחיות חיים של "אשרי שככה לו" ,שבהם עצם המציאות שלנו כבני תורה מעוררת כבוד והערכה בלב כל רואינו.
עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה האם היה מותר לגויים לאכול מהמן ,מתגלה לעינינו יסוד אמוני כביר :המן הוא ביטוי גשמי לברית רוחנית בלעדית ,ועל כן טעמו ומהותו שמורים לישראל בלבד. עיקר העניין הוא שהמילה "לכם" שנאמרה בפרשתנו איננה רק ציווי ,אלא תיאור מציאות .המן ,בהיותו "לחם אבירים" שאין בו פסולת ,דורש גוף שנזדכך ונפש שכרתה ברית עם שמיים .חז"ל והפוסקים לאורך הדורות – מהמדרש ועד גדולי דורנו – מלמדים כי הגוי מופקע מהנאה ישירה מהמן ,וגם אם ינסה לטעמו ,יהיה זה בפיו כמר כלענה .ההיתר היחיד לאומות העולם היה ליהנות מה"ריח" או מהשפעה עקיפה דרך הטבע ,וזאת כדי לפרסם את כבודם של ישראל בעולם. אנו למדים מכאן שההבדלה בין ישראל לעמים אינה רק בהלכה ,אלא היא טבועה בשורש המציאות ובמבנה הנשמה .המן מלמד אותנו שקדושה אמתית אינה מוותרת על ייחודיותה; היא דורשת "לכם" מזוקק כדי להפוך ל"סם חיים". בשעה שאנו זוכרים את לחם השמיים ,אנו מתחזקים בהכרה כי זכותנו כעם סגולה מחייבת אותנו לשמור על טהרת שולחננו ועל זכותנו להיות אלו המקבלים את אור ה' ישירות ,כדי להאיר ממנו לעולם כולו בבחינת "ריח ניחוח לה'".